הצלקת של ריטה אנטונינה
יום ו', 03/04/2009 שעה 13:45
את העניין שיש לי בדמותו של עורך הדין הפלילי סם ליבוביץ כבר ביטאתי כאן כמה וכמה פעמים. האחראי העיקרי לכך הוא קוונטין ריינולדס, עיתונאי וסופר שהנציח את דמותו המרתקת של הפרקליט הפלילי השנון הזה בספר שפורסם לפני כמה עשרות שנים. ליבוביץ נודע ביכולתו הווירטואוזית לחלץ נאשמים ברצח בכוונה תחילה מהרשעה ומהושבה על הכסא החשמלי ולמעט יוצא מן הכלל אחד, הצליח להביא לזיכוי של כל לקוחותיו בהקשר זה. המקרה שאותו אני מביא כאן אינו קשור ברצח דווקא אלא בעבירה מינורית יותר. אבל יש בו מן העניין ולו בשל היכולת להבין דרכו עד כמה ביטחון עצמי מופרז של אחד הצדדים באיכות הראיות שיש בידיו עלול להביא אותו לדרך ללא מוצא. במקרה הזה מדובר בשוטר ממחלק המוסר, בבחורה שטענה כי ניסה לתקוף אותה מינית ובצלקת גדולה אחת.









מדי פעם אני שב ומעיין ב''בית דין'', התרגום לספרו של העיתונאי קוונטין ריינולדס (Quentin Reynolds) על עורך הדין סמואל ליבוביץ (Samuel Leibowitz), מי שנחשב פעם לסנגור הפלילי הטוב ביותר באמריקה. הרבה פעמים העליתי בדמיוני את הופעותיו של ליבוביץ באולם בית המשפט, ואם להודות על האמת – ריינולדס חסך לי לא מעט מאמצי דמיון.

השופט סיבורי. הוועדה בראשותו גילתה מעשי התנכלות וטפילת האשמות שווא של שוטרים על פרוצות (מקור תמונה 1).

את קורותיו של ליבוביץ שבתי וקראתי שוב במהלך לימודי האקדמיים. עד היום אני חוזר ומעיין בפרשיות הרבות שאותן ליווה כסנגור פלילי. בשבעים ושבעה מתוך שבעים ושמונה משפטי רצח הצליח להביא לזיכוי לקוחותיו מאשמה נוראה זו. במשפט האחד שבו הפסיד היה זה לאחר שהתברר כי לקוחו שיקר לו במצח נחושה. הוא הביא לזיכויו של הארי הופמן מרצח מוד בואר. הוא הביא לזיכויה של לורה פאר מרצח פריץ גבהארדט, ארוסה שניסה לכפות עליה אקט מיני. הוא הפרקליט שהצליח לחלץ ג'וזף סקוטילארו מהרשעה ברצח בכוונה תחילה לאחר שהרג את הארי בארק, איש לשכת התעסוקה שהתעמר בו. והוא האיש שייצג את נערי סקוטסבורו, תשעה נוודים שחורים בגילאי נוער שהואשמו באונס שתי צעירות לבנות על גבי רכבת באחת ממדינות הדרום, במאבקם הארוך והמתסכל.

המקרה של ריטה אנטונינה אינו אחד המסובכים או הרי הגורל שבהם טיפל ליבוביץ. לא היה זה משפט רצח או משפט שמעורבים בו באופן ישיר גורמים הקשורים בפשע המאורגן. ובכל זאת, יש בו עניין מסוים, בשל שתי סיבות. האחת, התמודדותם החזיתית הנדירה של שני מוחות משפטיים טובים (מול ליבוביץ התייצב מצד התביעה ג'יימס גארט וואלאס); והשני – ההדגמה המוצלחת למלכודת משפטית פשוטה שבה יכול ליפול גם משפטן מצטיין אם הוא מטפל בעדויות שבידיו תוך הפגנת כמות גדולה מדי של ביטחון עצמי.









בשנת 1931 שימש ג'יימס גארט וואלאס (James Garrett Wallace), אז עוזר התובע המחוזי, כתובע במשפטם של שוטרים ממשטרת השחיתות בניו יורק, שנאשמו בשבועת שקר ובסחיטה. ההאשמות שהועלו נגדם היו תוצאה של חקירה שניהלה ועדה ציבורית בראשות השופט סמואל סיבורי (Samuel Seabury) בקשר למעשי סחיטה וטפילת עלילות שווא נגד פרוצות מצד שוטרים. אחדים מן השוטרים הורשעו ונידונו לעונשי מאסר. וואלאס השיג הרשעות בזו אחר זו. ואז נכנס ליבוביץ לתמונה.

זמן מה קודם לכן אסר השוטר הניו יורקי פיטר בראון את ריטה אנטונינה באשמת שידול לקוחות לזנות. היא נדונה לשני ימי מאסר, ואת העלבון הזה לא שכחה. כאשר פתח השופט לשעבר סיבורי, בהתאם להוראת המושל הרברט ה. להמן (Herbert H. Lehmann), בחקירתו, הוא הודיע שיש בדעתו לחקור את כל הנשים הסבורות שנאסרו ללא הצדקה באשמת שידול גברים. ריטה אנטונינה, עקרת בית בריאת בשר, ילידת קנדה הצרפתית, שיתפה פעולה בשמחה רבה. השוטר בראון העליל עליה עלילה, האשימה גלויות. תחילה ניסה לסחוט ממנה כסף, וכאשר סירבה לשלם, העביר אותה לבית משפט השלום והגיש נגדה תביעה. ריטה אמרה שהיא נשואה באושר והיא אישה הגונה ואילו בני משפחתה הם אנשים נכבדים וחשובים בעיסוקיהם בארצות הברית ובקנדה.

ריטה אנטונינה הפכה בעיני העיתונאים לקורבן אומלל של שוטר נבל. בראון הותקף על ידי העיתונות בחריפות שכזו, שכאשר הועמד לדין לא נותרו כמעט קוראי עיתונים שלא חייבוהו מראש בדין. מיואש לחלוטין, פנה לעו''ד סם ליבוביץ כדי שיגן עליו. סיפורו היה פשוט, ואף שהעיתונים לא האמינו למילה מדבריו, ליבוביץ דווקא מצא בו לא מעט היגיון.

בראון עבד במה שכיום נהוג לכנות כמחלק המוסר במשטרה. תפקידו היה לצוד גברים ונשים שעסקו בזנות מאורגנת. אחר צהריים אחד עבר בבית מגורים בשדרה השלישית וכאשר נשא את עיניו מעלה ראה אישה הנשענת על אדן חלון. בראון סיפר שהאישה חייכה ורמזה לו שיעלה לחדרה. הוא עשה כפי שביקשה, אך אמר לה שאין לו פנאי, אבל הוא מוכן לקבוע עימה פגישה. הוא הציע שישוב למחרת אחר הצהריים. ריטה הסכימה לכך. הם אף דנו על תנאי העסק ושניהם הסכימו שחמישה דולר הם מחיר הוגן בעד ניצול קסמיה של ריטה. זה היה קצת יותר יקר מהתעריף המקובל של השדרה השלישית, אבל ריטה הייתה קצת יותר טובה מהעובדות הרגילות של האזור. למחרת אחרת הצהריים הגיע השוטר בראון לפגישה. זה היה בחודש יולי, וריטה התלבשה בהתאם ועטתה על גופה חלוק בית דק בלבד. בראון מסר לה שטר בן חמישה דולר שסומן מראש וריטה טמנה אותו תחת המזרון, פשטה את החלוק ונשכבה על המיטה כדי למלא את התחייבותה לפי ההסכם. ואז חשף בראון את זהותו כשוטר. הוא הורה לה לקום, להתלבש ולבוא עימו לתחנת המשטרה הקרובה. אחר כך ניגש לחלון וקרא לשני שוטרים שהגיעו עימו והמתינו למטה שיעלו. ריטה, שהבינה מייד את הצפוי לה, מיהרה להוציא את השטר בן חמשת הדולרים מתחת למזרון, קרעה אותו לגזרים, רצה לחדר האמבטיה וזרקה אותו לכור. אחר כך שטפה את הכיור במים. כאשר נכנסו שני חבריו השוטרים של בראון, האשימה אותו בפניהם שהוא תקף אותה וביקש לאנסה.

מה שריטה סיפרה בכעס גדול לחוקרים מוועדת סיבורי היה שונה לחלוטין מעדותו של השוטר. לדבריה, בראון התפרץ לחדרה, אחז בזרועה, סובב אותה על גבה וניסה להכריחה לשכב על המיטה. הוא לא נתן לה שום שטר בן חמישה דולר. ולא, היא לא פשטה את בגדיה ולא נשכבה על המיטה. היא נשארה לבושה, ועלה בידיה לשמור על כבודה ולהדוף את בראון ממנה. העובדה שבאה מרצונה להעיד בפני ועדת סיבורי ושהייתה בת למשפחה מכובדת, עשתה רושם על כל החוקרים, לרבות השופט סיבורי והתובע במשפט, ג'יימס גארט וואלאס. כולם האמינו ש''השוטר-הגורילה'', כפי שכינה אותו ה''ג'ורנל אמריקן'', אשם כמו השטן בכבודו ובעצמו.









לליבוביץ לא הייתה כל סיבה שלא להאמין לבראון. הוא בדק את מצבו הכספי של השוטר ומצא כי הוא חי חיים צנועים (בהתאם שלכרו של שוטר), אינו שותה לשכרה ואינו מהמר ויש לו חשבון בנק קטן, כפי שמתאים לשוטר. ליבוביץ הניח שאם יש אמת בסיפורה של ריטה, ודאי לא העליל עלילה על פרוצה אחת בלבד. במקרים כגון אלה, הרהר, קיים לעתים קרובות דפוס קבוע. אם עשה זאת פעם אחת, ודאי סחט כסף מפרוצות במשך שנים והרוויח סכומים ניכרים מפעילות מסוג זה. רק מעטים יכולים לעמוד בפני הפיתוי לבזבז רווחים מפוקפקים כאלה, אבל ליבוביץ בדק אצל שכנים, ידידים ושוטרים וגילה שמעולם לא בזבז בראון כספים רבים. כל חבריו השוטרים העידו שמדובר בשוטר ישר וסברו שהופכים אותו שעיר לעזאזל כדי להשתיק את ההיסטריה שמלבים כלי התקשורת וכמה ארגונים חברתיים הרואים בשוטרי ניו יורק נציגיו המושחתים של מימסד אפל ומסואב המתעלל באזרח הפשוט. ליבוביץ שם וביקש לשמוע את סיפורו של בראון והלה תיאר שוב ושוב כיצד פשטה האישה את החלוק והשליכה את עצמה על המיטה.

פרוצה ברחובות ניו יורק בראשית שנות השלושים. שידול לצורכי פרנסה היה עניין שבשיגרה (מקור תמונה 2).

- ''הצרה היא'', אמר ליבוביץ, ''שאין כאן עדים. והעיתונים הכינו את המושבעים להאמין לה ולא לך''.

- ''אינני יכול לתאר לי שמישהו באמת ירצה להתחיל בעניינים עם האישה הזאת'', אמר בראון בעוגמה, ''באמת, מר ליבוביץ, הצלקת שלה לבדה דיה כדי לדחות כל אדם''.

- ''צלקת?'' שאל ליבוביץ בתמיהה. ''ראיתי הבוקר צילום שלה ב'ניוז'. לא הבחנתי בשום צלקת בפניה''.

- ''לא בפניה'', אמר בראון. ''בבטנה. היא דומה לצלקת של ניתוח המעי העיוור, אבל אורכה כשבעה אינץ'. מעולם לא ראיתי צלקת כל כך מכוערת''.

- ''מתי ראית את הצלקת?'' שאל ליבוביץ בקוצר רוח.
בראון הופתע מהדחיפות בקולו של הסנגור. ''כיצד יכולתי שלא לראותה? אמר. ''הרי היא שכבה על המיטה עירומה כביום היוולדה''.

- ''מדוע לא אמרת זאת בבית משפט השלום כאשר העדת נגדה?'' שאל ליבוביץ.

- ''איש לא ביקש ממני לתאר אותה'', השיב השוטר. הוא עדיין לא הבין מדוע מגלה עורך הדין התעניינות כזו בצלקת. ''מדוע, מר ליבוביץ? האם הצלקת הזאת חשובה כל כך?''

- ''לגמרי לא, לגמרי לא'', אמר ליבוביץ בלגלוג. ''זה סתם פרט מעניין. הקשב נא, בראון, מחר אתה עולה על דוכן העדים, וג'ים וואלאס יסתער עליך כדי לחסל אותך. וואלאס הוא אדם ישר והוא מאמין לאישה הזאת. כאשר תעמוד על הדוכן, אל לך לחשוש. ענה לכל שאלה שהוא יציג לך, וענה את האמת. אל תנסה להתחמק. הוא ינסה להרגיז אותך, אך אל תאבד את השליטה על עצמך, ואל תזכיר את המלקת אלא אם כן יבקש ממך לתאר את האישה''.

- ''ואם לא ישאל אותי?'' שאל בראון.

- ''הנח לי את הדאגה הזאת'', חייך ליבוביץ.









למחרת בבוקר העלה ליבוביץ את לקוחו על דוכן העדים. חקירתו הייתה קצרה, כאילו ר על מנת לצאת ידי חובה. הוא רק נתן לבראון לספר את סיפורו, ואחר כך העביר אותו לידי וואלאס. הלה היה מומחה בחקירת שתי וערב. ליבוביץ ישב ליד שולחן הסנגוריה וחייך. כתבי המשפט שהסבו אל שולחן העיתונות ודאי תהו מה סיבת החיוך שריחף על שפתיו. לא הייתה זו דרכו של ליבוביץ להפקיר לקוח ללא חשש בידי חוקר מסוגו של וואלאס. אולם ליבוביץ חישב את כל העניין מראש. הוא ידע מה היה עושה לו היה במקומו של וואלאס. הוא הכיר את יסודיותו של עוזר התובע המחוזי. וואלאס ידע ללא כל ספק על אותה צלקת מכוערת. ודאי שיער שאם אמת בפיו של בראון, ודאי ראה את הצלקת. ועוד הניח שאילו ראה אותה, ללא ספק היה מזכיר אותה בדיון שהתקים בבית משפט השלום. אילו ראה בראון את האישה שוכבת עירומה, היה ודאי מספר לפרקליטו על הצלקת וליבוביץ היה מעורר את שאלת הצלקת בחוקרו את הנאשם. מכאן הסיק וואלאס שבראון לא ראה מעולם את גופה העירום של ריטה אנטונינה.

המשפט התנהל כאילו חיבר ליבוביץ את העלילה מראש. בשעת החקירה שיחק וואלאס בבראון כחתול עם עכבר. הוא השאיר את מהלומת המחץ עד הסוף. קולו הרועם מילא את חלל אולם בית הדין כאשר שיגר שאלה אחר שאלה אל עבר הנאשם. בשלב מסוים התעורר ליבוביץ ומחה בחריפות בפני השופט צ'ארלס נוט, שהיה אב בית הדין, על צעקותיו של הקטגור.

- ''בקש ממנו שינמיך את קולו'', אמר.

וואלאס נעץ בו מבט מלא זעם. הצופים והעיתונאים נהנו מכל רגע. לא לעתים קרובות זכו לראות שני משפטנים בעלי רמה גבוהה כל כך כשהם מתמודדים זה מול זה. שאלותיו של וואלאס באו כמהלומות פטיש. הן היו מהירות וקצרות. בעל כורחו, נאלץ ליבוביץ להודות שיריבו עשה עבודה טובה. וואלאס היה בקיא בחקירת שתי וערב ועשה בה שימוש כאמן אמיתי. הוא הצליח לרכז את תשומת ליבם של המושבעים בנקודה חשובה אחת שביקש לחרות בזיכרונם שעה שייכנסו לחדרם כדי לדון בפסק הדין.

ליבוביץ ראה את וואלאס מכין את הכול לקראת השיא הדרמטי. לפתע אמר התובע בחיוך מלא ביטחון: ''זה הכול''. בראון החל יורד מהדוכן וכמעט שהגיע למקומו ליד שולחנו של ליבוביץ, כאשר וואלאס קרא אחריו: ''רגע אחד בראון. אנא חזור לדוכן. יש עוד שאלה אחת שאני רוצה להציג לך''.

הוא חיבר את הפתיון לוו, השליך את החכה והיה מוכן לשלות את הדג. ליבוביץ מלמל: ''הנה הגיע הרגע''. המושבעים נדרכו ונשאו את עיניהם לדוכן.

- ''אמרת בעדותך שריטה אנטונינה הייתה מוטלת עירומה על המיטה'', רעם וואלאס בקולו, ''ובכן, בראון, האם היה בה משהו מיוחד שנחרת בזיכרונך?''

בראון הרהר רגע, ואחר כך אמר: ''כן, מר וואלאס, כיוון שאתה מדבר על כך, נזכרתי. הייתה לה צלקת ארוכה ומכוערת בבטנה שנמשכה מהטבור ועד...ועד...ועד איבר המין שלה. כל ימי לא אשכח את הצלקת הזאת''.

סם ליבוביץ. נוכח התעלול הקטן שביצע אבד לוואלאס כושר הדיבור (מקור תמונה 3).

חכתו של וואלאס לא העלתה אלא נעל ישנה. השופט נוט, משפטן שתקן בעל פנים חסר הבעה, מצמץ בעיניו בתימהון. המובעים נשאו פניהם בהפתעה. פניו של וואלאס הסגילו. הוא הסתובב, נעץ מבט זועם בליבוביץ והתיז מבין שיניו: ''אתה...אתה...''. ליבוביץ חייך ונראה חסוד וצדיק גמור. ביד אחת הסתיר את פניו מעיני המושבעים ובעינו קרץ לוואלאס. ואז חזר ופנה וואלאס לבראון.

- ''מדוע לא הזכרת את הצלקת הזאת עד עתה?'' רעם.

- ''איש לא שאל אותי עליה'', השיב בראון בתמימות.

הקטגור נאלץ להרפות ממנו. ליבוביץ נטל את המושכות לידיו. הוא קרא לריטה אנטונינה אל דוכן העדים והציג לה שאלה אחת בלבד.

- ''האם יש לך צלקת כמו זו שתיאר הנאשם?'' שאל בחביבות.

ריטה השפילה את עיניה ורגע אחד היססה. האולם הצפוף היה מתוח בחכותו לתשובה.

לבסוף מלמלה: ''כן, יש לי''.

- ''אינני יכול לשמוע את תשובה העדה'', אמר ליבוביץ, ''האם מותר לי לבקש מקצרן בית הדין שיקרא אותה בקול?''

- - ''כן, יש לי'', הדהד קולו של הקצרן באולם.

דיוני המושבעים היו קצרים מאוד. פסק הדין זיכה את בראון מכל אשמה.










שנים לאחר מכן, כשכתב העיתונאי קוונטין ריינולדס את ''בית דין'', הספר שהעמיד במרכזו את ליוביץ (שבינתיים כבר התמנה כשופט), הוא שאל אותו מה היה קורה לולא היה וואלאס מציג לבראון את אותה שאלה גורלית.

- ''הייתי מוכן גם לקראת אפשרות זו'', ציין ליבוביץ, ''הייתי מזמין את בראון לשוב ולהעיד ומציג לו את השאלה בעצמי. אבל כמובן שבמקרה זה לא הייתה התשובה עושה על המושבעים את אותו הרושם שהיא עשתה עליו כאשר הוצגה על ידי התובע''. אחר כך הוסיף: ''חקירת שתי וערב היא הנשק היעיל ביותר נגד כתב אישום בלתי מבוסס...תכליתה של חקירת שתי וערב כפולה: ראשית, לגלות עובדת אמת שתשפיע לטובה על הלקוח שלך; שנית, להבאיש את ריחו של העדץ אולם חקירה שמטרתה להבאיש את ריחו של העד עלולה להביא לתוצאות הפוכות, אם אינך נזהר די הצורך''.

- ''כפי שקרה לוואלאס כאשר חקר את פיטר בראון?'' שאל ריינולדס.

- ''בדיוק''.









מקור החומר המצוי כאן הוא בספרו של של קוונטין ריינולדס, בית דין.הספר תורגם לעברית על ידי ש. שניצר ויצא לאור בתרגומו העברי בשנת 1954 בהוצאת כתבים, תל אביב.









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
סיפור מצויין   מיכאל   שבת, 04/04/2009 שעה 8:14   [הצג]   [4 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©