בלוגוספירה ירוקה-אדומה
יום ג', 17/02/2009 שעה 22:46
בדומה לבחירות 2006 גם לקראת הבחירות לכנסת ה-‏18 ריכזתי בטבלה אחת העדפות פומביות של בלוגרים. היו כאלה ששלחו אותן ישירות אלי או טיקבקו אותן בפוסט עצמו. אחרים העדיפו לשלוח קישורים להעדפות של אחרים. מסיכום כל המידע הזה עלה ששתי המפלגות המנצחות היו התנועה הירוקה - מימד וחד''ש. נצחונן היה מרשים מאוד ועמד ביחס הפוך לחלוטין לכוחן האמיתי בציבור המצביעים. לפיכך, ניסיתי לנתח כאן את הגורמים לפער העצום הזה. מה גורם לבלוגרים המזדהים לצדד במפלגות שסיכוייהן להשםיע על המפה הפוליטית נמוכים בהגדרה? האם הבלוגוספירה הפוליטית היא בעלת נטיות אידיאולוגיות מובהקות יותר מאשר הציבור הכללי? ומה הקשר, אם בכלל, בין המיגזר החברתי ממנו באים מרבית התומכים לבין אופי הצבעתם? ולאן נעלם הימין? הנה כמה תשובות.









הבחירות לכנסת ה-‏18 באו אל קיצן. הפוליטיקה הישראלית, זו שפעם הכירה שתי מפלגות חד-ספרתיות וידעה במדויק מהן האפשרויות הקואליציוניות הסבירות מתגלה עתה במלוא פיצולה. היעדרם של אחוז חסימה גבוה ופגמים אחרים בשיטת הבחירות ובהתנהלות הפוליטית הביאו אותנו למצב בו קיימות כאן כיום לפחות חמש מפלגות שמספר המנדטים שלהן הוא דו-ספרתי והבדלי הגדול ביניהן אינם באמת משמעותיים. רבים מעדיפים להצביע עבור מפלגות קטנות שסיכוייהן במקרה הטוב מתבטאים באפשרות להוציא מידי מפלגת השלטון הבאה אחריות על תיק כלשהו ובמקרה הגרוע – לקפוא בקור הנורא של לילות המדבר האופוזיציוני.

הבלוגוספירה, למשל, שייכת לקבוצת התייחסות אחרונה זו. בהצבעה שהתקיימה ב''אפלטון'' זכתה התנועה הירוקה – מימד (תי''ם) בניצחון ברור, כאשר מייד אחריה מתייצבת חד''ש. בזה אחר זה התייצבו כותבים דעתנים והסבירו מדוע עליהם לתמוך בתנועה שהיא שעטנז של פוליטיקאי נעים-סבר שאיבד סיכוי להשתריין ברשימת העבודה ואקטיביסט שהסתכסך עם מנהיגה של מפלגה ירוקה אחרת. לחילופין, בחרו עשרות בלוגרים להביע את תמיכתם במפלגה ותיקה שאמנם הוכיחה כבר בעבר שהיא מסוגלת לחצות את אחוז החסימה אבל תומכת בעקביות בזכות השיבה של הפלסטינים לתחומי הקו הירוק ומעולם לא נסוגה מהתנגדותה לתנועה הציונית. אף לא אחת מן המפלגות הללו נהנתה מסיכוי משמעותי להרכיב ממשלה בישראל או אף להוביל אופוזיציה של ממש. הבלוגרים, לפיכך, העדיפו להצביע עבור מפלגות קטנות שמעלתן הבולטת היא דווקא העובדה שלא ניהלו עד כה שום פעילות שלטונית משמעותית.

התפלגות הצבעת הבלוגרים בבחירות 2009.

לדינמיקה המרתקת שעברה על הבלוגוספירה הפוליטית בישראל יש מספר מאפיינים שראוי לעמוד עליהם כאן. מסייעת לכך גם העובדה שרבים ממרכיביה היו פעילים גם בבחירות לרשויות המקומיות שהתקיימו בנובמבר 2008, שלושה חודשים בלבד טרם הבחירות הכלליות לכנסת ה-‏18. סמיכות האירועים מראה על קווי דמיון רבים בין שני הקמפיינים האופנתיים הללו.









1. החתך הסוציולוגי. מאחר ומרבית המצביעים בבלוגוספירה מזוהים בשמם הם אינם נחשבים לבלתי-מוכרים ולכן קל לעמוד על החתך הסוציולוגי שאליו הם שייכים. הם צעירים (נדיר לגלות ביניהם פעילים בני ארבעים פלוס), משכילים (בעלי תואר אקדמי אחד לפחות) ומתגוררים בגוש דן ובפריפריה הסמוכה אליו (כלומר, ברדיוס של חצי שעת נסיעה ממרכז תל אביב). הם עוסקים במקצועות המאפשרים להם לחלוש על צמתי מידע וממוקמים במערכות תקשורת, בתחום ההיי-טק ובחוגים אקדמיים. רבים מהם אינם הורים לילדים. כל המתנגדים האוטומטיים מתבקשים לרגע לחנוק את זעקת המחאה שלהם: לא אמרתי כולם וזו אינה הכללה. אבל אתם יודעים היטב שגם אם בין תומכי תי''ם וחד''ש הרבים שהזדהו ככאלה ב''אפלטון'' מצויים חיפאים מבוגרים ובעלי משפחות שיש בהן דור שני, הרי שזהו מיעוט קטן.

לחתך הזה יש השלכה ברורה על דפוסי החשיבה ועל אופן ההצבעה. מי כבר עבר את מערכת החינוך הפורמאלית, סיים תואר אוניברסיטאי, מפרנס את עצמו ומקיים תא משפחתי ללא ילדים, אינו מוצא עצמו במקום בו עליו לקחת בחשבון נושאים הקשורים לתכנים הנלמדים בבתי ספר, למשל. אם תעיינו בטבלת המצביעים, שאליה צורפו לא רק העדפתו שפוליטית של המצביע אלא גם נימוקיו, לא תמצאו כמעט שום התייחסות לנושא הזה. גם לא לשאלה מי יהיה שר החינוך הבא. וזו הרי שאלה שהעסיקה מאוד את הפוליטיקאים שלנו בחלק מאותה מערכת בחירות. מי אינו זוכר את התרגיל של קדימה שהאשימה את נתניהו בכוונה למנות את אלי ישי מש''ס כשר החינוך בממשלתו ואת ההכחשות הנמרצות שיצאו מהליכוד. את הבלוגרים הנושא הזה לא העסיק במיוחד.

זו אינה הטחת האשמה, אלא קביעת עובדה. ממש כשם שלבעלי מכוניות נושא הכשרתם של שבילים עירוניים לנסיעה באופניים חשוב פחות מנושאים אחרים, כך ברור שלכל שכבה ולכל קבוצה באוכלוסיה יש צרכים שונים.

2. הקשרים ההדדיים. לפני כמה שנים סיפר לי עורכו של אתר תוכן עצמאי מוכר למדי שמצא את הדרך האולטימטיבית להעלות את דירוג הגוגל של החומר המתפרסם אצלו. ''אני מקשר בין המאמרים בלי הפסקה'', אמר לי, ''כל מאמר שמתפרסם אצלי אני ממלא בקישורים למאמרים אחרים באתר שלי. גוגל מעניק עדיפות בדירוג לקישורים פנימיים ומקפיץ אותי לראש תוצאות החיפוש. זה מביא לכך שיותר ויותר אנשים נכנסים לכל מאמר בנפרד וכך מספר הגולשים עולה במהירות''.

אין לי שום הבנה באלגוריתמים של מנועי חיפוש ואינני יודע אם מה שנאמר לי מדויק אם לאו. הבאתי את הסיפור הזה רק כדי להראות שעקרון הקישוריות ההדדית עובד גם כאן. א' מקשר לב' וג' מקשר לשניהם ושניהם חזרה לג', שמעביר את זה לד' וה', שמחזירים חזרה לא' וב' וחוזר חלילה – רק שכאן מדובר הלכה למעשה ברשת חברתית שכוללת הרבה יותר מרכיבים. מטבע הדברים מביא כל אחד ממרכיבים אלה אל הרשת את הקהל הפרטי שלו ואת מעגל חבריו ומוסיף עוד לבנה לחומה. במונחים אינטרנטיים מדובר ברווח נטו.

אלא שיש לרשת החברתית הזו מגבלה ברורה. היא כוללת חוג חברתי מסוים מאוד. זה אינו בהכרח חוג שנפגש על בסיס קבוע בפאב כלשהו מדי ערב, אבל חבריו מתכתבים זה עם זה על בסיס קבוע, מחזיקים בעמדות חברתיות ופוליטיות דומות וכך גם קל להם יותר להירתם לפעילות עבור מטרה משותפת מוסכמת. אבל ההומוגניות היחסית של החוג הזה היא בעוכריו. חבריו אינם מתקשרים עם פעילים בעלי מאפיינים שונים משלהם. זו גם אחת הסיבות לתפיסה שביטא עמיחי יעקובי מ''פוליטינט'' לפיה המצביעים אינם מייצגים את הבלוגוספירה ככלל אלא את המרכיב התל-אביבי שלה. תל-אביבי כסוג של דימוי. כמייצג של חוג חברתי הפועל במרחב גיאוגרפי מוגדר. אם התל-אביביות אינה נראית כהגדרה מדויקת דיה אפשר לקרוא לזה גם בלוגוספירה גושדנית. זה תקף באותה מידה.

3. הצדק מעל לכול. הכי חשוב ללכת עם המפלגה המתאימה ביותר לתפיסתו של הבוחר. נכון? לא תמיד. לא בטוח שבכלל. קל מאוד ללכת שבי אחר אידיאות נקיות, ברורות, קונוונציונליות, כאלה המובנות דיין לכל שומעיהן. קשה יותר להפנים את הצורך לשקלל את שיקול הצדק עם שיקול הסיכוי. האם המפלגה בעלת האידיאות הטהורות והנכונות ביותר היא מפלגה שתוכל להיות בעלת השפעה?

השאלות הללו לא הטרידו רבים מהבלוגרים. אלה שהצביעו עבור חד''ש ותי''ם (כמו גם, באחוזים נמוכים יותר, עבור מפלגת אור החילונית) כמעט ולא עשו את החשבון הזה. הצורך לתמוך במפלגה שתהיה קרובה ביותר לעמדותיהם שלהם האפיל על כל שיקול אחר. מי ששוטט בין הבלוגים וקרא את הנימוקים לבחירות אלה לא יכול היה להתרשם אחרת.

הנה דוגמה. בלוגר הודיע על תמיכתו בליכוד ורמז על חוסר בגרותה של הבלוגוספירה המעדיפה לתמוך במפלגות כמו חד''ש ותי''ם (''מתישהו מגיע השלב שבו צריך להתחיל לחיות באמת, ולא נראה כאילו הבלוגוספירה הישראלית נמצאת בשלב הזה''). אחת המגיבות הביעה פליאה שדווקא אדם אינטליגנטי שכמותו מתבטא בצורה שכזו. היא קשרה את הטרנד האלקטוראלי של הבלוגרים עם שינוי בהיקף גדול הרבה יותר וקבעה ש''הצבעת הבלוגוספירה והדברים שהיא מתמקדת בהם דומים באופן מחשיד למגמות הרווחות בעולם, כולל דברים שעושה איזה מישהו, כנראה בלתי חשוב, שנבחר ברוב של 13 מיליון קולות כדי לעשות אותם במעצמה הקפיטליסטית הגדולה בעולם''.

הרב מלכיאור. פרלמנטר טוב והגון, אבל במציאות הישראלית זה כנראה לא מספיק (מקור תמונה 1).

כאשר רותמים את הישגו של ברק אובמה לצורך הפולמוס הזה כדאי, לפחות, לזכור את נסיבות הצלחתו. אובמה הצטרף למפלגה הדמוקרטית, פעל בתוכה והצליח להביא לשינוי סדר היום שלה. אובמה לא ניצח כנציגה של מפלגת שוליים שהורכבה בחיפזון כניסיון של יאוש למצוא מסלול כלשהו אל בית המחוקקים ההולך ומתרחק, אלא בחר לנהל את מאבקו בלב ליבו של המימסד – באחת משתי המפלגות הגדולות של אמריקה, מפלגת שלטון לכל דבר ועניין. לו היה הרב מלכיאור מתמודד על ראשות מפלגת העבודה ומדבר בזכותה של אידיאה ירוקה כלשהי עוד ניתן היה להקביל באופן כזה או אחר בין הפעילויות. משבחר לפרוש ממנה ולהתמודד עצמאית, שוב אין לראות כאן דמיון לתרחיש האמריקני. הקביעה לפיה עיקר היכולת להזיז תהליכים מצויה במפלגות הגדולות עדיין תקפה, על אף הארומה הקונטרה-רבולוציונרית והבלתי-אופנתית הנודפת ממנה. מי שמעדיף להיות צודק כמלכיאור ובן-ימיני על פני חכם כאובמה אל יתפלא אם הוא מסיים כהערת שוליים בתחתית תוצאות הבחירות.

4. עוצמת האכזבה. דומני שקשה לחלוק על הקביעה שלפיה הגרעין הקשה של הבלוגרים שהזדהו כתומכי חד''ש והתנועה הירוקה-מימד היה גם מתומכיו של הקומוניסט דב חנין כאשר זה התמודד על ראשות עיריית תל אביב. בשני המקרים הצטיירו דפוסי ביטוי שהעידו על יחס למועמד שהיה רחוק מענייניות וגבל כמעט בהערצה. הערצה זו ניזונה לא מעט מן הרצון לשרטט את דמותם של דב חנין ומיכאל מלכיאור כניגודים מוחלטים של המתמודדים שאיכזבו את חברי הגרעין הקשה. במקרה הראשון מדובר ברון חולדאי; בשני – במפלגות הוותיקות והממוסדות (קדימה, העבודה ומרצ) ומראשיהן שתמכו במבצע עופרת יצוקה. הם רצו לראות במועמדים שלהם כאלה המייצג את העממיות מול האליטיזם. בשני המקרים נתקלו ביקורות על הרשימות הללו באמירות חריפות על סף העוינות.

ההקצנה לכיוונים של הצגת הטוב המוחלט מול הרע המוחלט יצרה רושם בעייתי. מי שרואה את המציאות בגוונים של שחור ולבן בלבד לא יבין לעולם מדוע נכשל משום שתפיסת העולם שלו אינה כוללת מרכיבים הכרחיים להבנת הכישלון. מי שתופס את חולדאי, ברק או נתניהו בתור שטנים אינו יכול לתפוס שחשיבה בהירה רואה את הפערים ביניהם כהבדלים בתפיסות עולם אבל לא כקרב בין כוחות האור לכוחות החושך. גם האכזבה האישית משחקת כאן תפקיד. אחד הבלוגרים, ממובילי התמיכה בעבודה בראשות עמיר פרץ בבחירות 2006, כעס כל כך על מה שראה כבגידה של מפלגתו לשעבר שקרא להצביע עבור כל מפלגה אחרת מלבדה. כשהתחושה היא הקובעת גם הטיעון של בזבוז קול לא ישחק תפקיד בהתמודדות עמה.

מי שמנסה לשרטט תפיסת עולם ירוקה כחזות הכול מתעלם מן הצורך לספק תשובות במישורים שמטרידים לא פחות מאשר איכות הסביבה. הסכסוך הישראלי-ערבי, למשל. קצת קשה לקחת ברצינות מצע המדבר על תמיכה בשתי מדינות לשני עמים ואינו מתייחס לשאלות כמו זכות השיבה, מעמד ירושלים או גורל ההתנחלויות. לא ברור גם מה יעדה של מפלגה זו במישור הכלכלי. אובייקטיבית, בעייתי משהו לגבש מצע מסודר בכל תחום כשמתחברים במהירות רבה כל כך ולומדים תוך כדי תנועה.

5. רונפוליזציה. הפוליטיקאי הטקסאני רון פול, שהתמודד בפריימריז הרפובליקניים, נחשב למועמד בעל דעות שנויות במחלוקת ולבעל סיכויים נמוכים מאוד לנצח. על אף שמועמדותו מעלם לא זכתה לאחוז תמיכה משמעותי בסקרים, הרי שבאינטרנט הוא דווקא כיכב. תודות לרשת תמיכה שפרשו עבורו כמה עשרות בלוגרים נלהבים רון פול זכה ליותר תוצאות בחיפושים מאשר מועמדים מפורסמים ממנו בהרבה. למצב בו התמיכה האינטרנטית אינה עומדת בשום יחס למשקלו הסגולי של המועמד ברמה הלאומית קראתי פעם רונפוליזציה.

תי''ם וחד''ש עברו בבלוגוספירה תהליך של רונפוליזציה (שבלט כמובן יותר במקרה של הראשונה, שממילא התמיכה בה הייתה שולית בהרבה מאשר בחד''ש). הנוכחות האינטרנטית המאסיבית של בלוגרים משפיעים שתמכו בשתי מפלגות אלה הביאו למצב בו כמעט כל הדיונים הפוליטיים נגעו, בצורה כזו או אחרת, בשתי מפלגות בעלות השפעה שולית למדי על החיים הפוליטיים כאן. יש בכך כדי לומר משהו חיובי על היעילות הארגונית של יועצי האינטרנט של שתי הרשימות הללו. יש בכך גם לומר לא מעט על ההזנחה הקשה של הבלוגוספירה על ידי המפלגות גדולות והוותיקות יותר. אכן, בהיעדר אפשרויות כספיות נרחבות להקמת תשתית ממשית, הרשת היא מפלטו המובהק של האנדרדוג. מכל מקום, כאשר הרונפוליזציה נתקלת במציאות התוצאה המתבקשת היא תיסכול. שהרי ברור שהמציאות הרשתית אינה שיקוף מדויק של המציאות היומיומית; ופעמים רבות היא אף עיוות מובהק שלה.

6. איפה הימין? ההתגייסות הכמעט-טוטאלית של הבלוגרים לסייע למפלגות השמאל ולבטא את עמדתם בפומבי, כמו גם התמונה הבלתי-מאוזנת שיצרה התגייסות זו, מעלה מתוכה את השאלה היכן היו הבלוגרים מימין שעה שעמיתיהם-יריביהם משמאל רחשו כדבורים בכוורת.

יש לכך כמה תשובות. האחת היא שעניין ההצבעה לא הגיע כלל לאוזניהם של אותם תומכי ימין, מה שאומר שבנקודה זו צריך מפעילו של אפלטון, אחד אורי קציר, לקחת אחריות (והוא לוקח). התשובה השנייה נעוצה באופיים השונה של הגולשים מימין ומשמאל. בעוד הבלוגרים משמאל מעדיפים לנהל אתרים אישיים בעצמם, הרי שבימין ההעדפה היא להתנהלות אישית בעת אופי שונה. פלטפורמות בלוגים המיועדות לקהל דתי (הנחשב כבעל נטיות ימניות) כמו ''כיפה'' או ''דוסיבלוגס'' אינן נהנות מיותר מדי בלוגרים פעילים. לעומת זאת, באתרים כמו ''ערוץ 7'' או ''רוטר'' השיח הימני דווקא משגשג. כך גם בפורום ''בחדרי חרדים. אולי זו גם הסיבה שלא ניתן למצוא יותר מדי בלוגרים ימניים בפלטפורמות כמו אלה של רשימות או תפוז. מאחר והנוכחות שם היא בעיקרה שמאלית, הכותב הימני מרגיש שם פחות נוח ולכן גם מעדיף להפנות את עיקר פעילותו לאתרים אחרים. פסיכולוגית, יתכן שההזדהות הגורפת של המצביעים בקלפי של אפלטון עם תנועות השמאל גרמה לבלוגרים בימין תחושה שכל ניסיון להתמודד עם השיטפון הגובר הזה נדון לכישלון ועדיף לנהל את הקרב הפוליטי נגד השמאל באופן שונה.

שוב – כל זה לא שינה הרבה. 65 המנדטים שקיבל גוש הימין מוכיחים שהוא לא נזקק כלל לבלוג וספירה כדי להגיע לתוצאה מנצחת.

דב חנין. ירוק, הגון וחסר סיכוי אלקטורלי מחוץ לפריפריה התל-אביבית (מקור תמונה 2).









תי''ם זכתה בבחירות ב-‏27,737 קולות. בל''ד, שהיא המפלגה שקיבלה את מספר הקולות הקטן ביותר מבין אלה שנכנסו לכנסת, נתמכה על ידי מספר תומכים גדול פי שלושה (ליתר דיוק, 83,739). מה שאומר שלתי''ם לא היה כל סיכוי ריאלי לעבור. תי''ם, שחציה היה פלג שהגיע אל החיבור הזה לאחר סכסוך ארוך עם פאר ויסנר ממפלגת הירוקים, היתה עוד סימן לצורך לצדוק בכל מחיר, כולל על חשבון הסיכויים להצלחה פוליטית. לו הייתה מפלגה ירוקה אחת אולי עוד היה לה סיכוי כלשהו לחצות את המחסום של שני האחוזים. אבל במדינה שבה יש גם עלה ירוק ואפילו פלג של חסידי הקנביס שהלך וחבר אל ניצולי שואה כדי לייצר קמפיין הזוי במיוחד, כנראה שההתפלגות היא סוג של תחביב.

הציבור הישראלי דחה בבחירות 2009 את הרעיון שמדיניות ירוקה היא עניינה של מפלגת נישה. גם אם מוסיפים לקולות שקיבלה תי''ם את אלה שקיבלו הירוקים (12,378) עדיין לא תחצה המפלגה המאוחדת הזו את אחוז החסימה. יתכן שהוא סבור שאם יש לאידיאה הירוקה מקום היא בעיקר במסגרת של מפלגה קיימת ויציבה. אגב, זו אינה תפיסה מופרכת. באמריקה, למשל, אימצו הדמוקרטים אג'נדה ירוקה, אבל היא חלחלה גם אל גורמים משפיעי במפלגה הרפובליקנית וקיבלה ביטוי מסוים אצל חלק מהם (למשל, מושל קליפורניה ארנולד שוורצנגר).

וכמה מלים על חד''ש. רבים מהבלוגרים שהצביעו בעד מפלגה זו שיקפו שוב את התחושה של בועה גושדנית. חד''ש מעולם לא השלימה עם התנועה הציונית ולא קיבלה את הציונות כמוסכמה, ובכל זאת נמצאו כמה בלוגרים שחיברו בין שני הערכים הסותרים הללו וטענו כי הצבעה למען חד''ש תשרת את האידיאה הציונית. התמיכה של חד''ש בציונות זהה בערך לתמיכה של האיחוד הלאומי בחלוקת הארץ. מזכות השיבה לא התנערה חד''ש מעולם; נהפוך הוא. ספק אם רבים מאותם בלוגרים מבינים שאותה זכות המקודשת על מנהיגי המפלגה הזו משמעה הגירתם של מיליוני פלסטינים אל הבתים והשכונות בהם גרים הם עצמם וחיסולה המעשי של ''הישות הציונית'' כמדינת לאום לעם היהודי.

רבים ממצביעי חד''ש בבלוגוספירה בחרו כפי שבחרו מתוך תיסכול שנולד מעמדתו של השמאל הציוני בארץ בעניין מבצע עופרת יצוקה. לא תי''ם ולא חד''ש הציעו פתרון כלשהו לבעיית הפצצתה הגוברת של הפריפריה הדרומית על ידי קסאמים וגראדים, אבל לבלוגרים רבים היה ברור שיציאה לפעולה צבאית נרחבת אינה אופציה עבורם בכלל והתנגדותם לפעולה הזו הייתה כמעט אוטומטית. האמונה לפיה יציאה למלחמה אינה יכולה להיות מוצדקת על ידי שום פעולה עוינת שמתבצעת על ידי הצד האחר ושלכל פעולה עוינת כזו קיים צידוק מוסרי שעל ישראל להבין ולקבל היא תפיסה שאינה נחלתם של רבים באוכלוסיה (אגב, מרצ הפסידה מכך פעמיים: חלק מבוחריה נטשו אותה בשל תמיכתה הראשונית במלחמה; ואילו החלק האחר סלד מהתנגדותה המאוחרת להמשך הפעילות הצבאית ונרתם לתמיכה בציפי לבני ובקדימה).

חלק מהם נימקו את הצבעתם בכך שזוהי מפלגה יהודית-ערבית אמיתית. הם כנראה אינם מודעים לכך שבכל כנס בחירות פנימי של חד''ש (המתקיים סמוך לבחירות כליות), ללא יוצא מן הכלל, עולה התביעה להפסיק את שיריונו של המקום השלישי ברשימה לנציג יהודי משום שמספר היהודים התומכים בחד''ש אפילו לא מגרד את המודד למנדט בודד ושתביעה זו צוברת תאוצה משנה לשנה. הם אינם סבורים כלל שיש בעייתיות בהגדרת מפלגה שבה המקום הראשון משוריין למוסלמי, השני לנוצרי והשלישי ליהודי כמפלגה שמייצגת שותפות אמיתית ולא סקטוריאליזם מובנה. הם גם אינם טורחים לנסות ולהבין את ההבדל שבין מצעה של חד''ש בעברית לבין המצע שלה בערבית, המנוסח, איך לומר בעדינות, בשפה לאומנית קצת יותר.

התמיכה הנרחבת בחד''ש היא עוד שיקוף של הבועתיות התל-אביבית, משום שהיא מתבטאת גם בדפוסי ההצבעה הארציים. מעוזה האלקטוראלי של חד''ש הוא באזור הצפון ובעמקים, שם מתגוררת אוכלוסיה ערבית צפופה. מבין המחוזות בעלי הרוב היהודי היה מחוז תל אביב לזה שבו קיבלה חד''ש את התמיכה הגבוהה ביותר.








יש שסברו שמדובר בדינמיקה בלתי-רצויה ואף קראו להצביע לפי פרמטרים אחרים לגמרי. לעומתם, יש מי שרואה בתוצאות הללו דווקא סימן לבאות. לפי השקפה זו הבלוגרים המצביעים ב-‏2009 אינם מסמלים ניתוק מהמגמות הרווחות במציאות הישראלית אלא להיפך, מסמנים את הכיוון, מעין אוואנגרד פוליטי שמקדים בנטיותיו את החברה הישראלית ומראה את הכיוון הפוליטי העתידי. השאלה היא באיזה טווח של זמן ניתן יהיה למדוד את השפעתו של אותו אוואנגרד. הנה דוגמה רלוונטית שאינה מעידה בהכרח על אופטימיות: תהליך הנחלת העיקרון של ''שתי המדינות לשני עמים'' לחלקים הלא-שמאליים בישראל אורך כבר למעלה מארבעה עשורים; מצד שני, התהליך הזה לא הועיל לשמאל, שבמקביל אליו מאבד בהדרגה את נכסיו האלקטוראליים.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
הערה קטנה   אדר   יום ג', 17/02/2009 שעה 23:25   [הצג]   [2 תגובות]
תודה וביקורת   יונתן   יום ד', 18/02/2009 שעה 1:04   [הצג]   [3 תגובות]
מדגם לא דמוקרטי   אבי   יום ד', 18/02/2009 שעה 10:35   [הצג]   [6 תגובות]
ניתוח פשטני להפליא   אלעד-וו   יום ד', 18/02/2009 שעה 13:20   [הצג]   [4 תגובות]
ניתוח בעייתי   אתון עיוורת   יום ד', 18/02/2009 שעה 13:43   [הצג]   [5 תגובות]
הצבעה בפתק אחד   Morin   יום ד', 18/02/2009 שעה 13:52   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   אפרת   יום ד', 18/02/2009 שעה 16:31   [הצג]   [7 תגובות]
על בלוגרים פוליטיים   ירון   יום ד', 18/02/2009 שעה 17:13   [הצג]
רק עוד דבר   יונתן המקורי מספר 1   יום ד', 18/02/2009 שעה 20:31   [הצג]
לדעתי, הבלוגרים הולכים נגד הזרם   איתי   יום ה', 19/02/2009 שעה 8:17   [הצג]   [4 תגובות]
הורה לשני ילדים   איתי אשר   יום ה', 19/02/2009 שעה 8:26   [הצג]
בלי קשר לתגובות הספציפיות   רעות   יום ה', 19/02/2009 שעה 13:10   [הצג]
לא הפתעה, ולא ניתוח משהו   האזרח דרור   יום ה', 19/02/2009 שעה 14:26   [הצג]
מאפייני המדיום   ארגואוט   יום ה', 19/02/2009 שעה 17:07   [הצג]
שאלת איפה הימין   שרון   יום ה', 19/02/2009 שעה 21:17   [הצג]   [4 תגובות]
wow   נויף   יום ה', 19/02/2009 שעה 21:38   [הצג]
מצוין   ניר כהן   שבת, 21/02/2009 שעה 20:37   [הצג]   [18 תגובות]
(ללא כותרת)   ויליאם גאן   יום ב', 23/02/2009 שעה 20:38   [הצג]
ת'כלס - הצבעה לתי''מ לא שינתה   שבוגי   יום ב', 23/02/2009 שעה 22:00   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©