מסע הגחליליות
שבת, 13/12/2008 שעה 18:22
מדי פעם צף ועולה בי זיכרון ילדות עמום: הליכה לילית בוואדי הסמוך לשכונת מגורי או בשדה בור בשכונה עצמה. ושם, בין שיחי הסירה הקוצנית או העשבים הנמוכים שעל פני האדמה, מנצנצים אורות כתומים, מהבהבים לכמה שניות ואז כבים - ולאחר כמה שניות שבים ונדלקים. היו אלה גחליליות קטנות, שנימרו את השדות אז ושזוהרן הלך וגווע ככל שנקפו השנים. אם אני מבין נכון, זהו עוד תוצר של חומרי הדברה, בנייה מהירה והכחדה שיטתית של הסביבה הטבעית בה חיו ופעלו. לעתים אני שואל א עצמי לאן נעלמו כל אלה. אולי יצאו במסע לילי ארוך ובלתי הגיוני, הולכות בשורה בזו אחר זו, בדרכן אל מחוזות פראיים יותר. מעין שיירה ענקית של נקודות זוהרות העוה את דרכה בלילות האפלים. במידה מסוימת מזכירה התהייה הזו את התעלומה המטרידה את הולדן הצעיר מ''התפסן בשדה השיפון'': לאן עפים הברווזים כשהאגם בסנטרל פארק קופא.









לעתים קיימות במוחו של אדם תמונות ממציאות רחוקה כלשהי. זיכרון מטושטש כלשהו שנטבע בו עוד בילדותו הרכה ולא נותרה ממנו אלא גחלת עמומה מאוד. הרבה פעמים מדובר בזיכרון שלא ניתן לשחזר. במציאות שנמחקה מחינו ושוב אינה אל – ובכן, זיכרון בלבד. וישנן גם מציאויות שאיש אינו זוכר מלבדך. כאלו שהן נחלת האדם הבודד. אינני מכיר עוד אנשים כמותי, המתגעגעים אל הזיכרון המסוים שעליו אני מתכוון לספר כאן בקצרה. לפיכך, עד להודעה חדשה, אני לבדי בעניין הזה.

בימים האחרונים צפות במוחי תמונות מעורפלות של גחליליות. אי שם, לפני שנים רבות, ראיתי אותן בהמוניהן. היה זה, יש להניח, במהלך טיולים ליליים בשדות ובוואדיות. במקום בו גרתי, שכונת כרמליה שבחיפה, היו לא מעט שדות, חורשות וואדיות. מקומות שילדים אולי משחקים בהם, אבל אינם נוטים לגעת לרעה בחרקיהם הנסתרים.
 
ליל גחליליות. אורות זוהרים פזורים על פני השדה ומהבהבים בחיזור נלהב (מקור תמונה 1).
 

אני זוכר את זוהרן הזרחני, בעל הגוון הכתמתם. אני זוכר אותן מהבהבות בעודני הולך בין שיחי הוואדי שהוביל מרכס הכרמל בואכה בית העלמין הגדול שנקרא אז כפר סמיר. התייחסתי אליהן כאל חלק מהחיים, חלק מהסביבה. לא העליתי אז על דעתי שיום אחד לא אראה אותן יותר. שהזוהר הכתום הזה פשוט יחדל להתקיים. הן היו פיסה אינטגראלית של הנוף, כמו שיחי הסירה הקוצנית, אצטרובלי האורן, פרחיו המצהיבים של הטיון הדביק או הניחוח החריף העולה באפו של כל הממולל בין אצבעותיו עלה ירוק ומחוספס שנקטף משיח אזוב. הן פשוט היו שם, הגחליליות הללו. כמו חרקי הלילה האחרים המקרינים את תכונותיהם: הצרצר את קריאות החיזור שלו הנשמעות היטב באוויר הערב החמים; הינשוף, שמעופו החרישי כמעט שאינו נשמע והוא חולף בשמיים הכהים כנקודה שחורה, כמעט בלתי ניתנת להבחנה; הרוח הקלה המנשבת באמירי האורן והאלון.

היעלמותן הייתה מהירה ואני, בעוונותיי, הייתי צעיר מכדי לנצור את הזיכרון הזה באופן משמעותי, כלומר ברור ומובהק מזיכרונות אחרים של תקופת הילדות. אני זוכר את הפעם הראשונה שהרגשתי שהן חסרות לי. היה זה כמה שנים מאוחר יותר, כשקראתי את ''סיירת ורה קרוז'' של תומס מיין ריד, ספר המתאר את הרפתקאותיו של המחבר כחייל בצבא האמריקני במלחמה נגד מכסיקו. מסופר שם על שליח המביא הודעה שני קצינים אמריקניים הרוכבים בחשכת יער. מאחר והחושך אינו מאפשר קריאה, הולך הלה ומביא גחלילית מקומית כדי להאיר בה את הנייר. הנה הקטע המדויק:
 
(מקור: הספר ''סיירת ורה קרוז'' מאת תומס מיין ריד, הוצאת כתר, ירושלים, 1973).
 

גחליליות בוגרות, כך למדתי לימים, משתמשות ביצירת האור כאמצעי תקשורת עם בני המין השני. זכר הגחליליות המחפש לו בת זוג, נוהג לעוף בשעות החשכה ולשדר את דגם הבזקי האור המייחד אותו. אור חזק מדכא את פעילותו והוא שוקע במעין אדישות. אולם כשהוא מוצא לו אזורים חשוכים, הוא מעופף ומאותת.כל הבהוב נמשך שניות ספורות. הנקבה, היושבת על הצמחים, ובמינים רבים אינה מסוגלת לעוף, מגיבה אף היא בהארה הייחודית למין שלה עד שהזכר מבחין בה. וקימות גם אותן נקבות גחליליות אכזריות, שמפיקות תגובות אור של מינים אחרים לזכרים שאינם בני מינן, וכשאלה יורדים אליהן - הן טורפות אותם. אבל קשה לומר שבאותה ילדות רחוקה חשבתי על גחליליות דווקא כמייצגות תדמית מרושעת כלשהי.

מאז, כאמור, חלפו שנים ושוב אינני מבחין עוד בגחליליות הללו. בשום מקום. בילדותי רגיל הייתי לראותן על מורדות הכרמל, אבל כיום הן אינן נראות עוד בשום פינה אחרת של הארץ. ובמידה שהן נמצאות, שוב אינני מבחין בהן. קראתי שהריסוס בחומרי הדברה קטל רבות מהן.

לעתים אני מוצא עצמי תוהה מה קרה לכל אותן גחליליות. להיכן הלכו. איפה הן נמצאות עכשיו, לאחר שעזבו את ההרים ואת השדות שהיו חלק מנופי ילדותי. משהו בדומה לתהייתו המפורסמת של הולדן קולפילד מ''התפסן בשדה השיפון'' לאן עפים הברווזים כשהאגם בסנטרל פארק קופא בעונת החורף. ואז צצה ועולה תמונה של אורות הבוהקים בחשכת הערב, אור אחר אור אחר אור אחר אור, במעין שרשרת מתמשכת ובלתי נגמרת. כאילו יצאו הגחליליות למסע בטור ארוך, בבקשן להן מקלט מאותם שדות שהכרתי. כשקראתי את ''סיירת ורה קרוז'' תהיתי ביני לבין עצמי אם היצורים הזוהרים הללו שמו פניהם לארץ רחוקה ובה הם חיים בקהילות ענק, עוסקים בחיזור בלתי פוסק ומשוחררים מאימת חומרי ההדברה של המין האנושי.

בסיומה של דרמת הבייסבול ''שדה החלומות'', בה מקים החוואי ריי קינסלה מגרש בייסבול בלב שדות התירס ובו משחקים כוכבי עבר שהתפוגגו בערפל הזמן, נראית שיירה אדירה של מכוניות העושה את דרכה אל המגרש. נוסעיה באים לראות את העבר קם לתחייה. התור הארוך והמפותל של אורות הנסיעה נראה בעין המצלמה ההולכת ומתרחקת כשיירה ענקית של גחליליות החוצה את הלילה הכהה בואכה ריבוע המגרש המואר.









דומני שאין עוד אדם ממכירי הזוכר את הגחליליות כחווייה של ממש בחייו. אם יש כאלה, אשמח לשמוע על כך.






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
ביקור   דובי   שבת, 13/12/2008 שעה 18:54   [הצג]   [4 תגובות]
(ללא כותרת)   מולי   שבת, 13/12/2008 שעה 21:38   [הצג]
זה אכן נדיר   אילן   יום א', 14/12/2008 שעה 16:46   [הצג]   [2 תגובות]
טיול לצפיה בגחליליות   שושי   יום ב', 15/12/2008 שעה 8:49   [הצג]   [2 תגובות]
אש לילה   אורחת לרגע   יום ב', 15/12/2008 שעה 13:47   [הצג]
האם הגחליליות נעלמות???   טל   יום א', 01/02/2009 שעה 17:07   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©