החמצה משוועת
יום ו', 19/06/2009 שעה 8:08
רצח רוז פיזם הוא טרגדיה שממנה ניתן לייצר סרט דוקומנטרי משובח ללא בעיות מיוחדות. יש שם הכול: אהבה, אלימות, דחייה, השפלה, סקס, מוות. ילדה שנולדה בחטא, גדלה בסביבה שהתנהגה כלפיה באלימות, עברה סכסוך משפחתי מטלטל בבתי משפט וסיימה את חייה כגופה קטנה ומתופררת במזוודה שהושלכה לנהר מזוהם. אי אפשר לפספס עם חומרים כאלה. ככל הידוע, בימים אלה עובדים בערוץ 2 על סרט כזה, בבימויה של נילי טל. בינתיים, שודר בערוץ 10 אתמול הסרט ''רוז - ילדה של אף אחד'', המבוסס על חומרים שליקט העיתונאי אור הלר. למרבה האכזבה, זהו סרט גרוע, הממחזר חומרים ישנים ואינו מחדש כמעט דבר מבחינה עובדתית. חלק גדול מזוויות הפרשה שטרם כוסו לא מקבלות אצלו התייחסות של ממש. לתופעה התרבותית שבאה בעקבות גילוי הרצח אין סימן וזכר. במלים אחרות, סרט מפוספס לחלוטין. והלוואי שיתבר שהורתו אינה התחרות המטופשת בי שני הערוצים המסחריים.









בדרך כלל אני נמנע מכתיבת ביקורות טלוויזיה. יש לכך כמה סיבות, ביניהן העובדה שאני מוצא את עצמי מתרחק יותר ויותר מהז'אנרים הפופולאריים, דוגמת תכניות הריאליטי למיניהן; והמחסור הקבוע בזמן לצפות בכל מה שאני באמת רוצה. אבל הפעם אחרוג ממנהגי. ואני מתכוון לסרט ''רוז – ילדה של אף אחד'' ששודר אתמול בערוץ 10. רצח רוז הוא עניין קרוב לליבי, ואף כתבתי עליו אי-אלו דברים בזמן אמת. אולי זהו הטריגר שהביא אותי לכתוב על כל זה.

רוז פיזם. החור השחור של ילדותה לא הואר בסרט (מקור תמונה 1).

רוז פיזם היא נושא לסרט – ואולי אף יותר מסרט אחד. יש בפרשה הטראגית שלה את כל החומרים שמהם אפשר לבנות יצירה דוקומנטרית מרתקת ומרגשת. הילדה שהוכתה על ידי אמה החורגת, נמסרה בהליך משפטי לידי סבה ואמה, גודלה על ידי אנשים שיחסיהם חטאו כלפי אביה ולאחר מכן נרצחה על ידם – זהו חוט שדרה עובדתי שלא רבים כמותו קיימים אצלנו. יש כאן הכול: אהבה, בגידה, אלימות, סקס, מוות. החומרים שמהם עשויה הדרמה. רק להרים מהרצפה, לחבר תסריט טוב ולהאיר את הפינות החשוכות של הסיפור הזה. הקדימונים הבטיחו ''מסע מצמרר על האמת שלא שמעתם'' בכל הנוגע לחייה האומללים של רוז. אבל כל זה לא נעשה כאן.

במקום זאת, קיבלנו החמצה משוועת. מצאו איזו חברה של מארי שרלוט (אמה של רוז) שתפקדה כדוברת של האם הלכה למעשה; שכנה של המשפחה מהתקופה בה גרה במודיעין שפגשה אותו בחדר המדרגות ובקניות בסופרמרקט; ואיזה חבר של רוני רון מנתניה, ששמע ממנו כמה דברים על היחסים הגרועים שלו עם אמו. כל אלה נתנו פרשנות חסר השראה של היחסים בין רוני רון לאמו ויויאן ולאשתו מארי – אבל לא היה להם כמעט כל מושג לגבי הילדה עצמה. וכך, במקום לעשות זום-אין א תוך ארבע ומשהו השנים בחייה של רוז פיזם קיבלנו רכילות שטחית מכלי שני על היחסים בין סבה לאמה. על כל אלה הוסיפו לנו דיבוב חובבני למדי של פרוטוקולי החקירה שעבר רוני רון במשטרה. הקטע בו מודה רוני רון ברצח נכדתו נשמע כאילו מדקלם אותו תלמיד במסיבת סיום של בית ספר. שום אפקט דרמטי משמעותי. גם המוסיקה לא הוסיפה דבר.









בואו וננסה לבדוק יחד מה היה חסר כאן, באותה יומרה לתת לנו את האמת שעדיין לא שמענו. אין לנו מושג באיזו אווירה גדלה רוז בצרפת. מספרים לנו שספגה מכות מאמה החורגת (זו שנישאה לאביה של רוז, בנז'מן, לאחר שאשתו מארי נטשה אותו לטובת אביו רוני), אבל לא טורחים כלל לציין את שמה של אותה אם (ג'ניפר). מדוע הכתה האם הזו ילדה קטנה כל כך? האם התלונן מאן דהוא במשטרה הצרפתית על האלימות הזו? האם נחקרה ג'ניפר פיזם? כיצד הצדיקה את התנהגותה? מדוע לא הראו לנו שום צילום שלה? האם היה האב, בנז'מן, מעורב בהכאתה של רוז? כיצד הגיב להתנהגותה של אשתו? איך התנהל ההליך המשפטי בו נאבק אביה של הילדה בסבה ובאמה על החזקתה? מדוע לא הראו לנו פרוטוקולים מבית המשפט בצרפת על המאבק הזה?

הלאה. מרגע שהגיעה רוז ארצה, כך הבהירו לנו עיתוני התקופה, היא חזרה להיות סינדרלה במהדורה מודרנית - ילדה בלתי רצויה, מוכה ומנודה. גם במשפחתה החדשה – זו שנלחמה על החזקתה – היו לה מעט מאוד רגעי נחת. בחלק מהזמן גודלה על ידי סבתה, עובדה שיש אליה התייחסות בסרט אך היא אינה אלא חזרה על עובדה ידועה. הדינמיקה שהובילה לרציחתה נפרשה בחלקה בבתי המשפט ובחלקה בכלי התקשורת. כך, למשל, ידוע סיפורה של השמרטפית ששכרו, שהעידה שבליל הרצח חזרו השניים לביתם מאוחר מהרגיל, שמארי התנהגה כמוכת הלם ושרוני החליף בבהילות את בגדיו. זוהי עדות נדירה של מישהי שנכחה בדירת המשפחה ושהכירה את רוז ממרחק אפס. האם נעשה ניסיון ליצור איתה קשר? לראיין אותה? להביא מפיה את התרשמותה שלה על האווירה ששררה בבית? בסרט לא היה לכל זה סימן וזכר.

ובכלל, אחד האלמנטים המסקרנים ביותר במקרים כאלה הוא התהליך בו נשתלת אופציית הרצח במוחו של הרוצח לעתיד, מטופחת, קורמת עור וגידים, מבשילה – ולבסוף גם מוצאת אל הפועל. הסרט אינו מסביר מהיכן צץ הרעיון הזה במוחם של שני האנשים הללו. הוא אינו מתייחס להתמודדות הרגשית שלהם עם האפשרות לחסל במו ידיהם את הצאצאית הקטנה שגדלה בביתם. האם הייתה בכלל התמודדות כזו? האם היו שיחות כאלה? הרי סביר להניח שהנושא עלה כבר במהלך חקירתם במשטרה. מדוע לא התייחסו לכך בסרט עצמו? מדוע לא הובא פסיכולוג שמתמחה באלימות פנים-משפחתית כדי לנתח את העניין והפרשנות הופקדה כולה בידי ידידיהם של המעורבים?

רצח רוז הוא אירוע שפשוט דורש שיחזור. צריך להשקיע כאן בשחקנים, בתסריט ובצילום, אבל זה מוסיף לא מעט אמינות. בדוקודרמה המצוינת FBI Files, המשודרת בערוץ דיסקאברי, הדבר נעשה באופן קבוע ושיטתי. ההנחה פשוטה: טיפול טלוויזיוני בפשע בעל פרופיל תקשורתי גבוה חייב לכלול שיחזור של ממש. מה שקיבלנו כאן היה תיאור יבש במלים של סיפורו של רוני רון על הדרך בה ביצע את הרצח: היכה את הילדה עד מוות, דחף למזוודה והשליך לנהר. זהו זה. פשוט עלוב. דייוויד לינץ', למשל, היה עושה מזה מטעם ויזואלי: הסתודדויות מסתוריות בין הסב לאם; נסיעה למקום נידח; הרצח בסלואו-מושן; החיפוש ההיסטרי אחר תיק גדול דיו להחביא בו את הגופה; הבהילות להיפטר ממנה; נקיטת אמצעי הזהירות במטרה להבטיח שאיש לא יראה את האירוע בירקון; הבעה המתפשטת על פני הרוצח. ובסרט – נאדה.

הגירסה שאיתה הולך הסרט – ''הפלקה'' חזקה שגרמה למות רוז בשוגג - היא גירסתו של רוני רון. אם זכרוני אינו מטעני, במשטרה לא קנו אותה ובכלל האמינו שרון חנק אותה למוות. אם מישהו ראה שריד וזכר לסברה הזו הוא מוזמן להפנות אותי אל המקום הנכון בסרט. חבל על הזמן. זה לא שם. אין שום ערעור על הסיפור של רוני רון - סיפור שבעליל ניתן לעשות בו שימוש כדי לנסות ולהשיג הקלה כלשהי בגזר הדין שיוטל עליו. גם לא ראיון עם קציני משטרה שהיו מעורבים בחקירות או בחיפושים. כלום.

החומרים שמהם עשויה הדוקודרמה. גופת רוז נמשית מהירקון (מקור תמונה 2).

נמשיך. פרשת רוז עוררה זעם ציבורי הרבה מעבר למקובל במקרי רצח אחרים. כל המדינה עמדה על הרגליים, השתוללה מרוב תיסכול והחזיקה אצבעות לצוללנים שתרו במי הירקון המזוהמים אחר הגופה המתפוררת. ההתרחשות הזו הולידה תופעה תרבותית מרתקת: אנשים פשוטים הכותבים סיפורים ושירים שבמרכזם רוז הקטנה (גם אני, שכתבתי את ''הבלדה על רוז הקטנה'', הייתי חלק מזה). לאחר גילוי הגופה ערכו אזרחים מזועזעים טקס הלוויה אלטרנטיבי על גדות הירקון ואף פעלו להקמתה של אנדרטה שתנציח את המקרה. ספונטאנית לחלוטין, הוקם שם גל-עד מאולתר בו הונחו זרי פרחים, בובות, מכתבים ושאר חפצים כמעין הקדשה לילדה הנרצחת. אחד מהם אף טס לפאריס והניח כמה מכתבים על קברה של רוז. צריך רק לנסות לדמיין כמה הזדהות יכולה להיות לאדם שלא מכיר את רוז או את משפחתה כדי שיבצע צעד כזה באופן וולונטארי. שום דבר מזה לא היה בסרט. לא תיאור של התופעה, לא ניתוח שלה ולא שום דבר אחר. מדוע? ליוצריו פתרונים.

אגב, לאותו טקס אלטרנטיבי הגיע גם אחד בשם דודו טופז. הוא אמר שם כמה מלים קשות על תרבות הרייטינג והעירום והטיפשות שמדרדרת את החשיבה ואת התודעה בישראל, כשהוא אפילו אינו ממצמץ. בסוף גם הוסיף שאם היה לו חלק בזה, הוא מתנצל. אם מישהו היה טורח להגיע ולתעד את זה, הוא היה יכול לחבר את הציטוט הבלתי-ייאמן הזה לפרשת דוּדוּגֵייט (כך אני מכנה ביני לבין עצמי את ההתקפות האלימות שיזם טופז נגד אבי ניר, שירה מרגלית, בועז בן ציון ואחרים) ולקשר את הרצח שהתרחש אשתקד לשערורייה המרעישה את עולם התרבות הישראלי בעצם ימים האלה. אבל שוב – דבר מכל זה לא נעשה.









''רוז – ילדה של אף אחד'' הוא פשוט סרט גרוע. למעשה, הוא אינו אלא כתבה רכילותית מורחבת המערבלת צילומים חדשים עם חומרים מוכרים. במתכונתו הנוכחית לא זו בלבד שהוא מהווה אכזבה רבתי אלא שהוא אף מעלה את השאלה אם יש מישהו שמסוגל למצות את הפוטנציאל הדוקומנטרי העצום הטמון בסיפור הזה. ואולי בכלל כל עניין הסרט אינו קשור לרצון להוציא דוקומנט משמעותי מפרשת רוז אלא אך ורק לתחרות הקשה בין ערוץ 10 לערוץ 2 בסוגיה הרת הגורל מי יקדים את מי בביצוע ראיון עם סבתה של רוז. אם זה המניע להעלאת הסרט החלש הזה, באמת כבר אין לי מה להוסיף.











[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
נקודות מבט   דובי   יום ו', 19/06/2009 שעה 14:18   [הצג]   [2 תגובות]
האם התיק לא נמצא בדיון משפטי?   שמוליק   יום ו', 19/06/2009 שעה 15:29   [הצג]   [2 תגובות]
זו ילדה אמיתית   אבי   יום ו', 19/06/2009 שעה 18:26   [הצג]
אכן החמצה   גלי   יום ו', 19/06/2009 שעה 18:28   [הצג]
פרשת רוז פיזם ז''ל היא החמצה משוועת לחברה   אזרח.   שבת, 20/06/2009 שעה 23:19   [הצג]
למה נולדה בחטא?   פלמונית   יום א', 21/06/2009 שעה 21:09   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©