יסורי ראובן
יום א', 06/09/2009 שעה 10:42
אביהם של שנים עשר שבטי ישראל היה יעקב אבינו. בנו הבכור של זה ומי שנולד כדי לרשת אותו ולהנהיג את אחיו היה ראובן. אלא שבואו של ראובן לעולם התרחש בניסובת בעייתיות במיוחד: אימו הביולוגית הייתה שנואה על אביו והוא השתמש בה בעיקר לצורכי פריון; מאבקו המתמיד היה מול דודתו יפת-התואר, שאותה העדיף האב בגלוי; על כן ניסה לסייע לה בפיתוי יעקב כשהביא לה צמחי שדה המעוררים את התאווה המינית. וכאילו לא די בכך, היה עליו גם להתמודד עם חבורת אחים גסי רוח, שלפחות שניים מהם היו פרועים ואלימים בצורה בלתי רגילה - וגם להגן על אחיו הצעירים. בתוך כל אלה, שאף תמיד בכור הבנים לשאת חן בעיני אביו ולקבל ממנו הכרה כלשהי. הכרה זו לא באה לידיו מעולם - ועל כן סביר להניח שמדובר אולי בבן המתלבט, המתוסכל והמיוסר ביותר מבין כל התריסר. סיור בנבכי נפשה של דמות מרתקת.









לעתים קרובות אני מהרהר בראובן. ראובן בן יעקב. בנו הבכור של אביהם הקדמון של בני ישראל כולם. הבכור בכל השלושה עשר שנולדו לאביו. האיש שצאצאיו נפרשו על פני נחלה גדולה בעבר הירדן המזרחי וכיום שוב אינם עימנו, לאחר שהלכו בגלות עשרת השבטים והתפוגגו בערפל ההיסטוריה.

חייו של בן בכור אינם קלים. כל תקוותיהם של הוריו מתנקזות אליו. כל החלומות שפקדו אותם בטרם הפכו להורים מתגלמים בדמותו הזעירה, המכווצת והרוטטת של תינוק במשקל שלושה קילוגרם. הם רוצים שהוא יהיה כמותם, אולי אף טוב מהם. והוא, הקטן, אינו מבין כלל איזה עול מוטל על כתפיו הצרות. אחיו ואחיותיו הצעירים ממנו יראו אותו יום אחד כסמכות הבאה בתור לאחר ההורים, אולי כמבוגר בעצמו שאפשר להישען על מילתו ועל קביעתו. הם יבחנו אותו כל העת אל מול ההורים, או מול אחים בכורים אחרים המתגוררים בסביבתם. בקיצור, בן בכור יהיה תחת זכוכית מגדלת מרגע לידתו.









ראובן בן יעקב לא יצא מכלל זה. הוא נהרה ונולד לאחר שנים ארוכות בהן היה אביו שבוי בהתחייבות לעבוד ארבע עשרה שנים עבור דודו הנכלולי לבן. דוד זה הבטיח ליעקב כי יעניק לו את ביתו הצעירה רחל לאישה אם יעבוד עבורו שבע שנים. שבע שנים תמימות כלא יעקב, איש צעיר וחזק ובעל מרץ ואון, את תשוקתו בקרבו. שבע שנים רעה את צאנו של לבן, האכיל את בקרו, עבד בשדותיו ועשה כל מלאכת יד ומשק שרק ניתן להעלות על הדעת. בכל אותן שבע שנים גברה אהבתו והלכה אל רחל היפה, שעה שלאה, אחותה הבכירה והכעורה, הייתה בעיניו לצנינים. והנה, באותו לילה בו שתה לשוכרה והמתין בחשכת חדרו לרחל שתבוא אל יצועו, רימה אותו לבן ושלח אליו את לאה. יעקב, שהיה כאמור בגילופין לאחר שסבא במשתה שנערך באותו ערב, שכב עימה. רק כשהאיר השחר הבחין כי לצידו שוכבת אחותה הגדולה, המאוד-לא-אטרקטיבית, של האישה שאהב.

מעניין לציין בהקשר זה שלאבי הכלה לא הייתה שום בעיה להכניס אותה אל מיטתו של יעקב טרם נישאה לו כדת וכדין וללא טרדות מיותרות בענייני שמירת בתולין. בספר בראשית לא נאמר דבר על טקס נישואין: ''וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-לָבָן הָבָה אֶת-אִשְׁתִּי, כִּי מָלְאוּ יָמָי; וְאָבוֹאָה, אֵלֶיהָ. וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת-כָּל-אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה. וַיְהִי בָעֶרֶב--וַיִּקַּח אֶת-לֵאָה בִתּוֹ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו; וַיָּבֹא, אֵלֶיהָ''. לעומת זאת, כאשר הגיעה העת לחתן גם את רחל עם יעקב נאמר ''וַיִּתֶּן-לוֹ אֶת-רָחֵל בִּתּוֹ, לוֹ לְאִשָּׁה''. לאה קושרה אל יעקב בעבותות של נישואין רק משום ששכב עימה, ואילו רחל נישאה לו בטקס ממשי ולא רק באמצעות זיווג מיני.

יעקב היה איש בעל תנודות רגשיות קיצוניות. את רחל אהב ואת לאה שנא. על לאה הטיל, כנראה, אשמה לא פחותה מזו שייחס לאביה לבן, כלומר את הרצון לרמותו. ודאי סבר שלו רצתה להתנגד למצוות אביה היה ביכולתה לעשות כן, או לפחות להזהירו מפני המזימה הזו. יתכן גם שלא סבל אותה עוד מקודם. אחרי הכול, האיש עבד שבע שנים במשק לבן והיה לו זמן רב להכיר את לאה מקרוב. מכל מקום התנ''ך מציין במפורש את רגשותיו כלפיה במלים ''וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה'', אות ועדות לכך שיעקב נאלץ לחיות במחיצתה של אישה שנכפתה עליו.

במציאות הזו לא היו ללאה אופציות רבות. הטובה שבהן הייתה לגבור על אחותה בתחום הפריון. הייתה לה סיבה טובה להניח שהדבר יעלה בידה. ראשית, יתכן בהחלט שיעקב היה מורעב מינית אחרי שבע שנים בהן עבד במשק דודו ולא יכול היה אפילו להניח אצבע על אחת מדודניותיו ללא הסכמת לבן. שנית, בהיותו עתה בעל בעמיו, היה יעקב חייב לממש את נישואיו כדי להקים לעצמו זרע ולכן פקד את מיטת לאה יותר מפעם אחת. אפשר רק לדמיין כיצד התנהלו המגעים הללו, הכמעט מכאניים באופיים, שעה שלאה, שביקשה לעורר אהבה בלב בעלה, ויעקב, ששנא את אשתו, שהו יחד על יצועם.

ואכן, ארבעה בנים ילדה לאה בזה אחר זה עבור יעקב. השמות שנתנה להם הוכיחו עד כמה נכספה לזכות באהבתו – אם לא בזכות עצמה, לפחות בזכות צאצאיה המשותפים. ''וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן: כִּי אָמְרָה, כִּי-רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי--כִּי עַתָּה, יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי''.

מכירת יוסף. ציור מאת גוסטב דורה (מקור תמונה 1).









ראובן נולד, אפוא, אל תוך מציאות עגומה. מלבד פקידתה בלילות, גילה אביו יחס מתנכר לאמו. ניתן להניח שלפחות בעשר השנים הראשונות לחייו לא היה כל שינוי במצב זה. יעקב היה משכים עם שחר לעבודת יומו, חוזר הביתה לעת ערב, אוכל משהו ועולה על יצועו. ראובן הקטן היה כמעט כל היום תחת השגחת אימו. היא זו שהניקה, האכילה והשכיבה אותו. היא זו ששיחקה אימו ולימדה אותו לדבר. ראובן היה קרוב מאוד אצל לאה וקירבה זו היא שככל הנראה השפיעה לאורך השנים על מבנה אישיותו, כמו גם על היחס כלפיו מצד אביו.

בפני ראובן הקטן יכלה לאה לשפוך את ליבה. כעולל, ודאי ערסלה אותו בידיה שעות ארוכות וסיפרה לו את הרהוריה, לבטיה ויגונה. כשגדל מעט, שמע את סיפוריה על אביו יפה התואר והחזק שהופיע יום אחד ליד הבאר בחרן ולאחר מכן דפק בדלת ביתה ועבר להתגורר אצל משפחתה. את הדמעות שגאוותה מנעה מנה להזיל לעיני יעקב הגירה ביושבה ליד ראובן. הילד התבגר אפוא אל תוך אווירת משבר מתמדת ביחסים בין אימו לאביו.

יתר על כן, מגיל צעיר הבין את משמעות שמו. שמות אחיו הבאים, שמעון ולוי, היו אף הם תוצר של החלטת לאה להנציח באמצעותם את קשייה. ''וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר כִּי-שָׁמַע יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי, וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, שִׁמְעוֹן. וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי, כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, לֵוִי''. סביר להניח ששני אחים אלה, שלימים יגדלו ויהיו האכזריים והאלימים שבין תריסר הבנים, נולדו אף הם בחלק מאותם רגעי משבר. העובדה שלאה העידה באמצעות שמו של שמעון כי האל יודע שהיא שנואה מראה שלידתו לא הפחיתה מעוינותו של יעקב כלפיה. גם פירוש שמו של לוי מעיד שגם אחרי שילדה לו שני בנים נמנע יעקב מרבית זמנו מקרבתה. שינוי מסוים חלק רק בלידת הבן הרביעי, אבל גם הוא אינו מבטא בהכרח שיפור ביחס יעקב אל אשתו הראשונה. ''וַתַּהַר עוֹד'', מסופר לאחר מכן, ''וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת-יְהוָה--עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, יְהוּדָה; וַתַּעֲמֹד, מִלֶּדֶת''. קשה לדעת אם לאה החליטה לעבור ממתן שמות המעידים על קשייה האישיים לשם המבטא הודיה לאל משום שביקשה להכיר לו תודה על פוריותה או משום שבאופן כלשהו התרכך יעקב ביחסו אליה. אם הייתה עדנה מסוימת ביחסיהם, הרי שהסופר המקראי אינו טורח לספר לנו על כך.

אם נחזור לאחור נגלה שאחר לידת יהודה תם פריונה של לאה. לפיכך, כנראה שיחסו של יעקב אליה הורע שוב. לאה הייתה נסבלת כל עוד הביאה לו צאצאים, וגם זאת בקושי. עצירתה מלדת, כך אני משער, הביאה לכך שכנראה הטיח בה דברים קשים, זלזל בה בפניה (ואולי אף בפני אחרים) והאשים אותה בכך שאולי לא יוכל להיות אב גאה לבנים רבים יותר כפי שהיו חלק מתושבי הסביבה.

ואם לא היה די בכל הסבל הזה שבא על לאה, הנה באו נישואי יעקב לדודניתו רחל וניפצו כל אשליה לשיפור במצב. נכון הדבר שגם רחל לא הרתה מיעקב, אבל ממילא קל היה לו יותר לייחס את צרותיו לאשתו השנואה ולא לזו האהובה. יותר מפעם אחת היה ראובן עד לבכייה החנוק של לאה שעה שזו שמעה את הרחשים העולים מחדר השינה האחר, זה שבו בילה בעלה עם אחותה, הלא היא האישה המועדפת. ברור כי לפחות לתקופת מה חדל יעקב לפקוד את יצועה של לאה. והיא, שפוריותה הייתה יתרונה היחיד על אחותה, סבלה מכך מאוד.

ניתן רק לשער את הדילמה המתמדת בה היה נתון ראובן. מצד אחד ספג מאימו את הרצון לזכות באהבת ובהערכת אביו. מן הצד האחר הבין איזה עוול גורם אותו אב לאימו האהובה. אין פלא אפוא שגדל להיות אדם מתלבט, אוהד את אימו ומנסה בכל מחיר להקל עליה את מצוקתה – ולאחר מכן גם להביע את רגשותיו כלפי האב הלא-אוהב. לימים הפך תרביך הרגשות הסוערים הללו לטינה גלויה, אבל בשלב זה של חייו ניסה ראובן לפייס בין הוריו. חלומו היה להביא את אביו לרחוש לאימו אהבה, ולמצער להביאו שוב אל מיטתה.

וכך, המעשה הראשון המסופר לנו על ראובן לאחר לידתו הוא מעשה הדודאים. ''וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר-חִטִּים, וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה, וַיָּבֵא אֹתָם, אֶל-לֵאָה אִמּוֹ''. הכוונה היא לדודא הרפואי, עשבוני רב-שנתי ממשפחת הסולניים. סביב שורשו של הדודא צומחת בתחילת הסתיו שושנת עלים גדולים, שצבעם ירוק כהה והם מקומטים מאוד. פרחיו הסגולים, הפורחים כבר בחודש דצמבר, נישאים על עוקצים ארוכים ממרכז השושנת. פרי הדודא, המבשיל בסביבות חודש יוני, הוא ענבה בשרנית שצבעה כתום עז וריחה נעים, חזק ומשכר. בתוך הפרי, מספר חרצנים שחורים. כל חלקי הצמח מכילים רעלים חריפים, בעיקר אטרופין, המגינים עליהם מרעייה. אלו מסוכנים גם לאדם, וידועים מקרים של ילדים שאכלו את עליו המתוקים וסבלו מהרעלה קשה. הפירות דווקא ראויים למאכל אדם כשהם בשלים, טעמם אז נעים ומזכיר אננס. סביב הצמח מהלכות אגדות רבות מימי קדם, כולל איזכורים בספרות היוונית והרומית ככזה המשמש לרפואה, כמרכיב חשוב בשיקוי אהבה, כסם הרדמה ולטיפול בשדים ורוחות. במקרא, מכל מקום, מוזכר הדודא כצמח המסייע בבעיות פוריות.

ראובן מצא את הדודאים בסביבות חודש יוני, הוא זמן הבשלת פריים הערב לחך, וגם תקופת הקציר. כשמבינים את סערת הרגשות של ראובן, אין להתפלא אם לא נקלע אל השדה במקרה אלא יצא לחפשם במיוחד. מכל מקום, היה ברור לו כי באמצעותם תוכל אימו לפתות את אביו ולעוררו.

כשחזר ראובן אל בית המשפחה הבחינה דודתו בדודאים שנשא בידיו. ''וַתֹּאמֶר רָחֵל, אֶל-לֵאָה, תְּנִי-נָא לִי, מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. וַתֹּאמֶר לָהּ, הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי, וְלָקַחַת, גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי''. יש בדרישתה של רחל משהו מרתק. ידוע לנו כי היא האישה המועדפת על יעקב, והוא מבכר לשכב עימה על פני קיום מגע דומה עם אחותה. ובכן, יתכן שרצונה בדודאים מעידה על כך שגם מרחל נמנע יעקב באותה תקופה. יתכן שנהג לשוב הביתה סחוט מעבודת הקציר הקשה, נפל עייף על מיטתו ונרדם יוכל לבלות עם נשותיו. יתכן שתביעתה של רחל נבעה גם מסיבה אחרת: סברתה שיעקב אינו פורה עוד והדודאים יוכלו להגביר את הסיכויים שזרעו יפרה אותה. מכל מקום, ברור שלאה ראתה בכך את מה שנתן הנביא יכנה כמה מאות שנים מאוחר יותר גזילת כבשת הרש. ''הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי, וְלָקַחַת, גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי?'' הפגיעה בה לאה. ואילו זו, נחושה לומר את המילה האחרונה, הטיחה בה: ''לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה, תַּחַת, דּוּדָאֵי בְנֵךְ''. מקובל לפרש זאת כסחר חליפין: רחל מבקשת מלאה את הדודאים ובתמורה מוכנה להעניק לה את יעקב ללילה אחד. אבל הפרשנות שלי שונה מעט: לולא הדודאים, צועקת רחל על לאה, לא היה אפילו חושב לבוא אלייך אלא סר אל מיטתי שלי. בך, לאה, אין שום דבר שמושך גבר כיעקב. את צריכה לשכר את חושיו באמצעות פרי התאווה כדי שייאות לשכב עימך. אלי הוא נמשך בשל חיצוניותי, אולי גם אישיותי, אבל אלייך – רק בגלל סם שהביא אלייך בנך.

עם כל הכאב שבדבר, הצדק היה עם רחל. ''וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן-הַשָּׂדֶה, בָּעֶרֶב, וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי; וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, בַּלַּיְלָה הוּא''. יתר על כן, ניתן להניח כי שתי האחיות כיוונו את תוכניות הפיתוי למועדי הביוץ שלהן. ככל הנראה הייתה סמיכות בין מועדים אלה, כך שרחל הבינה היטב שאם ישכב יעקב עם לאה יתכן וזו תהרה שוב, כך שבתחרות הפריון בין שתיהן יעלה יתרונה של לאה לחמש-אפס. וכך אכן היה. ''וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶל-לֵאָה; וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב, בֵּן חֲמִישִׁי.ַתֹּאמֶר לֵאָה, נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי, אֲשֶׁר-נָתַתִּי שִׁפְחָתִי, לְאִישִׁי; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, יִשָּׂשכָר''.

סביר להניח שראובן רווה נחת מהצלחתו. הדודאים שהביא לאימו שינו את הסטאטוס קוו והוכיחו שוב שרחל אינה יכולה להוות תחרות ממשית ללאה בכל הנוגע להבאת צאצאים ולהמשך השושלת. לאחר מכן הרתה לאה פעמיים נוספות וילדה את זבולון ואת דינה. אבל הנאתו של ראובן לא נמשכה זמן רב, שכן דווקא אז הצליחה רחל סוף סוף להרות וללדת, ובנה הראשון, יוסף, הפך לאהוב על אביו מכל בניו האחרים.









רחל מתה בלדתה את בנימין ומייד לאחר מכן מספר לנו הסופר המקראי כי ראובן הלך ושכב עם שפחתה של רחל, בלהה. את בלהה נתנה רחל ליעקב כדי שישכב עימה בתקופה בה חששה היא עצמה שלא תוכל להיכנס להריון בעצמה. צריך לזכור שמדובר במעשה מקובל: כאשר הרעייה החוקית אינה יכולה להביא צאצאים לעולם היא שולחת את שפחתה לעשות זאת. שני דורות קודם לכן נתנה שרה המזדקנת את המשרתת הצעירה שלה הגר לבעלה אברהם כדי שזו תעמיד לו יורש. למעשה, בעקבות העקרות הזמנית שפקדה את לאה אחר לדת יהודה, ומתוך רצון לשמר את עליונותה על רחל, נתנה גם לאה את השפחה שלה, זלפה, כדי שתשכב עם יעקב. התחרות בין נשות יעקב עברה גם לשפחותיהן.

מותה של רחל העביר, באופן טבעי, את מעמד הרעייה הבכירה אל לאה. אלא שאם שנא יעקב את אשתו, יתכן שהעדיף את שפחת אחותה. כדי למנוע מצב בו יעדיף אביו את בלהה על פני לאה, שכב ראובן עם השפחה. היה זה אקט גלוי, חמור מכל קודמיו, של מרד הבן באביו. לאב זכות יחידה לקיים מגע מיני עם השפחה אם זו ניתנה לו על ידי האם קודם לכן למטרה זו. מאחר והאם מתה לאחר שניתנה לו השפחה, אין בכלל ויכוח על כך שהיא שייכת לאב. במובן זה,עשה ראובן מעשה דומה לזה שביצע כמה מאות שנים לאחר מכן אבשלום בן דוד, שמרד באביו ושכב עם הנשים שהלה הותיר בארמונו כדי להשפילו ולבזותו.

התייסרותו ארוכת השנים של ראובן בשל השפלת אימו הביאה אותו אפוא לנקוט בפעם הראשונה מעשה שפירושו מרד גלוי באביו. ראובן לא היה עוד ילד. הוא היה בחור צעיר ובעל און. ככל הנראה גם טרח להפיץ את השמועה על כך בקרב בני חמולת יעקב, שכן אין ערך למעשה זה בלא ידיעת הרבים. המגע המיני שקיים עם בלהה משמעו היה אמירה בנוסח ''אני, ראובן, בכור בניך, בז לך ולדרכיך הנלוזות. ראה, עד כדי כך אני סולד ממך ומתעב אותך שאפילו שכבתי עם האישה שניתנה לך והשפלתיך בעיני משפחתך כולה''.

אבל ראובן עשה את שעשה לאחר שיעקב כבר הזקין וכוחו לא היה עוד במותניו. יעקב בילה עשרים שנים רצופות בעבודה עבור לבן (שבע בעבור לאה, שבע בעבור רחל ושש תמורת שכר משתנה ששילם לו לבן לאחר מכן, כשכבר היה נשוי לשתיהן), וכאשר נולד לו ראובן כבר היה גבר מבוגר למדי. פער השנים ביניהם היה גדול, וכך גם המרחק הרגשי. לפיכך, על אף שהתנ''ך לא אומר לנו על כך דבר, יתכן בהחלט שביזויו של אדם בגיל העמידה הצטייר כמעשה רע בעיני אחיו.

ואכן, ככל שראובן השתדל לסייע לאימו, לא עלה בידו מעולם להפוך למנהיג ולדוגמה לאחיו הצעירים ממנו. שני הבאים אחריו, שמעון ולוי, הפכו לבריונים אלימים וחסרי מעצורים שידם בכל. ראובן לא מנע מהם לשחוט את בני שכם, ולאחר מכן ם לא ביקר אותם כאשר שבו ממלאת הדמים שלהם. כאשר תפסו בני יעקב את יוסף היה זה ראובן שביקש מהם לא לרצחו אלא להשליכו אל הבור, אבל בכך סיים את תפקידו. לאחר מכן הסתלק מהמקום. לו היה אח בכור לדוגמה היה מתנגד בכל תוקף לאלימותם כלפי יוסף, לוקח את האח הצעיר עימו ומשיב אותו אל המאהל המשפחתי. כאשר שב אל הבור כדי להוציא משם את יוסף וראה שהלה נעלם משם, הגיב בייאוש מר ובקריעת בגדיו. לו היה אדם נחוש ויוזם היה מתחקר על כך את אחיו, מוציא מהם את זהותם – או לפחות את תיאורם – של הישמעאלים שלידיהם נמכר, יוצא להתחקות אחר עקבותיהם ומנסה לקנותו חזרה. אבל ראובן השלים עם התרמית האיומה שלה היו שותפים כל אחיו הצעירים, זו שכחלק ממנה סיפרו לאביהם הקשיש שיוסף נטרף על ידי חיית פרא. הוא לא הוכיח את אחיו על מעשיהם, הגם שברור מהסיפור המקראי כי דעתו לא הייתה נוחה מהעניין.

יוסף מגלה את עצמו בפני אחיו במצרים. ציור מאת גוסטב דורה (מקור תמונה 2).

בנפשו המיוסרת של ראובן התנגשו כל העת הטינה הבלתי-כבושה לאביו עם הצורך המייאש לזכות בהכרה מצד אותו אב עצמו. פעם אחר פעם ניסה ראובן ליטול על עצמו את תפקיד האח הבוגר והאחראי, וברוב הפעמים נכשל. לאחר מעשה מכירת יוסף, בו ראה עצמו (ובצדק), כאחראי לאובדן אחיו, היו לראובן שתי הזדמנויות לכפר על המחדל. את שתיהן הוא החמיץ.

ההזדמנות הראשונה ארכה עשרות שנים. הכוונה היא לכך שדווקא ממנו, מראובן, ניתן היה לצפות לגשת לאביו ולספר לו על מזימתם הנוראה של האחים. בסיפור מכירת יוסף נאמר כי ראובן הוא שיזם את עניין ההשלכה לבור מתוך כוונה לבוא ולהציל את יוסף לאחר שיסתלקו אחיו – אך לאחר המכירה הופתע משלא מצא את יוסף בבור. משמע, ראובן לא היה בסביבה שעה שהעלה האח הרביעי, יהודה, את הרעיון למכור אותו לישמעאלים. כנראה הסתפק בידיעה שיוסף שלם ובריא בבור והסתלק משם. יתכן שהאחים הסתירו גם מראובן את המעשה המזעזע, אבל התנ''ך אינו מספר אלא על אדם אחד שהופתע וזועזע משסופרה לו המעשייה בכתונת ספוגת הדם המעידה על שלובשה נטרף בשיני חיה רעה – ואדם זה הוא יעקב. משמע, יתכן בהחלט שלמרות היעדרו מזירת האירוע ידע ראובן היטב על מכירת יוסף ועל המזימה לרמות את האב הזקן. ראובן יכול היה לגשת אל אביו ולספר לו את האמת. יתכן שיעקב לא היה מאמין לו, משום שתיעב אותו בשל פרשת בלהה; אבל יתכן גם שהיה מזמן אחד או שניים מבניו כדי לבדוק את עדות ראובן ומצליח לאמתה. אבל בווידוי זה הייתה כרוכה גם המטלה לספר ליעקב אמת שבה לא רצה ראובן כלל וכלל – את העובדה שהוא עצמו יזם את הכנסת יוסף לבור המים היבש. מאחר ויוסף היה בנו האהוב מרחל, היה יעקב מקבל באופן קשה גם את התנהגות ראובן בפרשה, על אף שזו הייתה חמורה פחות משל שאר האחים.

ההזדמנות השנייה נקרתה זמן רב לאחר מכן. בתקופה בה שרר רעב בכנען, שיגר יעקב את בניו למצרים כדי לרכוש מזון. יעקב היה מודע היטב לסיכון שבמסע ארוך כל כך, ולכן נמנע מלהתיר לבנו הצעיר והאהוב בנימין לצאת עם שאר האחים לדרך (כבימי יוסף כן עתה, לא למד יעקב לקח ולא הבין שהעדפה גלויה של אחד הבנים סופה לגרום חיכוכים מיותרים במשפחתו). מכל מקום, האחים לא ידעו כי האיש שאחראי לשגשוג הכלכלי במצרים ומכהן שם כמשנה למלך אינו אלא אחיהם יוסף. כשהופיעו בפני יוסף (ולא הכירוהו) סיפרו לו כי הותירו בארץ את אחיהם הצעיר. יוסף העמיד פנים כאינו מאמין להם ודרש מהם לשוב לכנען ולהביא עימם את בנימין. כערובה להבאת בנימין בחר יוסף בשמעון האלים והפרוע כבן ערובה ואסר אותו עד לשובם.

שתי התבטאויות בולטות היו לראובן בפרשה זו. הראשונה הייתה שעה שבני יעקב נבהלו מדרישת יוסף להביא אליו את בנימין ודיברו בינם לבין עצמם בעברית, כשהם משוכנעים שהמשנה למלך המצרי אינו מבין את שפתם. אז, בנקודת הזמן הזו, צצו ייסורי המצפון שלהם על המעשה הנורא שביצעו ביוסף: ''וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת''. ואז דיבר ראובן בסגנון ''אמרתי לכם'': ''וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר, הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל-תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד--וְלֹא שְׁמַעְתֶּם; וְגַם-דָּמוֹ, הִנֵּה נִדְרָשׁ''. דווקא עתה בחר ראובן להטיח באחים את צדקתו. סביר מאוד להניח שהללו לא אהבו זאת.

ההתבטאות השנייה הייתה עם שובם לארץ. האחים הודיעו ליעקב כי השאירו במצרים את שמעון וכדי לפדותו עליהם להביא את בנימין. יעקב חשש שיאונה רע לבנימין וסירב להתיר לאחים לקחתו. ראובן, להוט להוכיח את אחריותו לאביו, רצה לומר שתחת חסותו שלו יהיה בנימין בטוח לחלוטין. ''אֶת-שְׁנֵי בָנַי תָּמִית, אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ'', אמר, ואחר הוסיף: ''תְּנָה אֹתוֹ עַל-יָדִי, וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ''. ראובן לא רצה כמובן במות בניו שלו, אבל ניסה להראות את רמת המחויבות שלו לביטחונו של יוסף באמצעות הביטוי הזה, משהו בנוסח ''שאמא שלי תמות אם אני לא מקיי מה שהבטחתי'', המקובל יותר בתקופתנו. יעקב סירב. סביר להניח שהוא מפרש זאת אחרת לחלוטין. ''מה יועילו לו עוד שני נכדים מתים לאחר שאיבדתי כבר את יוסף, את שמעון ואת בנימין?'' אמר ודאי לנפשו, ''האם לא יחדל ראובן זה לעולם משטויותיו?''

זה היה ניסיונו האחרון של ראובן להוכיח מנהיגות. אביו לא האזין להבטחתו והעדיף לקבל את זו של יהודה הצעיר: ''שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי--וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה; וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, גַּם-אֲנַחְנוּ גַם-אַתָּה גַּם-טַפֵּנוּ. אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ--מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ: אִם-לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ, וְחָטָאתִי לְךָ כָּל-הַיָּמִים''. למעשה, לא היה בהבטחתו של יהודה משהו ששונה במהותו מהבטחת ראובן, אלא שבוזו המוקדם של יעקב לראובן הביא אותו לקבל דווקא את התחייבות בנו האחר - מה שמראה העדפה מוחלטת של חוש האחריות של יהודה. זהו מעמד משפיל עבור כל בן בכור, בוודאי במושגים של אז.

שנים לאחר מכן, כשבירך יעקב את בניו לאחר שהמשפחה כבר היגרה מצריימה, הוא נפרד מראובן במלים: ''רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי--יֶתֶר שְׂאֵת, וְיֶתֶר עָז. פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ; אָז חִלַּלְתָּ, יְצוּעִי עָלָה''. אי אפשר לטעות כאן, לא בנימת הדברים ולא בתוכנם. יעקב אמר לראובן שביזבז את היתרונות עימם נולד לבכורה. את כל מעשיו של ראובן לא ראה יעקב לפרט כאן, מלבד אחד: ''עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ; אָז חִלַּלְתָּ, יְצוּעִי עָלָה''. זה כל מה שזכר לו אביו.

ועל כאבו של ראובן בעקבות כל אלה כבר אין טעם להכביר מילים.









ראובן חי את שנותיו האחרונות בתחושה קשה מאוד. לא זו בלבד שלא הצליח להשליט מרותו על אחיו, גם לא עלה בידו להשלים עם אביו. יעקב לא ייחד לו כל ברכה עתידית. לראובן לא ניתנת שום ברכה מיוחדת. הוא אף אינו מקולל כשמעון ולוי, שעל אלימותם תוגמלו במלים ''אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל'', כלומר לא יהיה להם כל ייחוד שבטי משל עצמם (ואכן, שבט לוי שימש כשבט כוהנים ופוזר בין יתר השבטים ואילו שבט שמעון נטמע בשבט יהודה). הוא מקבל יחס של תסכול ואכזבה. ואלה אולי הרגשות שמתמצתים יותר מכל את תחושת אביו כלפיו.











[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
נהדר!!!   יעל   יום א', 06/09/2009 שעה 12:42   [הצג]   [2 תגובות]
יפה וכמו תמיד - מרתק !!   אייל   יום א', 06/09/2009 שעה 21:06   [הצג]
יפה כתבת   איל אחר   יום א', 06/09/2009 שעה 21:21   [הצג]
(ללא כותרת)   דפנה   יום ב', 07/09/2009 שעה 13:14   [הצג]
ראובן חדל-אישים   אבי   יום ב', 07/09/2009 שעה 19:42   [הצג]   [3 תגובות]
התנ''ך מתעורר לתחייה   דוד קסירר   יום ה', 10/09/2009 שעה 16:19   [הצג]   [2 תגובות]
נוגע ללב   יעקב   שבת, 19/09/2009 שעה 16:54   [הצג]   [2 תגובות]
ניתוח מרתק, תודה   יעל ר.   שבת, 03/10/2009 שעה 16:41   [הצג]
WOW   אלמוני   יום ג', 02/02/2010 שעה 6:04   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©