משחק סכום אפס
שבת, 17/01/2009 שעה 22:03
מלחמותיה של ישראל מאז 1982 מעוררות תמיד ויכוחים באשר לצדקתן. בבסיס הוויכוחים הללו עומדת התפיסה שלפיהן ממשלות יוצאות למלחמה כי זה כדאי להן פוליטית ולא משום שהתנאים האובייקטיביים אינם מותירים להן ברירה אחרת. התפיסה הזו רואה במלחמה, אם נעשה לרגע פרפראזה על פון קלאוזביץ, המשכה של הפוליטיקה באמצעים אחרים. אבל שיגורן בשנים האחרונות של ששת אלפים רקטות מרצועת עזה אל יישובי הדרום בירי חסר כל הבחנה מהווה, לפחות לטעמי, הצדקה מספקת ליציאה למבצע צבאי רחב נגד החמאס. אחרי הכול, מדובר בדיוויזיה קדמית שממומנת על ידי איראן האחמדינגא'דית, מכחישת השואה, זו שלטעמה על היישות הציונית להיעלם מהמזרח התיכון ואין כל הצדקה לקיומה. במישור העמוק יותר, הסכסוך הישיר עם החמאס ושולחיו הוא משחק סכום אפס. ובמשחק הזה אני מעדיף את קיומי שלי.









זה היה כשהייתי בן חמש עשרה. הלכתי לפעולה בשומר הצעיר ומדריכת הקבוצה שלנו, קיבוצניקית מגלאון בשנת י''ג, החליטה שהפעם צריך לדון בטקסט שכתב, אם אינני טועה, פרופסור ישעיהו ליבוביץ'. מאחר ואיני מומחה גדול בכתבי ליבוביץ' אין לי מושג היכן ניתן למצוא את הדברים כדי להביאם כאן, ויתכן מאוד שאינני מדייק בכל מילותי, אבל המסר היה ברור והוא זכיר וקליט גם אחרי כל השנים הללו. בשורה התחתונה הלוגיקה שלו עבדה כך: הבעיה הגדולה ביותר ביסוד יחסי היהודים עם הערבים היא חוסר האמון שמגלים האחרונים כלפי הראשונים; חוסר אמון זה נבנה בשל התפיסה שהיהודים הם פולשים חמושים שהקימו צבא גדול כדי להילחם בערבים שסביבם; לפיכך, יש להחריב את התפיסה הזו ולבנות מחדש את היחסים באמצעות אקט רדיקלי שיעיד על כוונתם הכנה של היהודים לרכוש את אמון שכניהם: פירוק וולונטארי של צה''ל. לא פחות.

לוחמי גטו ורשה. מחמוד א-זהאר (מקור תמונה 1).

שנה וחצי קודם לכן החל מה שנקרא אז בעגה הצבאית מבצע אורנים, הפך בפי מנחם בגין למבצע שלום הגליל (או של''ג, כפי שקיצרו אותו אנשי הצבא לנוחיותם) ולבסוף הפך למה שמוכר כיום כמלחמת לבנון הראשונה. ישראל כבשה חלק גדול מהמדינה. באשיר ג'ומאייל, שנבחר בחסותה לנשיא לבנון, נרצח על ידי סוכן סורי. הטבח שביצעו הפלנגות בתושבי סברה ושתילה כבר היה מאחורינו. כך גם ועדת כהן שבדקה את הגורמים לו והביאה לסילוק אריאל שרון ממשרד הביטחון. גם שני אסונות צור. בגין החולה התפטר בקול ענות חלושה מראשות הממשלה. צה''לנאלץ להתעמת עם פיגועים שביצעו נגדו המיליציה הסונית אל-מוראביטון וההתארגנות השיעית ''הארגון המהפכני לצדק'', שלימים תהפוך לחיזבאללה. בקיצור, היה ברור שרשרת מחדלים הובילה אותנו לשקיעה מיותרת בבוץ עמוק וטובעני. הקרקע לדיון הזה הייתה פורייה.

הדיון היה מרתק. ליבוביץ' חשב שזה ניסיון שמן הראוי לעשותו. היו בינינו כמה שטענו ברצינות שיש להקשיב לעמדה חריגה זו ולחשוב עליה ברצינות. רובנו חשבו שמחיר הניסיון הזה יהיה יקר מדי ושלפחות צריכה להיות כאן מחויבות הדדית. הרוב ניתקו את שאלת בניית האמון מהתפיסה שצריך לפרק את הצבא כדי להשיבו וסברו שצעדים כאלה צריכים להיות אחרים לגמרי (פירוק ההתנחלויות, למשל). צבא, אני זוכר שטענתי אז, הוא מכשיר בידי המדינה. העובדה שהיא משתמשת בו בצורה שגויה או עקומה אינה הופכת אותו אוטומטית למיותר; לפיכך ההיגיון שבפירוקו זהה ללוגיקה שבבסיס העלאת דרישה לפרק את משרד האוצר משום שהוא אינו מבצע מדיניות כלכלית נכונה.

כמובן שממרחק הזמן זה נראה לי כמו דיון הזוי לחלוטין. לא בגלל שנמצאו כמה מאיתנו שסברו שליבוביץ', האקדמאי המבריק שכבר אז סומן כמוכיח בשער היודע לחזות את העתיד, צדק בקריאתו (כשאדם מוערך מבטא עמדה כלשהי ממילא תמיד יהיו כאלה שיתמכו בה, גם אם היא מופרכת על פניה) אלא משום שהמדריכה הביאה לדיון מאמר שהסבירות של מסקנתו – שלא לומר החוכמה הגלומה בה – היא אפס ואין. במלים אחרות, האלטרנטיבה הרעיונית שהיא הציבה לנו אינה בעלת ערך יותר מזו הגורסת, דרך משל, שהיהודים יזמו את פיגועי ה-‏11 בספטמבר.









עם הכרזתם של אולמרט וברק על הפסקת אש חד-צדדית אני שב וקורא את הבלוגים הפועלים כיום וגורסים שמלחמת עזה מיותרת מלכתחילה - ושב ונזכר באותו אירוע. לשיטתם, לא היה במלחמה היגיון משום שהיא רק מחריפה את העימות, גורמת לסבל מיותר ותצמיח עוד דורות של שנאה. בזה זה מסתיים, פחות או יותר. הקוראים לאי-לוחמה אינם מציעים אלטרנטיבה לתרבות השיגור העיוור של רקטות אל אזורים מאוכלסים. מבחינתם זה בכלל לא ראוי להיות קאזוס בלי.

הבלוגוספירה, כרגיל, מנותקת. בועה גיאו-אינטרנטית המתרכזת בסייברספייס הגושדני. היא הוזה על חברה צודקת יותר ומוכנה לשם כך גם להקריב את ביטחונם הפיסי של מרכיבי אותה חברה עצמה. על תושבי הפריפריה הדרומית אפשר להגן באמצעות הגדלת תשלומי העברה אבל לא באמצעות ירי לכיוון מקורות האש הנפתחת עליהם.

הניתוק מתבטא בקבלה כמעט בלתי מותנית של נראטיב הסבל הפלסטיני ובדחייה אוטומטית של הסבל הישראלי. את המתקפות החריפות ביותר משמיעים פעילי רשת המטיפים בימים כתיקונם לסולידריות חברתית ולמאמץ ממשלתי מוגבר למען השכבות החלשות. בתנאי מלחמה הסולידריות הזו חוצה את גבולות הקו הירוק ונצמדת לפלסטינים. במידה והיא קיימת היא תמיד אבלית. ''כולם סובלים, אבל..'' - וכאן מגיע הנימוק המנצח: אבל איך אפשר בכלל להשוות את מספר ההרוגים אצלם למספר ההרוגים אצלנו. הדיספרופורציה במספרי הנפגעים היא טיעון מרכזי. אם הישראלים הורגים יותר מהפלסטינים הם חבורת רוצחים צמאי-דם ומלחמתם אינה מוצדקת יותר מאשר תאוות רצח לשמה. לוגיקה פשוטה. איך אפשר אחרת.

כך הופך הדיון להשוואה מספרית. מי שמפיל יותר חללים בקרב אויביו הוא כמובן הרוע בהתגלמותו. כשמגיעים למספרים הכול הולך. גורמי המלחמה אינם רלוונטיים. את מי זה מעניין שב-‏28 בדצמבר הודיע החמאס חד-צדדית שהתהדייה הסתיימה ומעתה הוא רואה את עצמו חופשי להמטיר קסאמים על ערי ישראל כאוות נפשו ולהילחם בה עד שחרור האדמה הכבושה. זה ממש לא חשוב. אפילו משעמם. כמו שהפטירה פעם אחת הכותבות בהערת שוליים בתחתית אחת מרשימותיה על המלחמה: ''כן, אני יודעת - יש נפגעים גם בצד שלנו ו'הם התחילו'. תחסכו לכם תגובות מהסוג הזה - הן לא מעניינות''.

בוודאי שלא. הרי הצדק נמצא כולו בצד אחד. מה זה בכלל משנה מי פתח במלחמה. שיפתח, אם מתחשק לו. אנחנו דואגים רק לרוע שיוצא מתוכנו. הרוע שבא מקרב הצד השני הוא עניינו שלו. שידאג לעצמו. וחוץ מזה, אנחנו אשמים בכול. איך בכלל העזנו להטיל סגר על עזה. הרי ברור שזו עילה מספקת לירי ללא הבחנה על ישובים אזרחיים.

לפי גישה זו גם קל לקבל מאוד את הטיעון של מחמוד א-זהאר המשווה את לוחמי החמאס בעזה למורדי גטו ורשה במלחמת העולם השנייה. נו, בוודאי. עובדה היסטורית ידועה היא שמקבילו של א-זהאר, הלא הוא מרדכי אנילביץ', הצהיר שוב ושוב על כוונת יהודי הגטו לירות רקטות שיפגעו במרכזי אוכלוסיה גרמניים ופולניים ועל רצונו להצעיד מיליון יהודים לברלין כדי לכבוש אותה ולהפוך אותה לבירת ממלכת ההלכה היהודית החדשה. ולא זו בלבד אלא שאותו אנילביץ' אף שלח יהודים עטויי חגורות נפץ כדי להתפוצץ באוטובוסים ובהם נשים וילדים. מה, לא ידעתם?

מרצ תמכה ביציאה למלחמה? היא כבר בכלל פאשיסטית. ברור. מחר בבוקר ילביש חיים אורון אלפי בריונים בחולצות שחורות ויורה על ביצוע ''המצעד על ירושלים'' שבסופו יוכתר הוא עצמו כדוצ'ה, שעה שרבבות חסידים קנאים יריעו לו בהתלהבות. אחר כך יקים משטר של הפחדות והלשנות, יחולל פולחן אישיות גרוטסקי, יעביר בכנסת שורת חוקים גזעניים ויוציא את הצבא למלחמות קולוניאליות מעבר לגבולות ולימים. אני מתפלא איך לא עשה זאת עד עכשיו.

עד כאן בכל הנוגע לפטפטת הקבועה הרואה בזכותה של מדינה להגן על אזרחיה עניין מגונה בפני עצמו.









מלחמה היא עניין מזעזע שמביא למותם של חפים מפשע. תמיד. עוד לא הייתה מלחמה שנגמרה באפס אבידות. הלוואי ואפשר היה למנוע אותן. לפחות לצמצם. אפשר, כמובן, לאמץ את רעיונו של החייל הגרמני קרופ מ''במערב אין כל חדש'' של רמארק ולהפוך את המלחמה למעין חגיגה עממית עם כרטיסי כניסה ומוסיקה כמו במלחמת שוורים. ''אז ייכנסו לזירה השרים והגנרלים של המדינות היריבות בבגדי ים, בידיהם אלות, וילחמו אלה באלה. מי שנשאר על רגליו – מדינתו היא המנצחת'', הציע קרופ. זה אולי רעיון שובה לב, אבל סיכוייו לצאת מן הספרות אל המציאות אינם גבוהים מההסתברות שאיסמעיל הנייה יזכה בשבוע הבא בתואר יקיר העיר שדרות.

כרזה בטהרן הקוראת למחוק את ישראל מהמפה. חמאס אינו אלא דיוויזיה איראנית קדמית (מקור תמונה 2).

הסכסוך בין ישראל לחמאס אינו טריטוריאלי במהותו. אם כך היה הדבר היו הרקטות נשארות במטוליהן ולא מתעופפות להן ללא הבחנה על ישובים ישראליים. משא ומתן פשוט היה פותר את העניין. אבל זה כבר טיעון שעבר זמנו. ממילא סילק אריאל שרון את המתנחלים מרצועת עזה באוגוסט 2005. החמאס ביצע את ההפיכה הצבאית שלו שנתיים לאחר מכן, כשעזה הייתה כבר נקייה מיהודים. ובכל זאת נמשך ייצור הנשק בקצב מהיר, נחפרו מנהרות להברחת אמצעי לחימה וכל רצון לבנות מחדש את שטח האדמה הזה נבלע תחת קול תופי המלחמה. ואני מניח שכל הנימוק הזה יישמע כ''לא מעניין'' לחלק מהקוראים הרדיקליים של הבלוג הזה. שיהיו בריאים.

הסכסוך הזה הוא בעל אופי דתי-תרבותי. הוא נשען על תפיסה אסלאמית ותיקה המתייחסת את העולם לפי חלוקה דיכוטומית: דאר אל-אסלאם ודאר אל-חרב (בית המלחמה). דאר אל-אסלאם הוא האזור המצוי בשליטת כוחות האסלאם. דאר אל-חרב הוא האזור שמצוי עדיין בידי הכופרים ולכן יש להכריז עליהם מלחמת קודש, או ג'יהאד, כדי לכבשו ולטהרו. המזרח התיכון נחשב מסורתית כאיזור אסלאמי ובעיניים דתיות נראה הקוץ הישראלי הממאיר בבשרו של הדאר אל-אסלאם כמשהו בלתי נסבל שיש להשמידו. ראאד סלאח, שנחשב בעיני ישראל הרשמית לסיכון ביטחוני ואידיאולוגי ממדרגה ראשונה, אומר בגלוי כבר שנים אחדות שהפלסטינים בדרך להפוך את ירושלים לבירתה של חליפות אסלאמית – ושהמטרה הזו תושג בקרוב. אנשי החמאס אינם חושבים אחרת. איתם לא מדובר כלל על ביטול סעיף באמנתם הקורא להשמיד את ישראל, או במשהו מעין זה. חמאס תופס את העימות כמחויב המציאות. אחרי הכול, המילה ''התנגדות'' היא חלק משמו וממהותו (חמאס הם ראשי תיבות של ''חָרַכָּתּ‏ אֶל-מוּקָאווָמָה אַל-אִסלָאמִייֶה'', דהיינו ''תנועת ההתנגדות האסלאמית''). זה אינו רק ארגון צדקה. ה-Raison d'etre שלו הוא העימות המזוין עם ישראל. כל זה הופך את העימות נגד חמאס למשחק סכום אפס.









מה שנוגע אלי, אני שואף להגיע להסכם שתכליתו דו-קיום בשלום, אבל לא מוכן שהחלום הזה יעוור את עיניי. כשדיוויזיות איראניות קדמיות (חמאס - וגם החיזבאללה, למי שעדיין לא תפס את זה) יוצאות נגד מדינתי לקרב שתכליתו פגיעה במכסימום יהודים בדרך להשמדתה הכוללת, אין לי אלא לתמוך בה כשהיא יוצאת ומנסה להרתיען. לא תמיד, לא בכל תנאי, אבל בוודאי שזה נכון לאחר שהומטרו על הדרום למעלה מששת אלפים טילים ורקטות בשנים האחרונות – וכולן באו מרצועת עזה.

אם הייתי פלסטיני אולי הייתי חושב אחרת, אבל בהיותי ישראלי המצוי במדינה שקיומה בעיני מיליונים במזרח התיכון הוא עניין בלתי רצוי עד כדי רצון למחקו באמצעות גרעין איראני או נשק קונבנציונלי קטלני שמועבר לשליחיה, אני לוקח את הצד שאליו אני משתייך. קיומי חשוב לי. אם זה פוגע במישהו, אני מתנצל בפניו מראש.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
לא צריכהלהיות סתירה   אבי   שבת, 17/01/2009 שעה 22:48   [הצג]   [2 תגובות]
אמנת החמאס, לכל התוהים בנוגע לאפשרותו של שלום.   בר שושני   שבת, 17/01/2009 שעה 22:54   [הצג]   [5 תגובות]
ובחיזוק לכתיבתך   יהונתן   יום א', 18/01/2009 שעה 16:11   [הצג]
מכתב לאחמד מעזה   חיים   יום א', 18/01/2009 שעה 17:35   [הצג]
(ללא כותרת)   אייל   יום א', 18/01/2009 שעה 20:10   [הצג]
(ללא כותרת)   רעות   יום ב', 19/01/2009 שעה 5:22   [הצג]   [2 תגובות]
הגהה והערה.   SilentMike   יום ב', 19/01/2009 שעה 20:26   [הצג]
משמח כןף אבל מדאיג מאוד   מיקי   יום ב', 19/01/2009 שעה 22:51   [הצג]   [2 תגובות]
''לא טריטוריאלי''?   אורי ב   יום ג', 20/01/2009 שעה 23:34   [הצג]   [5 תגובות]
(ללא כותרת)   שולמית   יום ד', 21/01/2009 שעה 1:01   [הצג]
(ללא כותרת)   אתון עיוורת   יום ה', 22/01/2009 שעה 10:00   [הצג]   [14 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©