הרגע האנושי של מוריס צ'יקס
יום א', 22/11/2009 שעה 23:26
ב-‏25 באפריל 2003 עלו הפורטלנד טרייל בלייזרס למשחק הפלייאוף השלישי שלהם נגד דאלאס מאבריקס. אחרי שני הפסדים בדאלאס, הגיע הקהל כשהוא להוט לראות ניצחון ראשון בסידרה. ניצחון של הקבוצה מאורגון לא היה שם, אבל במקום זאת קיבל הקהל דראמה מרגשת במיוחד. נטלי גילברט, זמרת מוכשרת ופסנתרנית מחוננת בת 13, ניגשה למיקרופון כדי לבצע את ההמנון הלאומי. אלא ששלוש שורות לאחר שהחלה לשיר, קרה לה מה שכל זמר חושש ממנו: היא שכחה את המלים. מבולבלת ונואשת הסתכלה סביב וניסתה להבין כיצד להתאושש מהביזיון שעמד לרדת על ראשה. עשרים אלף איש נעצו בה עיניים. חלק שיגרו אליה קריאות עידוד. אבל המלים לא חזרו אליה. כשהייתה כבר מיואשת לחלוטין, ניגש אליה מאמנה דאז של פורטלנד, מוריס צ'יקס - והציל את המצב. למעשה, גם כיום זוכרים רבים את האירוע ההוא בתור ''הרגע של מוריס צ'יקס''.









זה קרה ב-‏25 באפריל 2003. כמה ימים קודם לכן היינו עדיין בעיצומו של טיול בצפונה ובמערבה של ארצות הברית. התחלנו מראפיד סיטי שבבלאק הילס של דקוטה, עברנו דרך ואיומינג בואכה מונטנה, טיילנו בשדה הקרב של ליטל ביג הורן, נשמנו את האוויר הצלול והנקי של אגם פלאטהד בעל המראה האירופי, בוססנו במסלולים המושלגים של גליישר פארק, שבנו והדרמנו לאורגון, ביקרנו בקרייטר לייק המפליא (לוע געשי שבתוכו אגם צלול ובו צומח אי געשי שגם בו מתהווה אגם) ועשינו חניית לילה בעיר בנד. היה ברור לנו שבשלב מסוים, אחרי שנסיים עם הסיור בחופה המערבי של אורגון ונבלה יומיים בניופורט הנאה והידידותית, נעבור ליד פורטלנד, העיר הגדולה והחשובה ביותר במדינה. החלטתי לבדוק אם אפשר לקפוץ שם לאיזה משחק כדורסל. אחרי הכול, משחקי הפלייאוף כבר החלו ובמשחק NBA לא יצא לנו עדיין לבקר.

בדיקה מהירה באחד העיתונים העלתה שדאלאס מאבריקס תבקר בפורטלנד ב-‏25 בחודש. זה היה המפגש השלישי בסדרה של הטוב משבע. דאלאס, שנתנה עונה מצוינת, הובילה 2-0 בסדרה לאחר שני משחקים באולמה שלה. היה ברור שבפורטלנד יהיה חם והשקהל יגיע בהמוניו לעודד את הקבוצה המעצבנת שלו, שלא משנה כמה שהיא טובה ואיכותית, תמיד חסר לה סנט לדולר והיא לא מצליחה לשחזר את הקיץ המופלא ההוא של 1977, בו זכתה באליפות היחידה בתולדותיה. לאחר שלא התעוררו בעיות מיוחדות בקבלת הסכמתה של הזוגה, הרמתי טלפון וקניתי שני כרטיסים למקום טוב באמצע.

ה''רוז גארדן'' בפורטלנד בערב של כדורסל. תענוג אמיתי (מקור תמונה 1).

ב-‏25 באפריל, בשעות אחר הצהריים, הגענו ל''רוז גארדן''. אספנו את הכרטיסים מהקופה, עצרנו קצת בחנות המזכרות הקבוצתית ונכנסנו פנימה. אנשי הבלייזרס עמדו בכניסה וחילקו לבאים את תוכניית המשחק וכן ''טחטחים'' (שרוולי ניילון מתנפחים שניתן לקפלם לשניים ולהקיש בהם זה בזה באופן האמור ליצור רעש ולפגוע בריכוז האורחים) ושלטי עידוד. רבים מאוהדים הגיעו עם שלטים שהכינו בבית או עם חולצות בצבעי הבלייזרס. תורים, שבאורח פלא סירבו להתארך ולהפוך לאינסופיים, נראו מול דוכני הפופקורן, ההמבורגרים וההוט דוגס. למרות שבמיתחם האצטדיון הסתובבו עם תחילת המשחק כעשרים אלף איש, לא ניכרה במקום שום מהומה מיותרת. לא היו דחיפות, לא צעקות ולא מריבות על מקומות ישיבה. בדקות שלפני פתיחת המשחק אפשר היה להבחין בצפלין פלסטי לבן שריחף מעל היציעים וממנו נשמטו מדי פעם מעטפות, שהכילו, כנראה, פרסים כלשהם לאלה שמזלם הביאם לקלוט אותן בידיהם.

ואז הגיעה שעת שירת ההמנון. כל מי שהיה אי פעם באמריקה יודע איזו חשיבות מייחסים האמריקנים לטקס השגרתי בו מבוצע השיר הלאומי שלהם. אצלם הוא אינו מקור לפולמוס, לציניות או לסרקאזם. מבחינתם, שורותיו הן כתבי קודש, לא פחות. כאשר יישמעו הצלילים הראשונים של ''הדגל זרוע הכוכבים'' יקום האמריקני ממקומו, יעבור לעמידה זקופה, יניח את יד ימינו על לוח ליבו ויעמוד כך עד תום השיר. גם במעמדים המוניים שכאלה לא יישמעו בדרך כלל שריקות, קריאות בוז או קללות. אין שם התנהגות א-לה ''הקומץ'' הידוע, כלומר ניסיון לשיר יותר מהר מהאחרים במטרה לדחוף את המילה בית''ר לפני המילה המסיימת את ההמנון שלנו, דהיינו ''ירושלים'' (על ו' החיבור הם מוותרים תמיד). אין שריקות, אין קללות ואין מחאות. עומדים, מקשיבים, מכבדים, מסיימים ומתיישבים.









באותו ערב של 25 באפריל עלתה למגרש נערה בת שלוש עשרה בשם נטלי גילברט. זמן קצר קודם לכן זכתה בתחרות מקומית לכישרונות צעירים והתברר כי נוסף על שירתה היא מפליאה גם בפריטה על פסנתר. מכל מקום, באותו ערב היה ברור שהיא עולה כדי לשיר ולא כדי לנגן. במשפחת גילברט לקחו את האירוע ברצינות. נטלי עשתה תסרוקת חדשה, לבשה שמלת ערב מחמיאה בצבעי שחור ולבן והתכוננה לחגוג את האירוע הפומבי המשמעותי הראשון בחייה כזמרת בעלת כישרון מוכר. האב הגאה וינס ליווה את ביתו לאולם. הכרוז ביקש שקט, הודיע על שירת ההמנון והקהל, כולל שנינו, נעמד על רגליו.

נטלי לקחה את המיקרופון והחלה לשיר. ''O say can you see, by the dawn's early light'', בקעו מפיה המלים המוכרות. ואז המשיכה: '' What so proudly we hailed, at the starlight's...'' – ונתקעה (המלים הנכונות צריכות להיות: '' What so proudly we hail'd at the twilight's last gleaming'').

המלים פרחו לפתע מזיכרונה. היא ניסתה לשחזר אותן במוחה, אך לשווא. צחוק נבוך וקצר נפלט מפיה, שעה שעמדה שם, חסרת אונים. אחר טלטלה את ראשה, מקווה שהדבר יסייע לפוגג את הערפל הנורא הזה. מבוכה התפשטה על פניה. קולה גווע. היא ידעה שלא יסלחו לה על הפאשלה הזאת, שקרה לה מה שממנו חושש כל זמר מתחיל, שכך לא מצופה מזמרת מוכשרת. הקהל הריע לה בעידוד, אבל זה לא עבד: המלים עדיין לא חזרו אליה. ובכל זאת – גם זו ידעה – ההצגה חייבת להימשך. אי אפשר להפסיק הופעה כזו באמצע.

מוריס צ'יקס, מאמנה גבה-הקומה של פורטלנד, עמד כמה מטרים ממנה. הוא החל לשיר יחד עם כולם, אבל כשגילברט נתקעה עם המילים, ליכסן אליה מבט ומייד תפס את המתרחש. הוא ניגש אל הנערה האומללה, הניח את ידו השמאלית על כתפה ואמר לה בעידוד ''קדימה, קדימה''. אחר כך התכופף אל המיקרופון והחל לשיר איתה את המלים הנכונות. בפניה של גילברט ניכרה התאוששות מסוימת והיא הצטרפה אליו. הפעם לא פחדה כל כך, אפילו כאשר כמה שורות מאוחר יותר תקף אותה שוב אותו בלק-אאוט ארור

ואז נשמעו במערכת ההגברה שני הקולות, זה הבוטח שלו וזה המהוסס מעט שלה: “O'er the ramparts we watched, were so gallantly streaming”.

הקהל, שברגעים כאלה מכבד תמיד את מסורת הדממה, הבין בדיוק מה מתרחש לנגד עיניו. בניגוד לקהלים לבנטיניים מסוימים, הוא לא פצח בשריקות בוז ולא השמיע חרפות וגידופים. למעשה, קרה שם ההיפך הגמור: האמריקנים העריכו מאוד את מי שלמיטב ידיעתם עשתה כל שביכולתה כדי להתכונן לרגע הגדול. קריאות עידוד נשמעו מפה ומשם, שעה שהשניים הוסיפו לשיר למיקרופון. עד מהרה סחפה ההתלהבות את כולם, וכמה שניות אחרי שצ'יקס הזכיר לגילברט את המלים האבודות וגרם לה לשוב ולשיר, הצטרפו אלפי צופים, כולל המאמנים והשחקנים, לביצוע אדיר של ההמנון. גילברט וצ'יקס כבר לא שרו לבד. בסוף הבית הראשון רעד האולם משירה שבקעה מפי רבבות גרונות נלהבים. מה שהצטייר בתחילה כאירוע מביך ומביש הפך באחת לרגע מרגש במיוחד.

כשתמה השירה סירבו הצופים להתיישב במקומותיהם. הם עמדו כמה דקות על רגליהם, הריעו ונופפו בידיהם. הנערה הנבוכה, שניכר היה בה שאפילו אהדת הקהל לא הצליחה להסיר ממנה את תחושת הכישלון, קדה בתודה. אבל עם כל האהדה לגילברט, דווקא צ'יקס היה גיבור הערב. האמריקנים מטורפים על רגעים כאלה, שבהם ניגש מאן דהוא להציל את החלש מחולשתו ומעצים אותו עד לרגע בו הוא צולח בשלום את המכשול העומד מולו. כך נולד ''הרגע של מוריס צ'יקס'', מושג שמהדהד בקרב שוחרי הספורט האמריקניים גם כמה שנים לאחר אותה תקרית.

הנה האירוע כולו, כפי שצולם בטלוויזיה והועלה ליוטיוב. צפו בו בעצמכם.

צקיס עוזר לגילברט להתגבר על הבלק-אאוט בביצוע ההמנון. רגע מרגש שנחרט בזיכרון (מקור תמונה 2).









אחרי המשחק, כשנשאל צ'יקס מה עבר בראשו באותם רגעים, סיפר שחשב על ביתו מאורה, המבוגרת מגילברט בכשנתיים, ועל כל שלא היה מניח לה לעבור משהו דומה לזה בלא שחלפחות ינסה לסייע בידה. ''היא נערה צעירה מאוד'', אמר בהתכוונו לגילברט, ''מקרה כזה עלול יכול היה להרוס אותה''. מאוחר יותר הוסיף: ''לתת לה הזדמנות נוספת היה משהו גדול מבחינתי''. וגילברט עצמה, עדיין נרגשת, אמרה: ''זה היה כאילו שמלאך השומר את צעדי בא והניח את זרועו על כתפי. הוא עזר לי לעבור את אחת החוויות הקשות ביותר שהיו לי אי פעם''.

את הג'סטה של צ'יקס העריכו גם עמיתיו הספורטיביים. דל האריס, עוזר המאמן של דאלאס, התרגש עד כדי דמעות, ובסיום הערב נכנס למשרדו של צ'יקס כדי לומר לו אישית עד כמה הוא מעריך את הצעד שעשה. כשהגיע צ'יקס למחשב האישי שלו, מצא שם 1700 הודעות במייל. הניו יורק טיימס דיווח שאפילו אימו הקשישה של בילי קנינגהאם (מי שהיה מאמנו של צ'יקס בעונת האליפות ההיסטורית של פילדלפיה ב-‏1983, שבה היה צ'יקס בורג מרכזי) וצפתה באירוע בטלוויזיה, הטריחה את עצמה, כתבה מכתב מרגש ושיגרה אותו בדואר מעטפות למאמן שעשה עליה רושם כזה.

שנתיים מאוחר יותר, כשהבלייזר פיטרו את צ'יקס ממשרת המאמן, פירסם העיתונאי רוב לנארד מ''בלו אורגון'' טור מלא התפעלות בו הזכיר את הרגע ההוא. ''מו צ'יקס, בשל נוכחותו האינסטינקטיבית ומלאת החמלה, הציל את כבודה של ילדה שהורים בכל רחבי אמריקה רצו להושיט אליה יד דרך מסך הטלוויזיה ולעזור לה'', כתב. לפני מספר שבועות, כשאוקלהומה סיטי ת'אנדר הקבוצה בה משמש כיום צ'יקס כעוזר מאמן, הגיעה למלון בממפיס, ניגש אליו גבר בשנות הארבעים לחייו והודיע לו כי לעולם לא ישכח את הלילה ההוא.

תקרית ההמנון עשתה לה מייד כנפיים. מאחר והפלייאוף הוא אירוע ספורטיבי המשודר מחוף אל חוף, דיווחו כתבי הרשתות הגדולות על העניין מייד עם התרחשו. צ'יקס וגילברט הוזמנו לתוכנית הלילה ורואיינו על ידי ג'יי לנו. אחר כך בא ראיון ב-CNN. גילברט אף הוזמנה להתארח ב''גוד מורנינג אמריקה'' וברשת הספורט ESPN. האירוע נכנס אפילו לערך הוויקיפדי על צ'יקס. האיש שקלע ב-‏15 עשרה שנות משחק יותר משתים עשרה אלף נקודות, מסר למעלה משבעת אלפים אסיסטים וסיים את הקריירה שלו כחוטף הגדול בכל הזמנים (עד אז), הוא בין הבודדים שבערכים האנציקלופדיים על שמם מוזכר גם אירוע המראה שהוא סתם בן אדם. וגם זה משהו שראוי להתגאות בו.









ציניקנים יעשו בוודאי את החשבון שבדיעבד הפאשלה הזו דווקא השתלמה לגילברט ואלמלא התחוללה לא היה שמה מגיע אל כל פינות הארץ. למי שאינו מבין, אני אינני שותף להלך הרוח הזה. הרגע הזה היה בדיוק מה שהוא: גבר בוגר שניגש לסייע לנערה צעירה במקום בו כישלונה עלול היה להמיט עליה בושה.


היינו שם באותו ערב והתרגשנו יחד עם כולם. כשחזרנו למלון שלנו, שוחחנו על הרגע ההוא. ועד היום אנחנו זוכרים אותו לא פחות טוב מאשר את הניצחון של דאלאס ואת 42 הנקודות של דירק נוביצקי על הראש של הבלייזרס. כי משחקי כדורסל יש הרבה, אבל רגעים כאלה - לא.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
וואו, איזה סיפור!   מיכאל ז.   יום ב', 23/11/2009 שעה 8:10   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   אלירם   יום ב', 23/11/2009 שעה 10:50   [הצג]   [2 תגובות]
אני לא רוצה אפילו לדמיין...   דוד קסירר   יום ב', 23/11/2009 שעה 16:10   [הצג]   [7479 תגובות]
איזה יופי של סיפור!   שרון   יום ב', 23/11/2009 שעה 16:31   [הצג]
(ללא כותרת)   אשר רביבי   יום ד', 25/11/2009 שעה 20:45   [הצג]
זה מה שנקרא...   מונס   יום ו', 27/11/2009 שעה 18:58   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©