אב המושבות/ זיו מגן
יום א', 31/05/2009 שעה 22:59
לליאון רובינשטיין היו לאחרונה שתי סיבות לשמוח . ראשית, מלאו לו חמישים. המשפחה הגיעה ממלבורן, הילדים צהלו, וכולם אכלו, שתו ושמחו יחד. בה בעת הוא קיבל טלפון משמח מהמועצה המקומית – טלפון שבישר לו שהאישור המיוחל הגיע, שהוא רשאי לחלק את השטח שברשותו לשבע יחידות שוות, שעליהן יוכלו להיבנות בתים בבעלות פרטית. בכך למעשה קיבל רובינשטיין אור ירוק להפוך הלכה למעשה את החלום שהוא בונה במו ידיו במשך שלוש-עשרה השנים האחרונות – המושב היהודי הראשון באוסטרליה. איש העסקים היהודי החליט לבנות גן עדן עלי אדמות, ליישב אותו ביהודים ולייצר בו אווירה כפרית נעימה. עכשיו הוא מזמין כל מי שמגלה בכך עניין לעבור אל המושב הזה ולחוות תחושת חלוציות. משיכת צברים לארץ הקנגורו? ובכן, גם זה חלום. מאמר אורח של זיו מגן, ישראלי המתגורר באוסטרליה, המביא את סיפורו של האיש שמנסה - אולי בבלי דעת - להגשים את חלומו של הברון הירש על חקלאים יהודים בעולם חדש.










חוזר בתשובה


לליאון רובינשטיין היו לאחרונה שתי סיבות לשמוח . ראשית, מלאו לו חמישים. המשפחה הגיעה ממלבורן, הילדים צהלו, וכולם אכלו, שתו ושמחו יחד. בה בעת הוא קיבל טלפון משמח מהמועצה המקומית – הם בישרו לו שהאישור המיוחל הגיע, שהוא רשאי לחלק את השטח שברשותו לשבע יחידות שוות, שעליהן יוכלו להיבנות בתים בבעלות פרטית. בכך למעשה קיבל רובינשטיין אור ירוק להפוך הלכה למעשה את החלום שהוא בונה במו ידיו במשך שלוש-עשרה השנים האחרונות – המושב היהודי הראשון באוסטרליה.
 
ליאון רובינשטיין בעבודה. מגשים חלום.
 

זה, לפחות, החלום של ליאון. אבל הוא לא מרגיש צורך לכפות אותו על אף אחד. לעדותו שלו עצמו, הוא רק הבנאי. ''לקהילות יש רצון משל עצמן,'' הוא מספר לי כשאנחנו יושבים ליד האח. בחוץ כפור מקפיא של תחילת החורף בהרים, ובפנים הלהבות מלחכות גזרי עץ אדומים-לוהטים, כמו בכל מבנה שבנה ליאון עד כה על אדמת חלומותיו. אנחנו שותים קפה ומביטים באש, והוא מספר לי על האדמה שעליה אנו נמצאים. יש בה נחל, שזורם במורד ההר ומתפצל לעשרות ערוצים קטנים, ששבילים מסולעים וגשרי עץ חוצים אותם. בהתחלה, הוא אומר, הוא ניסה להתעסק עם ערוצי הנחל במטרה להיטיב את תנאי הבנייה. אחר-כך הוא הפסיק. ''באדמה כאן,'' הוא אומר, ''יש משהו מיוחד. כל דבר שאנחנו שותלים צומח בתוך ימים ספורים ומניב פרי כמעט מיד''.

הוא לא מציב תנאי קבלה ולא ועדת מיון. הוא לא מחייב שיתופיות, ולא אדיקות דתית. הדבר היחיד שחשוב לו הוא שהמקום יהיה יהודי, וגם בהקשר הזה, אני מקבל את הרושם שהוא לא מחפש יותר מדי בציציות בני ובנות-הזוג, הילדים, ושאר ירקות. ''הרוח היהודית, זה מה שהופך בית ליהודי בעיניי,'' גורס ליאון. רוח ואדמה. שני קווים שדומה וחוזרים ונשזרים זה בזה בדמותו של הבנאי היהודי האוסטרלי הזה, שתמיד היה יהודי מאמין, אבל ''חזר בתשובה'' וראה את האור לאחר עשרות שנות עבודה ורדיפה אחר הממון.

''זה היה טירוף,'' הוא מעיד. ''היה לי עסק, כסף, בית, ולא היו לי חיים. ושוב ושוב אמרתי לעצמי, שלא יכול להיות שככה זה חייב להיות''. בישראל הוא ביקר רק פעם אחת, למשך כשישה שבועות, והתרשם עמוקות מהחיבור והקהילתיות השגורים בקיבוצים ובמושבים שבהם שהה. ומנגד ועם חזרתו, הלכו והחליאו אותו מיום ליום המרוץ המטורף של העיר, והבידוד המוחלט של החיים הפרטיים, האגואיסטיים שמאפיינים את החברה המערבית, לדבריו. גם ביהדות המלבורנאית, המסורתית שבקרבה גדל, לא מצא ישועה. הוא דימה כי ראה סביבו עוד ועוד אנשים הרודפים אחר אופנות, רכוש וממון, ומחנכים את ילדיהם באופן דומה, ואת כל אלה ראה ביהדות המקומית, בדיוק כמו בחברה האוסטרלית הסובבת אותה.

ואז, ברגע אחד של בהירות חושים וצלילות, הוא הבין מה הוא צריך לעשות. אם רוצים קהילה אחרת, צריך ליצור אחת כזו. ומאז, אי-שם בשנת 1995,זה בדיוק מה שהוא עושה.



ריאה ירוקה, על צלע ההר


ליאון הותיר את העסק שלו, חברה להחכרת מנופים ומשאיות לבנייה, לגווע לאיטו, מכר את ביתו (''נעמי לא תסלח לי לעולם'', הוא מחייך בעצבות, ''בייחוד לאחר שהמחירים כמעט והכפילו את עצמם מאז המכירה''), וקנה את שטח האדמה המושלם שמצא, לאחר חיפושים מפרכים, במיין-ארם, הסמוכה לביירון-ביי, לחופה הצפוני של ניו-סאות' ווילס. ''בשנייה שבה דרכה כף-רגלי בשטח, הרגשתי משהו מדבר אלי מהאדמה,'' הוא אומר. ''יש כאן משהו חזק בצורה שלא תתואר. חזק יותר ממני ומכל אחד אחר. חיות, צמחים ובני-אדם, כולם מרגישים את זה ופורחים כשהם נמצאים כאן''. ואם ליאון ובני-משפחתו או הפירות והירקות הענקיים שהם מגדלים להנאתם הם ההוכחה החיה לכך, כנראה שיש משהו בדבריו.

הוא בנה מקום שמקיים את עצמו. יותר מכך, במבט לעתיד, הוא ממשיך ושותל עשרות ומאות עצים בג'ונגל שלו, והופך את הקהילה שהוא מקים ל''ריאה ירוקה'' שתזכה לנקודות זכות בגין תרומתה לאטמוספרה של כדור הארץ בעשורים הקרובים – תקופה שבה שימור הסביבה הופך למצרך מבוקש ויקר-ערך.

ואת מי הוא רואה חי שם, לצדו? מי יודע. ומי יודע אם זה יהיה לצדו. אם תשאלו את ליאון, הוא ישמח להיות במקום כל עוד צריך, לסייע ולהנחות, להמשיך ולבנות או לייעץ, אבל הקהילה האמיתית, המושב היהודי שעליו הוא חולם, יהיה גוף חי ועצמאי, שהוא רק בורג קטן בבסיסו. ''מי שירצה להיות חלק מן המקום הזה ירכוש את חלקו בשטח ויבנה עליו כל מה שיחפוץ.'' רכישת האדמה היא חיונית, לדבריו, כי בבעלות יש משהו מחייב, משנס מותניים ויוצר. ויחד עם זאת, הוא בטוח, יגיעו גם, כפי שהגיעו עד כה, טיילים ועובדים זמניים, אנשים שיתרמו מכישוריהם ומרצם כדי להוסיף משהו, לתרום משהו, לבנות עוד נדבך בקהילה יהודית ייחודית, שכמותה לא נראתה עוד באוסטרליה (בתמונה מטה - מבני המושב הארעיים, והשטח הנשקף מן המעבר שבינם).
 
פינת חמד במושב הנבנה. מקום להירגע בו.
 

''ההרים כאן מלאים בקהילות עצמאיות, באנשים שיש להם בעלות משותפת על חלקת אדמה כזו או אחרת, והם או בני משפחותיהם חיים עליהן, ברמות שיתוף כאלו ואחרות'', הוא מספר. ''הייחוד הוא שאנחנו קיבלנו אישור בלעדי מן המועצה לחלק את השטח לשבעה חלקים שווים, הניתנים לבעלות נפרדת, ויצרנו עצמאות כלכלית ומעשית מוחלטת לכל חבר. השיתוף, הקהילתיות, יתבטאו לפי רצון החברים. זה יהיה מושב אמיתי, עם מתנדבים, פרויקטים משותפים, קומזיצים ושירים אל תוך הלילה, וגם מקום להגות, ליצירה ולהבראה. הוא יחיה אנשים מחדש – כפי שהוא עשה לנו''.



היהודי האבוריג'יני הראשון


בעיניים נוצצות הוא לוקח אותי עם עלות השחר לסיבוב בשטחים האחוריים, ב''בוש'' הפרטי שלו, אם תרצו. בכלל, אני הולך ומבין שליאון הוא למעשה הדבר הכי קרוב שפגשתי עד עכשיו לאבוריג'יני יהודי, שבא קומפלט עם דחפורים, ''בוב-קאטים'', מנופים וטרקטורים. הוא אפוף כבוד לכל רגב, לכל חרק ולכל ענף עץ תועה שנשר בסופה, אותו הוא קושר בשלשלאות לרכב השטח שלו וגורר בעדינות מן השביל. בכל צעד שעשה הוא התחשב בתוואי השטח הרבה יותר מדרישות המועצה, תוך שהוא נזהר שלא להסיט ממקומם יתר על המידה בעלי חיים או צמחים מיותרים. הוא סלל מחדש כבישי גישה קטנים, המקיפים את המקומות שבהם עתידים לקום הבתים המיועדים, ועוד שבילים קטנים, העולים ומתפתלים ומקיפים את נקודות התצפית הרבות שבמקום – והנוף, אין מה לדבר, עוצר נשימה. קילומטרים ארוכים של יער שוטפים את עינינו, מנוקדים בראשי-גבעות המבצבצים מתוך הצמרות.
 
קרני השמש מפלחות את האוויר ומאירות על חורש טבעי וסביבה ירוקה.
 

המדריך שלי מבקש בנימוס סיגריה, וכשאנחנו עוצרים לעשן על צלע ההר, מקום ממנו אנו משקיפים מטה על בית הקהילה המשמש כעת כביתם של בני המשפחה, הוא מגלה לי בסוד שלנעמי לפעמים נמאס קצת מחיי החלוציות של בעלה. יותר מהכול, הוא מספר, חסר לה הבית. כרגע הבית הוא שני אוהלים גדולים, שקופים, מצופים בכילה, המוצבים בחלל הגדול, רחב-הידיים, שעתיד להיות חדר האוכל של המושב. אחד להם ואחד לילדים. ''זה יהיה קל יותר כשיהיה לנו בית משלנו, וזה הדבר הבא שאני עומד לבנות''. אבל עד עכשיו הוא הצליח לדחות את הקץ, קצת בגלל שתמיד יש משהו דחוף יותר לעשות, וקצת אולי בגלל שמשהו בחיים האלה, הארעיים, חיי הנווד, מרגש אותו, גורם לו לחיות במצב בריאה ובנייה מתמשך, וזה מה שממשיך ומדרבן אותו בדרכו במהלך תריסר השנים האחרונות. אבל עכשיו, עם קבלת האישור הנכסף, הוא יודע שהגיע זמנו להתחיל ולשתף את העולם בחלום שעד עכשיו היה רק שלו, ורק חלום.

וכאן, בעצם, מתחילה הקריאה אליכם, הקוראים. אל כל מי שהתמונות, המילים וההבטחה שבחיי קהילה אמיתיים מעוררים אצלו משהו, עמוק בלב. לכל מי שהיהדות קרובה ללבו ולדמו, בכל מובני המילה. למי שמרגיש את הדגדוג הזה ברגליים בכל פעם שבה הוא יוצא אל הטבע, שמרגיש שמשהו באדמה, באוויר ובמים מדבר אליו. לאבוריג'ינים יהודים של ממש, שרוצים להעניק לילדיהם ולבני-משפחתם חיים קצת שונים, ואולי קצת יותר אמיתיים, בריאים ונוכחים. יש מישהו שמרגיש כמוכם. והמישהו הזה בנה, במיוחד בעבורכם, מקום אחד מיוחד, ירוק ופורח. עם הרבה שמש, מים וחיים, על צלע ההר, בתוך יער טרופי שופע, באחד מן המקומות היפים בתבל. ומי אמר שאין גן-עדן עלי אדמות?
 
נווה מוריק במושב היהודי באוסטרליה. אווירה כפרית שקטה ונעימה.
 










ליצירת קשר עם ליאון רובינשטיין.








המאמר אב המושבות פורסם לראשונה בינואר 2009 על ידי זיו מגן באתר אל אוסטרליה. מקור כל התמונות הוא במאמר המקורי.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
שאלה מטומטמת, אבל בכל זאת:   יואב   יום ב', 01/06/2009 שעה 12:09   [הצג]   [2 תגובות]
אם הייתי שומעת על ההצעה הזו לפני עשר שנים...   יעל   יום ג', 02/06/2009 שעה 11:45   [הצג]   [5 תגובות]
חוסר אמון בציונות?   davcas   יום ה', 04/06/2009 שעה 13:37   [הצג]   [3 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©