אביב בגבעה
יום ד', 25/03/2009 שעה 23:49
העיר מודיעין יושבת על שרשרת גבעות, בגובה של שלוש מאות מטרים מעל פני הים. באזור הזה, שקרוב מאוד למרכז הגיאוגרפי של ארץ ישראל, מתגלות פעם אחר פעם שכיות חמדה טבעיות והיסטוריות שרוב בני האדם עדיין אינם מכירים. גבעת התיתורה, למשל, היא מקום משכנה של עיר עתיקה גדולה. היום אפשר למצוא בה קרוב למאתיים בורות מים, שרידי בתים ישנים מהתקופה הצלבנית והמוסלמית ולא מעט עדויות על חקלאות קדומה. קרוב יותר לביתנו, בגבעת ברפיליה, היה פעם מקום משכנו של כפר בשם פורפיריה ויש שם עדיין אתר המייחל שיחפרוהו ויגלו את כל החרסים, המטבעות ואולי גם שלדי האדם והבהמה שקבורים מתחת לפארו. האתר הספציפי הזה הפך לאחרונה לאחד ממקומות הבילוי החביבים האלה. זחלים, מרבי רגליים, צבים, פרחים, טראסות, בורו מים, צברים - הכול יש שם. טיול משפחתי קטן למקום ירוק ויפה.









טיול משפחתי של שבת. סהר ועופריקו על רקע הפריחה המרהיבה בגבעת ברפיליה.

שבת בבוקר, יום יפה. האביב מלבלב בחוץ במלוא פריחתו. החזאי אמר שאולי יירד גשם, אבל חתיכת השמיים הכחולה-בהירה שמבצבצת בין העננים מבהירה שהמצב אינו כל כך גרוע. שמש צהובה משגרת קרניים חייכניות ודוחקת בנו לצאת לטיול.

בפאתיה המערביים של מודיעין, סמוך לקצה השכונה בה אנו מתגוררים, מתנשאת גבעה נמוכה, שטוחה ורחבה, גבעת ברפיליה שמה. לפני הרבה שנים, בתקופה בה משלו הצלבנים בארץ, היה שם כפר בשם פורפיריה, שם שמשמעותו הוא צבע הארגמן. משערים שבכפר זה הייתה פעם תעשייה של צביעת בדים. מכל מקום, בפי הערבים שובש השם לברפיליה וכך נותר עד עצם היום הזה.

לפני חודש ומשהו, בשעת אחר צהריים מוארת של יום שבת, חזרנו הביתה. אמא ועופריקו החליטו לנוח קצת על הספות. סהר הקטנה ואני החלטנו לעשות משהו אחר, מין טיול אב-בת של אחר הצהריים. כשהתחלנו לטפס בגבעה כבר הבנו שעלינו על פנינת טבע.

הגבעה הייתה מדורגת בעשרות טראסות ישנות. כמה עצים בודדים צמחו עליה, חלקם גדולים ומסועפים למדי. בלט ביניהם עץ חרוב אחד שבצילו היו מוטלים מאות מהפירות היבשים הללו. על מדרונותיה המתונים של הגבעה פרחו אלפי פרחים בשלל גוונים. רקפות בגווני ורוד ולבן הצטופפו בין חגווי הסלעים. כלניות סמוקות לחיים חייכו בביישנות מתוך העשב. ים של חרציות צהובות כיסה את שיפולי העפר המתונים. שלא לדבר על תורמוסים ומרגניות שהציצו זעיר פה זעיר שם. מצאנו שם גם כמה בורות מים, חלקם מכוסים באבנים שחוסמות למחצה את פתחיהם למעבר אדם. כשסהר דהרה, מאושרת, בתוך ים העשב הירוק, צילמתי אותה ונזכרתי בפתיח לסדרה העתיקה ''בית קטן בערבה'', בו נראו שלוש בנות משפחת אינגלס כשהן מתרוצצות בעליזות בשדה ירוק ורחב ובמה שהצטייר לי אז כמיפגן ילדותי מרהיב של חירות טוטאלית.









אחר כך ישבנו בצל החרוב הגדול והקראתי לה אגדה ערבית נאה מתוך ''סיפורי אבו נימר''. ויתרתי על השיבוש התחבירי המכוון המאפיין את הספר הנפלא הזה, שכל כולו שיר אהבה למעשיות ולקטעי הפולקלור שהתהלכו במזרח התיכון מזה דורות ארוכים.
 
 










אחרי שסיימתי לענות על שאלותיה קמנו והתהלכנו בין העצים המעטים. אספנו כמה חרובים מן האדמה הפורייה, קטפנו כמה שקדים יבשים מעץ שפריחתו הלבנה גוועה לאיטה ופרחים לבנים אחרונים זהרו בין ענפיו - והספקנו אפילו לערוך ביקור במשוכת צברים שכמה מפירותיה האדימו עדיין בין הקוצים המחודדים. לקינוח קטפתי כמה עלעלי אזוב והראיתי לקטנה איך למולל אותם היטב בין האצבעות עד שנספג בהן אותו ניחוח חריף המוכר לכולנו מתבלין הזעתר. סהר תחבה שניים-שלושה עלעלים בכיס התרמיל שלי. ''אני אראה את זה לכל הילדים בגן'', אמרה בנימה שהיו בה קורטוב גאווה וקורטוב רצינות.

אם אני מטייל במקום כלשהו ומספר אחר כך בשבחו בפני בני המשפחה, יש סיכוי מסוים שהם יצטרפו אלי לטיול לאותו מקום בפעם הבאה. אם סהר הנלהבת מצטרפת להמלצה הזו, הסיכוי גדל פי כמה וכמה. וכך, לאחר שטיילנו לשם פעם נוספת בהרכב המקורי וגוללנו את חוויות האביב המרנינות, נענו לבסוף שני האחרים והואילו בטובם להסכים ולהצטרף אלינו לבילוי משפחתי בגבעה הזו.

אחד הסיפורים היפים שמקורם בגבעת ברפיליה הוא על מקורו של שיר הכד. במלחמת העצמאות כבש הגדוד השלישי של חטיבת יפתח את הגבעה, תוך שהוא נערך להמשך מבצע דני, שחלק ממטרותיו היו כיבושן של הערים לוד ורמלה. מהגבעה ניבטה תצפית נאה אל שתי הערים הללו. קצינת הקשר של הגדוד הייתה צעירה בשם זיוה ארבל. באחת ההפוגות ביקשה זיוה להרוות את צימאונה ולגמה בשקיקה מכד מים גדול. בוריס כרמי, איש עיתון ''במחנה'' שהיה במקרה במקום, הנציח את התמונה בעדשת המצלמה שלו. זמן קצר לאחר מכן פורסמה התמונה על שער העיתון כשתחתיה הכיתוב ''מי מקנא בכד?''. עותק של ''במחנה'' התגלגל לידיו של המשורר אברהם חלפי, שהתלהב מהתצלום עד כדי כך שישב וכתב עליו את ''שיר הכד''. ''ראיתיך עם כד צמוד אל השפתיים/ ואני יושב על משלטי בדד/ את בצימאונך שתית ממנו מים/ הוי, חבל, חבל, שגם אני אינני כד'', שורר חלפי. מרדכי זעירא הלחין, ועד מהרה הוקלט השיר והפך לפופולארי למדי. לימים יצאו כמה מאנשי הגדוד השלישי לקורס כלשהו וכששבו ליחידתם הביאו עימם את מילות השיר החדש, שהיה בינתיים ללהיט. אחר כך ערך המוסיקאי גיל אלדמע הופעת שדה בפני לוחמי הגדוד השלישי בברפיליה וכלל בה ביצוע ל''שיר הכד''. עכשיו תוכלו רק לתאר לעצמכם עד כמה הופתעו הללו כאשר הבינו ש''שיר הכד'' נכתב על לא אחרת מאשר חברתם ליחידה, זיוה ארבל. השיא היה כשזיוה עצמה צפתה בשושנה דמארי – אייקון תרבות לאומי באותה תקופה – כשהיא מבצעת אותו בצורה מזהירה ומרגשת.

לקראת הטיול המשפחתי מצאתי ביוטיוב את ביצועו של שלמה ארצי לשיר הזה. כשהעליתי את הסרטון, הצטרפו גם אמא ועופריקו אל המזמרים. היה חשוב לי שיקלטו את הלחן ויוכלו לשייך אותו אל הסביבה בה נולד. ליתר ביטחון, הדפסתי דף עם מילות השיר, קיפלתי אותו וטמנתיו בכיסי.

כמו לורה אינגלס. סהר דוהרת בחירות מוחלטת על פני השדה הירוק,

הפעם הלכנו במסלול שונה מעט ועקפנו את הגבעה מצידה האחר. עינו החדה של עופריקו, שיום אחד אולי ימצא את מקומו בחיים כווטרינר, הבחינה בזחלים השעירים שהסתתרו בין העשבים. בתחילה חשב שאין רבים מהם, אבל אחר כך מצא עוד אחד ועוד אחד, עד שהבין שכנראה מדובר במושבה משגשגת למדי של היצורים החביבים הללו. אמא מצאה כמה ציפורני חתול. אני, שהלכתי בראש, גיליתי על השביל מרבה רגליים ארוך במיוחד ולקול קריאתי נאספו שלושת האחרים כדי לצפות בו בעניין כשהוא מתפתל אנה ואנה ומשתדל לחצות במהירות את השביל הכבוש ולהיעלם בסבך הצמחייה שמשמאל.

מתחת לעץ החרוב הגדול התעכבנו מעט. הראיתי לילדים את לוד ורמלה הפרושות במישור שמתחתינו וסיפרתי להם קצת על מלחמת העצמאות ועל מבצע דני.

כשהגענו אל חלקה העליון של הגבעה התגלו לעינינו שרידי ההתיישבות בה. בורות מים קטנים ובינוניים נימרו את האדמה. הילדים השליכו אבנים קטנות אל אחד או שניים מהם כדי לשמוע את צליל הנקישה במים. כמובן שלא היו שם כאלה. הבורות היו יבשים. חלק מהם היו בכללי סתומים למחצה בסלעים שהידרדרו על פתחם במשך השנים.

- ''מעניין לראות בור מים כזה כשהוא מלא אחרי הגשם'', אמרתי, ''תארו לעצמכם שאנשים עומדים כאן, מורידים דלי קשור בחבל ומעלים מי גשם קרירים לשתייה ולרחצה''.

- ''זה כמו אצל רחל ויעקב, נכון?'' שאל עופריקו כשהוא מכוון אל הסיפור התנ''כי הישן-נושן, בו סייע אחד מאבות האומה ליפיפייה החרנית שפגש לשאוב מים מבאר שאבן כבדה חסמה את פתחה.

- ''נכון. אבל זה בור מים, ולא באר'', אמרתי, ''בור מים חופרים כדי לקלוט מי גשמים. באר חופרים כדי 'לפגוש' במעבה האדמה מי תהום''.

- ''אבא'', שאלה סהר, ''נכון שאבא ואדון סקוט חפרו באר ואדון סקוט כמעט מת בגלל הגז שהיה בה?''

- ''גם זה נכון'', אישרתי. בשבועות האחרונים אני מקריא לה מדי ערב פרק או שניים מתוך סדרת ''בית קטן בערבה''. ובאמת, כשהגיעה משפחת אינגלס לערבות קנזאס גייס צ'ארלס, אבי המשפחה, את אחד משכניו כדי לחפור יחד באר מים. השכן, אותו סקוט שסהר הזכירה, ירד בחבל אל מעמקי הבאר וכמעט נחנק שם מגז רעיל שנפלט בעומק האדמה. נו, היא זוכרת הכול, הילדה.

סהר החליטה לבדוק את עניין הבור קצת יותר מקרוב. היא התקרבה בזהירות אל שפת הבור, רכונה לפנים. משכתי אותה משם. ''השתגעת?'' אמרתי, ''אין לי שום חשק למשוך אותך מהבור אם תיפלי לתוכו''.

הקטנה נסוגה, פנתה לאחור והמשיכה בדרכה, מפלסת לה דרך בין העשבים. טראסות אבן גבוהות, חלקן כמעט שלמות, נמתחו על הגבעה. סמוך אליהן התנשאו משוכות צבר גבוהות וקוצניות, שכמה פירות אדומים עוד נותרו עליהם. ''גדר קו צבר רשע'', צצה בראשי לפתע השורה ההיא משירו של טשרניחובסקי. ודאי ראו המשוכות הללו לא מעט חקלאים, טיילים וסתם בני אדם שפקדו את הגבעה הזו ואת הכפר המתפורר שעליה במשך עשרות שנים. פעם סיפרתי לילדים איך קוטפים צברים: מחברים קופה קטנה לקצהו של מוט עץ ובעזרתו מנתקים את החיבור בין עלי הצבר לפירותיהם. אמא הוסיפה שסבא נהג להשרות את הצברים שקטף במים קרים כדי להקל על היפרדות הקוצים. אמרתי שלדעתי עדיפים דווקא מים חמים.

מכל פינה על הדרך הציצו אלינו קבוצות צפופות של פרחי רקפת. סהר, חובבת שירים ישנים, שרה בקולי קולות ''מה יפה היא רקפת על סלע''. אמא מתלהבת מפנינת טבע שבה היא עושה את דרכה. אנו עוברים שוב ליד עץ השקד היבש. יש שם עתה מעט מאוד פרחים, הרבה פחות משהיו כשסהר ואני הגענו אליו לראשונה.

סהר בעץ החרוב. העץ הזה, די בודד בסביבתו, משמש כתחנת מנוחה קבועה בטיולים הללו.

חצי לאחר מכן שבנו אל המכונית. כולם במצב רוח מרומם. אפילו אמא ועופריקו, שפעמים רבות מעדיפים מנוחה שקטה על הספה על פני התרוצצות בגבעות, הודו שהיה יופי של טיול. התיישבנו על שפת המדרכה. הוצאתי את הטקסט המודפס של ''שיר הכד'', פרשתי את הנייר המקומט והתחלתי לשיר. החבורה הצטרפה אלי בפזמון. אפילו עופריקו, הידוע כמי שאינו מתלהב מפציחה בזמר, שר עכשיו בקול רם.









- ''אבא'', אמרה לי סהר כששבנו הביתה, ''אולי נלך לגבעת ברפיליה בשבת הבאה עם החברים שלנו ונעשה שם פיקניק?''

- ''בטח, בת'', אמרתי, ''ואפילו נשחק שם את משחק הדגל''.

- ''מה זה משחק הדגל, אבא?''

- ''מתחלקים לשתי קבוצות ו...'', פתחתי. אבל מייד הפסקתי. אחר אמרתי: ''את זה אראה לך כשנעשה את הפיקניק ההוא''.









לפני שני ערבים ניתך גשם זלעפות על העיר. פלגי מים קטנים זרמו במורד הרחוב. ריח נעים של אוזון עמד באוויר. ריח של רגבי אדמה ספוגי מים ושל ירק טרי ורענן.

- ''היי'', צעקתי בצחוק, ''מי רוצה לבוא עכשיו לגבעת ברפיליה ולבדוק אם בורות המים התמלאו?''

- ''אבא, השתגעת לגמרי?'', קרא הגדול, ''בחושך הזה? יש גשם ונורא קר עכשיו בחוץ!''

- ''אני רוצה! אני! אני!'' זינקה הקטנה, ''מתי הולכים?''








מקור כל התמונות - האלבום המשפחתי. מקור האגדה הערבית - ספרו של דן בן אמוץ, סיפורי אבו-נימר.






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
זיוה ארבל   מניה שוחד   יום ה', 26/03/2009 שעה 6:17   [הצג]
הנוף במודיעין באמת יפהפה :)   אבי   יום ה', 26/03/2009 שעה 11:00   [הצג]
מקסים   יגאל חמיש   יום ה', 26/03/2009 שעה 23:48   [הצג]   [2 תגובות]
געגוע   דובי   יום ו', 27/03/2009 שעה 14:04   [הצג]
עתידה של הברפיליה   דוד קסירר   שבת, 28/03/2009 שעה 19:54   [הצג]   [3 תגובות]
איזה יופי   ביטוח לרכב   יום ה', 02/04/2009 שעה 11:26   [הצג]
בברפיליה התקיים כפר עד ליום 14.7.48   כריסטובאו   יום ב', 27/04/2009 שעה 0:08   [הצג]   [3 תגובות]
וואו   לי עברון-ועקנין   יום ג', 28/04/2009 שעה 14:08   [הצג]   [3 תגובות]
געגוע   אילנה   שבת, 09/05/2009 שעה 7:18   [הצג]
ברפיליה - שטח אימונים   שמר שלו   יום א', 03/10/2010 שעה 14:26   [הצג]
מקום מדהים!   ליאל   יום א', 30/09/2012 שעה 15:14   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©