השופט הדגול כַּרַכַּש
יום ד', 24/12/2008 שעה 19:21
הביטוי ''זהו אחד ממשפטיו של כַּרַכַּש'' או ''אחת מפסיקותיו של כרכש'' מקובל בין בני ארץ ישראל כשמדובר בהחלטה שהיא מופרכת לגמרי, אף כי היא מתבססת על ראיות במשפט. אומרים כי הביטוי נוצר לפני כמה מאות שנים במשך שלטונו של האמיר בהא א-דין כַּרַכַּש, או כַּרַכּוּש, שחי בחלקה המאוחר של המאה ה-‏12 והיה משרתו הנאמן של צלאח א-דין הגדול, אשר הפקיד בידיו את בניית הביצורים החדשים בג'בל אל-מוקטם בקהיר. אומרים שהחפירה החצובה בסלע, המגינה על המצודה שם, נחפרה במצוותו. הוא גם פקד על חיל המצב בעכו, בעת שעיר זו נכבשה על ידי ריצ'ארד לב-הארי בשנת 1192. לפיכך, המדובר בדמות היסטורית ופסקי הדין המוזרים, אשר בגללם היה למשל ולשנינה, נבעו כנראה מכתבי פלסתר שהפיצו אויביו. שלושה סיפורים למזכרת.









סיפור טוב יכול לפעמים לעשות את ההבדל בין זיכרון לשכחה. רבים מאיתנו המטיילים באיזור הרי יהודה ונתקלים בעץ הקטלב יכולים לדקלם כמעט בעל פה את הסיפור על האב ובנו שהתקוטטו על אהבתה של נערה יפת תואר, עימות שהסתיים ברציחת האב על ידי הבן - ומכאן שמו של העץ (''קטלב'' = קטל + אב). כמובן שאין זו אלא מעשיה נאה, אבל יש בה את האלמנט החמקמק הזה המאפשר לשומעיה לזכור אותה שנים ארוכות.

את מעשיות כַּרַכַּש נהגתי לספר לתלמידי בתי הספר אותם הדרכתי בשבילי הארץ. קריירת ההדרכה שלי ארכה, לסירוגין, בערך עשר שנים. זה התחיל בשנות הצבא והסתיים שנתיים-שלוש אחרי שנכנסתי לעולם העיתונות. מכאן אפשר להבין שנהניתי מהמקצוע הזה ושעסקתי בו גם במהלך עיסוקי האחרים. מכל מקום, גיבור הפולקלור הערבי הזה, העושה תמיד שימוש לקוי בהיגיון ובראיות, הזכיר לי במשך שנים ארוכות את המפקח ז'אק קלוזו, גיבור סדרת הקומדיות ''הפנתר הוורוד''. ומאחר ודמותו של כַּרַכַּש הולכת ונשכחת ופולקלור ערבי נראה כיום כמצרך בלתי מבוקש בעליל, החלטתי להביא כאן כמה ממעשיות אלה, למען תזכינה לחיי רשת משל עצמן.









סצינה בבית פרוץ. איור מתוך הספר ''אגדות מארץ הקודש'', ממנו נטולים שלושת הסיפורים.


עינו של הגנב


אורג שסגר את חנותו למשך הלילה הניח מחט ארוכה תקועה בתוך מלאכת ידו על הנול. לחנות נכנס גנב בעזרת מפתח מזויף ובעודו מגשש את דרכו באפילה, ניקרה המחט אחת מעיניו. הוא יצא מהחנות ונעל אחריו את הדלת.
למחרת בבוקר הוא סיפר את סיפורו לכרכש, השופט שאינו יודע משוא פנים, וזה שלח להביא אליו את האורג. הביט בו בחומרה ושאל:

- ''האם השארת מחט רפידה באריג שעל הכישור שלך אמש כשסגרת את חנותך?''

- ''כן''.

- ''ובכן, הגנב המסכן הזה איבד את עינו בגל רשלנותך; הוא התכוון לשדוד את חנותך, הוא כשל כשנתקל במשהו בחשיכה והמחט ניקרה את עינו. אני הנני השופט כרכש, שאינו יודע משוא פנים. הגנב המסכן הזה קיםח את עינו בגללך, ולכן תאבד אתה את עינך בצורה דומה''.

- ''אבל אדוני השופט'', אמר האורג, ''הרי הוא בא לגנוב ממני. לא הייתה לו שום זכות להימצא במקום''.

- ''איננו עוסקים במה שהפורץ הזה בא לעשות אלא במה שעשה. האם פרצו את חנותך או את דלתה, או שמא גילית בה איזשהו נזק הבוקר, האם היה חסר בה משהו?''

- ''לא''.

- ''אם כך הוא לא הזיק לך, ואתה רק מוסיף עוון על פשע כשאתה מטיח כנגדו את אורח החיים שלו. הצדק דורש שגם אתה תקפח עין''.

האורג הציע כסף לגנב, לקאדי, את הכל לשווא; השופט שאינו יודע משוא פנים לא היה מוכן להתרצות. לבסוף עלתה בדעתו מחשבה מבריק והוא אמר: ''עין תחת עין היא צדק, הו אדוני הקאדי, ואולם במקרה הזה אין זה הוגן לגמרי לגבי. אתה הוא השופט שאינו יודע משוא פנים ואני טוען בפניך כי בהיותי אדם נשוי ואב לילדים, אסבול יותר מאובדנה של העין מאשר הפורץ האומלל הזה שאיש אינו תלוי בו. כיצד אוכל להמשיך לארוג בעין אחת בלבד? אבל יש לי שכן טוב, חרש נשק, שאיננו נשוי. אפשר לנקר אחת מעיניו. הרי אין הוא זקוק לשתי עיניים כדי להסתכל לתוך קני הרובים''.

השופט חסר הפניות התרשם מצדקתם של הטיעונים ושלח להביא את חרש הנשק והורה לנקר אחת מעיניו.









שמלה מבד אדום


נגר אחד עסק בהתאמת הדלתות והסבכות לבית חדש. והנה נפלה לפתע אבן מעל החלון ושברה אחת מרגליו. הוא קבל בפני כרכש השופט חסר הפניות, שזימן את בעלת הבית והאשים אותו ברשלנות פושעת. ''אין זו אשמתי אלא אשמתו של הבנאי'', טען בעל הבית; שלחו, אפוא, להביא את הבנאי.

הבנאי אמר כי לא הייתה זו אשמתו, כי ברגע שהניח את האבן, אשר פגעה בנגר, עברה לידו נערה שלבשה שמלה בצבע אדום מבהיק כל כך, עד שלא יכול היה לראות את אשר עשה.
השופט שאינו יודע משוא פנים דרש לחפש את הנערה. היא נמצאה והובאה בפניו.

- ''יא מסטורה (המצועפת)'', אמר לה, ''השמלה האדומה שלבשת באותו היום עלתה לנגר ברגל שבורה, ועל כן את חייבת לשלם לו פיצויים''.

- ''לא הייתה זו אשמתי, אלא אשמתו של סוחר הבדים'', אמרה הנערה, ''היות וכאשר הלכתי אליו לקנות בד לשמלה, לא היה לו שום בד זולת אותו האדום המבהיק''.

קראו מייד לסוחר הבדים. הוא אמר שלא הייתה זאת אשמתו, מכיוון שהיצרן האנגלי שלח אליו רק את הבד האדום המבהיק הזה, אף כי הוא הזמין בדים מצבעים וסוגים אחרים.

- ''מה? כלב שכמוך!'' הזדעק כרכש, ''אתה סוחר עם הכופרים?''

והוא הורה לתלות את סוחר הבדים על המשקוף של דלתו שלו. משרתי הצדק נטלוהו ועמדו לתות אותו, אך הוא היה איש גבוה ודלת ביתו הייתה נמוכה; לפיכך הם חזרו אל כרכש, ששאל ''האם הכלב כבר מת?''. הם השיבו: ''הוא גבוה ודלת ביתו נמוכה מאוד. אי אפשר לתות אותו שם''.

- ''אם כך תלו את האיש הנמוך הראשון שתוכלו למצוא'', אמר כרכש.









הלווית הקמצן


קמצן עשיר וזקן סבל מהתקפי עילפון תכופים, שהיו מעוררים תקוות שווא אצל שני אחייניו, אשר ביקשו את מותו. אך אף על פי שהיה נופל ללא רוח חיים, תמיד חזר וקם על רגליו. מכיוון שהשניים לא יכלועוד לעמוד במתח ובלחץ לקחו אותו באחד הימים בעודו שוכב מחוסר הכרה, והכינוהו לקבורה.
הם הזמינו את איש הטהרה המקצועי, שהסיר את בגדיו של הקמצן, ולפי המנהג הקדום זכה בהם לעצמו, קשר את לסתותיו, ביצע בגופו את פעולות הטהרה הדרושות, מילא את הנחיריים, האוזניים ושאר הפתחים בגוף בצמר גפן טבול בתערובת של מי ורדים, קמפור כתוש ועלים מיובשים וכתושים של עץ הלוטוס. אז קשר את הרגליים בתחבושת סביב הקרסוליים והניח את הידיים על החזה.

כל הדברים הללו ארכו זמן ועוד לפני שאיש הטהרה סיים את מלאכתו, ניעור הקמצן. אבל הוא נבהל כל כך מהמתרחש, עד ששב והתעלף, וכך יכלו אחייניו לקיים את תהלוכת ההלוויה.

הם עברו כמחצית הדרך אל בית הקברות, כשהקמצן ניעור שוב לחיים מרוב טלטוליו של ארון המתים, אשר נגרמו מהחלפתם התכופה של נושאי הארון, שנדחקו קדימה כל העת כדי להחליף זה את זה ולזכות במצווה החשובה של הבאת מאמין אמיתי לקברו. הוא הרים את המכסה הרופף, התיישב והחל לזעוק לעזרה בקול גדול. הוקל לו מאוד כאשר ראה את כרכש, השופט שאינו יודע משוא פנים, בא במורד המשעול שבו עלה מסע ההלוויה, והוא פנה אליו בשמו.

השופט עצר את ההלוויה בו במקום, התייצב למול האחיינים ושאל אותם:

- ''האם דודכם חי או מת?''

- ''מת לגמרי, אדוני השופט''.

עתה פנה השופט אל המקוננים השיכורים:

- ''האם הגווייה הזאת חיה או מתה?''

- ''מתה לגמרי, אדוני השופט!'' בקעה התשובה ממאה גרונות.

- ''אבל אתם יכולים לראות במו עיניכם!'' קרא הקמצן הנדהם בפראות, כשהוא אינו מאמין למשמע אוזניו.
כרכש היישיר לעיניו מבט מחמיר.

- ''ישמרני אללה'', אמר השופט, ''פן אניח לראייה המתבססת על חושי העלובים, ולדבריך שאין עימם כל הוכחה, לבטל את דברה של חבורת עדים. הרי אני השופט שאינו יודע משוא פנים. המשיכו בהלוויה!''

למשמע הדברים האלה התעלף הזקן שוב. וכך, בעודו במצב זה, נקבר בשלווה.








מקור הסיפורים, כמו גם האיור, הוא בספר אגדות מארץ הקודש, מאת ג'יימס אדוארד הנאואר. הספר במקורו האנגלי יצא לאור בשתי מהודורות, האחת בשנת 1907 והשנייה - כמהדורה מורחבת - בשנת 1935. בשנת 1989 יצא לאור התרגום העברי של המהדורה השנייה. את הספר תרגמה דורית לנדס; ההדיר - רחבעם זאבי.





[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
שלושה סיפורים מצוינים :)   אבי   יום ה', 25/12/2008 שעה 11:11   [הצג]   [2 תגובות]
הגיון ברזל   דובי   יום ה', 25/12/2008 שעה 20:39   [הצג]
(ללא כותרת)   חיים   יום ה', 25/12/2008 שעה 21:10   [הצג]
תודה על הסיפורים ועל המושג.   א''ק   יום ג', 13/01/2009 שעה 18:50   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©