שלושה קטעים מרגשים
יום ו', 05/06/2009 שעה 4:15
לכל אחד יש הדברים המרגשים אותו. בהיותי עול ימים, לקחו אותנו ההורים לסרט ''סיפור אהבה''. אחותי הזילה דמעות כמים למראה הרומן המתנפץ על סלע הטרגדיה הפוקדת את הזוג הצעיר. לפני זמן מה, ברגע של חסד, עלו בדעתי כמה קטעים שריגשו אותו במיוחד. לא מדובר בסצינות משפחתיות, שהן עניין פרטי יותר, אלא במקטעי תרבות שזמינים כמעט לכל אחד מאיתנו. במקרה שלי, לפחות, צפו בזכרוני שני ספרים ואפיזודה אחת מסדרת טלוויזיה. החלטתי לכתוב עליהם משום ששלושה קטעים אלה גרמו לעיני לנצנץ באופן חשוד למדי כשקראתי או צפיתי בהם. הם כמובן לא מחייבים איש מלבדי ואינם מעידים אלא על טעמי האישי - ובכל זאת, חשבתי שאולי כדאי גם להעביר את לפיד שלושת הרגעים המרגשים לכמה בלוגרים חדשים. ואולי, מי יודע, נביא בכך להתהוותו של פסיפס אנושי-רגשי מרתק כשלעצמו.









כדי לרגש, צריך סיפור לכלול ככל הנראה עימות בין כוחות שלפחות על פני השטח אינם שווים בכוחם הפיסי או במעמדם החברתי. צריכה להיות בו הקצנה על סף האלימות (או מעבר לסף הזה) באופן שמבליט את הדיספרופורציה היחסי הכוחות. צריכה להיות בו תפנית שתבהיר את שיעורה של הדרמה (או הטרגדיה). וצריכה להית בו היכולת הספרותית או הוויזואלית להביע לא מעט רגשות גם במינימום של מלים או אף ללא מלים בכלל. דומני שכל שלוש הסצינות הבאות, העוסקות בבדידותו של היחיד ובמאבקו במציאות העגומה שסביבו, קימים אלמנטים כאלה.









מחניים (הנערים מרחוב פאל)/ פרנץ מולנאר

דרמה אנושית מרגשת המסתיימת באירוע טראגי. ''מחניים'', או בתרגומו החדש ביותר, ''הנערים מרחוב פאל'' (מקור תמונה 1: עטיפת הספר).


בני הדור או שני הדורות שמעלינו מכירים את הספר הזה בשם ''מחניים''. למעשה, כך הכרתי אותו אף אני. בהמלצת אמי, חובבת קריאה מובהקת ומי שהביאה אותי לראשונה אל ספריית אורנים בחיפה, שאלתי את הספר הזה. כיום, שלושים שנה לאחר מכן, אני עדיין מחזיק בדעתי שזהו אחד הספרים האפקטיביים ביותר על עולם הילדים שנכתבו בתקופה המודרנית.

''מחניים'' מתאר את מאבקן של שתי חבורות נערים זו בזו על רקע האפרוריות היומיומית של העיר בודפשט. נערי רחוב פאל הם בני משפחות עניות. בשל עניים הם נוהגים לשחק זה עם זה בגולות, בנוצות או בגרעיני חרובים – צעצועים פעוטי ערך שהשגתם אינה דורשת ממון רב. האזור בו הם נוהגים להתכנס ולשחק קרוי בפיהם בפשטות ''המגרש'' (או, בתרגום המודרני, ''הגרונד'', שמקורה בשפה הגרמנית ומופיעה בספרו המקורי של מולנר), פיסת שטח שבה נערמו ערימות עצים בצורת קוביות ענק ובצידו האחורי מנסרת קיטור הנחשבת כבית רוחש סודות ומטיל אימה. מאחורי ראש החבורה הכריזמטי והישר בוקה עומדים שורת נערים, כולם קצינים בדרגות כאלה ואחרות. יש בה, בחבורת השפכטל, רק טוראי אחד – הבלונדיני קטן הקומה והחלש נמצ'ק, שלמרות מגבלותיו הפיסיות נאמנותו לחבריו אינה יודעת גבול.

יריביהם הגדולים של הנערים מרחוב פאל (הקרויים גם ''חבורת השפכטל'') הם נערי הגן הבוטאני בראשות פרנץ אץ' והאחים פאסטור, כולם גברתנים מטילי אימה. במהלך הסיפור מגלה נמצ'ק שאחד מבני חבורת השפכטל משמש, למעשה, כמרגל בשירות פרנץ אץ'. הוא מצליח לגנוב מנערי הגן הבוטאני את דגלם ולאחר מכן מסתתר על עץ ומאזין לדבריהם. כשהם מגלים את נוכחותו הם תופסים אותו וטובלים אותו במי הבריכה הקרים – שעשוע שעתיד לעלות לנמצ'ק הקטן ביוקר.

הקרב הסופי על המגרש מתנהל ללא נוכחות נמצ'ק, שדלקת הריאות שלקה בה בעקבות הטבילה הזו, מותירה אותו במיטתו. המלחמה האיומה המתחוללת מקבלת תפנית לרעת נערי רחוב פאל שעה שפרנץ אץ' דוהר בראש חבריו כדי לשחרר חלק מחבריו שנערי פאל כלאו בבקתה סמוכה. באותו רגע משליך את עצמו מאן דהוא בפניו, תופס אותו בשתי ידיו וקורא לו בקול דקיק לעצור. בשרידי כוחותיו המעטים מטיל נמצ'ק את היריב הנורא אל האדמה. נערי הגן הבוטאני שרואים בנפול מנהיגם, נמלטים מהמקום מובסים.

חבריו אסירי התודה של נמצ'ק מעלים אותו לדרגת סרן. אבל הקטן, שחמק ממיטתו כדי להיות עם חבריו בשעתם הקשה ביותר, כבר חולה מאוד. בוקה המנהיג כבר יודע היטב שנמצ'ק לא יתאושש עוד ממחלתו. נמצ'ק הקטן זועק שהוא יודע היטב כי מותו קרוב וברצונו שיקחו אותו אל המגרש שעליו נלחם כדי שיוכל למות שם בשלווה. חבריו של נמצ'ק מתקבצים סביבו, פוכרים את אצבעותיהם בחוסר אונים. אל הבית נכנס פקיד בכיר בעירייה הדורש מאביו של נמצ'ק, חייט עני, שיתפור לו חליפה נאה. האב מנסה להסביר לו כי לא עת עבודה היא העת הזו, כי בנו גוסס בחדר הסמוך. אלא שהלה אינו מוותר. הוא דורש שיתקנו את השרוול פה ואת הכפתור שם, ואילו האב האומלל מבין כי אם לא יעבוד על הזמנה זו ספק אם יהיו בידיו אפילו מעט הפורינטים הדרושים לקניית ארון קבורה לבנו הקטן. בחדר השני משתדלים בני החבורה להראות לנמצ'ק כי שמו נרשם באותיות גדולות (הבעת כבוד משמעותית במיוחד) בספר החבורה, אך הלה כבר אינו שומע דבר. הוא מת.

נמצ'ק הוא האנדרדוג המוחלט. הוא אינו יכול לנצח במשחקי ספורט וכוחו אינו רב לו התמודדויות גופניות אחרות. אבל מסירותו ורצונו להוכיח את עצמו גדולים מאלה של כל חבריו. לאחר שמתגלה בגידתו של אחד מבני החבורה אין לנמצ'ק העוז לעמוד מול אביו של הלה שבא לתבוע אל עלבונו על הוקעת בנו כבוגד – ואף שנמצ'ק היה עד לבגידה אין הוא מסוגל להלבין פני הבן בפני האב הנעלב. התנהגותו האצילית, הנועזת, המופתית, זוכה להערצה אפילו מפי פרנץ אץ' עצמו (מי שקרא את ''הכתה המעופפת'' של אריך קסטנר יכול לזהות בו רבים ממאפייניו של אולי זימרן החלוש, אלא שזה האחרון אינו נאסף אל אבותיו) קל לאהוב אותו כמעט מן הרגע הראשון. מי שלא הזיל דמעה כשקרא את הקטעים העוסקים בגסיסתו של נמצ'ק ובאירועים שסביבו כנראה בנה שריון קשה סביב מיתרי הרגש שלו. אני הזלתי.









מרדות/ ליליאן את'ל וויניטש

מלחמה גורלית בין אב ובנו על רקע תסיסת העצמאות באיטליה. ''מרדות'' (מקור תמונה 2).


אם ''מחניים'' מתרחש על רקע המציאות האפרורית של בודפשט, הרי ש''מרדות'' מתחולל בתקופה סוערת בהרבה. השנה היא 1833 והרוחות באיטליה תוססות, שעה שמפלגת ''איטליה הצעירה'' פועלת במחתרת לשחרורה של המולדת האהובה מידי השלטון האוסטרי והכנסיה הקתולית. ארטור ברטון, חבר תנועת ''איטליה הצעירה'', הוא בחור ממוצא אנגלי שהוריו מתו והוא גדל אצל דודו, המתגוררים אף הם בפירנצה. מורו הרוחני של ארטור הוא בישוף אהוד וישר דרך בשם מונטאנלי. יום אחד נאסר ארטור לאחר שהכומר מלשין עליו בפני השלטונות ומסר להם את פרטי וידויו. לאחר שחרורו מתברר לו כי הבישוף מונטאנלי אינו אלא אביו הביולוגי. המום מהגילוי הזה, ארטור מביים את טביעתו בנהר, שעה שבפועל הוא בורח כנוסע סמוי בספינה המפליגה לדרום אמריקה. במהלך הסיפור מתברר כי במשך שלוש עשרה שנים חי ארטור בסבל ובעוני, שימש כמטרה להשלכת חפצים בקרקסים ואף ספג נכויות שונות. גם אישיותו עוברת מהפך מוחלט. מנער אידיאליסט, תמים ואדוק הוא הופך לציניקן לגלגני ולחילוני מובהק.

בשובו לאירופה משתקע ארטור בפאריס, נוטל לעצמו את השם הבדוי פליצ'ה ריווארס ושם הוא עושה לעצמו שם כסאטיריקן שנון וכעיתונאי אמיץ לב. כתיבתו השנונה והדוקרנית מעוררת את תשומת ליבם של מנהיגי ''איטליה הצעירה'' והם מזמינים אותו להצטרף אליהם כדי שישרת בכתיבתו את המלחמה לשחרור איטליה מעול הכיבוש הזר. האיש הנכה והמצולק, שהתקפות השיעול הקשות שלו מחרידות את סביבתו, אינו מזוהה על ידי המהפכנים – אף שחלק מהם היו מכיריו משכבר הימים חמש עשרה שנה קודם לכן. בין אלה מצויה גם ג'מה, צעירה אותה אהב בסתר בבחרותו. אלא שריווארס אינו מסתפק בכתיבה ומצטרף גם ללוחמי המחתרת. הוא נוטל על עצמו לבצע הברחה למדינת האפיפיור, טריטוריה עצמאית ששכנה אז במרכז המגף האיטלקי ונקטה עמדות עוינות לתנועה האיטלקית הלאומית. ריווארס יוצא למשימתו, אך עד מהרה מתגלים עקבותיו והוא נפצע ונופל בשבי. בית דין צבאי דן אותו למוות בירייה.

גורלו של ריווארס נתון בידי לא אחר מאשר החשמן מונטאנלי, פטרון נעוריו ואביו הביולוגי שבמהלך אותן שנים התקדם בסולם הדרגות הכנסייתי והפך לאיש המשפיע ביותר על הכס הקדוש. מונטאנלי יכול להימנע מאישור גזר הדין ובכך להציל את חיי ריווארס, אבל בטרם יחליט בדבר עליו לפגוש באסיר המסוכן הזה. את המפגש בין השניים בתא הכלא ניתן לתאר בשתי מלים פשוטות: קורע לב. זהו ללא ספק החלק המרגש והזכור ביותר מתוך הספר. על אף העובדה שגם מונטאנלי יודע כי ריווארס הוא בנו, ארטור ברטון, הוא נשאר נאמן לכנסיה ומאשר את פסק הדין. כשננעצים קליעי החיילים בגופו של ארטור והוא מתמוטט אל העפר ספוג הדם הוא ממלמל את המלים שנצרבו בזיכרוני גם אחרי שנים רבות כל כך: ''פאדרה...אתה שבע רצון?''

חובבי ההיסטוריה ימצאו ודאי עניין ברקע ההיסטורי המשוער לסיפור המתואר ב''מרדות''. ההיסטוריון הבריטי רובין ברוס לוקהארט טוען כי דמותו של ארטור ברטון מבוססת על לא אחר מאשר רב המרגלים סידני ריילי, הנחשב לאחד מגדולי סוכני החרש בכל הזמנים. ריילי, שהיה רוסי במוצאו ונשא בנעוריו את השם גרגורי (גם שם המשפחה ריילי הוא תוספת מאוחרת יותר) נולד ליד אודסה למשפחה קתולית שבין באי ביתה היה רופא יהודי מווינה בשם ד''ר זיגמונד רוזנבלום. בין ריורגי הצעיר לרופא היהודי נרקמה ידידות מיוחדת במינה והנער העריץ בכל נפשו את יש העולם הגדול, כפי שראה את רוזנבלום. בגיל העשהר הצטרף גיורגי לארגון סטודנטים סוציאליסטי שפעל במחתרת. עד מהרה נעצר בשל פעילותו על ידי ה''אוכראנה'' ורק לחצים שהפעילה משפחתו מנעו את גירושו לסיביר. לאחר ששוחרר מהכלא הטיח בו אחד מקרובי משפחתו את המלים ''ממזר יהודי קטן ומלוכלך''. כך נודע לגיורגי שהוא אינו אלא פרי ניאוף בין אימו לבין הרופא היהודי שהעריץ, ולא זו בלבד אלא שגיורגי כלל אינו שמו וכי נקרא בלידתו בשמו של אביו הרופא, זיגמונד רוזנבלום. המכה הנוראה שספג כשהתברר לו שאימו ואלילו בגדו בו ושהוא עצמו אינו רוסי כלל אלא ממזר יהודי פגעה בו כה קשות שהוא החליט להימלט מחייו אלה. הוא הותיר את הרושם שהתאבד בטביעה, אך בהסתר התגנב לספינה בריטית והפליג בה כנוסע סמוי לדרום אמריקה. שם עבד כסוור, כסולל כבישים, כפועל במטעים, כטבח ואפילו כשומר סף בבית בושת. בשנת 1895 פגש בקציני צבא בריטיים שסיירו בג'ונגל והללו כה התרשמו מהדרכתו אותם שנטלוהו עימם לאנגליה. שם החליף את זהותו וקרא לעצמו סידני ריילי. באותה תקופה פגש בליליאן את'ל וויניטש, אישה שהייתה מבוגרת ממנו בעשר שנים והחלה לקנות לעצמה אז שם של סופרת. השניים ניהלו פרשיית אהבים, נסעו יחדיו לטיול באיטליה ובמהלך שהותם שם חשף ריילי באוזני אהובתו את סיפור חייו המזעזע. את'ל התרשמה ממנו עד כדי כך שמייד עם שובה ללונדון התיישבה וכתבה את ''The Gadfly'', הספר שתורגם אחר כך לעברית כ''מרדות''.

ושוב: זהו ספר חובה לכל רומנטיקן, מהפכן, חובב היסטוריה או סתם אדם המחפש קריאה סוחפת בספר טוב. וכן, כשנוכחתי שריווארס לא ניצל בדרך נס כלשהי ונפח את נשמתו, התמלאו עיני דמעות.










בית קטן בערבה (פרק 66: הבחירות)/ הפקה ובימוי: מייקל לאנדון, מבוסס על ספריה של לורה אינגלס ויילדר


''בית קטן בערבה'' מוכר כיום כסדרת טלוויזיה שקבעה שיאי פופולאריות בשנות השבעים והשמונים. אבל בפועל זהו עיבוד חופשי למדי לכמה מספריה של לורה אינגלס ויילדר על ילדותה בספר המערבי של אמריקה. לשבחה של הסדרה ייאמר כי גם אם לא תמיד שמרה על הדיוק ההיסטורי, הרי שרוח התקופה שהיא מתארת ספוגה בכל ישותה ובמובן זה שמר המפיק והבמאי שלה, מייקל לאנדון המנוח, על הכיוון שקבעה אינגלס ויילדר בכתיבתה. לפני מספר שנים, כשביקרתי בעיירה הקטנטנה וולנאט גרוב, שבה בילתה אינגלס ויילדר שנתיים מחייה (ושהפקת הטלוויזיה הפכה אותה לזירת ההתחרשויות המרכזית שלה), רכשתי שם ארגז ובו כל תשעת ספרי ''בית קטן''. חבל שרק שבעה ממנה תורגמו לעברית ושמתוכם רק אחד (''בית קטן בערבה'', שלמרות שמו הוא דווקא השני בסדר הכרונולוגי של הספרים) ניתן עוד איכשהו להשגה בחנות ספרים כזו או אחרת. נחמה פורתא, שאיכשהו עלה בידי להשיג ארבעה מהספרים האלה בעברית. מומלץ לכל הורה לקרוא אותם לילדיו לפני השינה. כך מקבלים פרספקטיבה על ילדות אחרת ובה בשעה גם עלילה שילדים מסוגלים להתחבר אליה.

תמונת הפתיח של סדרת הטלוויזיה ''בית קטן בערבה''. רגע אנושי המסתיים בחיוך אופטימי (מקור תמונה 3).

הפרק שעליו אני כותב כאן שודר לראשונה ב-‏21 במרץ 1977, כחלק מהעונה השלישית של הסדרה. מיס בידל, מורתם האהובה של תלמידי וולנאט גרוב, מחליטה להדגים את התהליך הדמוקרטי באמצעות עריכת בחירות לנשיאות הכיתה. שתי בנות, שונות מאוד באופיין זו מזו, מציגות את מועמדותן. נלי אולסון, ביתה המפונקת של האישה העשירה ביותר בעיירה, מבטיחה מסיבות, ממתקים ושאר דורונים לכל מי שיצביע בעדה. מרי אינגלס, תלמידה שקדנית וצנועה ממשפחה ענייה אך חמה וערכית, אינה יכולה להבטיח הטבות חומריות ומסתפקת בהתחייבות כללית לפעול לטובת התלמידים. כמה מפרחחי הכיתה מעלים אז את מועמדותו של תלמיד אחר, אלמר דובקינס שמו. זה האחרון, בן יחיד למשפחה בראשותו של אב קפדן, נחשב לתלמיד חלש ובעל נפש רגישה. בשעותיו הפנויות הוא נהנה לטפל בבעלי חיים ולבלות בחיק הטבע. התלמידים הגדולים נהנים להציק לו ולהתעמר בו והם יוזמים בדיחה כללית על חשבונו בהציעם את מועמדותו לנשיאות הכיתה. אלמר חסר האונים, קרוע בין רצונו לקבל לגיטימציה חברתית לבין ידיעתו שמועמדותו אינה אלא הלצה, חושש להתעמת עם שני הפרחחים הללו.

אביו של אלמר, החושש מפני הצקות התלמידים, אוסר עליו להתמודד בבחירות ומורה לו להסיר את מועמדותו. בבוקר ההצבעה לובש אלמר חולצה חדשה שתפרה לו אימו, נוטל את ספריו ויוצא לבית הספר. שני הפרחחים ניגשים אליו ומשכנעים אותו לבוא עימם כדי לראות חזירונת חדשה שנולדה זה עתה בחוותו של איכר שכן. כשהם מגיעים למקום, מטילים השניים את אלמר הנפחד אל תוך הבוץ והרפש שבדיר החזירים. מטונף ודומע, עושה אלמר העצוב את דרכו לבית הספר. כשהוא נכנס לכיתה, מסיימות כבר שתי הבנות את נאומי הבחירות שלהן. המורה, שיודעת היטב כי התלמידים הגדולים מתנכלים לאלמר, מנסה לשכנע אותו לשוב לביתו, להחליף את בגדיו ולחזור לכיתה כדי להשתתף בבחירות. הוא עד כדי כך נפחד שאף אינו מוכן להצביע במפורש על התלמידים שעוללו לו את הרעה הזאת. הוא גם מסרב לשוב הביתה.

במקום זאת, הוא פותח במונולוג כן ומכמיר. התלמידים, שרובם לעגו לו קודם לכן, משתתקים ומקשיבים. ''תצחקו'', הוא מפטיר לכיוונם, ''אני יודע שאינני חכם כמוכם. אינני יודע אפילו מה נשיא הכיתה אמור לעשות. אבל אני יודע להבחין בין טוב לרע. זה לא טוב שילדים גדולים מציקים לקטנים מהם רק משום שהם חושבים שללעוג למישהו זה מצחיק. וזה לא טוב לתת למישהו משהו כדי שיצביע בשבילך רק משום שלחלק מהאנשים יש יותר כסף מאשר לאחרים. וזה לא ללעוג לאנשים ולדחוף אותם לבוץ רק כדי שייראו טיפשים. אמי תפרה לי את החולצה הזו כי היא אוהבת אותי. בטח אתם חושבים שזה טיפשי, אבל זה מה שלא בסדר פה. אנשים לא אכפת מה חשוב לאנשים אחרים. אני מקווה שמי שיזכה להיות נשיא הכיתה ידאג לכך שלא יציקו או יפגעו עוד בילדים קטנים. מפני שזה לא בסדר. זה פשוט לא בסדר''.

ההצהרה הקצרה והפשוטה הזו גורמת לתלמידים התרגשות רבה. מרי הדומעת מודיעה על הסרת מועמדותה ומפצירה באלמר שלא להסיר את מועמדותו. אלמר, נבוך ונרגש מהאהדה הפתאומית שבה זכה ומתמיכתה של תלמידה רצינית ומוערכת, נעתר בהיסוס. בבחירות עצמן הוא מנצח על חודו של קול, לאחר הליך מתוח במיוחד. אמנם זהו קולו של וילי, אחיה הקטן של נלי המבקש לנקום בה על רודנותה, אבל זהו ניצחון לכל דבר. והסצינה שבה אביו חמור הסבר של אלמר מברך את בנו החושש לתגובתו (כזכור, הבן הפר את האיסור שהטיל עליו אביו להתמודד) ב''מזל טוב, אדוני הנשיא'', מסיר את כובעו בפניו ומאמץ אותו אל ליבו, היא נוגעת ללב במיוחד.

סיפורו של אלמר דובקינס טומן בחובו סוף טוב. האנדרדוג זוכה להכרה החברתית שנמנעה ממנו קודם לכן. עד היום, הרבה שנים אחרי שצפיתי בפרק הזה לראשונה, קל להבין מה כל כך מרגש בו. אני מביא כאן את ששת חלקי הפרק הזה מיוטיוב, אבל מי שרוצה לקצר את הדרך יכול לצפות בשניים האחרונים בלבד (כלומר חלקים 5 ו-‏6). הם מבהירים בהחלט את מהלך העניינים.

חלק 1
חלק 2
חלק 3
חלק 4
חלק 5
חלק 6









אלה שלוש הבחירות הפרטיות שלי. הן אינן מעידות אלא על טעמי האישי ועל ההיסטוריה הפרטית שלי בקריאה ובצפייה בטלוויזיה. הייתי רוצה להעביר את משימת הווידוי על שלושת הסצינות המרגשות לכמה בלוגרים אחרים. דומני שבתור התחלה כדאי לחשוב על רוני גלבפיש, מיכאל זילברמן, יגאל חמיש, לי עברון-ועקנין ועינת מירון. ואם כל אחד מהם יוכל להעביר את הלפיד הלאה לכמה נוספים, נוכל לקבל כאן פסיפס אנושי-רגשי מרתק.









בלוגרים נוספים שכתבו על ''שלושה קטעים מרגשים'':

שלושה קטעים מרגשים של מיכאל זילברמן
שלושה קטעים מרגשים של אמא של
שלושה קטעים מרגשים של ירון
שלושה קטעים מרגשים של לי עברון-ועקנין
שלושה קטעים מרגשים של עדה ק.
שלושה קטעים מרגשים של קורדליה
שלושה קטעים מרגשים של הלחשנית
שלושה קטעים מרגשים של יעל ישראל
שלושה קטעים מרגשים של גיורא פישר
שלושה קטעים מרגשים של ריש עלום השם
שלושה קטעים מרגשים של רונן אלטמן קידר
שלושה קטעים מרגשים של מנטה
שלושה קטעים מרגשים של רוני גלבפיש
שלושה קטעים מרגשים של הרננדו גומז
שלושה קטעים מרגשים של אבי
שלושה קטעים מרגשים של אנה איס
שלושה קטעים מרגשים של מיכל פרנקל
שלושה קטעים מרגשים של אסתי סגל
שלושה קטעים מרגשים של חלי גולדנברג
שלושה קטעים מרגשים של שטותניק
שלושה קטעים מרגשים של Tank Girl
שלושה קטעים מרגשים של היפשושית
שלושה קטעים מרגשים של maylo
שלושה קטעים מרגשים של היפהפיה הנרדמת
שלושה קטעים מרגשים של נגה
שלושה קטעים מרגשים של אורז
שלושה קטעים מרגשים של שרלוט
שלושה קטעים מרגשים של pema1
שלושה קטעים מרגשים של שיירו
שלושה קטעים מרגשים של אמא של אוּרי
שלושה קטעים מרגשים של ג'וליאנה
שלושה קטעים מרגשים של Miss Snarcca
שלושה קטעים מרגשים של L.M.
שלושה קטעים מרגשים של The Fratello
שלושה קטעים מרגשים של בו-בת פיתו-ם
שלושה קטעים מרגשים של הזוהר הצפוני
שלושה קטעים מרגשים של OK DeSign
שלושה קטעים מרגשים של מירי שחם
שלושה קטעים מרגשים של שרון רז
שלושה קטעים מרגשים של דנה
שלושה קטעים מרגשים של שוויק
שלושה קטעים מרגשים של תמי ניניו
שלושה קטעים מרגשים של דפנה לוי
שלושה קטעים מרגשים של מיקי-סקונדה
שלושה קטעים מרגשים של ענבל שגיב
שלושה קטעים מרגשים של ביילע
שלושה קטעים מרגשים של ימימה עברון
שלושה קטעים מרגשים של מרית בן ישראל
שלושה קטעים מרגשים של שועי רז
שלושה קטעים מרגשים של טלי כוכבי
שלושה קטעים מרגשים של עידית פארן








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
נמצ'ק המסכן!   לי עברון-ועקנין   יום ו', 05/06/2009 שעה 6:48   [הצג]   [3206 תגובות]
נמצ'ק הוא מודל האב לאליפלט   ירושלמי   יום ו', 05/06/2009 שעה 10:01   [הצג]   [898 תגובות]
צמרמורות...   אורחת לרגע   יום ו', 05/06/2009 שעה 10:03   [הצג]   [399 תגובות]
אשמח מאד לכתוב ולתרום משלי   מיכאל   יום ו', 05/06/2009 שעה 11:42   [הצג]   [4 תגובות]
תיקונצ'יק   אלון   שבת, 06/06/2009 שעה 0:08   [הצג]   [339 תגובות]
פרסמתי. תודה שחשבת עלי.   מיכאל   שבת, 06/06/2009 שעה 10:47   [הצג]
מצחיק האינטרנט הזה   אריאל   יום א', 07/06/2009 שעה 13:38   [הצג]
איזה נוסטלגיה   ביילע   יום א', 07/06/2009 שעה 20:31   [הצג]
יצא נוגע ללב ומקסים   רוני   יום ב', 08/06/2009 שעה 10:35   [הצג]
איזה יופי   אמא של...   יום ב', 08/06/2009 שעה 15:31   [הצג]   [522 תגובות]
כל הכבוד על המעקב   לי עברון-ועקנין   יום ג', 09/06/2009 שעה 13:33   [הצג]   [245 תגובות]
משהו בקישור לקורדליה   אמא של   יום ג', 09/06/2009 שעה 16:11   [הצג]   [3 תגובות]
(ללא כותרת)   עדה ק.   יום ג', 09/06/2009 שעה 21:02   [הצג]   [233 תגובות]
בסוף הצלחתי. כמעט לפי הכללים   רוני   יום ה', 11/06/2009 שעה 0:12   [הצג]
יפהפה   איתמר   יום ה', 11/06/2009 שעה 16:01   [הצג]
(ללא כותרת)   הרננדו גומז   יום ה', 11/06/2009 שעה 23:44   [הצג]
עוד אחד   לי עברון-ועקנין   שבת, 13/06/2009 שעה 10:22   [הצג]
(ללא כותרת)   עדה ק.   שבת, 13/06/2009 שעה 11:43   [הצג]   [2 תגובות]
רעיון מוצלח מאוד לפרוייקט   הלחשנית   שבת, 13/06/2009 שעה 15:06   [הצג]   [268 תגובות]
(ללא כותרת)   דנה   יום ג', 16/06/2009 שעה 12:19   [הצג]   [219 תגובות]
עוד אחד לפרוייקט הנהדר שלך   מירי   יום ג', 16/06/2009 שעה 22:17   [הצג]
תודה אורי   מיקי- סקונדה   יום ה', 25/06/2009 שעה 22:15   [הצג]   [2 תגובות]
מחניים   שמואל   יום ו', 26/06/2009 שעה 9:31   [הצג]   [232 תגובות]
גם אני נקראתי לדגל   ענבל שגיב   יום ב', 29/06/2009 שעה 8:19   [הצג]
בלופ אינסופי   דפנה לוי   יום ב', 29/06/2009 שעה 19:07   [הצג]   [491 תגובות]
מוטב מאוחר מאשר אף פעם   ביילע   יום ג', 30/06/2009 שעה 23:59   [הצג]   [2 תגובות]
בית קטן בערבה   דנה   יום ד', 01/07/2009 שעה 11:56   [הצג]   [2 תגובות]
אכן מרגשים   אני   יום ד', 18/11/2009 שעה 10:14   [הצג]   [249 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©