סינדרום יונת
יום ד', 07/10/2009 שעה 21:25
האקדמיה השוודית למדעים הודיעה היום על זכייתה של פרופסור עדה יונת מישראל (יחד עם שני אחרים) בפרס נובל לכימיה לשנת 2009. בישראל גאים בפרס הזה, ובצדק, הגם שהוא יותר הישג של חוקרת וצוותה מאשר של מדינה שלמה. הסיקור הרחב שמקבלת הזכייה יתמקד, כרגיל, בהתרגשות שחשה הזוכה המאושרת, בתגובות של הסביבה, בגאווה שחשים בני משפחתה ובשאר ביטויים שאין בינם לבין מהות המחקר דבר וחצי דבר. בעוד שבוע-שבועיים כבר לא זייכרו עוד את שמה של יונת בכלי התקשורת השונים אלא (אולי) אם יהיה זוכה נוסף ואז, כרגיל, ימנו את כל קודמיו בשמותיהם. האחריות לכך שישראל אינה זוכרת את תרומתם של מדעניה המובילים מוטלת על מערכת החינוך המתפוררת שלנו, אבל לא פחות מכך - על כלי התקשורת. הלו תמיד יעדיפו לפרסם איזה סיפור רכילותי על פני פריצת דרך מדעית. הגיעה השעה למהפכה תפיסתית בתחום הזה.









עדה יונת. האם תירתם המדיה למאמץ להפוך אנשים כמותה למודלים לחיקוי? (מקור תמונה 1).

אין לי מושג כמה גולשים נכנסו מרצונם ומתוך עניין בלבד לערך בוויקיפדיה העוסק בפרופסור עדה יונת טרם שנודע על זכייתה בפרד נובל לכימיה. על פי ההיסטוריה המתועדת של הערך הזה, הוא נכתב לראשונה בינואר 2007, כמה שנים לאחר זכייתה של יונת בפרס ישראל ולאחר שהוסיפה לרזומה המרשים שלה כמה פרסים בינלאומיים נחשבים נוספים. עד אז לא נכתב עליה שום ערך. כל זה לא בא לקטרג על אנשי ויקיפדיה, אלא להיפך; שכן, לולא נכתב אותו ערך - הגם שבתקופה מאוחרת למדי יחסית לפועלה בתחום שבו התמחתה - ספק אם מישהו שאינו מתעניין בכימיה או במדעים מדויקים בכלל יכול היה לדעת עליה משהו עד היום בו הוחלט להעניק לה את הפרס הבינלאומי הנחשב והמוכר מכולם.

ויקיפדיה היא מדד טוב להסתמך עליו משום שמאלף ואחת סיבות שלא זה הזמן או המקום לעמוד עליהן, היא אחד המקורות המצוטטים ביותר בעבודות לימודיות – החל בכאלו שמכינים זאטוטי כיתה א' וכלה בסמינריונים של סטודנטים לתארים מתקדמים. אפשר להניח שעל הערך התנ''כי העוסק בעמלק יש הרבה יותר קופצים מאשר על הערך המתאר את עדה יונת. אפשר באותה מידה להניח שהערך שקשור לנינט טייב או לאיזה גיבור ריאליטי מזדמן רואה הרבה יותר כניסות והעתקות מזה של ישראל אומן או דניאל כהנמן, שניהם חתני פרס נובל מישראל.

אני מניח שאם יעשו בדיקה מקרית יגלו שישנם אי-אלו ישראלים היודעים היום מי היא פרופסור יונת. אין זה פלא, משום שהנושא כוסה בהרחבה רבתי ביממה האחרונה, וסביר להניח שכך יהיה גם בשתיים או שלוש היממות הבאות. אבל הכיסוי הזה, כרגיל, יישאר ברמה השטחית ביותר. יכתבו על כך שהיא מוערכת בקנה מידה בינלאומי, שזכתה באינספור אותות הערכה, שהיא צנועה ומבריקה ושבני משפחתה מתגוררים השד יודע איפה ועוסקים בתחום כזה או אחר. יצטטו את הדברים שאמרה לאחר שנודע לה על זכייתה, את התרגשותה הטבעית והמובנת ויהיו אפילו כמה אנשים שינסו בכלל להבין על מה ולמה היא זכתה בפרס. אבל זהו זה, בערך. בתום שבוע-שבועיים שיכללו גם כפולות במוספי סוף השבוע, תשוב יונת אל מעבדתה במכון ויצמן וזכר עבודתה יתפוגג אט-אט מן הזיכרון הציבורי. בעוד שנה יזכרו כבר שאיזו אישה ששמה נשמט מזיכרוננו זכתה בפרס נובל. רבים יותר יזכרו שכמה ראשי ממשלה ישראליים זכו בפרס הנכסף הזה, ואולי גם יזכירו את שמו של הסופר ש''י עגנון, ראשון הזוכים מישראל בפרס. אבל לאורך זמן, אין סיכוי שמישהו יוכל לזכור את רשימת הזוכים הקצרה הזו (תשעה בסך הכול) או את הסיבות לזכייתם. כל זה יידחק אל תאי המוח הנידחים ביותר, אלה המשולים למקום אליו מושלכים כל הקבצים המיותרים בהארדיסק האנושי טרם שהם נמחקים משם סופית.

שני גורמים מרכזיים מעצבים את התודעה בציבורית בישראל, ולשניהם אחריות לכך ששמה של עדה יונת לא יינון לדורות בתודעה הציבורית. האחד הוא מערכת החינוך שלנו. אין לי שום אשליות ששר החינוך יתעורר מחר בבוקר בתחושה שעד כה נעשה כאן מחדל קולוסאלי ויורה לתקן זאת באמצעות הכנה מיידית של תוכנית לימודים מדעית שתתחיל בכיתה גימל ותסתיים במבחני הבגרות. זה לא יקרה. שר חינוך שאינו מסוגל אפילו להביא לכך שילמדו את תולדות המדינה שלו במערכת החינוך הרשמית שלה גם לא יהיה מסוגל לארגן רפורמות בהיקף קטן יותר. נכון, אולי הקונטקסט הפוליטי הוא המונע את זה (אין הסכמה בין הימין והשמאל על התכנים שילומדו ועל שיטות הלימוד שלהם), אבל זה לא הופך את זה לעניין פחות ממוחדל. ובכן, בשנים הקרובות לא ילמדו תלמידי התיכונים בישראל על המחקר הייחודי של אברהם הרשקו ואהרן צ'חנובר שזיכה אותם בפרס נובל לכימיה. כשיסיימו י''ב כיתות הם לא יזכרו יותר מדי מהדיווחים על הזכייה בפרס. אפשר לעשות בדיקה מקיפה כבר היום ולשאול אותם מי השניים האלה ומה תרומתם למין האנושי. אין כמעט סיכוי שמישהו מהם יידע על מה אנו מדברים.

הגורם השני הוא המדיה. כפי שכבר אמרתי קודם לכן, זו מתמקדת בכיסוי שטחי בלבד וקצר-טווח של האירוע ומשמעויותיו. היא אינה מכסה נושאים מדעיים בשוטף, פשוט משום שזה אינו מעניין את בכירי העורכים. להגנתם, סביר להניח, יסבירו שלושת העיתונים הנפוצים ביותר (כולל ''ישראל היום'') שזה מסובך, מורכב וסתם לא מעניין. מתי זה כן מעניין? כשמישהו זוכה בפרס נחשב כמו הנובל. אז דווקא יש מקום לכתוב עליו. אבל אז, בדיוק אז, הכול נדמה כאילו הוא אאוט אוף קונטקסט. מי שלא שמע על עדה יונת עד היום גם לא יטרח להתמקד בהסברים על פענוח המבנה המרחבי של הריבוזום על ידי קריסטלוגרפיה באמצעות קרני רנטגן. הוא יתייחס לכך כאל סינית. הוא יאמר לעצמו שאיזה יופי, האישה הזאת הביאה המון כבוד למדינה – ויעבור הלאה. הדייט החדש של דניאלה פיק או ההתבטאות האחרונה של בר רפאלי תמיד יהיו מעניינים יותר, לא?

וזו, כנראה, הבעיה המרכזית. היא אינה ייחודית ליונת ולדמויות אחרות הבאות מתחומי כיסוי בלתי-פופולאריים. היא מתקיימת לאורך שנים ארוכות. וזהו עיקרה: אין שום מדיום משמעותי בישראל – אף לא אחד – שסבור שתפקידו המרכזי הוא עיצוב התודעה וחינוך הקוראים בהתאם למערכת ערכים כלשהי. כל מדיום הנכנס תחת הקטגוריה שהגדרתי, בין אם מדובר בקול ישראל, בערוץ 2 או בידיעות אחרונות, סבור שהוא צריך לפרסם את מה שמעניין את צרכני המידע. וזה בדיוק ההבדל הגדול: במקום להפוך מידע רלוונטי למעניין, מחליטים קודם כל מהו המידע המעניין וממילא הוא הופך אז לרלוונטי לפרסום – גם אם הוא אינו רלוונטי לשום דבר אחר. במונחים פוליטיים, זוהי התכחשות לגישה הבן-גוריוניסטית של ''אני לא יודע מה העם רוצה, אני יודע מה הוא צריך'' והיצמדות לגישה המקובלת בקרב כוכבי הדור האחרון שלפיה ראש ממשלה צריך לעשות ''מה שהעם רוצה'' ואת רצונו של העם יש לברר באמצעות סקרי דעת קהל. אם לבצע השוואה נוספת, הרי שבמונחים ספורטיביים בעלי העמדה בעיתונות הפופולארית נותנים לאוהדים לקבוע את טיב הניהול במקום לעשות זאת בעצמם.

הרשקו וצ'חנובר. מה הסיכוי שנושא מחקרם יהפוך לאייטם שיש אחריו מעקב תקשורתי יומיומי? (מקור תמונה 2).

הגרוע יותר הוא שבכל מדיום משמעותי משוכנעים באמת ובתמים שאם במשך כמה ימים ברציפות ידסקסו את המשמעויות האופרטיביות של מחקרה של יונת בעמודי החדשות במקום למרוח שם את הזוג המאושר טרנטינו-פיק או את החוטיני החדש של הרפאלי, המדיום יאבד קוראים בסיטונות ויקרוס כלכלית. זהו קו חשיבה עקום, משום שלאורך שנים רבות התקשורת הישראלית הפופולארית מורידה את עצמה לאשפתות מבחינת התכנים ואופן כיסויים – אבל הדבר לא מיטיב את מצבה הכלכלי כהוא זה. כשלפחות שניים מתוך ארבעת העיתונים הנפוצים מצויים במצב שבו הם שוקלים לבטל מוספים שלמים כחלק מההתייעלות, אולי כדאי פעם לנסות את האופציה האחרת.

אלא שכל זה עלול להביא לכך שכתבים באמת יצטרכו להבין במדע, שעורכים יצטרכו להבין מספיק כדי לתקן אותם ולהעמיד דברים על דיוקם והגרוע מכל - שמערכות שלמות תצטרכנה לשנות גישה. ומי שמכיר קצת מערכות של קבלת החלטות בארגונים יודע שיותר קל להוציא את הצבא האמריקני מאפגניסטן מאשר לשנות פאזה בהתייחסות מערכת לחדשות.

הבה נתאר לעצמנו, דרך משל, שהמחקר פורץ הדרך של הרשקו וצ'חנובר על מערכת האוביקוויטין, האחראית לפירוק חלבונים בתוך התא, היה מתפרסם בזמן אמת במדיה שלנו (וגם אם לא ממש בזמן אמת, אלא ימים ספורים אחרי פרסומו הראשוני בכתב עת מקצועי כלשהו). אחרי הכל, המחקר הזה הביא לפריצת דרך בחקר הסרטן, מחלות ניווניות במוח ומחלות אחרות ומבחינה זו הוא אינו פחות רלוונטי ליידע הציבורי מכל אייטם רכילותי כלשהו. הבה נוסיף ונתאר לעצמנו שבעקבות פריצת הדרך הזאת היה המדיום המסקר ממשיך לעקוב אחר התפתחויות נוספות באותו תחום; שהכתב שעליו הטילו את המשימה הזאת היה מתעדכן בקרב מומחי הטכניון מדי שבוע אם ומה הם החידושים בתחום זה. זה חשוב אפילו יותר מהידיעה על התנין שהתפלח למאגר המים של קיבוץ צאלים או מהפריט החדשותי המרעיש על תחרות משיכת החבל בין ישראלים מתל אביב ומניו יורק (הדוגמאות הללו מקריות בהחלט; הן שתי הידיעות המרכזיות בכפולת האמצע של עמודי החדשות ב''ידיעות אחרונות'' דהיום).

לא יודע מה אתכם, אבל אני אעריך הרבה יותר עיתון שעוסק בדברים מהסוג הזה מאשר בשטויות הרגילות. פריצות דרך כאלה אינן צריכות להיות במעקב שוטף של אתרים מבורכים כשלעצמם דוגמת ''הידען'' אלא להיות נחלתו של כל צרכן אינפורמציה ממוצע במדינה הזאת. זה קשה, זה מאתגר, זה דורש מאמץ וזה לא בלתי-אפשרי. ולא, אל תספרו לי שאני נאיבי; אני יודע בעצמי שהסיכוי שמשהו ישתנה בכיוון זה שואף לאפס. ועדיין, את המדיה הרבה פחות מסובך להזיז לכיוון כלשהו מאשר את מערכת החינוך האיטית והמסורבלת שלנו – ואולי זהו, בעצם, אחד האתגרים המרכזיים העומדים בפניה. לשבור את התופעה של ויתור מרצון על ההיגיון ועל הקידמה למען פטפטת רכילותית ושטחית שמותירה אחריה עקבות של טמטום - אותה תופעה שכיניתי בכותרת המאמר הזה ''סינדרום יונת''.









אגב, היה יכול להיות מועיל מאוד אם עורכי העיתונים המשמעותיים, מנהלי אתרי האינטרנט הפופולאריים וקובעי התכנים במדיה המשודרת היו לוקחים חלק בדיון על הנושא הזה כאן. אני לא בטוח שיש בכך טעם, אבל אם שילה דה בר, יואב צור, דב אלפון, עמוס רגב, אריה שקד, יצחק טוניק, אבי וייס ואחרים ירצו להגיב על כך ולקיים כאן דיון מנומק – הם בהחלט מוזמנים לעשות כן.











[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מסכים לכל מילה שנכתבה כאן   ידין   יום ד', 07/10/2009 שעה 23:03   [הצג]
המצב ככה בכל התחומים לצערי   ביילע   יום ד', 07/10/2009 שעה 23:49   [הצג]
אלה החיים   בני   יום ה', 08/10/2009 שעה 1:28   [הצג]   [3 תגובות]
מעודד אותי...   רעות   יום ה', 08/10/2009 שעה 5:48   [הצג]
לאורי   שרה   יום ה', 08/10/2009 שעה 7:51   [הצג]
אכן, שמעתי עליה לראשונה רק אתמול   אבי   יום ה', 08/10/2009 שעה 9:58   [הצג]
יוו, איזה חופר אתה...   YetAnotherOne   יום ה', 08/10/2009 שעה 12:49   [הצג]   [17 תגובות]
יש כאן לדעתי בעיה אינהרנטית   רוני ה.   יום ה', 08/10/2009 שעה 17:24   [הצג]   [3 תגובות]
חשבתי על זה.   SilentMike   יום ה', 08/10/2009 שעה 18:40   [הצג]
בושה לעיתונות הישראלית   אריה קיזל   יום ה', 08/10/2009 שעה 21:12   [הצג]
סטטיסטיקות   דרומי   יום ה', 08/10/2009 שעה 22:35   [הצג]   [2 תגובות]
מה לעשות שמדע זה מסובך   דוד   יום ו', 09/10/2009 שעה 0:45   [הצג]   [4 תגובות]
ביקורת על מאמר המערכת של ''הארץ''   אורי קציר   יום ו', 09/10/2009 שעה 18:57   [הצג]
ערסים צעצוע   קואלה   שבת, 10/10/2009 שעה 1:27   [הצג]
לא רק בארץ   אורן   יום א', 11/10/2009 שעה 17:26   [הצג]
מוזר אבל שמעתי עליה   דוד מירושלים   יום ב', 12/10/2009 שעה 0:26   [הצג]
שני דברים   dugmanegdit   יום ב', 12/10/2009 שעה 13:12   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©