ביקס
יום ה', 18/06/2009 שעה 0:33
השם ביקס ביידרבק לא אומר היום הרבה לאלה הגולשים ברשת ומתעניינים במוסיקת פופולארית. אבל לתקופה מסויימת בשנות העשרים היה ביקס ביידרבק לנגני כלי הנשיפה בסצינת הג'אז האמריקנית מה שהיה ג'ימי הנדריקס לרוקנרול בסוף שנות הששים. הדמיון בין השניים לא מסתיים כאן. שניהם היו אחראים ליצירות מופת מוסיקליות, שניהם המציאו טכניקת נגינה משוכללת שיורשיהם מנסים לחקות מאז, שניהם סבלו מהתמכרויות חמורות (הנדריקס לסמים, ביידרבק לאלכוהול) ועסקו בהרס עצמי בלתי פוסק. שניהם גם מתו באותו הגיל, כלומר מוקדם מדי מכדי שיוכלו למצות את כישרונם. קרוב לשמונים שנה לאחר מותו, ביידרבק עדיין מוסיף להשפיע על מוסיקאים. קרוב לשמונים שנה לאחר מותוף כדאי לחזור אל הביוגרפיה המטלטלת שלו ואל היצירות המוסיקליות שלו, שהפכו את הג'אז למשהו שונה מכפי שהיה לפניו.









הייתה זו אחת התקופות הסוערות והמרתקות בתולדות התרבות של אמריקה, ואולי של העולם המערבי בכלל. היום שקראו לה ''עידן הג'אז'', כשם ספרו המפורסם של סקוט פיצג'ראלד, הסופר שהיה מסמליו הבולטים של הזמן ההוא. היו אלה שנים בהן כבשה לה מוסיקת הג'אז את דרכה מן השכונות העניות של ניו אורלינס אל שיקאגו, ניו יורק וקנזאס סיטי ומשם התפשטה על פני אמריקה כולה. הייתה זו התקופה בה פרחו, לעתים בחסותם של גברים מאיימים בחליפות הדורות, ה''ספיקיזיס'', אותם בארים חבויים או מחתרתיים-למחצה שבהם ניתן היה להשיג בקלות את אותם משקאות אלכוהוליים שהתיקון ה-‏18 לחוקה אסר את ייצורם ומכירתם. באותם ימים חוללו נערות בלבוש מינימלי על בימות מחזות הזמר של ברודוויי והבורסה של ניו יורק הרקיעה לשיאים חדשים, תוך שהיא משקפת את האופטימיות הגוברת של עם שזמן מה קודם לכן ניצח במלחמה גדולה ועתה התאושש ממנה במהירות.

ביקס ביידרבק. ''טרגדיה אמריקנית'', אמר עליו וינטון מרסאליס (מקור תמונה 1).

עידן הג'אז. עידן שהיה קרוי על שם המוסיקה שאפיינה אותו יותר מכול. מוסיקה ששורשיה בבלוז, ברגטיים, במארש, בשירי העבודה של השחורים, בגוספל ובמוסיקה אפריקנית. המרכיב המרכזי בכל אההתפתחות הזו היו מוסיקאים שחורים, חלקם בעלי השכלה מוסיקלית אסית, אך בעלי כישרון גדול. עד מהרה הדביקה ההתלהבות מהג'אז התוסס, הרעב, המקפיץ, גם חלקים גדולים באוכלוסיה הלבנה. ועל רקע המתחים הגעזיים שרווחו באותה תקופה, היה לה אפקט מגשר, שלא לומר מחבר. ואולי סיפורו של ביקס ביידרבק הוא אחת הדוגמאות לכך – אם גם דוגמה טראגית למדי.

הרבה נגנים לבנים צעירים במדינה ניסו לנגן ג'אז. מקצתם מוכשרים מאוד, מקצתם, כרגיל – לא. אבל רובם, בוודאי הטובים שבהם, ידעו שהדמויות הבולטות במוסיקה הזו היו שחורות – וניסו לנגן כמותן. הם שמעו את לואי ארמסטרונג מחצצר, האזינו לאת'ל ווטרס שרה, העריצו את בסי סמית' ורדפו אחרי כישרונו של קולמן הוקינס. הם העריצו את מה שמוסיקאי הג'אז הפיקו מכלי הנגינה שלהם וידעו שכל מה שהם רוצים לעשות הוא לנגן את אותה המוסיקה בעצמם. ביקס ביידרבק היה הנגן הלבן הראשון בעידן הג'אז שגילה גאונות שלא ניתן היה לטעות בה. בעיני הנגנים הלבנים הצעירים הייתה חשיבותו בכך שהוכיח שלבנים מסוגלים לנגן את המוסיקה הזו ושנגן לבן מסוגל לתרום תרומה משמעותית ומקורית לג'אז.









ליאון ביסמארק ''ביקס'' ביידרבק, אחת הדמויות המבטיחות והטראגיות ביותר בתולדות הג'אז, לא הגיע מעיר גדולה כדוגמת ניו אורלינס, שיקאגו או ניו יורק, אלא דווקא מאיזור נידח ומרוחק. הוא נולד בגראנד סטריט 1934 בדאוונפורט, איווה, ב-‏10 במרץ 1903. לו היה אביו, חבר חורץ ונאמן בכנסיה הפרסביטריאנית, זוכה להשפיע עליו בדרכו, הנער לא היה מנגן ג'אז לעולם.

ביקס גילה יכולת מוסיקלית בלתי רגילה כבר בגיל שלוש. כשהיה בן שמונה כבר עלה בהרבה על המורה שלו לפסנתר והלה נאלץ להודות כי אין ביכולתו ללמדו שום דבר נוסף. אבל בה במידה שהיה מוכשר כשד, כך היה גם פורץ מסגרות ונון-קונפורמיסט. הוא לא הסכים לקבל עליו מרות מכל סוג שהוא. כחלק מאותה מרדנות, אף לא טרח מעולם להשתלם בלימודי מוסיקה כתובה – חסר שרק יחריף בעתיד את הספקות העצמיים שיכרסמו בו כל ימי חייו.

כשאחיו הבכור של ביקס שב הביתה ממלחמת העולם הראשונה, הוא נשא עימו ויקטרולה (מעין פטיפון) וערימת תקליטים. אחד מאותם תקליטים היה Tiger Rag, של ה''אוריג'ינל דיקסילנד ג'אז באנד''. ביקס בן להאזין לאוצר המוסיקלי החדש שזה מקרוב הגיע – ונכבש מייד בקסמי המוסיקה הקצבית שבקעה מהרמקול הכבד. הוא עמד והיטה אוזן , דומם כאילו הופנט או כושף על ידי רב-מג. ואז שב והניח שוב את המחט על גבי התקליט וניגן אותה מתחילתו עד סופו. ושוב. ושוב. ושוב. אחר כך הלך אל שכנו ושאל ממנו קורנית. הוא שב הביתה עם הכלי, הסתגר בחדרו והחל לנסות להפיק ממנו צלילים. עד מהרה החל לרצות להאזין למוסיקה הזו עוד ועוד. למזלו, היה נהר המיסיסיפי קרוב במיוחד, מה שהקל עליו להסתובב ליד ספינות הקיטור שהפליגו בו ולהאזין ללהקות הג'אז שניגנו עליהן להנאת הנוסעים. המוסיקאי שהרשים אותו ביותר באותה תקופה היה בחור צעיר מניו אורלינס ששמו החל לצאת למרחקים כחצוצרן משכמו ומעלה, לואי ארמסטרונג שמו.

מוסיקת הג'אז הפכה עבור ביקס הצעיר לדיבוק של ממש. הוא הוסיף לאמן את עצמו ועד מהרה ניגן בקורנית טוב דיו כדי שיוכל להתקבל לחברתם של נגנים ותיקים ממנו. לעתים קרובות נערכו מפגשים אלה במסבאות בלתי-חוקיות. בין קטעי הנגינה שהיו משמיעים שם היו הנגנים יושבים בצוותא, מרימים כוסית ומפטפטים בינם לבין עצמם. אלא שעד מהרה התגלו בילוייו הליליים להוריו והללו, שמרנים שנחרדו מסגנון חייו החדש שאותו ראו כמבוא להידרדרות מוסרית וכסטייה מהנוהג המשפחתי של עיסוק במקצועות בורגניים, החליטו לשלוח אותו לפנימייה המחמירה שבלייק פורסט, אילינוי. שם, כך קיוו, כבר ימצא צוות המורים את הדרך להטיל משמעת לימודים על הבן הסורר.









אם בני הזוג ביידרבק קיוו שבנם ינטוש בלייק פורסט את המוסיקה וייפרד מעל חבריו הנגנים, הרי שטעו טעות מרה. לייק פורסט שכנה בטווח נגיעה משיקאגו, העיר בה ניגן אז לואי ארמסטרונג את הג'אז הטוב ביותר בעולם. בתוך שבוע מרגע שהגיע לפנימייה כבר כתב ביקס לאחיו שעלה בידו להיכנס לשלושה מועדוני שחורים בסאות'סייד של שיקאגו, תוך שהוא מחפש בקדחתנות אחר מה שכינה ''ג'אז שחור אמיתי''. ''הייתי מוכן להגיע אפילו לגהינום כדי לשמוע להקה טובה'', חרץ.

ביקס (רביעי מימין) והרכב הוולברינס. הצלחה מסחרית ראשונה (מקור תמונה 2).

וינטון מרסאליס, בעצמו קלאסיקן ג'אז חי, אמר על כך משהו מעניין כשפירשן את החוייה שעברה על ביקס ביידרבק לסרט התעודה של קן ברנס ''ג'אז''. ''מוסיקאי אוהב מוסיקה ואוהב את כלי הנגינה שלו'', אמר, ''וכשנגנים שומעים מישהו המנגן בצורה יוצאת דופן הם חשים כלפיו תערובת של קנאה, כבוד ואהבה. אתה יוצא כל ערב, מאזין לנגן הגדול ביותר בעולם, ללואי ארמסטרונג, ואתה רוצה להיות מסוגל לנגן כמוהו. אמרו לך, 'אל תקשיב להם, זה לא זה; הם סתם כושונים שאינם יודעים כלום, זו בדיחה'. אבל אז אתה תופס שזה הדבר הכי רציני ששמעת בחיים. ואתה תופס שגם אתה חלק מזה. זו בוודאי חווייה משכרת ומפחידה בעת ובעונה אחת, כי כדי לקבל את הג'אז צריך בשלב כלשהו להודות באנושיותו של הכושי האמריקני''. במלים אחרות, המוסיקה היא תחנת מעבר הכרחית מגזענות לדו-קיום בשלום של גזעים, עמים ושפות. ועבור ביידרבק, שנולד במערב התיכון ונחשף לדעות קדומות על נחיתות האדם השחור כבר משחר ילדותו, לחווייה הזו היה אפקט מעצב, שלא לומר מטהר.

יש לאמירה זו משמעות רבה. עולם המוסיקה האמריקני היה מחולק אז ללבנים ולשחורים. התיםסה החברתית שלפיה עירוב הגזעים הוא עניין בלתי-רצוי, שלא לומר מגונה (ובחלק מהמדינות אף אסור במפורש) יצרה מצבים בהם אנשים שהפרו את הכללים ספגו סנקציות חברתיות קשות, לעתים אף אלימות. הרכבים שחורים פעלו בנפרד מהרכבים לבנים, ובדרך הטבע אף סבלו ממחסור באמצעים ולעתים אף מיחס מבזה במיוחד.

מאחר ובילה את מרבית זמנו במועדונים ובאימוני נגינה, הזניח כליל את לימודיו. תכופות נהג לשוב לבית הספר לאחר שעת כיבוי האורות והיו אף לילות בהן היה עליו לבלות את הלילה בחוץ. הציונים היו בהתאם. כישלונותיו בלימודים הביאו לסילוקו מבית הספר. אבל ביקס לא הצטער על כך במיוחד ממילא לא נהנה מלימודים מסוג זה. יתר על כן, עתה הייתה הדרך פתוחה בפניו לקריירה מוסיקלית משל עצמו.

ב-‏1924 הצטרף ביקס להרכב בשם ''הוולברינס'' (The Wolverines), שניגן בבארים בצידי הדרכים ובמועדונים בערים שונות באילינוי, באינדיאנה ובאוהיו. ההקלטות הראשונות של הוולברינס היו בחברת גנט (Gennett) והן קצרו הצלחה מסחרית נאה. ביקס היה כוכב ההרכב וחלק גדול מהובלת הנגינה היה שלו. באמצעות איצבוע מקורי משלו הוא פיתח שיטת נגינה בקורנית שטרם נראתה קודם לכן – בהירה, ברורה וחותכת. הגיטריסט אדי קונדן, שהיה עד מקרוב לחלק מרכזי בביוגרפיה של ביקס, אמר שהצליל שלו מזכיר לו ''נערה שאומרת 'כן'''. ''כל חיי אני מאזין למוסיקה, אבל מעולם לא שמעתי דבר שמזכיר את איך שביקס ניגן'', אמר קונדן, ''בפעם הראשונה הבנתי שמוסיקה אינה מקשה אחת אלא שכאשר אנשים מנגנים כל כך שונה זה מזה היא הופכת למערכת צלילים חדשה לגמרי'', הוסיף.

ב-‏1926 עזב ביקס את הוולברינס והצטרף לתזמורת הג'אז של ג'ין גולדקט, הרכב הריקודים הלבן הלוהט ביותר באמריקה. ''הלהקה של ג'ין גולדקט הייתה להקת הג'אז הלבנה הראשונה שהייתה גדולה באמת'', אמר עליה המוסיקאי האגדי ארטי שאו, ''הנגנים היו מצוינים, ובאמצע שנות העשרים היה זה הרכב מדהים. אם מאזינים לתקליטים כמו 'קלמנטיין', מגלים שהם עשו סווינג פשוט משגע''. ואכן, כך היה. הלהקות הטובות ביותר באמריקה חיזרו אחרי הנשפן המוכשר מאיווה והוא נענה בחיוב. המנהיג המוסיקלי של ההרכב וחברו הטוב של ביקס בו היה הסקסופוניסט פרנק טראמבאואר, שכונה בפי כולם בפשטות ''טראם''. השניים היו שונים מאוד זה מזה. טראם היה אלגנטי וענייני; ביקס – לא מאורגן וחסר ביטחון. טראם שימש עבור ביקס כמנטור. הוא סייע לו בקריאת תווים (אחת האגדות מספרת שביקס לא ידע כלל לקרוא תווים ושעל מחזיק התווים שלו היה פתוח בכלל מגזין קומיקס שהתמחה בעלילות המערב הפרוע), משום שביקס קרא אותם לאט מדי ובאופן לא רהוט – פועל יוצא של חוסר הסבלנות שלו ללמוד מוסיקה בצורה מסודרת בימי נעוריו. טראם גם חיבב על ביקס את המוסיקה הקלאסית, ובמיוחד את יצירותיהם של מוריס ראוול , קלוד דביוסי ומלחין אמריקני אלמוני למדי בשם איסטווד ליין (Eastwood Lane). השפעת עבודתם של שלושה מלחינים אלה ניכרה מאוחר יותר ביצירותיו לכעלי נשיפה ובנגינתו על פסנתר.

למרות הבדלי האישיות והגישה ביניהם במשך זמן מה יצרו השניים הללו את אחת השותפויות היצירתיות ביותר בעולם הג'אז. ב-‏1927, שעה שהבורסה בוול סטריט נסקה לגבהים חסרי תקדים, הקליטו טראמבאואר וביקס את להיטם הגדול ביותר, Singin' the Blues. סולו הפתיחה של טראמבאואר היה קליל, נינוח וגמיש – ומהמקום בו נעצר המשיך ביידרבק בקטע מבריק משלו. ''היתה לו איכות לירית, סווינג קצבי ואותו אפקט שיחתי, מעין תחושה של דיבור, שמישהו מדבר איתך ואומר לך משהו חשוב מאוד'', אמר על הסאונד הזה הביוגרף של ביידרבק, ג'יימס לינקולן קולייר. Singin' the Blues היה מקור השראה לדור שלם של נגנים צעירים., לבנים ושחורים, שחיקו אותו במשך שנים ומצטטים אותו כבר למעלה משמונים שנה ביצירותיהם.

ביידרבק וטראמבאואר חיברו באותה תקופה כמה מהיצירות הגדולות ביותר בתולדות הג'אז. בין הייתר אחראי הצמד הזה לקלאסיקות דוגמת , I'm Comin' Virginia, Jazz me Blues, Royal Garden Blues וכן לסולו הפסנתר האימפרסיוניסטי והמכשף בקטע In a Mist. בעיבודים התזמורתיים של גולדקט נעה תרומתו של ביקס מביצוע מעברים דקורטיביים של ארבע ושמונה תיבות עד לסולואים מונומנטליים. הוא יכול היה להוביל מעברים בין יצירות במקצבים שונים באופן שנראה כמעט טבעי.

כריכת היצירה ''In a Mist'', שסולו הפסנתר של ביקס בה נחשב לאחד הגדולים ביותר שלו. ההורים לא הכירו בהישגיו (מקור תמונה 3).

באותה שנה התפרקה התזמורת של ג'ין גולדקט וביידרבק וטראמבאואר נותרו לבדם. אבל איכות הנגינה שלהם כבר עשתה לה שם בעולם הג'אז ועד מהרה פנה אליהם פול וייטמן, מנהיג הלהקה הרווחית והמצליחה ביותר באמריקה, וביקש מהם להצטרף לשורותיה. וייטמן רצה מאוד לצרף אליו את טובי הנגנים המוערכים במדינה, במטרה ''לפלפל'' ולגוון את הצליל שלה. הוא רצה לצרף ללהקה שלו גם נגנים שחורים, אך לא העז לקחת על עצמו את הסיכון – ולכן חיפש את טובי הנגנים הלבנים במדינה. יחד עם ביקס ביידרבק גולדקט הצליח לצרף אל ההרכב שלו שמות שהפכו לאגדות, ומלבד טראם וביקס היו שם גם הוגי קרמייקל, צ'ונסי מורהאוז, ג'ימי דורסי, טומי דורסי, ביל ראנק, אדי לאנג, פי.ווי. ראסל, סטיב בראון, דוק רייקר וג'ו ונוטי. במשך מספר שנים וייטמן, אף שלא היה איש ג'אז במקורו, הקליט כמה אלבומי ג'אז מעולים.

ביקס אהב להופיע בתזמורת של וייטמן. הוא כתב הביתה להוריו שבדאוונפורט וסיפר להם שהשיג עבודה בתזמורת הידועה ביותר באמריקה. עד סוף ימיו היה הסאבטקסט של מכתביו טעון במעין תחינה שיכבדו אותו, שיכירו בכישוריו ובמאמציו. כמו היה אומר להם: ''ראו מה השגתי: אני מנגן בתזמורת הטובה ביותר בארץ, מוציא תקליטים שנמכרים היטב, מופיע בנשפים הדורים; האם אינכם יכולים להתגאות בי לפחות על כך?''. ברם, מאמציו היו לשווא. אימו אמנם גילתה אהדה מסוימת, אך אביו לא התרכך ונשאר נוקשה מאוד ביחסו אליו.

בקיץ 1928 הופיעה תזמורת וייטמן בתיאטרון בשיקאגו. לואי ארמסטרונג ישב ביציע שהיה מיועד לשחורים בלבד. שנים אחדות קודם לכן היה סאצ'מו מקור ההשראה המרכזי של ביידרבק הצעייר, וכעת ראה אותו בהופעה בפעם הראשונה. ''הצלילים היפים הללו חדרו אלי'', נזכר ארמסטרונג לימים. כמה ימים באותו שבוע, במועדון בסאות'סייד שיקאגו, בשעות הבוקר המוקדמות, זכה ביקס לנגן עם האיש אותו העריץ יותר מכול. ''נעלנו את הדלת ופשוט נשפנו'', סיפר ארמסטרונג, ''ניסינו לבדוק איזה יופי של צלילים יכולנו להפיק יחד''. למרבה הצער, לא הוקלטו הסשנים הללו מעולם. ביקס ביידרבק עצמו לא יזכה עוד להופיע שוב עם לואי ארמסטרונג. אפילו בשיא עידן הג'אז שמר עולם המוסיקה האמריקני על הפרדה קפדנית בין הגזעים.

''אסונו של ביקס ביידרבק הוא טרגדיה אמריקנית'', חיווה את דעתו וינטון מרסאליס, ''מדובר באיש לבן שהבין עד כמה רחוקות התרבות והחברה שלנו ממה שהן צריכות להיות. המוסיקה נתנה לו מושג על עצמו. זה היה איש ששמיעתו חדרה כל כל עמוק אל תוך המשמעות של המוסיקה הזו, שליבו פשוט נשבר''.









ב-‏30 בנובמבר 1928 הגיע ביקס, יחד עם יתר הנגנים של וייטמן, למלון פאלאס שבקליבלנד. באותו ערב הייתה התזמורת אמורה לפתוח בשבוע הופעות בעיר. ביקס, שמזה שנים התקשה לשלוט בנטייתו לשתייה חריפה, שקע יותר ויותר בדיכאון. כמו אצל כל אלכוהוליסט, ניכרו אצלו תופעות שהעידו על החרפת הבעיה. הוא נעדר מהופעות, שכח כניסות והחביא בקבוקי משקה מתחת לבמה. שנים רבות לאחר מכן גילה נגן קורנית אחר שהשתמש בתווים שנותרו מהשנים בהן היה ביקס בלהקה, הערה בכתב ידו של אחד הנגנים: ''להעיר את ביקס''. מתברר שהמוסיקאי המוכשר היה פשוט נרדם בהופעות וחבריו חילקו ביניהם את המשימה להעירו משנתו כדי שיוכל לשוב ולהשתלב בהופעה. בריאותו הלכה והתערערה, לא רק בשל צריכת אלכוהול מוגברת אלא גם בשל העובדה שפעמים רבות היו המשקאות שהערה לגרונו באיכות גרועה למדי.

וייטמן הבין שלביקס יש בעייה קשה ושכך זה לא יכול להימשך. בצר לו שכר, כמעין פוליסת ביטוח, את שירותיו של אנדי סיקרסט (Andy Secrest), נשפן סגנון נגינתו היה דומה מאוד לזה של ביקס. אחר כך שכנע את ביקס לקחת חופשה, לנסוע להוריו שבדאוונפורט ולהתאושש שם בשקט. אבל כשביקס הגיע לשם, הוא מצא בארון באחד ממסדרונות הבית את כל התקליטים שבהם השתתף ושאותם שלח בגאווה להוריו. הם לא טרחו להאזין להם.

הגיטריסט אדי קונדן הבחין שמצבו הולך ומחמיר. ''הוא לא דאג לעצמו'', סיפר, ''רגליו התנפחו והוא גרר אותן בלכתו. חשיבתו לא הייתה צלולה. הוא בא לאולפן וישב שעות ליד הפסנתר. זה הכאיב לי בכל מקום – בעיניים, במוח, בבטן, בלב – אבל ידעתי ששום דבר לא יעזור לו. אני מניח שאדם מתקרב אליך יותר ככל שהוא מזיק לעצמו ואתה רק יכול להיות עד למה שמתרחש''. ביקס נעתר להפצרות חבריו ואשפז את עצמו במרכז גמילה מאלכוהול. כשהשתחרר משם, הצליח להישאר פיכח זמן מה, ואז החל שוב לשתות. הוא תכנן לשוב את ההרכב של וייטמן, שמצידו הוסיף לשלם את שכרו. אבל העניינים לא הסתדרו בכיוון הרצוי. הוא המשיך לשתות בקצב הולך ובגובר ובספטמבר 1929 עזב את אולפן ההקלטות בו עבדה אז ההרכב, ולא שב יותר.

מחמאות מקולגות במוזיאון ביקס בדאוונפורט. ביקס השפיע על אבני הדרך של התרבות האמריקנית (מקור תמונה 4).

את השנתיים הבאות העביר בניו יורק. הוא ניגן בסשנים מזדמנים במועדונים, השתתף בכמה הקלטות רדיופוניות והקדיש את עיקר זמנו להלחנה. ביל צ'אליס, חבר קרוב, כתב עבור ביקס את התווים ליצירות החדשות שלו. ביקס עצמו לא זכה להקליטן מעולם.

ב-‏6 באוגוסט 1931 נכנע גופו של ביקס לשנים של צריכת אלכוהול פרועה. המוות בא עליו כשהיה לבדו בדירת החדר הקטנה והעלובה ששכר ברובע קווינס. הוא מת בעיצומן של הזיות קטלניות שנבעו ממחסור פתאומי באלכוהול. איש לא היה לצידו כדי לסייע לו. הוא היה בן 28 שנים בלבד.









לו היו הוריו של ביקס מבינים עד כמה השפיעה נגינתו על מעצבי התרבות של ארצם אולי היו משנים את דעתם על עיסוקו. לואי ארמסטרונג אמר ש''הרבה מאוד אנשים ניסו לנגן כמו ביקס - ואף אחד מהם עדיין לא הצליח''. סאצ'מו עצמו נמנע מהקלטת Singin' the Blues משום שטען שאסור לגעת בביצוע המקורי שלו, שהוא המושלם מכולם. אבל זה היה היוצא מן הכלל. ג'ימי מקפארטלנד, שהחליף אותו כנגן קורנית בתזמורת הוולברינס, נהג לנגן רבות מיצירותיו לאורך יותר משישים שנות קריירה. בניגוד למה שמקובל היה להניח, גם מוסיקאים שחורים הושפעו ממנו ומנגינתו. ג'ון נסביט, רקס סטיוארט ודוק צ'טהאם הם רק חלק מהמוסיקאים הידועים שהשפעתו של ביקס ניכרת בעבודתם. סגנון ה''קול ג'אז'' של מיילס דיוויס מצטט במובהק חלקים מהיצירה של ביידדרבק. הוגי קרמייקל כתב את הקלאסיקה שלו stardust לאחר ג'אם סשן עם ביקס, כשהוא מבסס את הלחן על אילתוריו של האחרון. שמו הפך לאמת מידה לאיכות מוכחת. בשנות השלושים, למשל, זכה הנשפן בובי האקט לכינוי ''ביקס החדש'', לאחר שניגן את I'm Comin' Virginia בהופעה ההיסטורית של בני גודמן בקארנגי הול בניו יורק. ואילו הגיטריסט ג'ורג' בארנס אמר כי בגיל אחת עשרה זכה לשמוע את ביקס מנגן – ובעקבות החווייה הזו החליט להפוך למוסיקאי ג'אז.

המוסיקה של ביקס מצוטטת במקומות רבים ברחבי התרבות הפופולארית. בשנת 1938 פרסמה דורות'י בייקר את הרומן ''איש צעיר עם חצוצרה'' המבוסס בחלקו על סיפורו האוטוביוגרפי. תריסר שנים לאחר מכן גילם קירק דגלאס את דמותו של גיבור הרומן, ריק מרטין, בסרט שהופק על פי אותו סיפור. Jazz Me Blues היה חלק מפסקול הסרט The Blackboard Jungle מ-‏1955 בו כיכבו גלן פורד ואן פרנסיס. Singin' the Blues היה חלק מפסקול ''קליעים מעל ברודוויי'', סרטו המוערך של וודי אלן שאף זכה בפרסי אוסקר. פרדריק וו. טרנר פירסם ב-‏2003 רומן בשם 1929: A Novel of the Jazz Age, המבוסס על הביוגרפיה ועל הקריירה שלו.

מי שירצה להיפרד ממנו יוכל לעשות זאת בבית העלמין אוקדייל שבעיר הולדתו, דאוונפורט, שבאיווה. הילד המוכשר שהוריו דחו בשל עיסוקו הבלתי-רצוי להם הוא היום גאוות עירו.









להקלטות נוספות של ביקס ביידרבק :


[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
לא הכרתי, תודה   מיכאל   יום ה', 18/06/2009 שעה 23:27   [הצג]   [4 תגובות]
מרתק!   בני תבורי   יום ו', 19/06/2009 שעה 13:59   [הצג]   [2 תגובות]
מרתק   שרון רז   יום א', 21/06/2009 שעה 12:44   [הצג]   [2 תגובות]
את ביידרבק הכרתי דרך סדרה בריטית   אסנת   יום ו', 26/06/2009 שעה 13:08   [הצג]
מה המייל שלך?   ליהוא   יום ו', 10/02/2012 שעה 15:35   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©