לזכר פרחי היער
שבת, 07/11/2009 שעה 22:04
כמדי שנה, נסעתי גם השנה אל הטקס לזכר חללי מלחמת העולם הראשונה המתקיים בבית העלמין הבריטי שעל הר הצופים. היו שם נציגים מ-‏22 ישויות מדיניות (כולל האיחוד האירופי וחלק ניכר מחברותיו), נציגי שישה ארגונים בינלאומיים (כולל ועדת שביתת הנשק היושבת בירושלים, משלחת הסיוע האירופית לכוחות הביטחון הפלסטיניים, נציגי הקווארטט ומסדר ההוסיפטלרים על שם יוחנן המטביל) ופרויקט תיעוד אינטרנטי אחד. יש בטקס הזה ניחוח זר, מאופק מאוד, לא טעון כל כך ברגשות כמו במכובדות מודעת לעצמה. יש בו זיכרון מחושב של נוצרים, יהודים ומוסלמים. יש בו פסטורליה של בית עלמין מטופח (כולל עץ הדפנה הגדול ביותר שראיתי מימי) ושל נוף ירושלמי מרהיב ואוויר נקי של שבת בבוקר. וכן, כדאי לישראלים לנטוש לרגע את הניצוק המוחלט שלהם מההיסטוריה המקומית ולהכיר את האירוע הזה, שאלמלא הניצחון שהוא מנציח לא הייתה לנו כיום מדינה עצמאית.











מכובדות מאופקת. הכומר אדמונדס נשא תפילה.

ב-‏11 בנובמבר 1918 חתמו נציגי גרמניה על הסכם שביתת נשק בקרון רכבת שניצב ליד העיר קומפיין שבצרפת. המלחמה נגמרה באופן רשמי באותו יום בשעה 11 ו-‏11 דקות בבוקר. באותה שעה צלצלו פעמוני כנסיות רבות באירופה כדי לסמל את סיום המלחמה. זמן קצר לאחר מכן גם נקבע התאריך הזה כיום הזיכרון הבינלאומי לחללי המלחמה.

יום זיכרון זקוק לבתי עלמין. ובכל זאת, קבורה של חללי מלחמות הוא דבר יחסית חדש. עד למאה ה-‏19 לא ייחסו לקברי חללי מלחמות חשיבות, ולכן לא היה להם ביטוי מוחשי או גיאוגרפי. בראשית מלחמת העולם הראשונה החלו לקבור על פי שמות. ההקרבה הנוראית שדרשה מלחמה זו עוררה את ההכרה באחריותה המוסרית של המדינה לקבורתם של חייליה ולהנצחתם. 13 מיליון נהרגו במלחמת העולם הראשונה - לשם השוואה, במלחמתו של נפוליאון ברוסיה נהרגו 400 אלף ''בלבד''.









החדרת ההבנה כי יש צורך בהיערכות מתאימה לקבורת החללים נזקפת לזכותו של פביאן וייר (Fabian Ware), פעיל בצלב האדום הבריטי. וייר היה בן 45 כשפרצה המלחמה, כלומר בגיל שהוא מעל ומעבר לגיל גיוס. וייר התנדב, איפוא, והסתובב ברחבי צרפת בראש יחידה ניידת של הצלב האדום. כשנוכח לדעת שאין רישום מסודר של החיילים הנופלים העלה לראשונה את הרעיון להקים גוף כזה. הממשלה הבריטית הכירה מהר מאוד בחשיבותו של גוף כזה, לא רק מתוך צורך לתת מענה לפניות משפחות החללים אלא גם בשל הפוטנציאל של מנגנון כזה להעלות את מוראל החיילים ביחידות הקרביות. וכך הוקמה ''הוועדה לרישום קברים'' (Registration Commission Graves), שלימים הפכה ל''וועדה האימפריאלית לבתי עלמין צבאיים'' (Imperial War Graves Commission). הוועדה הייתה אחראית על הקמת בתי קברות צבאיים לחללי בריטניה וחבר העמים הבריטי ב-‏140 מדינות. הבריטים החליטו לקבור את חללי האימפריה במקום נפילתם. מספר החללים של צבאות האימפריה עמד על כ-‏1.1 מיליון איש, והבריטים לא יכלו לעמוד בהוצאות של הבאת כל החללים הביתה. יתר על כן, קבורת החללים בבית העלמין שהקימה הוועדה הייתה חובה, ונאסרה החזרת גופות החללים למולדתם.

הוועדה הייתה נחושה להנציח כראוי את זכר הנופלים ועד מהרה יצרה קשרים הדוקים עם אמנים, אדריכלים ומשוררים שסייעו לה בעיצוב מתכונת ההנצחה. אחד הבולטים שבהם היה סר רג'ינלד בלומפילד (Sir Reginald Blomfield). אותו בלומפילד היה ה''אשם'' העיקרי בעיצובו של בית העלמין הבריטי בהר הצופים.

אתר בית העלמין נקבע מחוץ לגבול המוניציפאלי של ירושלים הבריטית. מיקום בית העלמין בירושלים נבחר בתחילה משיקולים פרגמטיים כגון אפשרות לרכז בו קברים ארעיים וקרבה למפקדה, אבל הנוף שנשקף מההר העניק לו ערך מוסף שנתן ביטוי מוחשי לקונוטציות היסטוריות ודתיות של ירושלים, המקרינה מקדושתה על בית העלמין. שער הכניסה לאתר הוא למעשה מצבת זיכרון ליחידות חיל המשלוח האימפריאלי, שתגיהן מסותתים באבן מצדי השער. מעליו יש כתובת הקדשה באנגלית, עברית וערבית. מול השער עומדת מצבת זיכרון לחללים האוסטרליים שנפלו בקרבות על ארץ ישראל. בשדרה המרכזית ניצבים ''צלב ההקרבה'' ו''אבן הזיכרון'', שני מונומנטים סמליים הקבועים בכל בתי העלמין הצבאיים הבריטיים. צלב ההקרבה מורכב על פי ביטויו של רודיארד קיפלינג מ''חרב שלופה הנחה בחיקו של הצלב'' והוא סימל את ההקרבה בקרב. אבן הזיכרון מעוצבת כמזבח ועליה חקוקות שלוש מילים שהציע רודיארד קיפלינג, שהיה חבר בוועדה האימפריאלית ושכל את בנו היחיד במלחמה: ''שמם יכון לעד''. בקצה השדרה עומדת קפלת הזיכרון ל-‏3,366 הלוחמים שנפלו במצרים ובארץ ישראל בקרבות מלחמת העולם הראשונה ומקום קבורתם לא נודע. שמות החללים חקוקים לאורך קירות הקפלה.

הציר המרכזי של בית העלמין פונה לעיר העתיקה ולמקומות הקדושים, ועל ציר זה עומדים האלמנטים הארכיטקטוניים: לפני השער יש מרפסת עגולה שממנה אפשר לצפות אל הנוף, ממול ניצבת הקפלה ובחזיתה אבן הזיכרון. ציר הרוחב חוצה את ציר האורך באופן שיוצר צלב, ובנקודת הצטלבות השבילים ניצב צלב ההקרבה. בית העלמין מוקף חומה. מחשש לוונדליזם דתי הציע האדריכל הראשי לעצב את בתי הקברות כגנים סגורים בחומה, להצניע את הצלבים ולהימנע מהקמת צלב ההקרבה המונומנטלי. אבל המתכנן הראשי התעקש ולמרות זאת הקימו בירושלים את צלב ההקרבה. סר רג'ינלד בלומפילד, האדריכל שלכאורה ביקש להצניע את הצלב, עשה את ההפך והטיל על ירושלים צלב ענק בצורת השבילים החוצים את בית העלמין. לגבי צלב ההקרבה, טען בלומפילד כי לא התכוון שיהווה סמל דתי אלא סמל לחיילים שנצלבו (בהשאלה: מצאו את מותם בידי אחרים) בשדה הקרב.

על כל אלה משקיף ג'ורג' הקדוש, פטרונה של אנגליה. ג'ורג' נולד, לפי האגדות, בעיר לוד. כאשר הוציא הקיסר הרומאי דיוקלטיאנוס צו לרדיפת הנוצרים צידד ג'ורג' בנוצרים ושילם על כך בראשו. אבל קודם לכן הספיק לבצע את אחד המעללים המפורסמים ביותר בדברי ימי הנצרות. ב''אגדת הזהב'' מסופר על עיר שבקרבתה התגורר דרקון שהקריבו לו קורבנות אדם וביום בו היו אמורים להקריב לו את נסיכה הופיע ג'ורג', הרג את הדרקון והציל את הנסיכה. הפירוש התיאולוגי רואה בדרקון את השטן ובנסיכה את הכנסייה. כשג'ורג' בסביבה יש תמיד ניחוח של ריבונות בריטית. זה מעניין, משום שג'ורג' הוא פטרונה של אנגליה. אין כאן זכר לאנדרו הקדוש, הלא הוא פטרונה של סקוטלנד; לדייוויד הקדוש, פטרון ויילס; או לפטריק הקדוש, פטרונם של האירים. ביוניון ג'ק דווקא השתלבו שלושה מארבעת הצלבים הללו כדי ליצור את הדגל שבמשך שנים לא שקעה השמש במקומות בהם התנוסס ברמה; אפס, בבית העלמין שולטת נוכחותה של אנגליה, הרבע הדומיננטי מבין ארבעת חלקיה של בריטניה ה''גרעינית''.

החלילן והחצוצרן. קורפורל טריפני מנגן תוך צעידה במורד המדרגות, שעה שקמפבל עומד בדום מתוח וצופה בעניין בחברו.

אחד הדברים היפים בבית העלמין הזה הוא בחירת פרנסיו לקבור בו במשותף בעל ברית ואויב. בקצה הדרום-מערבי אפשר לראות כמה מצבות שצורתן שונה מעט. שני תריסרים מהם נושאם את הקצה בעל הקשת המתונה שמאפיינת את מרבית אבני המצבה במקום. אלה הוצבו על קברי חיילי הוד מלכותה, מבריטניה וממושבותיה. אבל אותם שני תריסרים אינם מעוטרים בצלבים אלא במגיני דוד. לא הרחק מהם, במורד הגבעה, ניצבת שורה שקצות אבניה מחודדות, בדומה לגמלונים מהדור הישן, או גליות. מתחת למחודדות קבורים חיילים גרמניים; מתחת לגליות – טורקיים. בדיעבד, אני אומר לעצמי, השותפות האחרונה הזו עלתה יפה. היום באים נציגי כל המדינות האלה לשאת תפילה משותפת לזכר הנספים בתקווה שלעולם לא תשוב עוד מלחמה שכזו. ולא זו בלבד, אלא שכולן שותפות לבנייתה של אירופה חדשה, כזו שהתלות ההדדית בין מדינותיה בתחומי הכלכלה והמשפט אמורה למנוע בעתיד מלחמות מן הסוג שפעמיים הפכו אותה למרכזן של שואות בינלאומיות. קשה לי לחשוב על בית עלמין צבאי במדינת ישראל בו טמונים לא רק חיילינו אלא גם חיילי האויב.

את חמשת המצבות האיטלקיות השארתי לסוף. איטליה הייתה בעלת בריתן של בריטניה, צרפת ורוסיה (שנכנעה לגרמניה וחתמה על חוזה השלום הכפוי בברסט-ליטובסק ב-‏1917, מעט לפני המהפך שגרם לניצחון מדינות ההסכמה על מעצמות המרכז). מתוך חמשת האיטלקים ארבעה זוהו לאחר מותם. אחד נותר אנונימי. כמו אצל הבריטים, סמלי היחידות חקוקים בחלקה העליון של האבן, מתחתם השם ושנות הלידה והמוות. ג'וזפה סאנטילי (1884-1918) הוא המבוגר שבהם, בן שלושים וארבע. ודאי הותיר אחריו אישה וילדים, משהו שמרבית החיילים בני העשרים פלוס מינוס לא הספיקו לחוות בחייהם הקצרים.









זה נראה כמו טקס ממקום אחר: מאופק, שקט, רהוט, נטול טקסטים קיטשיים. יש בו נציגים מעשרות אומות על פני כדור הארץ ומכמה וכמה ארגונים בינלאומיים הפועלים, באופן כזה או אחר, בירושלים ובסביבותיה. יש שם כמרים לובשי גלימות, נציגים של מסדר אבירים ותיק ומפואר, קצינים עטויי מדים בכל צבעי הקשת ודיפלומטים מחולפים ומעונבים. כולם משכימים קום ביום המנוחה היהודי, מוותרים (מרצון או בשל חובה) על המשך הנמנום במיטה החמימה ועולים אל הר הצופים. כשמבקרים בטקס האזכרה הבינלאומי לחללי מלחמת העולם הראשונה מרגישים משהו בדומה לתחושה העולה מביקור בכנסיות ובמעברים של הר ציון – כאילו אירופה של המאה ה-‏19 קפצה לבקר אצלנו והזמינה אותנו למפגש ידידותי.

מחצית השעה שקדמה לתחילת הטקס נראתה כמעין פגישת מחזור של מיודעים ותיקים. קציני צבא, אנשי דת ודיפלומטים נפגשו זה עם זה, החליפו ברכות שלום, טפחו איש על כתף רעהו ושאלו זה לשלומו של זה. האווירה הייתה רגועה. סביר להניח שרבים מהם נועדים לפגישות גם בימים אחרים. השמש החמימה והפסטורליה המוריקה של בית העלמין המדושא המשקיף אל הנוף הירושלמי השלו רק הדגישו את הנינוחות הכללית. בצד, ליד קיר הזיכרון לחללי המלחמה שלא נודע מקום קבורתם, התכוננו לטקס שני קורפורלים במדים מסורתיים: נגן חמת החלילים אליסטייר טריפני והחצוצרן אלן קמפבל.

גם האורחים הקבועים בני דת משה הגיעו לאירוע. אפשר היה לראות שם את מירון בנבנישתי, ההיסטוריון ששימש בעבר כסגן ראש עיריית ירושלים ומי שנאמר עליו כי הוא בעל אוצר הידע הגדול ביותר על העיר המרתקת הזאת. הגיע כתמיד גם אשר תומפסון, ישראלי העוסק בתיעוד מצולם של בתי העלמין הבריטיים עבור אתר אינטרנט מיוחד המספק את המידע הזה. הגיעו גם כמה קבוצות מטיילים ובראשם מורי דרך. הללו בחנו בעניין את השמות החוקים באבני המצבות. ליד אחת מהן, זו שמציינת את מקום מנוחתו האחרון של החייל ויליאם שייקספיר, ניצבה קבוצה גדולה במיוחד. התחשק לי לספר להם שאם ילכו לטקס שיתקיים למחרת בבית העלמין הבריטי ברמלה יוכלו במעט מאמץ לאתר שם גם את קברו של חייל אחר, הארי פוטר שמו, שנהרג בתקרית ירי בחברון לפני כשבעים שנה - אבל התאפקתי. חלק מהם בחנו בעניין את פרחי הנייר האדומים והקטנים שקישטו את מדיהם כל המשתתפים השונים בטקס.

בשעה תשע בדיוק ניגש למיקרופון הקונסול הבריטי במזרח ירושלים, ריצ'ארד מייקפיס, ביקש מהנוכחים לשבת ופתח בדברים. הוא שיבח את עבודת הוועדה המתחזקת את בתי העלמין הצבאיים הבריטיים ואף סיפר כי ביקור לאחרונה בעזה, שם עובדים פלסטינים בני המקום על שימור אתר בריטי דומה, ''לעתים תוך סכנת נפשות ממש''. אחר כך עלה ובא הכומר רוברט אדמונדס מכנסיית סנט ג'ורג' שבמזרח ירושלים, המהווה את מקום מושבו של הבישוף האנגליקני בארץ ישראל. הלה, עטוי גלימה לבנה, הזכיר את העובדה שהבבלים, הרומאים והצלבנים חנו כולם על הר הצופים שעה שבאו כבוש את ירושלים – אותו המקום עצמו בן אנו נמצאים היום. הוא הזכיר במשפט יחיד את הקונפליקט האלים בין ישראלים לפלסטינים, כאשר אמר כי ''רק לפני מספר שנים התרחש בפיצוץ בקפטריה של האוניברסיטה בהר הצופים, לא הרחק מכאן, וגרמה לאבידות רבות בנפש''.

כמו פגישת מחזור. נספחים הצבא, האוויר והים של מדינת בעלות הברית עומדים סביב אבן הזכרון המעוטרת בזרי פרחים.

בכלל, מי ששם לב לשני הדוברים בפסקה הקודמת ודאי יקלוט שדבריהם היו נטולי כל סממן של הכרה בריבונות הישראלית על האתר. המילה ''ישראל'' לא הושמעה בטקס אפילו פעם אחת. מייקפיס מייצג ישות דיפלומטית שרואה את עצמה כפעילה בשטחים הכבושים ונוקטת עמדה ביקורתית מאוד כלפי ישראל. הכומר אדמונדס הזכיר גם את המלחמות ב-‏1948 וב-‏1967, אבל נמנע מאיזכור של הצדדים להן. הנספח הצבאי בשגרירות בריטניה בישראל, קולונול מארק רולו-ווקר, דקלם את המקבילה הבריטית ל''יזכור'' שלנו. אחר ככך נשמעה תרועת חצוצרה, לאחריה קמו הנוכחים לשתי דקות דומיה לזכר הנספים ולאחר מכן נשמעה תרועת חצוצרה נוספת. אחר כך ניגן איש חמת החלילים את ''פרחי היער'', שיר עם סקוטי עתיק המשמש לעתים כנעימת אבל בטקסים מסוג זה.

ואז נקראו נציגי כל האומות להניח זרים על אבן הזיכרון. באבן רחבה ומדורגת זו, שמעליה משקיף פסלו השחור של ג'ורג' הקדוש, טבועות במלים ''שמם יינון בקרבנו לנצח'' (כפי שניסח אותן הסופר רודיארד קיפלינג). זה אחר זה ניגשו המוזמנים השונים, בריטניה ראשונה, ולאחריה כל המדינות בספר אלפביתי ואחריהן הארגונים הבינלאומיים השונים לפי אותו סדר עצמו. היו שם כל המדינות שלחמו לצד בעלות הברית במלחמת העולם הראשונה: אוסטרליה, בלגיה, קנדה, צרפת, ארצות הברית, איטליה, דרום אפריקה ורבות אחרות. היו כאלה שבאו בעיקר בשל היותן חלק מהאיחוד האירופי. היה, כרגיל, גם נציג גרמני. הטורקים, משום מה, נעדרו הפעם – על אף שכמה מחלליהם קבורים באותו בית עלמין עצמו. כל אחד ניגש כשהוקרא שם מדינתו, קיבל זר פרחים מנספחי הים והאוויר של בריטניה בישראל, נעמד מול אבן הזיכרון - ואחר אתנח קל ניגש והשעין עליה את זרו, נסוג, עמד דום מולה, הרכין את ראש קצרות ופנה לחזור למקומו. היו שם גם נציגי בית החולים לרפואת עיניים מיסודו של מסדר ההוספיטלרים על שם סנט ג'ון. מסיבה זו או אחרת, היו כמעט כל הזרים זהים; קנדה הייתה היחידה שהחליטה להשקיע בזרים גדולים ומרשימים מפרחים אמיתיים.

כשתם הטקס, הוזמנו המשתתפים להיכנס אל קפלת הזיכרון, הניצבת בנקודה הגבוהה ביותר בבית העלמין. פעם אחת בשנה נפתחת הקפלה הזאת לקהל הרחב, והפעם הזו היא ביום הטקס. האולם לא גדול, ארבע קשתות אבן בצדדיו ועליהן מונחת תקרה מעוגלת כאילו הייתה כובע שמיים עשוי אבן. שישה חלונות מסורגים קבועים בה, מאפשרים לאור השמש לחדור פנימה ולהטיל אור על המרחב. מעל לכניסה קיר ועליו מצוירות ארבע דמויות המסמלות ארבעה עיקרים נאצלים – תקווה, אנושיות, אמונה ופטריוטיזם. בראש הקיר הפסוק ''מכל קצוות הארץ'' ובמרכזו הקדשה לחברי הכוח הניו-זילנדי שהיווה חלק מאנזא''ק, עיקר הצבא שעמד לרשותו של הגנרל אלנבי בעת הקרבות נגד הטורקים בסיני. בצידה המרוחק של הקפלה שני חלונות גבוהים, מקושתים, במסגרת ירוקה ומעליהם – שוב - הכתובת ''שמם ייכון לעד''. משני צידי החלונות המסר לא יכול להיות ברור יותר. ניגשתי אל ספר הזיכרון וחתמתי בו את שמי.









זהו טקס מרתק, מאלף. אפשר לראות בו עולם אחר, כזה שלא תמיד אנו מודעים לנוכחותו בינינו. אבל לא פחות מכך, הוא מזכיר שוב ושוב איך אפשר להנציח בצורה מכובדת את אלה שבזכותם השתחררה ארץ ישראל מהשלטון הטורקי ונכנסה אל עידן המעבר לעצמאות יהודית מלאה.









כל התמונות צולמו על ידי אורי קציר.







[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
בגידת אלביון   אבי   שבת, 07/11/2009 שעה 22:11   [הצג]
עולם קטן?   שי   שבת, 07/11/2009 שעה 22:33   [הצג]   [3 תגובות]
(ללא כותרת)   צ'יקי   יום א', 08/11/2009 שעה 15:20   [הצג]   [4 תגובות]
מקסים   יונתן   יום ג', 10/11/2009 שעה 17:41   [הצג]
(ללא כותרת)   דוד מירושלים   יום ג', 10/11/2009 שעה 19:57   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©