ימיו הסוערים של המלך מנשה
יום ה', 02/07/2009 שעה 22:12
אם תשאלו מאן דהוא מי הוא המלך היהודי שכיהן בתפקידו פרק הזמן הארוך ביותר, אני מניח שהתשובה המקובלת תהיה דוד או שלמה. ואך טבעי הוא: כל אחד משני אלה שימש במלוכה כארבעים שנה – פרק זמן שמן הראוי להתכבד בו. אני מניח שרק מעטים יידעו לספר שעוזיהו, למשל, מלך על יהודה במשך חמישים ושתיים שנה. אני יודע בוודאות שהסבירות שמישהו ינקוב בתשובה הנכונה היא נמוכה מאוד. והנה היא: מנשה מלך יהודה, שכיהן בתפקידו לא פחות מחמישים וחמש שנים. הוא היה אדם מורכב, שבמשך עשרות שנים דבק במדיניות פרו-אשורית נוקשה. עד כדי כך ביקש לרכוש את לב נינוה שאף הכניס את הפולחן הדתי שלה אל תוך בית המקדש, השלים עם הבלבול הדתי שהתפשט אז בארתץ ושיגר צבא לסייע לאשור במלחמותיה נגד מצרים ומדינות שכנות אחרות. בצד החיוב הוא זכור כמי ששימר את יציבות ארצות בתקופה סוערת במיוחד; בצד השלילה - כאחד המלכים השנואים ביותר בדברי ימי ישראל.










אם תשאלו מאן דהוא מי הוא המלך היהודי שכיהן בתפקידו את פרק הזמן הארוך ביותר, אני מניח שהתשובה המקובלת תהיה דוד או שלמה. ואך טבעי הוא: כל אחד משני אלה שימש במלוכה כארבעים שנה – פרק זמן שמן הראוי להתכבד בו. אני מניח שרק מעטים יידעו לספר שעוזיהו, למשל, מלך על יהודה במשך חמישים ושתיים שנה. אני יודע בוודאות שהסבירות שמישהו ינקוב בתשובה הנכונה היא נמוכה מאוד. והנה היא: מנשה מלך יהודה, שמלך בארצו לא פחות מחמישים וחמש שנים.

בהיסטוריה רואים לא מעט פעמים שתקופות שלטון ארוכות חופפות ליציבות פוליטית ארוכת שנים. המלכה ויקטוריה, למשל, שלטה בבריטניה ששים וארבע שנים תמימות וראתה עוד בימי חייה כיצד מתייצבת המערכת הפרלמנטארית בארצה, גבולותיה מתרחבים, מסחרה מתפתח וכלכלתה גואה. אבל ויקטוריה לא פעלה בתקופה בה הייתה בריטניה ממלכה זוטרה הנתונה למרותה של מעצמה גדולה ממנה. לעומת זאת, יהודה תחת שליטת מנשה הייתה בדיוק ממלכה מן הסוג הזה – קטנה, קצרת גבולות וכלואה בין שתי מעצמות אזוריות אדירות. ועוד משהו: ממלכת יהודה (כולל השנים בהן הייתה ממלכה מאוחד עם ישראל) התקיימה, פחות או יותר, בין השנים 1029 לפני הספירה ו-‏586 לפני הספירה. כלומר, 443 שנה. מנשה שלט על יהודה כשמינית מהזמן הזה. אם מתחילים את הספירה משנת 928 לפני הספירה – שבה, כך מקובל להניח, התחולל הפלוג הגדול בממלכה ויהודה וישראל היו למדינות נפרדות – הרי שרבע מאותו פרק זמן שבין ייסוד לחורבן היה בשליטת אותו מנשה. אפס, המקרא לא מספר לנו עליו יותר מדי.

מנשה בן ה-‏12 (697 עד 643) ירש את כס חזקיה אביו, שמת בשנת 698, בגיל 54. על ההתרחשויות המדיניות במשך שנות שלטונו מסופר רק מעט בספר מלכים. הבה ונציץ לרגע בנאמר עליו במקור זה:

דיכוי אכזרי של כל התנגדות לפולחן האשורי. המלך מנשה (מקור תמונה 1).

''בֶּן-שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ, וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה, מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם; וְשֵׁם אִמּוֹ, חֶפְצִי-בָהּ. וַיַּעַשׂ הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה--כְּתוֹעֲבֹת, הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיָּשָׁב, וַיִּבֶן אֶת-הַבָּמוֹת, אֲשֶׁר אִבַּד, חִזְקִיָּהוּ אָבִיו; וַיָּקֶם מִזְבְּחֹת לַבַּעַל, וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁתַּחוּ לְכָל-צְבָא הַשָּׁמַיִם, וַיַּעֲבֹד אֹתָם. וּבָנָה מִזְבְּחֹת, בְּבֵית יְהוָה, אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה, בִּירוּשָׁלִַם אָשִׂים אֶת-שְׁמִי. וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת, לְכָל-צְבָא הַשָּׁמָיִם, בִּשְׁתֵּי, חַצְרוֹת בֵּית-יְהוָה. וְהֶעֱבִיר אֶת-בְּנוֹ, בָּאֵשׁ, וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ, וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים: הִרְבָּה, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה—לְהַכְעִיס. וַיָּשֶׂם, אֶת-פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה--בַּבַּיִת, אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה אֶל-דָּוִד וְאֶל-שְׁלֹמֹה בְנוֹ, בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, אָשִׂים אֶת-שְׁמִי לְעוֹלָם. וְלֹא אֹסִיף, לְהָנִיד רֶגֶל יִשְׂרָאֵל, מִן-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם: רַק אִם-יִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִים, וּלְכָל-הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה אֹתָם עַבְדִּי מֹשֶׁה. וְלֹא, שָׁמֵעוּ; וַיַּתְעֵם מְנַשֶּׁה, לַעֲשׂוֹת אֶת-הָרָע, מִן-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הִשְׁמִיד יְהוָה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְדַבֵּר יְהוָה בְּיַד-עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים, לֵאמֹר. יַעַן אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה מֶלֶךְ-יְהוּדָה, הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה--הֵרַע, מִכֹּל אֲשֶׁר-עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר לְפָנָיו; וַיַּחֲטִא גַם-אֶת-יְהוּדָה, בְּגִלּוּלָיו''.

''לָכֵן, כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי מֵבִיא רָעָה, עַל-יְרוּשָׁלִַם וִיהוּדָה: אֲשֶׁר, כָּל-שמעיו (שֹׁמְעָהּ)--תִּצַּלְנָה, שְׁתֵּי אָזְנָיו. וְנָטִיתִי עַל-יְרוּשָׁלִַם, אֵת קָו שֹׁמְרוֹן, וְאֶת-מִשְׁקֹלֶת, בֵּית אַחְאָב; וּמָחִיתִי אֶת-יְרוּשָׁלִַם כַּאֲשֶׁר-יִמְחֶה אֶת-הַצַּלַּחַת, מָחָה, וְהָפַךְ, עַל-פָּנֶיהָ. וְנָטַשְׁתִּי, אֵת שְׁאֵרִית נַחֲלָתִי, וּנְתַתִּים, בְּיַד אֹיְבֵיהֶם; וְהָיוּ לְבַז וְלִמְשִׁסָּה, לְכָל-אֹיְבֵיהֶם. יַעַן, אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת-הָרַע בְּעֵינַי, וַיִּהְיוּ מַכְעִסִים, אֹתִי--מִן-הַיּוֹם, אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתָם מִמִּצְרַיִם, וְעַד, הַיּוֹם הַזֶּה. וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה, הַרְבֵּה מְאֹד, עַד אֲשֶׁר-מִלֵּא אֶת-יְרוּשָׁלִַם, פֶּה לָפֶה--לְבַד מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת-יְהוּדָה, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה. וְיֶתֶר דִּבְרֵי מְנַשֶּׁה וְכָל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא: הֲלֹא-הֵם כְּתוּבִים, עַל-סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים--לְמַלְכֵי יְהוּדָה. וַיִּשְׁכַּב מְנַשֶּׁה עִם-אֲבֹתָיו, וַיִּקָּבֵר בְּגַן-בֵּיתוֹ בְּגַן-עֻזָּא; וַיִּמְלֹךְ אָמוֹן בְּנוֹ, תַּחְתָּיו''.

דבר אחד ברור כבר מלכתחילה: הסופר התנ''כי רוחש כלפי מנשה שנאה עזה. מנשה חטא אינספור חטאים, כולם חמורים ובלתי נסלחים מבחינת הסופר המקראי: הוא פעל בניגוד לדרכי אביו, החזיר את הפולחן האלילי ואפילו החדיר אותו אל בית המקדש עצמו. כמו כן מואשם מנשה בכך ששפך ''דם נקיים'', כלומר הביא למותם של חפים מפשע. מבחינת הסופר אין מלך גרוע ממנשה וההוכחה לכך היא ביחסו לו את קריסתה של ממלכת יהודה כולה. במלים אחרות, על אף שהממלכה, לרבות ירושלים ובית המקדש, נחרבו כחמישים ושבע שנים לאחר מות מנשה, מטיל עליו הסופר התנ''כי את האחריות המוחלטת לשואה הזאת. כדי לקבל את הפרופורציה הנכונה, כדאי לדמיין מצב בו מדינת ישראל נחרבת היום ואת האשמה בעניין זה מטיל ההיסטוריון על חיים וייצמן, לדעתי, לפחות, יותר מאשר יש כאן היגיון היסטוריוגראפי הפסוקים הללו הם אות ועדות לחיסול חשבונות פוליטי.









הנחת המוצא שלי היא שמאחורי פעולותיהם של שליטים קיים היגיון כלשהו המוסבר על ידי נסיבות שרירותיות שאליהן נקלעים אותם שליטים, לעתים גם בעל כורחם. כדי לבדוק מדוע נהג מנשה כפי שנהג, ואם הייתה פעילותו לרועץ ליהודה או לעזר לה, רצוי לבחון את מצב העניינים בתקופה בה שימש כמלכה של המדינה הקטנה הזו.

בימי מלכות מנשה שבה מטוטלת ההתפתחות המדינית והרוחנית ביהודה ונטתה לצדה של אשור. כשעלה הנער בן ה-‏12 לשלטון (ודאי היה נתון לפחות מספר שנים תחת אפוטרופסות של עוצרים) הייתה בידיו ממלכה שניזוקה קשות בפלישה האשורית האחרונה, אך יסודותיה היו עדיין יציבים והיא אף נהנתה ממידה רבה של עצמאות מדינית ומתחושת גאווה לאומית בעקבות סיומה המוצלח של המלחמה האחרונה (סנחריב מלך אשור נאלץ לסגת מהמצור שהטיל על ירושלים לאחר שמגיפה קשה פרצה בין חייליו וכילתה חלק ניכר מצבאו). כל אלה הקלו ואף החישו את התאוששות הארץ בעשרים שנות הפוגה שניתנו לה.

על עמדותיו הפוליטיות של מנשה בימי בחרותו אין אנו יודעים דבר, אך נראה כי שלא כאביו, הוא נמנע מטיפוח המסורת הלאומית. הוא דמה יותר דווקא לסבו, אחז: ליבו היה פתוח ל''תרבות העולם'', שהייתה מיוצגת באותה התקופה בידי אשור, ומתו כך הראה כבר מלכתחילה נטייה לשכך את הסכסוך עם המעצמה האדירה, שהגיע לשיאו בימי חזקיהו, על ידי התפשרות מדינית, כלכלית ותרבותית. זו אולי אחת הסיבות לכך שהתנ''ך אינו מגלה לנו כל שריד להשפעה הנביא ירמיהו לאחר תקופת המלך יאשיהו, אם כי הלה ודאי חי כמה שנים נוספות לאחר מות המלך. יתכן כי באותה תקופה עדיין לא הגיעו הדברים לידי התנגשות גלויה עם נאמני הנבואה ועם כוהני ירושלים, שמטבע הדברים ניצבו מאחורי הרפורמות הלאומיות-דתיות של חזקיהו, אולם המשפט החמור מאוד שחרצו על מנשה מעיד כי בזמן מאוחר יותר אכן התחוללו לא מעט התנגשויות כאלה.

יתכן שגישתו הפרו-אשורית של מנשה מקורה בהתנסות פוליטית מסוימת שעברה על אביו. על המלך חזקיהו מסופר שבזמן מחלתו עורר את תשומת ליבה של ממלכת בבל, שהייתה יריבה קשה של אשור. ''בעת ההיא שלח בראדך בלאדן בן בלאדן מלך בבל ספרים ומנחה אל חזקיהו, כי שמע כי חלה חזקיהו. וישמע עליהם חזקיהו. ויראם את כל בית נכתה את הכסף ואת הזהב ואת הבשמים ואת שמן הטוב ואת בית כליו ואת כל אשר נמצא באוצרתיו. לא היה דבר אשר לא הראם חזקיהו בביתו ובכל ממשלתו''. קבלת הפנים הנאה מעוררת את הרושם שלא פחות מביקור נימוסין אצל מלך שכן יש כאן ניסיון מצד הבבלים לכרות ברית עם חזקיהו נגד אשור. זו אותה אשור שצבאותיה עברו ביהודה ובישראל שוב ושוב והותירו שם חללים ועיי חורבות. הנביא ישעיהו, שהיה מקורב לחזקיהו, התנגד בחריפות לברית זו וסבר, ככל הנראה, שעל יהודה להישאר נייטרלית. במלים אחרות, הערכת המצב של מנשה הייתה שאם ברצונו להגיע להישג מדיני כלשהו, עליו לשתף פעולה עם המעצמה החזקה ביותר וליהנות מחסדיה – ולשיטתו הייתה עמדה זו עדיפה על התלבטויות אביו. שש מאות וחמישים שנה לאחר מכן ינקוט מלך אחר של יהודה, הורדוס, שמו, מדיניות דומה.









בשנת 681 לפני הספירה נרצח סנחריב מלך אשור. המלך החדש, אסרחדון, שנעדר מבירת הממלכה בשעת רצח אביו, נאלץ תחילה להילחם על כסאו נגד שני אחיו שנמלטו מפני זעמו, ואחר כך היה עליו לצאת למסעות מפרכים נגד הקימרים ונגד ''ארץ הים'' היא דרום בבל. אולם לבסוף, בשנת 677, פנה לעבר פיניקיה. כאן עמדו נגדו במרד כמה ממלכות-ערים, ובראשן צידון, ורק צור נכנעה לו מייד, ודאי מתוך כוונה לבודד את צידון יריבתה. כרגיל, ניצבה מאחורי המתקוממים מצרים, בה שלט, מאז 689, תַהַרְקָה הכושי (הוא תִּרְהָקָה שבמקרא) שלטון יחיד על מצרים וכוש כאחד. אסרחדון, שהיה אחד הנמרצים והעזים שבשליטי אשור, כבש את צידון כהרף עין, הרחיב אותה עד היסוד ובנה בסמוך להריסותיה עיר חדשה, אשורית. מלך צידון, שברח לקפריסין, הוסגר לידיו כעבור שנה וראשו נערף. אכזריות זו מצד אסרחדון, שבמושגים של זמנו נחשב דווקא כשליט בעל מזג נוח, השיגה את מטרתה: עשרים ושניים מלכים מפיניקיה, מארץ ישראל ומקפריסין, נכנעו והעלו מס. אחד מהם היה מנשה מיהודה. ברם, אין אף רמז שיהודה אולצה להכיר בעליונות השלטון האשורי לאחר מלחמה, או שמנשה השתתף בכלל אותה התקוממות.

יהודה העדיפה להיכנע לאשורים מרצון וללא קרב. כניעה זו השתלבה היטב במדיניותו הכללית של מנשה, שראה את הבטחת שלומה ורווחתה של ארצו רק בדרך של הצטרפות למעצמה האשורית. על מדיניותו זו של מנשה אין אנו יודעים דבר זולת סימניה הדתיים-פולחניים של הארץ. אך דבר אחד ברור: מדיניות זו מנעה מממלכת יהודה במשך השנים הבאות את אותם זעזועים חמורים שחלו בכל עולם המזרח כתולדה הכרחית מן המאבק ההיסטורי שבין אשור למצרים.

תיגמל את מנשה תמורת נאמנותו. אסרחדון מלך אשור (מקור תמונה 2).

אסרחדון מלך אשור גמר אומר לעקור את שורש ההתקוממות של המערב, המתחדשת מדי פעם בפעם, דהיינו את מצרים גופה. הוא היה הראשון מבין מלכי אשור שתקף את מצרים ישירות. כעבור שנה אחת בלבד, בשנת 675 – לאחר שפיניקיה וארץ ישראל כבר הושקטו לחלוטין בשנים 677 עד 676 ודרכי הגייסות המובילות דרומה היו בטוחות בידי אשור – יצא אסרחדון למצרים. אולם התנגדותו של תהרקה הייתה עזה ועיקשת, והישגיו של אסרחדון היו זעומים והצטמצמו לתחומי הדלתה של הנילוס בלבד, וזאת אף על פי שהאריך את שהותו שם שנה נוספת (עד 674). כשיצא, שב תהרקה והשתלט על מצרים כולה.

כשלון יחסי זה היה בו משום מכה אנושה ליוקרה האשורית. מייד נוצרו קשיים מדיניים חדשים. בעל, מלך צור, שבשנת 677 לא השלים עם אשור אלא בשל שנאתו לצידון, סירב עתה להוסיף ולציית לו, וכך עשו כנראה גם כמה מהממלכות הקטנות. ואילו מנשה נשאר גם עתה נאמן לאשור.

אולם אסרחדון לא הניח למבצע החשוב הזה להסתיים במחצית דרכו בלא שיושלם. בשנת 671 התכונן להנחית מהלומה מכרעת על מצרים, לאחר שסגר על צור ולאחר שערך כנראה גם מסע נגד אשקלון. נראה שהפעם, כמו במסעות אשוריים שבאו מאוחר יותר, חברו לצבא אשור גם חילות עזר של מנשה מלך יהודה. בקרבות מספר הוכה תהרקה מכה ניצחת, בירתו מׂף (היא ממפיס, בקרבת קהיר של ימינו) נכבשה, ומצרים העילית והתחתית נכללו במסגרת הדוקה של מימשל אשורי. עם זאת ניצל אסרחדון בזריזות רבה, לצרכיו שלו, את התנועה המצרית הלאומיץ, שהייתה מכוונת נגד כוש, החזיר על כסאותיהם את מלכי הגלילות שהדיח תהרקה בשעתו, אם כי עתה שוב לא היו אלא מושלים מטעם אשור. החזק ביניהם היה נכׂה הראשון, ממוצא כושי, שהיה אחד המתנגדים העקשניים ביותר לבן-ארצו תהרקה, חלוץ הלאומיות המצרית דווקא, ושלט מבירתו סאיס על כל דלתת הנילוס.

הצלחתו הגדולה של אסרחדון אילצה את צור להיכנע, אף על פי שגם הפעם הוכיחה שהיא בלתי נכבשת. כאן נהג אסרחדון – כנראה מטעמים מדיניים – ביד רכה למדי; הוא החזיר לתפקידו את בעל, מלך צור, אך הציב לידו נציג אשורי, קיצץ בגבולות ממלכתו והטיל עליו הגבלות קשות בתחום המסחר.

מנשה עצמו גילה מידה רבה של רצון טוב כלפי האשורים במסעי מלחמה אלה. עוד בשנת 669 חזר אסרחדון ופתח במסע נגד מצרים, שם התאחדו כמה מן המשנים למלך עם מלכם הזקן תהרקה נגד השלטון האשורי הזר – התפתחות שניתן היה לחזותה מראש. גם הפעם נאלץ אסרחדון, עוד בדרכו שמה, לדכא מהומות שמוקדן היא באותה פרובינציה שלמעלה מחמישים שנה נמצאה תחת שלטון אשור, הלא היא שומרון.









המקרא מספר לנו כמה וכמה עובדות מעניינות על שומרון. בספר עזרא נאמר: ''וַיִּגְּשׁוּ אֶל-זְרֻבָּבֶל וְאֶל-רָאשֵׁי הָאָבוֹת, וַיֹּאמְרוּ לָהֶם נִבְנֶה עִמָּכֶם--כִּי כָכֶם, נִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם; ולא (וְלוֹ) אֲנַחְנוּ זֹבְחִים, מִימֵי אֵסַר חַדֹּן מֶלֶךְ אַשּׁוּר, הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ, פֹּה''. כלומר, הללו מעידים על עצמם כי אסרחדון הוא שהושיבם במקום זה. תושבי שומרון הוגלו, איפוא, לארץ ישראל, כחלק ממדיניות הגליית העמים שהייתה מקובלת אז. ככל הנראה התבצעה הגליה זו בשנת 733 לפני הספירה. בספר ישעיהו כלולה נבואה לאחר מעשה שחלק מדבריה הוא ''וּבְעוֹד, שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה, יֵחַת אֶפְרַיִם, מֵעָם''. אם משלימים את פערי הזמן, מדובר בשנת 669 לפני הספירה. יתכן שעוד בשנת 671 הצטרפה שומרון אל צור המתקוממת, אלא שאסרחדון לא נתפנה לפעולת עונשין נגדה אלא ערב מסעו האחרון נגד מצרים. יש להניח כי עונש זה לא היה כבד מאלה שהטילו קודמיו של אסרחדון, תגלת פלאסר (733 לפני הספירה) וסרגון (721 ו-‏720 לפני הספירה), רק משום שבן הדור ההוא או בן דור מאוחר יותר ראה בכך את אחריתו של עם שומרון. הסופר כתב מה שכתב משום ששומרון חולקה שנית.

המדיניות האשורית הייתה נוהגת לחלק ולפצל אנשים שהתמרדו. לפיכך, נראה כי בשנת 669 לפני הספירה שינו האשורים את קו הגבול לטובת יהודה והעבירו אליה חלק מטריטוריית שומרון. מנשה, הנתין הנאמן והמהימן, קיבל כפרס על התנהגותו חלק מחבל ארץ מורד זה. בעיקר חשוב מאורע זה לגבי עיצוב היחסים הפנימיים בתקופת מנשה. שכן בחבל שומרוני זה, הגובל עם יהודה מצפון (אזור שחלקו בנימיני וחלקו אפרתי) היה ההווי הדתי שונה, מאז ומקדם, מזה של יהודה – ולא כל שכן עתה, לאחר שחבל ארץ זה היה נתון כחמישים שנה, מאז חורבן שומרון, להתפתחות שכיוונה היה הפוך לחלוטין להתפתחות ביהודה. אוכלוסיית אזור הספר הזה הייתה יהודית אדוקה למדי ואהדתה התרבותית והמדינית נטתה בחזקה ליהודה. לפיכך, היא קיבלה בברכה את המעבר ממימשל הפרובינציות האשורי לממלכת יהודה.

אסרחדון לא הגיע שוב למצרים. הוא חלה עוד בצאתו למסעו בשנת 669 וכשהגיע לארץ ישראל הלך לעולמו. היה זה המלך שהביא את אשור לשיא עוצמתה והתפשטותה.

התפנית החדשה שביצע מנשה, מן המדיניות האנטי-אשורית של חזקיהו אביו ועד לווסאליות הנאמנה לאשור מאז עליית אסרחדון לשלטון, כמו גם העובדה שהלך בדרך זו במשך שלושים שנה – הייתה להם השפעה עמוקה על חייה הפנימיים של יהודה. ממילא היה קשה לממלכה קטנה זו להסתגר בפני השפעתה התרבותית של אשור, המעצמה החזקה ביותר במזרח הקרוב. ואכן, בעקבות הקשר המדיני ההדוק עם אשור נפתח פתח רחב להשפעה זו. אבל מנשה לא הסתפק בכך אלא פעל במכוון בהתחשבו ב''רוח הזמן'' – בין אם מתוך אופורטוניזם מדיני ובין אם בכוח ההשפעה התרבותית.

השינויים שחלו בפולחן, לשם ביטוי עליונותו של השליט האשורי, הונהגו ברוב שרירות, ללא התחשבות של ממש ברגשותיה של הכהונה. בשתי חצרות בית המקדש הוקמו מזבחות לעבודת צבא השמיים, נוסח אשור; כסמל לשמש, אל השמש האשורי, הוחזקו ליד שער המקדש סוסים ומרכבות מקושטות למכביר, ועל גג העליה הוקרבו לו עולות. אולם הפגיעה הקשה ביותר ברגשות היהודאים האדוקים הייתה הצבת פיסלה של ''מלכת השמיים'', אישתר (הנוסח המקראי – אשרה), משום שבכך נפגע לראשונה הדיבר העתיק שאסר על עשיית פסל ותמונה. בהזכרת מזבחות לבעל הוחלף כנראה בל-מרדוך הבבלי בבעל הפיניקי. פולחן אישתר היה נזקק לקדֵשות, ולכן הוקמו ליד בית המקדש בתים לזנות הפולחנית ''אֲשֶׁר הַנָּשִׁים, אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים--לָאֲשֵׁרָה''.

כיון שקשה להניח שכוהני ירושלים נאותו לשמש בפולחנים זרים, יתכן בהחלט שהובאו כוהנים אשוריים למטרה זו. הללו שימשו כסוכנים אידיאולוגיים של הדת הזרה ובעקבותיהם פשטה בארץ גם התרבות האשורית. הפולחנים החדשים, המפוארים, המרהיבים ועתירי הדמיון נקלטו במהירות בקרב ההמונים. לא עברו ימים רבים עד אשר נראו בלילות, על גגות הבתים, אשים בוערות לכבוד ''מלכת השמיים'' והנשים היו ''לָשׁוֹת בָּצֵק: לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם''. גם פולחן התמוז, אל הצמחייה הפורחת באביב והקמלה ביובש הקיץ, מצא מהלכים בקרב העם, כפי שצוין בספר יחזקאל: ''וְהִנֵּה-שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת, מְבַכּוֹת אֶת-הַתַּמּוּז''.

מקדש לעבודת הפולח הפגאני. מנשה התיר את העבודה הזרה אפילו בתוך בית המקדש גופו (מקור תמונה 3).

אין פלא שהמגע עם תרבות נוכרית זו השאיר עקבות גלויים לעין גם בתחומים אחרים של החיים. עוד בימי חזקיהו היו משכילי יהודה שומעים את הלשון הארמית (''וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים בֶּן-חִלְקִיָּהוּ וְשֶׁבְנָה וְיוֹאָח אֶל-רַבְשָׁקֵה, דַּבֶּר-נָא אֶל-עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית--כִּי שֹׁמְעִים, אֲנָחְנוּ; וְאַל-תְּדַבֵּר עִמָּנוּ, יְהוּדִית, בְּאָזְנֵי הָעָם, אֲשֶׁר עַל-הַחֹמָה''), שעתידה הייתה תוך זמן קצר להפוך לשפת המזרח הקרוב כולו. בימי מנשה הם שמעו ודאי גם אשורית. חוזים שנמצאו בעתיקות גזר מראים כי שפת העסקאות המשפטיות הייתה, לפחות בחלקה, אשורית – גם אם יהודאים היו צד להן. ''מלבוש נוכרי'' היה חביב על השכבות העליונות (''וְהָיָה, בְּיוֹם זֶבַח יְהוָה, וּפָקַדְתִּי עַל-הַשָּׂרִים, וְעַל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ--וְעַל כָּל-הַלֹּבְשִׁים, מַלְבּוּשׁ נָכְרִי''). לא זו בלבד, אלא שעם דחיקת רגליו של הפולחן היהודי שעל טיהורו עמל חזקיהו, שבו ובקעו מנהגי הפולחן העממי הכנעני, שכנראה שרדו איכשהו בקרב העם. תופעה זו אף זורזה על ידי הפולחנים האשוריים, שהיו בחלקם מנהגים כלל-שמיים. הזנות הפולחני, שהייתה חלק מפולחן אישר, הייתה כידוע נוכחת גם בתרבות הפיניקית-כנענית.

לפיכך נודעה חשיבות מכרעת לחידוש האיחוד המדינית והתרבותי של יהודה עם חלק מאוכלוסיית שומרון. שהרי בצפון ישראל לא זו בלבד שלא נעשה מעולם ניסיון להבדיל בין דת משה לבין שרידי האלילות הכנענית (כשם שעשו ביהודה המלכים אסא, יהושפט וחזקיהו), אלא ההיפך הגמור : מאז חורבן ממלכת שומרון הובלט ביתר שאת השוני בהתפתחותו של חבל ארץ זה לעומד התפתחותה של ממלכת יהודה. אמנם הפולחן היהודי הרשמי לא הופסק במקדשים הממלכתיים (''וַיָּבֹא אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים, אֲשֶׁר הִגְלוּ מִשֹּׁמְרוֹן, וַיֵּשֶׁב, בְּבֵית-אֵל; וַיְהִי מוֹרֶה אֹתָם, אֵיךְ יִירְאוּ אֶת-יְהוָה''); אולם הגליית הכהונה, הנביאים (הקיצוניים בלאומיותם) והשכבה העליונה המשכילה, גרמה להתפראותו של פולחן זה, וכניסת המתיישבים האשוריים הטביעה בו צביון אלילי. מקרב האוכלוסייה, שהכילה בצפון יסודות כנעניים רבים יותר מאשר ביהודה, שבו ועלו אמונות כנעניות עתיקות יומין. בצפון היו המצבות, האשרות והעצים המקודשים מאז ומעולם נושא להערצה. עתה זכו לכך גם ביהודה, מקום בו דוכאו פולחנים אלה זמן קצר קודם לכן על ידי חזקיהו. לצד אלה החלו פושים בעם מנהגי כשפים, מעשי אובות, מנחשים, מעוננים וידעונים, ואף אותו טקס דמים אפל, העברות הבנים למולך, אשר לכבודו הוקם מזבח מיוחד בתופת, בגיא-בן-הינום, מדרום לירושלים. דומה היה כי בימי מנשה אלה הולכת ונחרבת התפתחות של מאות שנים, אגב חזרה גמורה אל האלילות הקמאית. ולמרות זאת, לא בוטל הפולחן היהודי וקרוב לוודאי שמנשה אף לא התכוון לכך. אולם גרוע מזה היה אותו בלבול מושגים שהאפיל על הניגודים בהכרת הבריות, אותה פסיחה על שתי הסעיפים של אנשים אשר בחירתם בפולחן כלשהו מותנית ביכולתו של אל כזה או אחר לבצע עבורם נס לפי הזמנה (כפי שאנו רואים במלחמת אליהו עם נביאי הבעל בהר הכרמל).

ברור שמדיניותו של מנשה בשטח הדת עוררה התנגדות. ראשי המתנגדים היו כמובן הכוהנים, וביחחוד כוהני המקדש בירושלים, שנאלצו לסבול פולחני-ניכר יום-יום ושעה-שעה. התנגדותה של זו הייתה קודם כל במישור הרעיוני. מאה השנים שחלפו מאז הופעתו של עמוס הנביא – שבעקבותיה באה העמקה עצומה והגדרה מדויקת של רעיונות דתיים-מוסריים והתבצע הטיהור של עבודות האלוהים על ידי חזקיהו – הותירו רושם עמוק בקרב הכהונה, כפי שהוכיחה כעבור זמן מה גם תקופת יאשיהו. נוסף על הכוהנים, פגעה הריאקציה של ימי מנשה גם ברעיונותיהם של נאמני הנבואה. אמנם ישעיהו כבר לא היה אז בין החיים, אך תלמידיו, שחונכו ברוחו להטיח את האמת ללא רתיעה, ודאי שלא הסתירו את זעמם על המלך.

הקשר ההדוק שבין הדת לבין המדיניות לא איפשר למנשה לסגת מהקו בו בחר. המשפט הקצר ''וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה, הַרְבֵּה מְאֹד, עַד אֲשֶׁר-מִלֵּא אֶת-יְרוּשָׁלִַם, פֶּה לָפֶה'' מעיד על עוצמת תגובתו. בשם מחויבותו ליחסים ההדוקים עם אשור לא היסס מנשה לעצור, לענות ולחסל את מתנגדיו, לרבות אלה שבאו מתוך המימסד הדתי ומהחוגים הרוחניים שזכו לתמיכה עממית. אפילו הנביא ירמיהו, שהחל את פעילותו סבימי יאשיהו, נתן הד לתחושה של רדיפת המאמינים ששררה באופן ברור כל כך בימי מנשה: ''כְלָה חַרְבְּכֶם נְבִיאֵיכֶם, כְּאַרְיֵה מַשְׁחִית''.









יורשו של אסרחדון, אשורבניפל, החליט לסיים את המסע נגד מצרים בו פתח אביו. שוב שיגר מנשה את חילות העזר שלו לסייע לצבא אשור. שוב היכו אשור ובנות בריתה מכה ניצחת את תהרקה המצרי, והלה נאלץ לסגת אל כוש. עתה קמו שליטי המחוזות המצריים ובראשם נכֹה, והתקוממו נגד האשורים מעורפם. ההתקוממות דוכאה עד מהרה ו נכֹה נשלח לאזיקים לנינוה לעמוד למשפט. אלא שכאן הפתיע אשורבניפל. הלה הבין כי בשל מעמדו הבעייתי של השלטון האשורי במצרים כדאי לו להפוך את נכֹה לידיד. אשורבניפל הפתיע את כולם: הוא חנן את המלך השבוי, החזיר לו את מלכותו ואף הרחיב את תחומי שלטונו. השקט חזר למצרים למספר שנים, עד מותו של תהרקה הישיש. מאחר שיורשו של זה חזר והתקדם עד מֹף, שבו האשורים ויצאו למסע מחודש, ובשנת 663 כבשו את נֹא-אמון, בירתה העתיקה של מצרים העילית – מאורע שעשה על בני הדור ההוא רושם בל יימחה. ולא נותר אלא לשוב אל דבריו של הנביא נחום, המתאר את תבוסת המצרים: ''הֲתֵיטְבִי, מִנֹּא אָמוֹן, הַיֹּשְׁבָה בַּיְאֹרִים, מַיִם סָבִיב לָהּ--אֲשֶׁר-חֵיל יָם, מִיָּם חוֹמָתָהּ. כּוּשׁ עָצְמָה וּמִצְרַיִם, וְאֵין קֵצֶה; פּוּט וְלוּבִים, הָיוּ בְּעֶזְרָתֵךְ. גַּם-הִיא, לַגֹּלָה הָלְכָה בַשֶּׁבִי--גַּם עֹלָלֶיהָ יְרֻטְּשׁוּ, בְּרֹאשׁ כָּל-חוּצוֹת; וְעַל-נִכְבַּדֶּיהָ יַדּוּ גוֹרָל, וְכָל-גְּדוֹלֶיהָ רֻתְּקוּ בַזִּקִּים''.

חיילי חיל המשלוח היהודאי שסייע לאשורים בכיבוש מצרים היו כנראה מניחי היסוד למושבה הצבאית היהודאית באי ייב. יתכן שהוצבו שם על ידי אסרחדון, כמעין חיל-ספר שנועד להגן על האזור הגובל בכוש. מאז שנת 669 הושיב שם מנשה בעיקר שומרונים, שככל הנראה הביאו עימם גם את הלשון הארמית שהייתה כבר שגורה אז בפי תושבי צפון ישראל, וכן פולחן יהודי יחיד במינו, מיוחד לארץ ישראל וספוג יסודות אליליים. מנשה הוסיף לשגר חיילים-מתיישבים למצרים גם לאחר שפסק שלטונה של אשור בארץ זו. יתכן שהללו שימשו כאנשי צבאו של המלך המצרי פסמתיך הראשון, שנעזר לביצור שלטונו בעיקר בחיילים-שכירים.

הקשר ההדוק שנוצר בדרך זו בין מנשה ובין מדיניותה של מצרים היה צעד ראשון בדרכו של מנשה לעבר התנתקות הדרגתית מאשור, שאותה שעה הייתה עסוקה במגננה מפני צבאו מדי שהופיעו פעם בפעם בפני שערי נינוה בירתה. התפנית הסופית במדיניותו חלה בשנת 652. באשור פרצה מלחמת אזרחים בין צבא אשורבניפל לבין צבא שבראשו עמד אחיו, שַמַש-שֻם-אֻכִּן, שמאז מות האב אסרחדון שימש כשליט בבל. שַמַש-שֻם-אֻכִּן גייס לעזרתו את העילמים, הכשדים, הארמים, כמה שליטים ערביים וכן את מנשה מלך יהודה, בעוד אשורבניפל נשען על הפרובינציות שבצפון. יתכן שמנשה העריך, כמו חזקיהו וישעיהו לפניו, ששליט בבל הוא בעל סיכוי רב יותר לנצח.

אבל הפעם הימר השועל הוותיק על האיש הלא נכון. לאחר שנתיים של קרבות הביס אשורבניפל את שַמַש-שֻם-אֻכִּן. זה האחרון טרף נפשו בכפו והותיר את בעלי בריתו חשופים לנקמת המנצח. אשורבניפל יצא להעניש את מתנגדיו. שליחיו הופיעו מייד ביהודה. ''וַיָּבֵא יְהוָה עֲלֵיהֶם, אֶת-שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיִּלְכְּדוּ אֶת-מְנַשֶּׁה, בַּחֹחִים; וַיַּאַסְרֻהוּ, בַּנְחֻשְׁתַּיִם, וַיּוֹלִיכֻהוּ, בָּבֶלָה''. ניתן להניח בוודאות שאת זמן המסע בילה מנשה בהרהורים עגומים על הסוף הנורא הצפוי לו. ככל הנראה שיער שראשו יותז מעליו, כפי שקרה בדרך כלל למי שמלכי אשור ראו בהם בוגדים.

אלא שאשורבניפל שב והפתיע. כבליו של מנשה הוסרו מעליו ומלך אשור נהג בו במידת החסד והרחמים, ממש כפי שנהג בנכֹה המצרי. יתכן שאשורבניפל מאס בהרג ובפשיטת עורם של שבוייו. סביר עוד יותר שהודרך על ידי שיקולים מדיניים: מצרים אבדה לו ממילא ויהודה עוינת לא תסייע בידיו עתה, כשבגבולות ממלכתו מופיעים צבאות של מדיים, קימרים וסקיתים. אם יחסל את מנשה הקשיש – בנו של הלה ודאי לא ישמח לשרתו. ואחרי ככלות הכול, הרי זקן זה עמד בנאמנותו לשליטי נינוה במשך שלושים שנה. סופו של עניין שאשורבניפל לא זו בלבד שחנן את מנשה, אלא שאף הרחיב את תחומי שלטונו ואת חופש תנועתו.

יחס מפתיע זה יתכן וגרם אצל מנשה לשינוי גדול. הוא שב ירושלימה, לאחר שכבר נואש כנראה מהאפשרות שיראה עיר זו עוד בחייו. כעבור זמן קצר נולד לו נכד, הוא יאשיהו. בספר דברי הימים נאמר כי מנשה ייחס את החנינה שקיבל לתשועת אלוהי ישראל ומנקודה זו ואילך חזר אל פולחן האלוהים והתמיד בו עד יום מותו. בשל הצורך להתחשב בעמדת אשור לא הסיר את הבמות, אבל הלך וטיהר את העבודה במקדש ואת הפולחן מערי השדה משרידי אותה אלילות כנענית.

המלך מנשה בשנותיו האחרונות. אימי המסע לנינוה ההסתיימו בחנינה מפתיעה (מקור תמונה 4).

מרגע שחזר לארמונו עמל מנשה בשיפורם ובחיזוקם של ביצורי ירושלים. בדברי ימים נאמר כי ''בָּנָה חוֹמָה חִיצוֹנָה לְעִיר-דָּוִיד מַעְרָבָה לְגִיחוֹן בַּנַּחַל וְלָבוֹא בְשַׁעַר הַדָּגִים, וְסָבַב לָעֹפֶל, וַיַּגְבִּיהֶהָ, מְאֹד''. ודאי שלא בנה אותה כנגד התקפה ומצד אשורבניפל מיטיבו, שלו היה עתה אסיר תודה. יתכן שחשש מפני התקפה מצרית. הוא בנה את החומה החיצונית הגבוהה סביב בית המקדש וגבעת הארמון. חומה זו החלה בדרו-מערב ליד מעין הגיחון ומשם נמשכה לאורך נחל קדרון, הקיפה את העיר ממזרח עד לשער הדגים שבחומה הצפונית. מכאן הדרימה לאורך הבקעה שבין הגבעות המזרחיות ובין הגבעה המערבית, וכללה בדרום, ליד בריכת השילוח, את גבעת העופל ואת המצודה. כמו כן חיזק מנשה את הערים הבצורות ביהודה, ככל הנראה בעיקר את אלה שבאזור גבעות השפלה הקרובות לגבול המערבי עם פלשת ומצרים.









בשנת 643 לפני הספירה, חמש שנים לאחר נפילתו ותקומתו, מת מנשה והוא בן ששים ושבע, לאחר שמלך חמישים וחמש שנים. מתנגדיו, הכוהנים בהם נלחם משך מרבית שנות מלוכתו, כתבו את ההיסטוריה. בתולדות ישראל שרשמו הצטייר מנשה כמלך בוגדני ואכזר. סביר להניח שכך אכן היה. אבל אלמלא מדיניותו הפרו-אשורית ספק אם ישראל לא הייתה נחרבת בשרשרת המלחמות האזוריות שטלטלו את המזרח התיכון והביאו לחורבן כמה מממלכותיו.

עד כמה הייתה דמותו המורכבת קשה לעיכול ניתן ללמוד מהתפנית התדמיתית שחלה במהלך התיאור של מלכותו. סופרי המקרא נטו בדרך כלל ליצור זיקה בין תקופת הכהונה של המלכים לבין זיקתם לפולחן הדתי. מקובל לטעון בהקשר זה שהמלכים שעודדו את הפולחן הפגאני ספגו סנקציה בדמות קיצור משמעותי של כהונתם. על מנשה אי אפשר היה לומר דבר כזה. ולכן, דומה כי רווה לאותו כותב רשומות עלום שם כאשר יכול היה לציין שמנשה חזר אל דת אבותיו והעמיק בה יותר מבעבר. לפחות היה יכול להסביר בכך את חמישים וחמש השנים בהן שימש כמלך. אלא שגם הסבר זה לא היה בו די כדי להפיג את הטראומה הגדולה של שלטונו, שעה שכפה על תושבי ארצו לקבל תרבות זרה שפלשה לתוכם.

הזכרתי בחטף את הדמיון המפתיע בין מנשה לבין הורדוס. כמו מנשה גם הורדוס בחר בימין להיספח אל מעצמת העל של התקופה ולאמץ חלקים גדולים מתרבותה בתוך ממלכתו שלו. כמו מנשה, היה גם הורדוס מוכן לשלם על האסטרטגיה הווסאלית הזו בירידת הפופולאריות האישית שלו בקרב בני המימסד הדתי והשכבות האדוקות. כמו מנשה, הצליח באמצעות נאמנותו למעצמה הידידותית לשמר את שלמותה של ארצו ואף קיבל ממנה שטחים נוספים כפרס על שיתוף הפעולה שלו. וכמו מנשה ביקש לפצות על השנאה כלפיו באמצעות הקמת מפעלי בנייה גדולים.

אכן, איש שנוי במחלוקת. מן הראוי לזכור וללמוד אותו ואת תקופתו.









מרבית החומר במאמר זה מקורו בספר המדבר וארץ הבחירה, כרך שני, מאת אליהו אורבך, שיצא לאור בשנת 1963 בהוצאת עם עובד, תל אביב. תרגום מגרמנית: דניאל אור.






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מנשה והורדוס   TIBERIVS GRACCVS   שבת, 04/07/2009 שעה 3:40   [הצג]   [2 תגובות]
פוסט מרתק, תודה   מיכאל   יום א', 05/07/2009 שעה 11:43   [הצג]   [3 תגובות]
(ללא כותרת)   דפנה   יום ג', 07/07/2009 שעה 13:38   [הצג]   [4 תגובות]
(ללא כותרת)   סורנטו   יום ד', 08/07/2009 שעה 23:45   [הצג]
פרספקטיבה אחרת   עשתר   יום ה', 02/05/2013 שעה 10:16   [הצג]   [3 תגובות]
כיום   אני   שבת, 18/05/2013 שעה 15:00   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©