האיש שהציל את העולם/ מיכאל זילברמן
יום ד', 21/10/2009 שעה 9:15
לפני 26 שנים סטניסלב פטרוב הציל לבדו את העולם. האיש הצנום הזה, שאין כלום בינו ובין המראה הטיפוסי של גיבורי העל מתוך חוברות הקומיקס, החזיק למשך מספר שעות את גורל העולם כולו בידיו, ולא תהיה זו הגזמה לומר שבזכות קור רוחו, בהירות מחשבתו והאומץ שלו, אנחנו עדיין כאן היום. בשיאה של המתיחות הבינגושית זיהו הסובייטים סימנים של התקפה גרעינית אמריקנית על מולדתם. באמצעות שיקול דעת שבסרטים הוליוודיים שמור בדרך כלל לגיבוריה קרי הרוח של אמריקה, מנע פטרוב מתקפת טילים סובייטית על אמריקה שלו התקיימה הייתה מביאה בוודאות למלחמת עולם שבסופה מיליוני קורבנות חפים מפשע. מיכאל זילברמן, במאמר אורח, מביא בלשון קולחת את סיפורה של התקרית החמורה ביותר בין הגושים מאז משבר הטילים בקובה - ומלמד אותנו עד כמה המלחמה הקרה הייתה קרובה בפעם הזו להפוך לגהינום של קטל.









לפני 26 שנים הציל סטניסלב פטרוב לבדו את העולם. האיש הצנום הזה, שאין כלום בינו ובין המראה הטיפוסי של גיבורי העל מתוך חוברות הקומיקס, החזיק למשך מספר שעות את גורל העולם כולו בידיו, ולא תהיה זו הגזמה לומר שבזכות קור רוחו, בהירות מחשבתו והאומץ שלו, אנחנו עדיין כאן היום.

ב-‏1983 העולם עדיין היה מחולק לשני גושים ברורים: ברית המועצות שמספר שנים קודם לכן פלשה לאפגניסטן ועוררה עליה את רוגזו של העולם כולו, כבר בוססה בבוץ האפגני מבלי יכולת לצאת. יורי אנדרופוב, ראש הק.ג.ב לשעבר, היה מנהיג הגוש הקומוניסטי כולו, והוביל קו נוקשה ובלתי מתפשר מול המערב. בצד השני, בארצות הברית, רונלד רייגן, לאומן לא פחות ושונא זרים וקומוניסטים בנשמתו, סירב לכל הצעה לפירוק החימוש הגרעיני, וחצי שנה לפני כן החל בהקמת פרוייקט ההגנה הגרנדיוזי ביותר שהעולם ידע, תוכנית מלחמת הכוכבים, שרק העמיקה את החשדנות והאיבה בין הגושים.

גיליון ה''טיים'' המייחס את הפלת המטוס הקוריאני לסובייטים. תחילתה של מתיחות גואה (מקור תמונה 1).









ב-‏1 בספטמבר 1983, המריאה טיסה 007 של Korean Air מניו יורק בדרכה לסיאול שבקוריאה. על הטיסה היו 269 נוסעים ואנשי צוות, ובתוכם אמריקאים רבים שאחד מהם היה אף חבר קונגרס. מסיבה כלשהי שלא הובררה, סטה הטייס מנתיבו והחל לטוס מעל אדמת ברית המועצות. הרוסים, בראותם מטוס זר שחדר לשטח הטריטוריאלי שלהם, הזניקו מטוסי קרב ולאחר שהטייסים נואשו מליצור קשר עם הטייס הקוריאני, הם קיבלו הוראה ליירט את המטוס ולהפילו. כל מאתיים שישים ותשעת נוסעי הטיסה הזו נהרגו.

מהומת אלוהים פרצה בארצות הברית כשהגיעו הבשורות הקשות. ''ברברים'', ''אמפריית רשע'', ''פשע נגד האנושות שלעולם לא ישכח'', היו רק חלק מתוך הביטויים שהשמיע הנשיא רייגן בנאום יום למחרת האסון. כל ההסברים של הרוסים לפיהם עשו את כל שביכולתם למנוע את היירוט בטרם נאלצו לפעול, נפלו על אזניים ערלות.

במשרדי הק.ג.ב היה ברור שתגובה אמריקאית תגיע. שבועיים לאחר מכן אסרה ארצות הברית על מטוסים מברית המועצות להכנס לשטחה, והמתח עלה לשיאים חדשים.









ב-‏26 בספטמבר 1983, בעומקו של בונקר ענק וסודי ביותר בפאתי מוסקבה, סגן אלוף סטניסלב פטרוב, מפקד תורן ביחידת טילים בין יבשתיים, היה בעיצומה של משמרת שגרתית. לפי השיבוץ המקורי היה עליו להיות בחופשה, אבל הוא התנדב להחליף עמית שנבצר ממנו להגיע באותו לילה. פטרוב וצוותו עסקו במשימתם הרגילה – השגחה וניטור המרחב האווירי של ברית המועצות. במקביל לעבודתם, לוויני תקשורת רוסים סרקו את אדמת ארצות הברית בחפשם אחר סימנים מוקדמים לשיגור טילים לכיוון ברית המועצות, ובמעקב אחר פעילות התקפית אמריקאית אחרת.

מספר דקות לאחר חצות סא''ל פטרוב קיבל לידיו תשדורת מחשב ובה המסר שממנו חשש כל חייו. בהודעה נאמר שדקות קודם לכן אותר שיגור טילים בין יבשתיים מארצות הברית לכיוון מוסקבה. בחששו שמדובר בטעות, הוא דרש אימות נוסף וביקש לקבל את התשדורת מחדש. משלא קיבל אישור, הוא פטר את העניין כ'טעות', מה גם שמערכת המחשב הייתה ידועה כבעייתית משהו. דקות לאחר מכן, המצב הפך למסוכן באמת: שיגור נוסף לכיוון ברית המועצות הופיע על מסך המחשב שלו. שניות לאחר מכן הופיע טיל נוסף על המסך, ומיד בעקבותיו הופיעו עוד שני טילים נוספים. לפי המחשב, ארבעה טילים גרעינייים היו בדרכם להשמיד ערים בברית המועצות. הפעם כבר היה ברור שאין מדובר בטעות.

במקרה כזה הוראות הקבע היו ברורות, מדוייקות ובלתי ניתנות לשיקול דעת ולפרשנות: בכל מקרה של התקפה, על מפקד הבונקר לדווח מיידית לרמטכ''ל, ובמקביל היה עליו להתחיל בתהליך של הכנה לשיגור כל ארסנל הטילים הגרעיניים שברשותו. במקרה של כשלים בתקשורת (תופעה אשר יכולה כנראה להעיד על נפילות טילים שכבר הרסו את התשתיות והרגו את מנהיגי ברית המועצות), על מפקד המתקן לשגר עצמאית את הטילים, ורק אחר כך לנסות לדווח לפיקוד העליון. פטרוב ידע שלרשותו 15 דקות בלבד עד להגעת הטילים ששוגרו מארצות הברית לברית המועצות. במידה ואכן היה מדובר בהתקפה אמיתית, וללא תגובת נגד רוסית הולמת, היה ברור לו שמדינתו תושמד כולה.

אימות נוסף ממקור אחר – המכ''מ - היה בעייתי: המכ''מ הרוסי, נחות בהרבה מזה של האמריקאים, היה מסוגל לבדוק רק את האופק הנראה, ולא מעבר לעיקול כדור הארץ. משמעות הדבר הייתה שלו היה מצפה לאימות נוסף מהמכ''מ, הוא היה מגלה את הטילים רק בהגיעם קרוב מאד לברית המועצות, מותיר לצבאה רק מספר דקות לפעולה לפני שהמדינה הייתה מושמדת. הסצינות שרואים בסרטים, שבהם עוקבים אחר טילים גרעיניים לכל אורך מעופם, היו עדיין בדיוניות עבור ברית המועצות. הם יכלו לעקוב אחר הטילים רק משעה שאלו הופיעו בקו האופק.

אזעקה כללית נשמעה במתקן, ואנשיו ידעו שהם בדרך למחלמה גרעינית כוללת. 120 קצינים ומהנדסים עמדו מאחוריו, מצפים בדריכות להחלטתו. טכנאי המתקן עמדו הכן, מוכנים להתחיל בתהליך שיגורם של עשרות טילים גרעיניים לכיוון ארצות הברית. במידה והיה מדווח על השיגורים שראה, כל מתקני השיגור בברית המועצות היו מתחילים אף הם בתהליך של הכנות לשיגור.

הספק כירסם בפטרוב. משום מה, הוא לא האמין שלפניו נתוני אמת. למרות שלא היו שום סימוכין לתחושתו, הוא החליט להתייחס גם לנתונים הנוספים שהתקבלו כאזעקת שווא. ''אם ארצות הברית החליטה להתקיף אותנו'', הוא אמר לעצמו, ''מאות טילים גרעיניים היו אמורים להופיע עתה על מסכי המחשב שלי. לא ייתכן שהם יתחילו במתקפה, וישלחו רק חמישה טילים לכיווננו, ביודעם שלמרות כל הנזק הכבד שיגרמו הטילים, הם לא ישתקו אותנו כליל, ויאפשרו לנו להגיב במכת נגד כואבת''.

אמר – ועשה. הוא הורה לבטל את האזעקה, להתעלם מהשיגורים שהופיעו על מסכי המחשב, ולחזור לשגרה. עתה, הוא ואנשיו חיכו את 15 הדקות המתוחות ביותר בחייהם. במידה וטעה פטרוב בהחלטתו – חמש ערים בברית המועצות תושמדנה, בהרגן את הכל הנהגת המדינה שאף לא קיבלה התראה להכנס למקלטים הגרעיניים. אחד האנשים שהיה שם, תאר את רגעי הציפיה באמרו שאף אחד אפילו לא העז לנשום מרוב לחץ.

פטרוב ב-‏1990. לא קודם עוד בצבא האדום (מקור תמונה 2).

כחלוף 10 דקות, בעת שהטילים היו אמורים להגיע לקו האופק, המסכים נראה שקטים ונקיים. שום גוף זר לא נראה עליהם, והמתח נשבר. קולות צהלה נשמעו מכל כיוון, ועשרות אנשים נגשו לברך את סא''ל פטרוב על אומץ ליבו, קור הרוח שהפגין ועל בהירות מחשבתו ושיקוליו.









בימים שלאחר מכן נחקר פטרוב עשרות פעמים על ידי שלטונות הצבא. בחששם שהוא מושתל אמריקאי ותגובתו נבעה מהוראות מן המערב, ולא מתוך שיקול דעת בריא, היה עליהם לבדוק את סיפורו ולאמת אותו. לאחר חקירה אינטנסיבית פסק הדין היה שסא''ל פטרוב נהג כראוי, הפגין שיקול דעת מצויין, ולא היה פגם בהתנהלותו. עשרים שנה קודם לכן, בשיא האיבה בתקופת המלחמה הקרה, אין לי ספק שלא הייתה בכלל חקירה. סא''ל פטרוב היה מודח מתפקידו, נשפט על חבלה, ונכנס לכלא לשארית חייו.

למרות זאת, פטרוב לא קודם יותר בצבא ברית המועצות. הוא הועבר לתפקיד רגיש פחות, שבו לא הייתה לו אחריות כה גדולה, ולאחר כמה שנים פרש לגמלאות (לטענתו מרצונו החופשי ולא עקב לחצים). זמן מועט לאחר הפרישה הוא חווה התמוטטות עצבים. במשך מספר שנים הוא חי חיי צנעה של פנסיונר, עד שב-‏1990, גנרל רוסי בשם יורי יוטינצב, שהיה אחראי על כל ארסנל הנשק הגרעיני של ברית המועצות פרסם את זיכרונותיו, ובהם גם הסיפור הזה.

מאז שנות התשעים סא''ל סטניסלב פטרוב מרצה על קורותיו ביום ההוא, הוא קיבל בארצות הברית את פרס ''אזרח העולם'', הוזמן לארצות הברית מספר פעמים שבאחת מהן קיבל בטקס באו''ם לכבודו פרס הוקרה נוסף, והוא התראיין בטלוויזיה פעמים רבות. באחת הפעמים הוא סיפר את הסיפור המדהים בתוכניתו של השדרן האגדי וולטר קרונקייט. בחודש הבא אחת הרשתות בארצות הברית אמורה להקרין סרט תיעודי בשם ''האיש שהציל את העולם'', ובו יתואר הסיפור המדהים שהתרחש באותו הלילה.

ברית המועצות פרסמה לפני מספר שנים הודעה רשמית וטענה שלא יתכן שאדם אחד בלבד יחליט על שיגור טילים גרעיניים, ושבכל מקרה, גם במקרה של התראת שווא, לא הייתה פורצת מלחמה גרעינית. מומחים צבאיים מן המערב, בהכירם את נהלי העבודה של ברית המועצות באותה תקופה, מפקפקים בטענה הזו ומציינים שהתסריט בהחלט אפשרי.

בראיון לסרט התיעודי, פטרוב אומר בצניעות שהוא לחלוטין לא מרגיש כמו גיבור. ''עשיתי את חובתי, ואת המוטל עלי. לא הרגשתי כמו גיבור, ולא חשבתי שהצלתי את העולם. כשהגעתי הביתה ורעייתי שאלה אותי איך היה בעבודה, אמרתי לה שלא היה שום דבר מיוחד, והלכתי לישון''. הוא סיפר.









ניסיתי לשחזר איפה הייתי באותו יום (בערך). ב-‏26 בספטמבר 1983 הייתי תלמיד כיתה י''א ברמת גן, והדבר שהכי הטריד אותי באותה תקופה הוא שהייתי מאוהב במישהי שישבה שורה לפני בכיתה, ולא הייתה מודעת לזה. מדהים לחשוב שבאותו לילה אני, כחלק מן האנושות כולה, יכולתי להזרק למציאות של מלחמה גלובלית, שהייתה מותירה אותנו בכוכב הרוס, עשן, ופצוע.








המאמר פורסם במקור בבלוג של מיכאל זילברמן, ''טופס 630''. מיכאל זילברמן הוא מהנדס תקשורת בחברת פרטנר, חובב היסטוריה צבאית (במיוחד בתקופת מלחמת העולם השנייה) ופעיל בקבוצות דיון העוסקות בנושא.






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מחריד   אבי   יום ד', 21/10/2009 שעה 21:52   [הצג]   [10 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©