עושים כוחות
יום ד', 29/04/2009 שעה 0:47
המירוץ הפוליטי אחר ידוענים מתחומי התקשורת, הבידור, הספורט וכוחות הביטחון הופך לעתים לבדיחה בפני עצמה. טרם הבחירות האחרונות לבש המירדף הזה ממדים גרוטסקיים שעה שאישים כמו הכדורסלן טל ברודי הודיעו על רצונם לעבור לקריירה פוליטית. יום אחד מצאתי את עצמי משתעשע בהקבלה בין עולמו הקודם של ברודי לבין העולם אליו רצה להיכנס. ובמלים אחרות, מה יקרה אם ניישם את שיטת הדראפט של ה-NBA גם אצל ידועני הפוליטיקה החדשים. תחשבו על זה. זה יכול להיות משעשע. אגב, האמת היא שאין זו המצאה חדשה וכבר בתקופת הילדות היה מין ריטואל שאפיין את תחרויות הספורט הבלתי-רשמיות בחצר בית-הספר או בשכונה. קראו לזה ''עושים כוחות''. מאחר ופוליטיקאנו נוטים לעבור ממפלגה למפלגה לא שהיות מיותרותף אולי כדאי להכניס את השיטה הזו גם כאן.









לא מעט ידוענים פיארו את רשימות המפלגות לקראת הבחירות לכנסת ה-‏18. מצליחנים מתחומי התקשורת, הבידור, הצבא, הכלכלה והספורט החליטו להתמודד בבחירות המקדימות (או להשיג מינוי בדרך אחרת) בדרך לקריירה פוליטית מסקרנת. מי לא היה שם. בוגי יעלון, עוזי דיין ומירי רגב באו מהצבא; אסף חפץ ואריה ביבי – מהמשטרה; מעולם התקשורת הגיחו ניצן הורוביץ, ציפי חוטובלי, אנסטסיה מיכאלי, גדעון רייכר ונחמן שי; מהספורט – טל ברודי; ואילו את הבידור הקל ייצג ספי ריבלין. וכל אלה עוד לפני שלקחנו בחשבון אנשים מסוגו של יוסי פלד, איש צבא שהלך לעסקים, עסק ברגולציה תקשורתית ושימש כחבר בכמה וכמה ועדות ציבוריות; או פנינה רוזנבלום, דוגמנית שכבר הצליחה להשתחל אל בית המחוקקים לחודשיים-שלושה של לא-כלום.

בין יוזמת ז'נבה להתניית אזרחות בנאמנות. אורלי לוי (מקור תמונה 1).

השאלה מה תרמו המצטרפים החדשים (ובחלק מהמקרים החדשים-ישנים) הללו לפוליטיקה שלנו היא עניין שראוי לדון בו. אבל לא זה מה שאני רוצה לעשות כאן. אני מבקש לשוב מעט אחורה, אל הימים שלפני הבחירות לכנסת ה-‏18, שעה שהמפלגות ערכו מצוד נרחב אחר ידוענים. לעתים היה לי רושם שחלק מאותם שחקנים חדשים פשוט עושים שופינג. למשל, אורלי לוי, שפעם ניהלה עם פואד בן אליעזר מגעים על הצטרפות לעבודה, עשתה סיבוב גם אצל יוסי שריד כדי לבדוק הצטרפות למרצ וסימה את התהליך בחיקה החם של מפלגת הימין ישראל ביתנו. כלומר, מיוזמת ז'נבה ועד התניית אזרחות בנאמנות. למשל, עוזי דיין, שפעם עמד בראש מפלגה סוציאלית ומשלא הצליח להיבחר לכנסת כך בדק אפשרויות נוספות וסופו שנחת אצל בנימין נתניהו. לא חסרות דוגמאות נוספות, אבל אסתפק בינתיים באלה.

יום אחד, במצב רוח מבודח במיוחד, מצאתי את עצמי מהרהר בכך שעל מנת לייעל את השיטה הזו אולי כדאי לאמץ את השיטה בה השתמשנו בילדותנו. דומני שרבים מכירים אותה. היא קרויה ''לעשות כוחות''. במלים אחרות, לחלק את המתמודדים באופן שייצור התמודדות שקולה – פחות או יותר – כלומר, כזו המעוררת עניין ומושכת צופים (ובמקרה שלנו – מצביעים). וכך זה הלך: שמונה-תשעה ילדים היו מגיעים למגרש רחב דיו ומחליטים לארגן משחק כדורגל. שניים מהם – בדרך כלל הטובים שבחבורה – נבחרים כ''בוחרים'' וכל אחד מהם מחליט בתורו מי מן הנותרים יצטרף אליו. בדרך כלל נותרו החלשים ביותר בסוף ונבחרו אחרונים. כך אירע שחלק גדול מהמשחקים התאפיינו במתח רב ובתוצאות צמודות.

איך הופכים את כל זה לשיטה אלקטוראלית? פשוט מאוד. עד תאריך שרירותי כלשהו (למשל, שבועיים לפני הגשת הרשימות הסופיות לוועדת הבחירות המרכזית) יוכל כל ידוען להירשם למאגר שמות שיאגד את כל כוכבי המוסיקה, הבידור, התקשורת, הספורט ויתר התחומים המסוקרים בהרחבה. במועד ההוא יתכנסו נציגי כל המפלגות המתמודדות בבחירות ועל פי תור תבחרנה את הכוכבים המועדפים עליהן.









האמת היא שזו אינה שיטה חדשה. בליגת הכדורסל האמריקנית, ה-NBA, משתמשים בה כבר עשרות שנים והיא קרויה ''דראפט''. עיקרו של הדראפט הוא שבסוף העונה נערכת הגרלה בין 16 הקבוצות בעלות מאזן המשחקים הגרוע ביותר על הזכות לקבל את הבחירה הגבוהה ביותר. ההגרלה מסודרת כך שלקבוצה הגרועה ביותר בשנה נתונה יש תמיד את הסיכוי הגבוה ביותר להשיג את בחירות הדראפט הראשונה. כך היא יכולה להשיג את השחקן הטוב ביותר הזמין באותו שנתון ולצמצם את פער האיכות בינה לבין הקבוצות האיכותיות יותר. ואגב, כל זה לא מבטיח שפערי האיכות אכן יצטמצמו ושהקבוצות הגרועות יהפכו פתאום למעולות. הלוס אנג'לס קליפרס, למשל, היא קבוצה שמסיימת דרך קבע במאזן גרוע ומצליחה להגיע לפלייאוף של הליגה פעם ב-‏15 שנה או משהו כזה – למרות שהיא נהנתה מבחירות דראפט גרועות.

כששחקן נבחר בדראפט הוא מוצא את עצמו מחויב לחלוטין למסורת ולאתוס של קבוצתו החדשה – גם אם בעבר היו לו העדפות אחרות. קחו לדוגמה את פול פירס, כדורסלן יליד קליפורניה שהיה אוהד שרוף של לוס אנג'לס לייקרס המפוארת בשנות השמונים והתשעים. לימים עשה חייל בליגת הקולג'ים ונבחר בדראפט על ידי בוסטון סלטיקס, יריבתה המרה ביותר של אותם לייקרס שהוא עצמו אהד. אבל מרגע שנבחר השקיע פירס את כל כולו בקבוצתו החדשה, הפך למזוהה איתה יותר מכל אדם אחר בעשור האחרון ובשנה שעברה אף הוביל אותה לתואר הראשון שלה מזה למעלה משני עשורים.









נחזור לביצת הבחירות שלנו. דראפט ידוענים ייערך במקום שנקבע מראש ועל פי הגרלה. מאחר ובפוליטיקה אין בהכרח מיתאם בין פער במנדטים לבין הבדלי איכות, ההגרלה תהיה שוויונית ועיוורת. לליכוד יהיה אותו סיכוי כמו לחד''ש וההסתברות שמרצ תגריל את הבחירה הראשונה תהיה זהה לזו של קדימה.

פול פירס במאבק נגד שחקני הלייקרס. נאמנות מוחלטת לקבוצה הבוחרת (מקור תמונה 2).

זו שיטה אחת. יש שיטה אחרת, מורכבת מעט יותר, אבל בעלת קסם שכונתי משל עצמה. באותה ילדות רחוקה היו כאלה שהעדיפו דווקא להיבחר אחרונים. מי שהיה חפץ בכך היה צועק בקול רם את המילה ''אחקין''. מייד אחריו הייתה נשמעת הזעקה ''ליפקין'' (פ' רפויה, לא כמו בשמו של הרמטכ''ל לשעבר), הקוד המסמל את רצונו של הזועק להיות לפני אחרון בסדר הבחירה. אם נחליט על מודל כזה, מעין דראפט במהופך, ברור שהוא יהיה תקף לגבי הידוענים ולא לגבי המפלגות (שום מפלגה לא תרצה לבחור אחרונה משום שהיא תישאר עם הידוענים הפחות אטרקטיביים). במלים אחרות, ידוען שיודיע על הצגת מועמדותו לכנסת יצטרף להכריז ''אחקין'' או ''ליפקין'' במעמד ההכרזה. אפשר, למשל, לקבוע שמועד כינוס הידוענים לצורך עריכת הדראפט המפלגתי הוא המועד שבו יכרזו ה''אחקין'' וה''ליפקין''.

תארו לעצמכם את המאמצים שייאלץ לעשות הידוען שירצה להיבחר אחרון. יהיה עליו להגיע בשעה מוקדמת ככל שאפשר לאתר הדראפט, אולי אף להתנחל שם יום קודם – וכל זה במטרה להביא אותו לעמוד בראש התור ולהכריז את המילה הקובעת. יהיה די משעשע לראות טיפוסים כמו אלי אוחנה, דודו טופז או אברהם גרנט כשהם מנמנמים בשקי שינה על המדרכה שליד הכנסת רק כדי להיות ראשונים בתור. נו, אשרי המאמין.

בואו נדלג כמה שעות קדימה. דראפט הידוענים הפוליטיים הסתיים. ה''עושים כוחות'' תם. מה הלאה? שובו נא ארבע פיסקאות אחורה. על הידוען הנבחר להיות לויאלי לחלוטין לאידיאה המפלגתית המוצהרת של הרשימה שבחרה בו. אפשר גם לחייב אותו לחתום על כך במעמד הצגת המועמדות. תודו שהיה יכול להיות מבדח למדי לראות את ספי ריבלין כשהוא מסביר מדוע יש לסגת לקווי 67' באופן מוחלט, או, לחילופין, לצפות בניצן הורוביץ כשהוא מככב בנבחרת ש''ס ויוצא בהצהרות בומבאסטיות נגד קיום מצעדי גאווה. אחרי הכול, כשאופורטוניזם מוחלט אינו חריג והוא הופך לנורמה המקובלת, אין זה בלתי-הגיוני לצפות לכך גם מכאלה שלא חטאו בהתנהגות זו מעולם (יש כאלה גם בין אותם ידוענים). ועוד משהו: אם הפוליטיקאים מתנהגים כילדים קטנים, אולי כדאי להחיל עליהם את אותם החוקים שמעצבים הילדים ושבמקומות מסודרים (ה-NBA למשל) מאמצים בחדווה.









ולמי שמתכוון להתווכח איתי על כך ברצינות (והיו לא מעט כאלה בעבר) – כדאי להירגע, זו כולה סאטירה.









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
כמה צחקתי...   אריאל   יום ד', 29/04/2009 שעה 1:09   [הצג]   [25 תגובות]
רעיון מבריק   דובי   יום ו', 01/05/2009 שעה 15:16   [הצג]   [21 תגובות]
הנה אני מודיע לך   מעריץ אלמוני   יום ו', 08/05/2009 שעה 10:57   [הצג]   [29 תגובות]
רגע של קטנוניות   אלמוני   יום ה', 21/05/2009 שעה 15:45   [הצג]   [5 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©