לחצות את הקווים
יום ב', 05/01/2009 שעה 21:08
''אמרי לי כנען, מה לעשות?'', שאל פעם אריק סיני באחד משיריו. אחר כך הוסיף: ''ויש עליך עוד קופצים לעשרות, הקיינים והקניזים, החיטים והפריזים, האמוריים הכנענים, גרגשים ויבוסים, ויש מכות ומלחמות, וזה בזה עושים שמות, ואז אוכל לומר רק זאת, שטוב למות בעד ארצנו - זה נכון, אך זה מה שחושבים, לעזאזל, גם בני עמון''. סיני הודיע לאחרונה על הצטרפותו למפלגת ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן. הודעה זו עוררה בי שוב כמה הרהורים על הסיבות המניעות אמנים ויוצרים שצמחו בסביבה חברתית ופוליטית המקושרת אל השמאל לחצות את הקווים ולהפוך לחלק מהימין הפוליטי. מבחינתם, הימין מייצג כיום חלק גדול מהערכים שפעם זיהו עם השמאל. סיני אינו האמן הראשון שעשה זאת. התייצבותם של אמנים כרוטבליט, אלהרר, טופול ושטרייט-וורצל נגד ההתנתקות מעידה על תהליך שכדאי לנסות ולפענח.







לא מאמין לחשדות נגד ליברמן. סיני (מקור תמונה 1).



אריק סיני חזר בתשובה. הוא לא הפך, כמובן, לשומר מצוות, אבל הדברים שאמר לקובי בן שמחון בראיון לגיליון סוף שבוע של ''הארץ'' משקפים דינמיקה המזכירה רצון עמוק להשתכנע בתורה שפעם אפילו לא נחשבה כאלטרנטיבה ולאחר קבלת החלטת ההמרה היא חסרת כל אלטרנטיבות מלבד עצמה. סיני, אם להיות קונקרטיים, הצטרף אל חוג מכריו ומוקיריו של אביגדור ליברמן. בימים אלה הוא נמנה על ראשי מערך ההסברה של מפלגת ישראל ביתנו.

לא בכדי בחרתי בדימוי של חוזר בתשובה. אצל סיני, כמו אצל רבים אחרים שבליבם גמלה ההחלטה לחצות קווים אידיאולוגיים, משמשים בערבוביה נימוקים ענייניים ועניינים שברגש. לוגית, הוא מקבל את תפיסת הפתרון הדמוגרפי של ליברמן (''אז האדם והאדמה שלו יעברו למקום אחר, מה הבעיה בזה?''). אבל כשהוא נשאל לגבי חבירתו הזמנית של ליברמן לרחבעם זאבי המנוח בהקשר של אימוץ תפיסת הטרנספר שפיתח האחרון הוא עושה מאמץ להיחלץ מהמבוכה (''אביגדור לא מאמין בטרנספר. לדעתי איפשהו בהצטרפות שלו לגנדי לתקופה מסוימת נדבקו בו גם תפיסות שהחזיק גנדי. לא הייתי איתו לשנייה אם הוא היה תומך בטרנספר. נקודה. הוא מדבר על חילופי שטחים. הדבר הזה של לקחת בנאדם ולהעביר אותו למקום אחר, להוציא אותו מביתו, לא קיים בלקסיקון של אביגדור''(. כאשר הוא נשאל על החשדות שליברמן מעורב במעשים פליליים הוא מייצר נאמנות חסרת פשרות ולא טורח להתמודד עם העובדות הידועות (''אני לא רואה את זה ממטר. האיש הזה חף מכל פשע, זה פשוט קשקוש. אביגדור לא גנב ולא עשק. החשדות בפלילים הופנו נגדו מהרגע שהקים מפלגה. הם כל הזמן. כל החשדות האלה עוסקים בכסף שבו הוא אמור לממן פעילות פוליטית. גם לו ידעתי שיש בחשדות אמת הייתי נמצא באותו מקום. כאן'').

סיני נולד בקרית חיים, חממה של תנועת העבודה שגם שורשי הפרטיים נטועים בה. הקריה הקטנה והמיוחדת הזאת (למעט קרית שמואל בעלת הצביון הדתי, היא היחידה בין הקריות שבמפרץ חיפה שלא הפכה לעיר) הוציאה מתוכה את הרמטכ''ל לשעבר משה יעלון, האלופים עמרם מצנע, דורון רובין, אילן בירן (לשעבר בירנבוים) ודודו בן בעש''ט, קצין המשטרה יעקב בורובסקי, הפסיכולוגים מרים ארז ואילן בירן (לשעבר בלומנפלד, להבדיל מהקצין הבכיר הנושא את אותו שם), העיתונאי שרגא עילם, הפוליטיקאים יונה יהב ויהודית נאות, המפקח על הבנקים לשעבר יואב להמן, המוסיקאים חוה אלברשטיין ויהודה פוליקר ועוד רבים אחרים. בקרית חיים ההשתייכות לתנועה המאוחדת, לנוער העובד והלומד או לשומר הצעיר (ובעקבות זאת גם ההגשמה החלוצית בדמות הצטרפות לגרעין נח''ל או ליחידה קרבית) הייתה עניין שבשיגרה. זה לא אומר שכל מי שיצא משם נותר מפא''יניק בנשמתו, אבל זה נותן מושג כללי על המקום והאווירה ששררו בו.









סיני הוא דוגמה מעניינת של חזרה בתשובה דווקא משום שהחלטתו אינה הקיצונית ביותר שהתקבלה כאן. אריאל זילבר, מוסיקאי מוערך אחר (ולדעת רבים מיוצרי הרוק הטובים ביותר שצמחו כאן), עבר בשנים האחרונות מהפך קיצוני עוד יותר. ב-‏2001, בראיון ב''ידיעות אחרונות'' לקראת הופעתו בפסטיבל הפסנתר, ביטא זילבר עמדות קיצוניות ומעוררות מחלוקת כנגד הומואים, קיבוצניקים, שמאלנים, ערבים ואחרים. הוא הזדהה כמי שתומך בהגברת המעורבות הדתית בחינוך וכמי שנתן את קולו בבחירות לכנסת לרשימתו של אביגדור ליברמן. כמה חודשים לאחר מכן חזר זילבר ותמך, הפעם בראיון ל''מקור ראשון'', בטרנספר של ערבים מארץ ישראל, בדומה לזה שנעשה בקוסובו. הוא אימץ רטוריקה ימנית מובהקת וקבע במפורש כי אינו מאמין ''לכל מה שבא מהצד המוסלמי''. חזר בתשובה, התיימן עוד יותר (אם בתחילה תמך בליברמן הרי שבמערכות הבחירות האחרונות הוא מזדהה עם הכהניסט ברוך מרזל) ובסדרת ראיונות ביטא תפיסות הומופוביות, גזעניות ואפילו הזדהות עם רוצחו של ראש הממשלה רבין, יגאל עמיר. זילבר השתדל עד כדי כך להיות אנטי-ממסדי שאפילו הלך וכתב המנון לקבוצה החרדית הקיצונית נטורי קרתא, שאינה מכירה במדינת ישראל.

נוסף על שני אלה אפשר לראות כאן עוד רבים אחרים שנחשבו בעבר לחלק מהמימסד של תנועת העבודה ולימים הזדהו בגלוי עם הימין האידיאולוגי. נעמי שמר, ילידת קבוצת כנרת, עשתה את זה כבר לפני שלושים שנה, כשיצאה נגד פינוי ישובי סיני במסגרת הסדר השלום עם מצרים. ''אל נא תעקור נטוע'', השורה המתחננת בשירה הידוע ''על הדבר ועל העוקץ'', הפכה לאחת מסיסמאות המאבק ההוא. דודו אלהרר, אחד המבצעים המועדפים על שמר בכל הנוגע ליצירתה שלה, מזוהה כבר שנים ארוכות עם הימין האידיאולוגי ותומך במתנחלים. אותו הדבר נכון גם לגבי חיים טופול. מדובר באחד השחקנים המצליחים ביותר שצמחו כאן. באוקטובר 2001 התוודה טופול, בשידור טלוויזיה, כי הוא מצוי פוליטית ''ימינה מגנדי''. הוא שב ואמר דברים דומים גם לאחר מכן. עד כדי כך ייחסו האינטלקטואלים הבולטים בימין חשיבות למעברו של ארבינקא, הצבר השובב, שהצטייר עד אז כמפאיניקי למהדרין, שאורי אורבך כתב, בנימה סחבקית ש''גם חיימק'ה שלנו'' - תוך שהוא קובע, כצפוי, ש''אמנים ידועי שם אחרים פשוט חוששים להביע עמדות ימניות''. אליבא דאורבך (ואחרים, אפשר להניח), האידיאות הימניות חבויות היטב בנפשם של לא מעט בוהמיינים, אלא שהאקלים הפוליטי הנוכחי הוא הוא המקל עליהם להוציאן לאוויר העולם.

התנתקות כן, פינוי לא. מגד (מקור תמונה 2).

מקובל להניח שבוהמה בעולם המערבי - כל בוהמה - נוטה לתמוך בשמאל הפוליטי. יש לכך לא מעט סיבות. בין השאר, מדובר בעובדה שיצירתו של בוהמיין היא אישית מאוד ומתקשה, בדרך כלל, לבטא מסר מדוייק של מימסד כלשהו. אמן רואה עצמו בדרך כלל כמי שמעוניין לשנות ולשפר את המציאות ולא לשמר אותה. אנשיה מגלים סובלנות רבה יותר כלפי האחר, השונה, מאשר כלפי המימסד השליט והאידיאות שלו ונטייה לאימוץ ערכים אוניברסליסטיים, כאלה שאינם מגדירים את היחס לאדם לפי השתייכותו השבטית.

ובכל זאת, חל בשנים האחרונות שינוי מסוים. מי שהיה מתבקש לפני עשר שנים להצביע על איש ימין מובהק במיינסטרים הבידורי והאמנותי של ישראל, היה מתקשה לעשות זאת. שמותיהם של צביקה פיק וספי ריבלין הם הראשונים - ואולי היחידים - שהיו ניתנים כתשובה. הרהור נוסף היה מעלה את שמו של אפרים קישון ובשנים מסוימות גם טומי לפיד. אבל בשנים האחרונות הזדהו יותר ויותר שחקנים, זמרים ואחרים כמי שתומכים בימין הפוליטי או שדיעותיהם בנושאי דת ומדינה שמרניות במיוחד. יתר על כן, כמעט בכל המקרים מדובר בדמויות בעלות ותק בלתי מבוטל בעולם הבידור הישראלי. והכוונה במקרה הזה אינה לסאבלימינל, למשל, אלא ליוצרים שבלעדיהם התרבות הישראלית לא הייתה מה שהיא כיום.

כשמנסים לפענח את מעברם של יוצרים מוערכים שגדלו בשמאל החברתי אל שורות הימין האידיאולוגי מגיעים לכמה תובנות בסיסיות. יתכן שבכאוס החברתי הכללי יש בלב חלק מאנשי הבוהמה כיסופים אל אידיאות שמקדשות יעדים לאומיים. בשנות החמישים, הששים וחלק מהשבעים, יעדים כאלה היו חלק מאורח החיים כאן. ההתפרקות המתמשכת של החברה הישראלית מהמיתוסים המעצבים שלה וכשלונם של סמלים מובהקים של המשטר הישן להחזיק מעמד (הקיבוצים, ההסתדרות, מפלגת העבודה) מאלצים אותם לבחון מחדש את מערכת הערכים כאן, כפי שהיא משתקפת במערך הפוליטי הקיים. מי שמייצג כיום את תחושת ''העולם כולו נגדנו'', שהייתה אופיינית כל כך בעשרים השנים הראשונות למדינה, הוא הימין. מי שמציג עצמו כמי שמיישב את מרחבי הארץ הוא הימין. מי שנוקט יד קשה כלפי הערבים - כפי שעשו אותן ממשלות מפאיניקיות שהטילו משטר צבאי על ערביי ישראל - הוא הימין. יתכן, איפוא, שבאווירה בה קווי התיחום האידיאולוגיים מיטשטשים, קל יותר להחליף זהות פוליטית - או לאמץ בפומבי זהות שבמשך שנים הסתתרה תחת מעטה לאטנטי.

אבל זה לא רק זה. בשנים האחרונות מאמץ הימין האידיאולוגי רכיבים שלמים מהפולקלור ששימש במשך שנים דווקא את הסוציאל-דמוקרטיה הציונית. בעצרות ימין רבות נוהגים לשיר את ''אין לי ארץ אחרת'', שיר שכתב בזמנו אהוד מנור כביקורת על אזלת-היד והיעדר ההתייחסות למותם המיותר של חיילים רבים בזמן המלחמה ושנתפס כטקסט מחאה נגד מלחמת לבנון. כיום אומצו המלים הללו על ידי היוצאים נגד פינוי שטחים במסגרת הסדר מדיני או צבאי עם האויב. אצל אמנים רבים מהווה הסמליות הזו אות ועדות לכך שמאפיינים של המפאיניקיות הישנה, אותו בן-גוריוניזם שהתבטא לא רק בעמידה ביטחונית נחרצת אלא גם ביציאה אל המרחבים כדי להקים יישוב ספר, בתפיסה שבתקופה בה קיימת מחלוקת טריטוריאלית ראוי ליישב טריטוריה שנויה במחלוקת כדי לשמר את הזכות לטעון לבעלות עליה. (לי, אגב, יש תיאוריה בלתי-מושלמת הטוענת שמרכיבי הימין מחקים ומתאימים לעצמם לאורך זמן ובאיחור משמעותי אידיאות של השמאל תוך התעלמות מהרלוונטיות שלהן למימד הזמן, אבל נעזוב את זה עכשיו).

רבים מהם מצרים על כך שהאליטה ששירתה את המדינה בדור הראשון לקיומה הפכה לאחר מכן לאליטה נהנתנית ומתחמקת שהאינדיבידואליזם הקיצוני בראש מעייניה. היא וצאצאיה התבצרו בשכונות היוקרה של מרכז הארץ, עברו מחקלאות ומשיתופיות להיי-טק ולשוק ההון וקידשו את מולך הממון. רבים ממרכיביה מצדיקים היום תפיסות שבימים עברו נחשבו לבלתי ניתנות לביטוי. השתמטות משירות צבאי, למשל. אדם כמו האלוף (מיל.) אלעזר שטרן, שבימי שירותו כראש אגף כוח אדם במטכ''ל נלחם בכל כוחו בלגיטימציה המתרחבת להתחמקות משירות צבאי, נחשב בעיניה כאדם מוזר, תימהוני משהו, המתעקש על ערכים שאבד עליהם הכלח, ששוב אינם רלוונטיים לחברה בת-זמננו. לעומת זאת, בקרב ציבור שורשי גדול זכה האיש הזה להוקרה גדולה. הם ראו בו אדם הנלחם על ערכים שעליהם גדלו הם עצמם, לרבות סולידריות וחובות משותפים לכלל האזרחים.

נגד ההרס בקטיף. רוטבליט (מקור תמונה 3).

רבים מהם עברו תפנית בימי ההתנתקות של קיץ 2005. אחד מבכירי היוצרים שהצטרפו למגמה הזו הוא לא אחר מאשר יעקב רוטבליט. אותו רוטבליט שחתום על ''שיר לשלום'' המיתולוגי, המנון הפגנות השמאל, השיר שנספג בדמו של יצחק רבין באותו לילה נורא בכיכר העיר. אותו משורר שיצר שירים בלתי נשכחים, החל מ''אני רואה אותה בדרך לגימנסיה'', ''אמא אדמה'', ''דברים שרציתי לומר'' ו''חוזה לך ברח'' , וכלה ב''כמה טוב שבאת הביתה'', ''צא מזה'', ''קפה טורקי'' ו''שלום חבר''.

מדי כמה שנים מוציא רוטבליט אלבום אישי משל עצמו. זמר גדול הוא לא, אבל לטעמי, לפחות, ככותב טקסטים למוסיקה פופולארית רק מאיר אריאל המנוח היה ברמתו. אלה אלבומים מעוררי מחשבה, שצריך להאזין להם היטב כדי להבין את הרבדים השונים של משמעויות המלים, לקלוט את הצירופים הנדירים ולהתרגל אל הנימה האפוקליפטית השזורה בהם. האלבום האחרון שלו, ''מדינת היהודים/ קטעים'', מעיד על פנייה חדה ימינה של היוצר המופלא הזה. ''כל חבר קיבוץ פושט רגל על חורבות כפר ערבי נטוש נהיה לי יפה נפש ליברלי/ ואני אוייב העם בונה על אדמה כבושה אימפריה קולוניאלית/ הם רוצים לראות אותי הולך חפוי ראש, לבוש שק ואפר מהריסות ביתי/ והמשורר משיח' מוניס מרמת אביב יכתוב לניו-יורק טיימס על צדק פיוטי'', הוא שר ב''שיר ארצישראלי'' שלו - שיר שהפזמון החוזר בו מסתיים במלים ''תפעיל את הבולדוזר אריק/ בוא נתחיל להרוס''. כל מילה נוספת מיותרת. יאיר שלג, בעצמו חובש כיפה, ניתח את המגמה הזו אצל רוטבליט, והגיע למסקנה כי יותר משהוא מזדהה עם מפעל ההתנחלות הוא מתעב את צביעות השמאל, היוצר גל חדש של שנאה כלפי הימין.

או, למשל, הסופר אהרן מגד. האיש, לשעבר חבר קיבוץ שדות ים ועורך ב''למרחב'' ומחברם של ''חדוה ואני'', ''איי לייק מייק'' ו''החי על המת'', פרסם בשנים האחרונות שורת מאמרים ובהם פרש השקפת עולם ימנית מתונה. גם הוא נדרש להתנתקות ובהציגו עמדה שהיא סינתזה של שמאל וימין תמך במתן שלטון עצמי לפלסטינים ברצועת עזה אך סבר שאין לפנות את ההתנחלויות, בעיקר מנימוקים אנושיים הקשורים בזיקה שבין אדם לאדמה. ''מבחינה הומניסטית צרופה, אין כל הצדקה מוסרית שנשלוט בכוח במיליוני ערבים, וממילא, בכוונה ושלא בכוונה, נאמלל ונשפיל אותם'', כתב, ''והתקוממותם של הערבים על שליטה זו והתגוננותנו מפניה, בהכרח גורמות לשפיכות דמים שאין לה סוף. מה גם שהקשר ההיסטורי והתנ''כי שלנו לרצועת עזה הוא קלוש ביותר. מאותה בחינה הומניסטית, איך אפשר לדבר בקלות ראש על פינוי בכוח של אלפי מתנחלים מבתיהם – ומן האדמה שממשלות ישראל יישבו אותם עליה, והם דבקים בה מכוח אמונתם ועבודתם – ועל העברתם לאזורים אחרים, כאילו הייתה זו העברה מדירה לדירה?''

יוצרת מוערכת אחרת שההתנתקות יצרה אצלה שבר ממשי היא סופרת בני הנעורים אסתר שטרייט-וורצל. הסופרת בת ה-‏76, הורתה של הקלאסיקה ''אורי'' ושל ספרים סוחפים כמו ''אליפים'', ''בן הערובה'' ו''מכתבים לצופיה'', פרסמה את ''קיץ כתום'', ספר נעורים העוסק בחוויותיהם של בני נוער שנאלצו לפנות את ביתם בגוש קטיף. מי שהגיבור המוכר שלה היה נער שגדל במושבה חקלאית והתנדב לשרת בפלמ''ח מצאה עצמה מזדהה עם התפיסה הימנית הרואה בהתנתקות מעין נסיגה בלינאריות של ההיסטוריה ההתיישבותית ובדומה לגיבוריה במציאות ובספרות אף החליפה את המונח ''התנתקות'' ב''גירוש''. נימוקה העיקרי לעמדה הפוליטית שביטאה היה היסטורי במהותו: ''...היום ברור לי, בניגוד למה שהיה בעבר, שאני ימין. למרות השינוי שעברתי דבר אחד נשאר אצלי זהה: הידיעה שהארץ שלנו, והיא חייבת להיות שלנו, כי קיבלנו אותה עוד מימי התנ''ך ואחר כך מהאו''ם''.









ושוב: התנועה הבוהמית משמאל ימינה אינה דבר חדש. מיד לאחר מלחמת ששת הימים פרסמו אנשי רוח ופוליטיקאים, בהם רבים שהיו מזוהים עם תנועת העבודה, גילוי דעת ובו נאמר ש''ארץ ישראל היא עתה בידי העם היהודי, וכשם שאין לנו רשות לוותר על מדינת ישראל, כך מצווים אנו לקיים מה שקיבלנו מידיה: את ארץ ישראל. הננו חייבים בנאמנות לשלמות ארצנו, כלפי עברו של העם וכלפי עתידותיו גם יחד, ושום ממשלה בישראל אינה זכאית לוותר על שלמות זו''. על גילוי הדעת הזה היו חתומים, בין השאר, נתן אלתרמן, משה שמיר, חיים גורי, יהודה בורלא, יעקב אורלנד, דב סדן, זרובבל גלעד ורחל ינאית בן צבי. אבל תקופה זו הייתה אפופה בעירפול החושים שנלווה אל האופוריה שחדרה הנה ביוני 1967. גורי, למשל, חזר בו מחלק מהדברים שאמר אז. יתכן שגם אחרים.

זכות היסטורית. שטרייט-וורצל (מקור תמונה 4).

אבל יש הבדל משמעותי בין שני הגלים הללו. אם באותו קיץ היסטורי היה מדובר בתחושה שהמדינה מצויה על צומת דרכים היסטורית וההתיישבות בחלקיה הכבושים של ארץ ישראל הצטיירה כאופציה ריאלית, הרי שקרוב ליובל שנים מאוחר יותר ההליכה ימינה היא תוצר של תחושת התפרקות חברתית ומדינית. השמאל של סוף העשור הראשון במאה ה-‏21 אינו רוצה עוד ליישב את הפריפריה אלא מטיף לרדיקליזם מתוך מעוזיו האורבאניים. הביטחוניזם, שהיה ממאפייניהן הבולטים של מפלגות כמפא''י, רפ''י ואחדות העבודה, אינו נתפס עוד כחלק בלתי נפרד מהסוציאל-דמוקרטיה. הולכים וגוברים הקולות הבאים משמאל לנטוש את דרך המלחמה כעניין שבעקרון, גם כאשר חלקים רחבים באוכלוסיה תופסים את היציאה אליה כברירת מחדל, כתוצאה בלתי נמנעת של הידחקות אל הקיר.

במצב כזה הימין הוא ברירה כמעט מתבקשת. ובמצב בו המפלגות הן סופרמרקטים של עמדות שהקשרן הכולל רופף למדי ומייצגות יותר שבטים מאשר רעיונות, דווקא אדם כמו אביגדור ליברמן מציג משנה סדורה למדי. יש לו רעיונות ברורים על מה שצריך כדי להחזיר את היציבות למדינה הזאת: שינוי שיטת המימשל, כינון חינוך שמרני, הקמת בית משפט לחוקה, חילופי שטחים על בסיס דמוגרפי, הנהגת נישואין אזרחיים. התפיסה הזו מייצגת, לפחות בעיני אנשים כמו אריק סיני, חזרה לישראל מוכרת יותר, חמימה יותר. ישראל בה כמעט ואין יהודים המוכנים לקבל את צדקת הפלסטינים כהנחת מוצא (ושוללים בכך את זכותם של יהודים אחרים לקיים כאן מציאות ריבונית לגיטימית). ישראל שמשטרה יציב וחזק והיא אינה צריכה לעסוק מבוקר עד ערב בתעלוליהן של שותפות קואליציוניות זוטרות המבקשות לסחוט את ראש ממשלתן. מדינה שהקצוות בה ברורים ואינם נהנים מלגיטימציה של המרכז ושל מעצבי דעת הקהל ושבה אדם שנאבק למענה הוא פטריוט ואדם שתומך באויביה הוא בוגד. בקיצור, מדינה עם כללים ברורים ותפיסות ברורות. כל מה שהם מתקשים למצוא בה היום.

הם רואים את המציאות המתהווה כאן, מציאות בה הביטחון האישי נסדק ומתערער, מערכת החינוך הולכת ומתפוררת והמדינה מתפרקת מאחריותה לשירותי יסוד שאותם העניקה פעם לאזרחיה והיום היא מעודדת אותם לצרוך אותם בכוחות עצמם. שום מנהיג מהשמאל לא נותן להם פתרון לכל אלה. בין השורות של דברי סיני, שטרייט-וורצל, מגד ואלהרר אפשר לראות את כל הבעיות הללו. הם בחרו להתמודד עימן באמצעות חציית הקווים הפוליטיים. להערכתי, לפחות, הם אינם האחרונים.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
תגובה   רחלי   יום ב', 05/01/2009 שעה 22:50   [הצג]
כמה נקודות: הימין הישראלי הוא השמאל האמיתי   אייל   יום ב', 05/01/2009 שעה 22:53   [הצג]
תודה - פוסט מוצלח מאוד   דובי דוברמן   יום ג', 06/01/2009 שעה 1:32   [הצג]   [2 תגובות]
והעיקר חסר   אברהם   יום ג', 06/01/2009 שעה 5:32   [הצג]
(ללא כותרת)   גורו יאיא   יום ג', 06/01/2009 שעה 8:07   [הצג]   [3 תגובות]
אורי זה מזכיר קצת את ארה''ב   סטודנט   יום ג', 06/01/2009 שעה 19:33   [הצג]
הבהרה לגבי אריאל זילבר   שי פישר   יום ג', 06/01/2009 שעה 22:01   [הצג]
אזרח.   אלמוני   יום ד', 07/01/2009 שעה 15:09   [הצג]
(ללא כותרת)   אילן   יום ד', 07/01/2009 שעה 16:37   [הצג]
אחיזת עיניים מסויימת   טלי לרנר   יום ג', 13/01/2009 שעה 7:31   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©