בחלוף שבע שנים/ אמיר ליברמן
יום ו', 13/03/2009 שעה 12:01
בשעת בוקר של ה-‏12 במרץ 2002, זמן קצר אחרי שהגעתי למדרי בירושלים, צלצל הטלפון הנייד שלי. אמיר היה על הקו. אנחנו חברים טובים כבר קרוב לעשרים שנה ומדברים בטלפון או במייל כמעט כל יום, אבל בכל זאת יש לנו הרגלים משלנו ושיחת טלפון מאמיר בשעת בוקר של יום עבודה היא בכל זאת עניין נדיר. כשעניתי, הוא שאל אותי אם שמעתי על הפיגוע שהתרחש ליד קרית ספר כמה שעות קודם לכן ושבו נהרג אדם. אמרתי שכן. הוא אמר שהוא חושש שמדובר באחיו, ששימש כקצין הביטחון של היישוב. זמן מה לאחר מכן התאמת החשש והיה לעובדה. עזבתי את הכול, טסתי לביתו במודיעין, אספתי אותו ולקחתי אותו לבית הוריו בירושלים. שבע שנים אחרי, אמיר נזכר, מתגעגע, מדבר עם אחיו שאיננו ומספר לו על כל מה שקרה או לא קרה מאז ועד היום. ולא, מדינת ישראל לא הצליחה לשים יד על הרוצחים. מאמר אורח עם סיכום עצוב.









ב-‏12 במרץ 2002, השבוע לפני שבע שנים, ליווה סא''ל (מיל.) אייל ליברמן קבוצת יזמים שהגיעו לפאתי קרית ספר, לשם רכישת קרקעות לבניית שכונה נוספת במקום. הימים ימי פיגועים יומיומיים כמעט. אייל היה קב''ט. ירי מן המארב, ליד שמורת אלוני בלעין, קטל אותו.









יום קודם לכן הרכבנו את האופניים החדשות שקניתי לילדה. אבל למרות ששמנו את כל החלקים במקומן הראוי, רק הלולייניות מהקרקס הסיני יכלו לנסוע בהן. עלי הוטלה המשימה לגשת למחרת בבוקר לחנות אופניים אחרת ולבקש ממישהו מעובדיה שירכיב את האופניים כמו שצריך. אחרי חצי שעה של הליכה רגלית הגעתי למקום. התשובה הייתה לו פחות ממדהימה. ''זה מגיע לך'', אמר לי המוכר, ''בפעם הבאה תקנה אצלנו את האופניים ולא במקום אחר''. נשבעתי שאני לא חוזר יותר לחנות הזו, גם אם זו תהיה חנות האופניים היחידה בכדור הארץ.

אייל ליברמן. הרוצח לא נלכד.

כעת עמדה בפני הדרך הביתה - חצי שעה בעלייה ועם אופניים על הידיים. מתנשף ומיוזע הגעתי הביתה. ''רק אתקשר לעדכן את אשתי ואלך להתקלח'', חשבתי. בחדשות של עשר בבוקר דיברו על פיגוע ירי בקריית ספר, שבו יש הרוג ופצוע בינוני וששניהם מאבטחים של הישוב. חודש מקולל היה מרץ 2002. בכל יום כמעט היה פיגוע אחד ולעתים אפילו יותר מאחד. ''איזה מזל שאף אחד מאלו שאני מכיר, לא נהרג או נפצע'', הרהרתי.

הרמתי טלפון לאשתי וספרתי לה על מה שקרה. היא ענתה מייד - ומילותיה היכו בי מצידו האחר של הקו. ''כדאי שתיסע להורים שלך בירושלים, אח שלך היה בפיגוע בקריית ספר'', היא אמרה לי. ניתקתי את הטלפון ומיד פצחתי בחישוב מהיר: ברדיו דיברו על הרוג אחד ועל פצוע בינוני. יש חמישים אחוז שאח שלי עדיין בחיים. ניסיתי להתמקח עם הייאוש: ''בבקשה, בבקשה תעשו שאייל יהיה הפצוע הבינוני ולא זה שנהרג''.

הטלפון הבא היה, באופן טבעי, להורים שלי. אבא שלי ענה לצלצול. ניסיתי לברר אתו מה קרה לאייל, אבל גם ממנו לא קיבלתי תשובה ברורה. אחר כך יתברר לי שאמא שלי עמדה לידו ועדיין לא העבירו לה את הבשורה. חזרתי אל אשתי והפעם היה לה מידע עדכני: אח שלי נהרג בפיגוע.

יודעים איך נודע לאבא שלי שאייל נהרג? המשטרה הודיעה למשפחה הקרובה. בדיעבד התברר שמבחינת המשטרה ''משפחה קרובה'' משמעה אשת המנוח. ההורים והאחים הם כבר לא ''משפחה קרובה''. אייל, שעבד בחברה ליזמות בנייה שבנתה בין היתר באחוזת ברכפלד ושימש גם כקצין הביטחון של מודיעין עילית (דבר שנודע לי רק לאחר מותו) שמר במהלך עבודתו על קשר רצוף עם זק''א (זיהוי קורבנות אסון). משנודע לאנשי הארגון הזה שאייל מת, הם הרגישו מחויבות לעדכן את ההורים שלו. עכשיו תתארו לכם את הסיטואציה שבה היה אבי: אל חנותו שבמרכז ירושלים, נכנסו נציגים רשמיים של זק''א. היה ברור לו שהם לא באו לבשר לו על זכייה בפרס הראשון בלוטו...

הלווייה נערכה עוד באותו היום בירושלים, בה נולד אייל וגם גדל. הגיעו בני משפחה, חברים של אייל, שאת חלקם לא ראיתי מאז שסיים את התיכון עשרים וכמה שנים לפני כן ומכרים של בני המשפחה הקרובה. במהלך הלווייה החל לרדת גשם. ''אפילו משמיים בוכים עליו'', אמרתי בלבי.









השבעה היא תהליך מאוד מובנה בשביל אנשים דתיים, אבל מה עושים בשבעה חילונית? ''אתם צריכים לשמוח שהוא עכשיו בגן עדן'', אמרו לנו כמה מאותם מאמינים שבאו לבקרנו. לא, אנחנו עצובים, אנחנו רוצים אותו איתנו כאן, למטה. שכנה דתייה, מלאת טקט, נכנסה והודיעה לנו שזה קרה לנו ''בגלל שלא שמרתם שבת''. אחי הגדול הראה לה את הדרך החוצה ולמזלה הסתפק בזה. ''אתם רואים, זה מגיע לכם בגלל שהסתובבתם בשטחים'', השאיר אחד לקוח של אבי הודעה במשיבון של החנות. הגיעו המון אנשים שהכירו את איל מעבודותיו השונות, שכפי שהסתבר לי, לא היה לי מושג על חלק גדול מהן. קיבלנו מברקי תנחומים גם מלא מעט פוליטיקאים. התוצאה הייתה 1:14 לנציגי מפלגות הימין והרשימות הדתיות. יוסי שריד היה איש השמאל היחיד ששלח מברק תנחומים להורים שלי.









אייל, שבע שנים אחרי, אתה ודאי רוצה לדעת מה שלום אשתך והילדים. אז זהו, שאשתך החליטה שהיא לא רוצה כל קשר עם המשפחה שלך. את הסימנים הראשונים לכך ראינו ביום השנה הראשון אחרי לכתך. היא ארגנה ערב לזכרך באתר ההנצחה של חיל השריון בלטרון (אייל היה מג''ד בשריון). בני משפחתך וחבריך ישבו בקהל ופשוט היו בהלם. ערב הזיכרון הפך לפסטיבל עם חבורות זמר. אני די בטוח שאם היית בחיים גם אתה לא ממש היית מבין מה קרה שם. כל מי שהתבונן מהצד, חשב שהחיים שלךאיל החלו בגיל 36 ושלא היו לך משפחה או חברים.

מהר מאוד פסקו גם ביקוריה אצל ההורים שלנו. וכך יצא שאימא ואבא שלנו, איבדו בבת אחת גם את הבן שלהם וגם את שני הנכדים. במקרה הטוב, הם ראו אותם פעמיים בשנה - פעם באזכרה ופעם נוספת לחצי שעה בלבד, ומי שהביא אותם, היה מיכאל, אחד החברים שלך.

אבא נפטר ארבע שנים אחריך, אבל הוא הפסיק לחיות ביום שבו נרצחת. אבא איבד את הרצון לחיות ולא ניסה כלל להתמודד עם המחלות החדשות שנפלו עליו בהמשך הדרך. אבא היה דתי, ולכן לא היה שום הסבר למה דווקא לך זה קרה. ואמא, היא לקחה את זה הכי קשה מכולם. מבחינתה מדובר בפצע פתוח, שגם הזמן שחלף לא הקהה ולו במקצת את הכאב שגרם. גם היא רוצה לשוב ולהתאחד אתך שם למעלה בשמיים.

ואני, אמיר, למדתי בזכותך איך לבכות ומה זה להתגעגע. אני מתגעגע לכל הפעילויות הספונטניות בסגנון ''בוא ניסע לחפש שלג'', שתמיד התרחשו להן אי שם בשתיים לפנות בוקר. אני מתגעגע לטיולים עם אימא בחיק הטבע, למשחקי הכדורגל של בית''ר שנסענו לראות ביחד, לתקליטים ששמענו במערכת הסטראו שעדיין קיימת, למשחקי הבאולינג והכדורסל ביחד עם שוקי ובועז, אבל יותר מהכול, אני פשוט מתגעגע א-ל-י-י-ך.









שבע שנים חלפו ועדיין לא תפסו מי שרצח אותך. כיוון שאנחנו לא מוגדרים כנראה כמשפחה שלך, הרי שהמשטרה לא מעדכנת אותנו - ורק אני מנסה, מדי פעם, לברר בכל מיני דרכים האם הרצח פוענח והאם הרוצח נתפס. ותשובה ממשית עדיין אין לי.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
העצב אין לו סוף   שיר   יום ב', 27/04/2009 שעה 1:42   [הצג]
איל שלנו נרצח !!   החברים של איל ז''ל וזוגתו   יום ד', 27/01/2010 שעה 12:19   [הצג]
כל יחסי האהבה והשנאה שברשת, רק ממעיטים מערכו של אייל   שרון   יום ד', 27/01/2010 שעה 14:18   [הצג]   [2 תגובות]
ערב הנצחה של איל ז''ל   רחל   יום ד', 27/01/2010 שעה 15:00   [הצג]
היכרות עם אייל ז''ל   מעיין   יום ד', 27/01/2010 שעה 15:11   [הצג]
אני זוכר את אייל   אלון קליבנוב   יום ב', 19/04/2010 שעה 16:06   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   פרץ יצחק   יום ד', 01/06/2011 שעה 22:57   [הצג]
פקוד לשעבר של אייל   שי אנצלביץ   יום ד', 27/07/2011 שעה 15:04   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©