מחדל מודיעיני בפלשת
שבת, 04/07/2009 שעה 7:49
מחדל מודיעיני הוא עניין חמור. חומרתו הולכת וגוברת ככל שכמות האבידות הנגרמות בגללו גבוהה יותר. הפאשלה המודיעינית היועה ביותר בתולדות המדינה היא כמובן זו שהרדימה את מערכת הביטחון טרם פריצתה של מלחמת יום הכיפורים. אבל בהיסטוריה הקרובה אלינו יש עוד כמה כאלה, חמורות לא פחות (מבלי להזכיר, כמובן, את הכישלון המודיעיני באיתור ובמניעת פיגועי ה-‏11 בספטמבר שגרמו בסך הכול לשלושת אלפי קורבנות). אחת מהן ידועה עוד מתקופת המקרא. המדובר במאמציהם של הפלישתים ללכוד את שמשון, אותו גיבור מיתי שנולד בחסד אלוהי לאישה משבט דן שנחשבה כבר לעקרה. והנה השאלה הגורלית: אם ידעו שכוחו העצום של שמשון טמון בשיערו ואף נהנו מכך שדלילה גזזה אותו, מדוע לא דאגו לכך ששמשון יישאר קרח גם בכלאו והמיטו על עצמם את האסון שבקריסת מקדשם?









שמשון נלחם לבדו מול אלף פלישתים ברמת לחי. ציור מאת גוסטב דורה (מקור תמונה 1).

מחדל מודיעיני הוא עניין חמור. מחדלים קשים במיוחד עלולים להביא למותם של חפים מפשע. זה נעשה גרוע עוד יותר כאשר מספר ההרוגים גבוה במיוחד. בשנות התשעים בוצעו בישראל פיגועי התאבדות שהותירו אחריהם לעתים כשלושים גוויות בכל פעם. סביר להניח שניצול מושלם של מידע מודיעיני מדויק היה מצמצם את התופעה הזו. קל וחומר הדבר כאשר מדובר בפיגוע בו מוצאים את מותם למעלה מאלף איש.

כוונתי היא לסיפור אותו מכירים כמעט כולנו: סיפורו של השופט האגדי שמשון, שחי ופעל ביהודה בימי הסכסוך העז בין בני ישראל לבין הפלישתים. שמשון שיחק עם הפלישתים משחק כפול. מצד אחד נהג להתרועע עימם ולהסב בחברתם; מצד שני, נהג תכופות לבצע תעלולים שונים ומשונים על חשבונם. מבצעיו היו בחלקם תולדה של הלחץ הרב שהפעילו הפלישתים על בני ישראל ושל השתלטותם המזדמנת על חלקי ארץ שונים מעבר לגבול פלשת. אבל במקרים לא מעטים הם נבעו מסכסוכים אישיים שלא היה להם כל קשר למאבק בין העמים. כאשר סירב אביה של אשתו התמנתית להתיר לו לבוא ולבלות עימה את הלילה, הוא סיפר לו באותה הזדמנות כי העניק אותה לאחד מיריבי שמשון ואף הציע לו את אחותה הקטנה כתחליף. שמשון המושפל נקם בפלישתים בדרך מקורית: הוא לכד שלוש מאות שועלים, קשר לפידים בוערים לזנבותיהם ושילח אותם להתרוצץ בשדות החיטה שעיבדו הפלישתים בשפלה. הנזק העצום שגרם אף הביא את הפלישתים המתוסכלים לבצע לינץ' באב ובביתו.

עיקר כוחו של שמשון היה בשיערו הארוך. טרם נכנסה אימו להריון הודיע לה מלאך אלוהים שתלד בן אלא שעליה לשמור את שיערו מכל משמר ''וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ--כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר, מִן-הַבָּטֶן; וְהוּא, יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל--מִיַּד פְּלִשְׁתִּים''. אגב, חלק מההוראות שקיבלה האם מאותו מלאך תואמות להמלצות הרופאים בימינו, לפחות בכל הנוגע לנשים הרות, כגון הימנעות משתייה חריפה ומאכלים מסוימים, אבל עניין זה אינו שייך לכאן.

שמשון עצמו היה מודע למקור כוחו. למעשה היה זה כוח על-תנאי, כוח שהיה פונקציה של אורך שערו ושלו בלבד. שמשון לא נהנה מהיכולת לבצע ניסים במובן המקובל. הפעולות המפורסמות שהוציא לפועל היו מבוססות על כוחו הפיסי העצום. כך היה הדבר כאשר שיסע אריה לגזרים במו ידיו וכך כאשר הניף על כתפיו את שערי העיר עזה ונשא אותם במעלה הרי חברון. מעשים אלה אינם מזכירים את אלה שביצעו, למשל, אליהו הגלעדי, שהוריד אש מן השמיים כדי שתשרוף את הקורבן שהועלה על המזבח בכרמל; או אלישע בן שפט שריפא את מי יריחו המלוחים על-ידי השלכת מלח לצלוחית חדשה. במלים אחרות, אובדן השיער משמעו אובדן הכוח הפיסי וחזרתו להיות כאחד האדם. במובן זה הוא שונה מגיבורים מיתיים אחרים נוסח הרקולס, שכוחם היה תכונה מולדת ולא היה תלוי כלל בתכונות אחרות של גופם. ברור, איפוא, מדוע שמר שמשון על סוד כוחו מכל משמר.

אלא שהצקותיה של אהובתו דלילה עשו את שלהן. זו שימשה כסוכנת סמויה של שירות הביטחון הפלישתי. קשה לדעת אם מצבה הכלכלי של דלילה היה קשה משום שלא נהנתה מתזרים מזומנים קבוע ויציב או שסתם נטתה לבזבזנות יתר. מכל מקום, ברור כי נזקקה לסכום כסף גדול. ככל הנראה גם נמצא מי ממכריהם של בני הזוג שהעביר את הידיעה הזו למי שצריך בגת, באשקלון, בעקרון, באשדוד או בעזה. מכל מקום, גיוסה היה חשוב עד כדי כך שלשם הבטחתו נועדו עימה חמשת סרני פלישתים. במלים אחרות, מושלי חמש הערים הגדולות בארץ פלשת עלו לרגל אל אישה פשוטה רק משום שיכלו להסתייע בה כדי ללכוד את אויבם הגדול. נקל לשער איזה רושם עצום עשה הצעד הזה על האישה הזו, שמצאה את עצמה לפתע במרכז התעניינותה של ממשלה שלמה (תארו לעצמכם, למשל, שממשלת ישראל כולה הייתה באה כדי להיוועד עם אשתו של עימאד מורנייה כדי לשכנעה – נוסף על התשלום הכספי – שתשתף פעולה עם מאמץ ללכידתו). החמישה גם הציעו סכום מפתה. ''וַאֲנַחְנוּ, נִתַּן-לָךְ, אִישׁ, אֶלֶף וּמֵאָה כָּסֶף'', הבטיחו. לא ברור אם הכוונה היא שיתנו לה אלף איש כדי שיסורו לפקודתו או שכל אחד מהחמישה יעניק לה 1100 מטבעות כסף (כלומר 5500 מטבעות כסף סך הכול) – אבל בכל מקרה זהו רכוש עצום.

ברור מהטקסט כי לא רק הלכידה הייתה חשובה לפלישתים. למעשה, גילוי סוד כוחו היה חשוב ממנה. לכן ההצעה המקורית היא ''פַּתִּי אוֹתוֹ וּרְאִי בַּמֶּה כֹּחוֹ גָדוֹל, וּבַמֶּה נוּכַל לוֹ''. במלים אחרות, הערך הראשוני שדלילה חייבת לספק לידידיה החדשים הוא סוד מקור כוחו של בן זוגה. לא ברור אם דלילה עשתה משא ומתן עם הסרנים, אבל ברור כי נענתה בחיוב לבקשתם לאחר שהללו הבטיחו לה שלא יהרגו את שמשון אלא יסתפקו בעינויו.

נדנודיה המתמשכים של דלילה לשמשון אינם עומדים במרכז המאמר הזה. די אם נציין שתי עובדות מרכזיות. האחת, שכישלונותיה הראשונים של דלילה בחילוץ המידע החשוב הזה מפיו עוררו עצבנות אצל הפלישתים. יתכן שאף סברו כי היא מנסה להתל בהם ולהרוויח כסף על חשבונם מבלי שתספק את הסחורה. העובדה השניה היא שהנימוק המכריע בו השתמשה היה ''אֵיךְ תֹּאמַר אֲהַבְתִּיךְ, וְלִבְּךָ, אֵין אִתִּי: זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, הֵתַלְתָּ בִּי, וְלֹא-הִגַּדְתָּ לִּי, בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל''. או, במלים אחרות, ''אתה לא באמת אוהב אותי; לו הייתה אוהב אותי באמת ובתמים כבר הייתה מספר לי את מה שאני רוצה לדעת''. מכל מקום, כשגילה לה הלה את סודו, עבר רק זמן קצר עד שזו מצאה הזדמנות טובה לגזור את מחלפותיו ולהסגירו בידי כוח משימה פלישתי שנשלח במיוחד כדי ללכוד את האיש עצום הממדים. המקרה אף מציין כי זו הפעם הביאו הפלישתים את הכסף המובטח עימם.

דלילה גוזזת את שיערו של שמשון הישן, בעוד הפלישתים משגיחים מקרוב על הנעשה. ציור מאת יעקב מתהאם (מקור תמונה 2).

כשנכנסו האורבים הפלישתים אל החדר בו שהו שמשון ודלילה, ראו לפניהם בלגאן אחד גדול. שערותיו הארוכות של שמשון היו פזורות על פני החדר. הוא עצמו כבר התעורר אמנם משנתו, אך היה חלש ומבולבל. ליתר ביטחון ניקרו את עיניו ולאחר שאסרו אותו באזיקים נטלוהו עימם – ''וַיָּחֶל שְׂעַר-רֹאשׁוֹ לְצַמֵּחַ, כַּאֲשֶׁר גֻּלָּח''.

משפט אחרון זה הוא בעל חשיבות עצומה. שיער אדם דרכו שהוא שב וצומח (לפחות לפני שהאדם מתחיל להקריח). שמשון לא היה מהמקריחים. שערו היה עבות וארוך. כשגילחו אותו שוביו הם ידעו במדויק שבכך הם מנטרלים אותו מכוחו. המידע הזה היה ידוע הן לסרנים והן לחייליהם. במלים אחרות, הדרג השלטוני והדרג הביצועי בארץ פלשת ידעו שניהם את סודו הגדול של אויבם - ובכל זאת, הניחו לשערו לשוב ולצמוח. האם לא הפנימו את משמעות הדבר?

שמשון נכלא בבית האסורים, עבד שם עבודת פרך כטוחן ונאלץ לסבול התעללויות שונות ומשונות. כאשר ציינו הפלישתים במשתה ובמסיבה את יום חגם, החליטו שהאסיר העיוור, הקרח והחלש יכול לשמש כארטטרקציה בידורית. ''קִרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן וִישַׂחֶק-לָנוּ'', אמר מישהו מהם; ''וַיִּקְרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן מִבֵּית האסירים (הָאֲסוּרִים), וַיְצַחֵק לִפְנֵיהֶם, וַיַּעֲמִידוּ אוֹתוֹ, בֵּין הָעַמּוּדִים''. לא ברור מה היה סוג הבידור שהלה נאלץ לספק להם, אבל ברור שנעים זה לא היה. המשך הסיפור ידוע: שמשון החליט שההתעללות הזו נמאסה עליו, לחץ את ידיו בין עמודי התווך אשר עליהם נשען הבית, דחף לצדדין –''וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל-הַסְּרָנִים וְעַל-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר-בּוֹ; וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים, אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ, רַבִּים, מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו''.

שימו לב: הסרנים נוכחים בבית מקדשם של הפלישתים. הם יודעים היטב מה משמעות שערו הארוך של שמשון, ובכל זאת אין איש מהם קם ומורה לגזוז אותו שוב. זוהי שגיאה חמורה של הדרג השלטוני הגבוה ביותר. מה יכולות להיות הסיבות לכך?

סיבה אפשרית אחת שהסרנים האמינו שמספיקה גזיזה אחת כדי לפרוק את שמשון מעוצמתו. אבל למסקנה אפשרית זו אין שום סימוכין, בוודאי לא בדברי שמשון לדלילה על סוד כוחו. סיבה אחרת יכולה להיות תחלופת הסרנים; כלומר, שהסרנים ששהו במקדש דגון במהלך הפיגוע שביצע שמשון לא היו אותם סרנים שכיהנו בתפקידם בתקופת לכידתו. גם ההסתברות לכך אינה גבוהה. אינני מכיר מקום בו מושלי חמש הערים הראשיות מתחלפים בעת ובעונה אחת וכולם כאחד שוכחים או נמנעים מהעברת מידע קריטי כל כך למחליפיהם. תיתכן אמנם הפיכה שבמסגרתה יודחו כל החמישה וכתגמול נאות לאויביהם יעדיפו הללו לנצור את המידע, אבל על הפיכה כזו אין מסופר באותם ארבעה פרקים בספר שופטים בהם מתאר הסופר המקראי את פרשת חייו של שמשון.

גורם אחר לעצירת המידע יכול להיות רצונם של הדרג המדיני והדרג הצבאי הבכיר למדר את שירות בתי הסוהר הפלישתי מהמידע על שיערו של שמשון. הסבירות לכך אינה גבוהה אף היא, אם כי יש בה יותר היגיון מאשר בסיבות האפשריות האחרות שהוזכרו כאן. ועדיין, גם סיבה זו חייבת ליפול. שמשון היה אדם ידוע בסביבת פלשת והטיל את חיתתו על תושביה באופן דומה לזה שבו הפחיד בזמנו גוליית הפלישתי את לוחמי שאול בעמק האלה. חלק ממעלליו, כמו שריפת שדות הקמה או עקירת שערי עזה, נפוצו בוודאי ברחבי המדינה כולה. סביר מאוד להניח שגם שמע שיסוע האריה בכרמי תימנת הגיע מקצה הארץ ועד קצה. אחרי הכול, אין זה שכיח שאדם בעל כוח כביר שכזה מבצע תרגילים שכאלו. בנסיבות כאלה, דומה שגם סוהריו של שמשון ידעו היטב עם מי יש להם עסק.

כאשר מסירים מעל הפרק את הגורמים המערכתיים נותרים עם גורמים אנושיים בלבד. דומה כי נכותו האיומה של שמשון והעובדה שהוא כלוא ונתון בשרשראות ברזל פשוט ''הרדימו'' את אנשי פלשת. אחרי הכול, כאשר באים התושבים מדי יום וצופים בחצר הכלא כיצד הענק העיוור מסובב את אבן הרכב הכבדה והוא חסר אונים נוכח מטר הקליפות והאבנים שבוודאי ניתך עליו, היה להם כל יסוד להאמין כי חולשה זו היא תמידית. יתר על כן, העובדה ששמשון לא עשה בינתיים כל שימוש בשיערו הצומח כדי להשתחרר ממאסרו פעלה אף היא את פעולתה. יתכן בהחלט שהפלישתים שהניחו שלוּ היה שמשון חזק מספיק כדי לנסות ולהימלט כבר היה עושה כן, והעובדה שהוא נמנע מכך משמעה ששריריו עודם חלשים למדי ולכן אין צורך לגזוז שוב את מחלפותיו. היבריס של מנצחים שאפופים באדי הצלחתם עד ששוב אין הם שמים לב למתרחש מתחת לאפם.

שמשון ממוטט את מקדש דגון על יושביו. ציור מאת גוסטב דורה (מקור תמונה 3).

כך או כך, פעולתו האחרונה של שמשון וה''תמות נפשי עם פלישתים'' אותו הפליט מבין שפתיו בגניחה מיוסרת הם הסיום הידוע לפרשה זו. נותרת השאלה כמה מהפלשתים המית שמשון במקדש דגון.

המקרא מספר לנו את הדברים הבאים: ''... וַיֵּט בְּכֹחַ, וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל-הַסְּרָנִים וְעַל-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר-בּוֹ; וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים, אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ, רַבִּים, מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו''. כלומר, הפיגוע היה איכותי וכמותי כאחד. חמשת סרני פלישתים, שהיוו את ההנהגה הביצועית של המדינה, נהרגו. זוהי מכה איומה לכל מדינה, קל וחומר לישות קטנה וצפופה כארץ הפלישתים. אשר לסך ההרוגים - המקרא אינו מבאר במדויק מה היה מספר ההרוגים אך הוא מציין שמספרם עלה על זה שהרג שמשון במהלך כל חייו. התנ''ך מספר לנו כי באותו יום נקהלו בבניין כשלושת אלפים איש. יתכן שלא כולם נהרגו, אבל ברור כי פיגוע ההתאבדות הזה הותיר צלקת קשה באומה הפלישתית.

בפרקים הקודמים מוזכרים כמה מעשי הרג שביצע שמשון בפלישתים. כאשר נאלץ לשלם את מחיר ההתערבות בה הפסיד לשלושים מחבריו (''מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל, וּמֵעַז, יָצָא מָתוֹק'') החליט לגבות את המחיר מהעם השנוא עליו. ''וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ יְהוָה, וַיֵּרֶד אַשְׁקְלוֹן וַיַּךְ מֵהֶם שְׁלֹשִׁים אִישׁ וַיִּקַּח אֶת-חֲלִיצוֹתָם, וַיִּתֵּן הַחֲלִיפוֹת, לְמַגִּידֵי הַחִידָה'' (אין זה בדיוק מעשה ששופט בחסד האלוהים יכול להתגאות בו, שכן מדובר בשלושים איש חפים מכל עוון, אבל גם לזה לא ניכנס עכשיו). מאוחר יותר, כשביצעו הפלישתים לינץ' באשת שמשון ובאביה, החליט שמשון לנקום ''וַיַּךְ אוֹתָם שׁוֹק עַל-יָרֵךְ, מַכָּה גְדוֹלָה''. הסופר המקראי אינו מציין את מספר המומתים (בשני המקרים לא ברור אם התיבה ''וַיַּךְ'' מייצגת אלימות מרוסנת או חיסול מוחלט, אבל סביר להניח כי לפחות במקרה השני, בו מדבר שמשון במפורש על נקמה, הוא מבצע אותה בשיטת ''עין תחת עין'' ואינו מקל עימם). לאחר מכן, שעה שבני עמו ביקשו להסגירו ביד פלישתים והביאוהו אליהם כשהוא אסור באזיקים, השתחרר בקלות מאסוריו, ''וַיִּמְצָא לְחִי-חֲמוֹר, טְרִיָּה; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיַּךְ-בָּהּ אֶלֶף אִישׁ''. אלף איש הם אבידות עצומות בכל קנה מידה. לשם השוואה, מדינת ישראל איבדה במבצע קדש 177 חיילים ובמלחמת ששת הימים - 779 חיילים. הפלישתים איבדו מספר אנשים גדול יותר בקרב אחד בלבד, מול אדם בודד.

כלומר, אנו יודעים בבירור על 1,030 איש לפחות שהרג שמשון בימי חייו, לא כולל אלה שבהם נקם על רצח אשתו ואביה. סביר להניח שהמספר גבוה בהרבה, משום שאם לוקחים בחשבון ששמשון שפט את ישראל עשרים שנה, ושעיקר פעילותו הייתה באיזור השפלה, סביר להניח כי היו התנגשויות נוספות בינן לבין הפלישתים, ויתכן כי גם בהן הפיל לא מעט קורבנות.

בימינו אנו, אסון בהיקף כזה יעורר מייד תביעה ציבורית להקמת ועדת חקירה ולהסקת מסקנות לגבי המחדל והאחראים לו. לא ברור אם פלשת הייתה מדינה שוועדות חקירה היו נהוגות ומקובלות בה, אבל דומה כי מחליפיהם של הסרנים ההרוגים לא מיהרו לבדוק את הסיבה למחדל. אחרי הכול, חבל להכניס סתם בלגאן בתוך המערכת. ממילא אפשר להפיל את כל האשמה על הגברתן משבט דן.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
ואני הייתי תחת הרושם ששיערו נשאר גזוז   אלירם   שבת, 04/07/2009 שעה 12:21   [הצג]
כתוב בפירוש   בנצי   שבת, 04/07/2009 שעה 18:48   [הצג]   [3 תגובות]
שתי הערות לעניין הסיפור המקראי   רוני ה.   יום א', 05/07/2009 שעה 9:19   [הצג]   [8 תגובות]
(ללא כותרת)   בנצי   יום א', 05/07/2009 שעה 15:33   [הצג]
(ללא כותרת)   חיים   יום ב', 06/07/2009 שעה 17:09   [הצג]   [4 תגובות]
(ללא כותרת)   סורנטו   יום ד', 08/07/2009 שעה 23:57   [הצג]   [3 תגובות]
כמה הערות   מוטי   יום ג', 14/07/2009 שעה 16:03   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©