מגילת זכויות הגנב
שבת, 24/10/2009 שעה 0:41
הראל אלפרוביץ הוא בחור שפרץ לדירתה של אישה מבוגרת בראשון לציון, כשהוא מזוין בלום ברזל וככל הנראה מקבל גיבוי שותפים שיפתו עבורו בקדמת הבית. בנה של בעלת הבית הפתיע אותו במהלך הפריצה. זה נגמר בכך שגופו של אלפרוביץ ספג ארבעה כדורים ומכה אחת מקת האקדח של הבן הזועם. בחודש שעבר תבע אלפרוביץ מקוורבנות הפריצה - האם ובנה - קרוב לחצי מיליון שקל בגין הוצאות משפט, טיפול רפואי וגם, שימו לב, אובדן יכולת השתכרות. בקיצור, הוא רוצה שיפצו אותו על הפגיעה בקריירה שלו כגנב. בינתיים כבר הספיק אלפרוביץ האומלל להתאושש מהפציעות, לחזור לכנופייתו ולחדש את הפריצות ומעשי השוד. יש לקוות שהתביעה החצופה הזו תגולגל על ידי בית המשפט מכל המתדרגות. אבל מעבר לכך, המקרה הזה מעלה שוב את השאלה עד היכן יכול אדם המגן על רכושו לפעול מול פורץ החודר לביתו.











פורץ בפעולה. מהי בכלל האפשרות להגיב במתינות נוכח תחושה של איום פיסי מיידי? (מקור תמונה 1).

קראו נא את המקרה הבא. הוא אינו אלא אגדה אורבנית, אבל זה לא כל כך חשוב משום שחשיבותו אינה בהתרחשותו אלא בהיותו משל למקרה אחר. ובכן, באוקטובר 1989 ניסה טרנס דיקסון מפנסילווניה לעזוב בית שאליו פרץ. הוא עשה דרכו החוצה דרך המוסך, אך לא הצליח לפתוח את דלת המוסך מבפנים, מפני שהיתה זו דלת אוטומטית והמנגנון שלה היה מקולקל. הוא לא יכול היה גם לשוב אל תוך הבית, כיוון שטרק את הדלת המוליכה אל הבית כשנכנס למוסך והיא ננעלה. בעלי הבית היו בחופשה, ודיקסון מצא את עצמו נעול במוסך במשך שמונה ימים. במשך התקופה הזו הוא ניזון מארגז פחיות פפסי קולה ומשק גדול של מזון כלבים שהיו במוסך. אחרי שיצא משם, הוא תבע את חברת הביטוח של בעלי הבית בטענה שהמצב הזה גרם לו למועקה נפשית. חבר המושבעים הסכים לפיצוי בסכום של חצי מיליון דולר.









דיברתי על משל ונמשל. המקרה הפיקטיבי של דיקסון הוא דוגמה לחוצפתו של פושע שבמפתיע פגשה מערכת משפטית שאיבדה את הגיונה. והנה הנמשל: בספטמבר השנה דיווחו כלי התקשורת בפליאה מהולה בסרקאזם על התביעה יוצאת הדופן שהגיש הצעיר הראל אלפרוביץ. בתביעה הייחודית סיפר אלפרוביץ כי ב-‏2005 פרץ לדירה בראשון לציון ובעודו מחטט בחדר הארונות, הופתע ונורה על ידי בנה של בעלת הבית שעבד כמאבטח. לטענת אלפרוביץ, ''הבן הגיע לדירת מגוריו, כאשר הנשק אותו החזיק שלוף ודרוך, ולשמע רעשים חשודים מחדר השינה, התגנב בשקט והפתיע את התובע (אלפרוביץ) עת עסק אותה שעה בחיטוט בחדר ארונות, באיומי אקדח הורה לו לשכב על הרצפה, ובעודו שכוב ירה לעבר ירכו הימנית''. לטענת התובע, בעקבות הירייה הוא נס על נפשו אך הבן דלק בעקבותיו וירה לעברו ארבע יריות, ששלוש מהן פגעו בו. לאחר מכן הוא חבט באכזריות בראשו עם קת הנשק וגרם להחמרה במצבו.

עד כאן הדיווח המקורי. מי שמקשיב לגירסת היורה, שומע סיפור אחר לגמרי: שבשעה שהבן ניסה לקרוא למשטרה ניסה הגנב לנצל את חלוקת הקשב שלו ולהתנפל עליו. לגירסה זו יש גם אישוש מסוים שמקורו בבדיקה משטרתית של האקדח. לכל אלה כדאי להוסיף שבשעת החיטוט היה אלפרוביץ מצויד בלום ברזל שבעזרתו גם פרץ אל הדירה ושבסיועו ניתן לעשות עוד כמה מעשים טובים, כגון פגיעה בבני אדם. לפי עדותו של הבן, שהו שניים מחבריו של אלפרוביץ ברכב שחנה סמוך לבית, כשהם מקיימים תצפית על העוברים והשבים ומאבטחים בכך את הפורץ.

ובכן, הלך אלפרוביץ הפגוע, שכר עורך דין ובעצתו גייס חוות דעת רפואית המעידה כי הוא סובל מפגיעה בעמוד השדרה ומנכות של 80 אחוז. בחוות הדעת, שחלקים ממנה הובאו בכתבת מעקב של אייל לוי ממעריב אחר הפרשה (מעריב, ''מוספשבת'', עמ' 26-27, 23.10.2009), נאמר שלכשיגדל עלול אלפרוביץ ''להיות מרותק לכסא גלגלים ואז יזקק לבית מתאים עם מעלית, לשירותים מיוחדים, למיזוג אוויר מרכזי, למכונית משלו ולחניה מקורה, שלא לדבר כל כסא גלגלים רזרבי עם כרית למניעת פצעי לחץ''. מעניין כמה שילם אלפרוביץ תמורת חוות הדעת הזו. מכל מקום, אלפרוביץ תבע לשלם לו את ההוצאות הבאות: עזרה צד ג' – 50 אלף שקל; הוצאות רפואיות, נסיעות והוצאות נלוות עד הגשת התביעה – 50 אלף שקל; והפסד השתכרות – 350 אלף שקל. זה נשמע כמעט הזוי, אבל זו המציאות: הגנב תובע את האיש שהגן על רכוש אימו על כך שהעז לפגוע בו פיסית.

אחרי ששותים כוס מים ומניחים לדם לרדת מהראש חזרה אל הצנרת המובילה לשאר חלקי הגוף, מבינים שלאלפרוביץ בעצם לא הייתה ברירה. המסכן לא היה מודע לזכויותיו כגנב ולא עשה פוליסת ביטוח מפני פגיעה אפשרית במהלך העבודה (שלא לדבר על כך שמישהו הרי צריך להחזיר לו את התשלום עבור חוות הדעת הרפואית). לוי מדווח שאלפרוביץ וחבריו הם כנופיה המוכרת היטב למשטרה ועוסקת בשוד כספות ובשאר מעשי צדקה. העובדה שבנה של בעלת הבית העז לירות בו באקדחו אינה מאפשרת לו לגנוב מאחרים ולכן על היורה לפצותו בשל כך. וכל זה, עוד לפני שממשיכים לקרוא בכתבתו של לוי ומפנימים שגם לאחר שחרורו של הגנב המודע לזכויותיו מבית החולים הוא חזר לקריירה המבטיחה שלו, הפגין כושר גופני מצוין והתאוששות מפליאה וכבר הספיק להילכד על ידי המשטרה בכמה וכמה אירועי פריצה.

אין קושי להבין שבעתיד הנראה לעין לא יטרח אלפרוביץ – או כל גנב אחר שייקח ממנו דוגמה – לצאת לעבודה. הוא פשוט יקבע פגישה עם בעל הבית שאותו בחר לשדוד, יביא אליה את עורך הדין הצמוד שלו (אותו אחד שניסח את כתב התביעה) והלה כבר ידאג להגיע להסד רעם הנשדד שעליו יחתמו כל הצדדים: הנשדד מתחייב להתיר לשודד להוציא מביתו כך וכך חפצי ערך בשווי כזה וכזה ותוך כדי התחייבות שלא להפריע לו בעבודתו. כל הפרה של תנאי החוזה תהיה כרוכה בתשלום קנס נוסף שישלם הנשדד לשודד. בעתיד הרחוק יותר אולי יפרשו אלפרוביץ וחקייניו מהמקצוע, יפתחו בתי ספר לגנבים (שייקה אופיר המנוח כבר חשב על כך לפני ארבעים שנה והנציח אתה רעיון במערכון חביב במיוחד), ירצו במסלול האקדמי לשוד וגניבה והשד יודע מה עוד. מקצוע מכובד, לא?

במישור המשפטי, אני מקווה שבית המשפט יזרוק את התביעה המחוצפת הזו לכל הרוחות ויגיד לעורך דינו של הגנב את דעתו המדויקת עליו ועל כתב התביעה שניסח. אם זה לא יקרה, אנו צפויים להיות עדים לגל אדיר של תביעות שיעשיר עורכי דין ופושעים כאחד. במישור הרחב יותר, הפרשה הזו מעוררת שוב את הדיון בשאלה מה מותר ומה אסור לאדם המגן על ביתו, משפחתו ורכושו לעשות כשפורצים אליה שוחרי רע אלימים.










פורץ בפעולה. האם ירי לאוויר הוא דרך התמודדות יעילה? (מקור תמונה 2).

כשהתפוצצה פרשת שי דרומי, עסק הדיון בשאלה האם מותר לאדם להשתמש בנשק חם כאשר באים לבצע בשטחו עבירות רכוש. המחמירים הסבירו שתגובת המגן צריכה להיות פרופורציונית וששימוש בנשק חם – או בנשק כלשהו – ניתן לעשות רק אם קיים איום ממשי על שלומו. המשפטנים הדגישו את ההפרדה ההכרחית בין עבירות רכוש, שהתגובה עליהן צריכה להיות מינורית, לעיבורת אלימות, שעליהן ניתן להגיב בחריפות גבוהה יותר. חוק שי דרומי, שהעניק פטור מאחריות פלילית ''למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף מי שמתפרץ או נכנס לבית המגורים, בית העסק או המשק החקלאי המגודר, שלו או של זולתו, בכוונה לבצע עבירה, או מי שמנסה להתפרץ או להיכנס כאמור'', לא הביא סוף לדיון הציבורי בנושא הזה אלא רק העצים אותו.

אני יודע שעמדתי לא תהיה מקובלת בקרב רבים שיקראו אותה, אבל לטעמי, לפחות, פרשת אלפרוביץ מראה שהמטריצה מתהפכת: זכויות הפושע הופכות לחשובות לא פחות מזכויות קורבנו. הרי אין ויכוח על העובדות: אלפרוביץ הצטייד בלום ברזל, הציב תצפיתנים ופרץ לבית כדי לשדוד את חפצי הערך שבו. בנה של בעלת הבית הפתיע את הפושע במהלך השוד. מנקודה זו והלאה, לטעמי, לפושע אין שום ביטוח מפני פגיעה. זו הנקודה בה הוא לוקח על עצמו את הסיכון הגדול ביותר: הוא עלול שלא לחזור בריא ושמהעיסוק שבחר לעצמו.

כשאדם מוצא בביתו פורץ המצויד בנשק תקיפה הוא אינו יכול להיות בררן גדול באמצעים שהוא נוקט. אני מכיר כמה אנשים שסבורים שבמצב כזה עליו לברר עם הפורץ האם בא למטרת ביצוע עבירת רכוש או עבירה אחרת ולכוון את התנהגותו בהתאם. אני מניח שלשיטתם של אותם אנשים כדאי גם להזמין אותו לקפה ועוגה, להתעניין בשלומו ולהציע לו סיוע בהעמסת החפצים שהוא רוצה לגנוב. אבל העניין יותר מסובך. אדם המצוי בבית למטרות שוד עלול בהחלט – ככל שהדבר נוגע לעמדתו של בעל הבית – גם להיות אלים במיוחד. ניתן בהחלט להניח שבין אוכלוסיית הגנבים יש כאלה שאינם מעוניינים להניח לעדים לזהותם בפני המשטרה – מה שגורר כמעט בהגדרה ניסיון פגיעה קשה שיבהיר לקורבן שאין טעם להתלונן. במקרים אחרים מצויים בבית במהלך הפריצה גם בני משפחה אחרים שנוכחות הפורצים עלולה לפגוע בשלומם. מה עוד שאדם העומד לבדו מול פורץ בביתו שלו אינו נהנה מהיתרון שיש בידי כוח משטרתי מאורגן. אין לו עזרה, הוא אינו מאומן בלוחמה בפשיעה ואין בידיו אמצעים זמינים המצויים ברשותם של שוטרים העוסקים בכך. במלים אחרות, זה הוא מול השודד.

יש המציעים את הפתרון הוותיק של ירי באוויר או ירי לכיוון הרגליים. בתיאוריה מדובר באקט שאמור להרתיע, אלא שבזיכרוני מהבהב כל העת המקרה הנורא של צ'רלי שלוש. באוקטובר 1990 השתולל בשכונת בקעה בירושלים המחבל עומר אבו סירחאן, שדקר למוות שני עוברים ושבים טרם שהתייצב בדרכו צוער הימ''מ שלוש, כשהוא חמוש באקדח. שלוש עבד לפי כל הנהלים ויישם את מה שלימדו אותו: כשאבו סירחאן התקרב אליו בסכין שלופה הוא ירה לאוויר. אבו סירחאן הוסיף להתקדם. שלוש ירה אל עבר רגליו ופגע בשתיהן. על אבו סירחאן זה לא עשה שום רושם. בנקודת הזמן הזאת הוא כבר היה כה סמוך לשלוש שלא נותר לו אלא להתנפל עליו, ברגליים ירויות ובסכין שלופה. הסכין חדרה לליבו של שלוש וגרמה למותו. אז נכון שלא כל פורץ ניחן בנחישות הזאת לחסל בני אדם בכל מחיר. מצד שני, אין זה בריא במיוחד לקחת את ההימור על השאלה אם הוא בעל אופי קטלני במיוחד אם לאו. לעתים זה אמור להיות הימור על חיי המגן. מישהו מוכן להתנדב להיות הצ'רלי שלוש הבא?

העיקרון שלפיו פורץ זכאי ליחס מתון ומתחשב משום שחטא בעבירת רכוש ''בלבד'' הוא בגדר טקסט שנכתב על הקרח. הוא אינו עומד בשום מבחן מציאותי. מי שיוצא לפרוץ לבתיהם של אחרים צריך לדעת שבכך הוא עלול לסכן את חייו. מי שפרצו לביתו צריך לקבל את החירות להגן עליו בכל אמצעי שיבחר. במצב כזה אין זמן לדיון אקדמי. כל שנייה קובעת. ובמצב כזה, אני מעדיף את טובת הנשדדים על פני נוחותם של השודדים.









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
חוק דרומי   אבי אהרן   שבת, 24/10/2009 שעה 0:50   [הצג]   [934 תגובות]
רחמנות?   עדו   שבת, 24/10/2009 שעה 1:54   [הצג]   [2 תגובות]
נו...   סמיילי   שבת, 24/10/2009 שעה 2:46   [הצג]   [4 תגובות]
בפעם הבאה לירות לראש.   SilentMike   שבת, 24/10/2009 שעה 2:51   [הצג]   [4 תגובות]
אלפרוביץ' וביה''ד בהאג   קואלה   שבת, 24/10/2009 שעה 4:06   [הצג]   [4 תגובות]
אין שום סיבה לירות באדם   מרק ק.   שבת, 24/10/2009 שעה 11:05   [הצג]   [705 תגובות]
זכויות וחובות   רועי שהגיע אחר-כך   שבת, 24/10/2009 שעה 12:46   [הצג]   [4 תגובות]
(ללא כותרת)   רן לוי   שבת, 24/10/2009 שעה 15:32   [הצג]   [6 תגובות]
בינתיים כבר פורסם פסק דין בתביעה   צבי גיל   יום א', 25/10/2009 שעה 0:50   [הצג]   [8 תגובות]
אל להיות פזיזים   מאור   יום א', 25/10/2009 שעה 21:27   [הצג]   [4 תגובות]
יותר מדי דמוקרטיה.   שרי שורצשילד   יום א', 25/10/2009 שעה 22:10   [הצג]   [2 תגובות]
חוקים כהתחמקות מאחריות   אהוד קלדור   יום ד', 28/10/2009 שעה 11:59   [הצג]   [2 תגובות]
נו, בואו נזרוק קצת דמגוגיה   דרומי   יום ב', 02/11/2009 שעה 18:29   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   דורית   יום ג', 10/11/2009 שעה 22:06   [הצג]   [2 תגובות]
האלפרוביץ הזה עבריין כבד!!   קירשנבויים   יום א', 15/11/2009 שעה 23:14   [הצג]   [2 תגובות]
הצדק תמיד מעוות   יוני   יום ב', 16/11/2009 שעה 7:10   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   יוני   יום ב', 16/11/2009 שעה 7:12   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   שפילמן   יום ג', 24/11/2009 שעה 16:55   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©