חלוצי מִדיָן
יום ד', 27/06/2007 שעה 22:59
בשנת 1891 נטל על עצמו יהודי מומר בשם פאול פרידמן ליישב פליטים יהודיים במדין, ארצו של יתרו וחבל נידח בערב הסעודית של היום. הרעיון היה להקים במקום מושבה יהודית שתספק את צרכי התושבים הערביים בסביבה, תדע להגן על עצמה ותהווה את הבסיס לכיבוש ארץ ישראל על ידי צבא יהודי. מעין מסע צלב מודרני (או ''מסע מגן דוד'', אם לדייק). פרידמן כמעט ולא ניסה לגייס תמיכה מדינית ממעצמות אחרות. הניסיון קצר הימים החל בגיוסם של פליטים יהודים בקרקוב, המשיך בהפלגה למצרים ובסדרת אימונים צבאיים ונסתיים בנחיתה על חוף מדברי שבסופה התפוררה היוזמה לחלוטין בשל בקיעים חברתיים פנימיים ואיומים מצד מעצמות בעלות השפעה באזור. גורלו של פרידמן הוא בגדר מסתורין. בשום מקום לא עלה בידי לברר מה קרה אותו לאחר מכן. הניסיון כולו נדון לשיכחה היסטורית מצערת ולא תועד אלא בשנים-שלושה ספרי הרפתקאות דווקא. חבל.










היה זה אברהם אבינו - שוב הוא - שבו החל הכול. לא רבים זוכרים זאת, אבל נוסף על אשתו הרשמית שרה ופילגשו הצעירה הגר, מהם נולדו אבות אבותיהם של עם ישראל והעמים הערביים, הייתה לו, לחוואי הבקר הייחודי הזה, גם אישה נוספת, קטורה שמה. שישה ילדים נולדו להם. אחד מהם, מדין שמו, היה אב לחמישה והוא הוא אבי אבות עם המדיינים. על בני קטורה מסופר שאברהם שלח אותם ''אל ארץ קדם'', מסיבה טמירה כלשהי שמן הסתם לא נדע אותה לעולם.

''ארץ מדין'', ספרו של החוקר וההרפתקן ריצ'ארד ברטון. ככל הנראה סיפק הספר השראה לחלק מתוכניותיו השאפתניות של פאול פרידמן (מקור תמונה 1)

פעמים רבות נזכרים בני מדין במקרא. הם נודעו כרועים וכרוכלים, והמקרא אף מתאר אותם כשודדים מובהקים. בפרשת מכירת יוסף היו מעורבים ''אנשים מדינים סוחרים'', שהוציאו את הצעיר המבוהל מהבור אליו השליכוהו אחיו, ומכרוהו לישמעאלים בעשרים שקל כסף. אבל האיש הידוע ביותר מאז ומעולם בהקשר של עם זה היה יתרו כהן מדין, מי שהפך ברבות הימים לחותנו של משה בן עמרם. פרשיות חייהם של שני אלה נקשר זו בזו ובני משפחת יתרו אף נילוו אל בני ישראל בנדודיהם במדבר. בערבות מואב גילו בני מדין איבה לישראל, ואלה לחמו במדינים ועשו בהם שמות. לפרשה זו היה קשר עם עבודת האל בעל-פעור, שבה נטלו חלק בנות מדין ושבאחד משיאיה הרג פנחס בן אלעזר אישה מדינית. בימי השופטים נדדו המדינים צפונה, פלשו אל עבר הירדן המערבי והתנגשו עם בני ישראל. שיאם של חיכוכים אלה היה בקרב המפורסם בעמק יזרעאל, בו הכריע אותם גדעון. הלה רדף אחרי המדינים הנסוגים עד קרקׂר (שמשערים שהיא מצויה בוואדי סרחאן שבעבר הירדן המזרחי, על גבול המדבר) - ושם הביס אותם והוציא להורג את מלכיהם. מכאן ואילך פסקו המדינים להיות גורם מדיני או צבאי בעל משמעות.

המדינים נדדו עם עדריהם אל מקומות בהם יכלו למצוא משאבים שניתן להתקיים מהם. הם הי שכנים למואב וללכת סיחון האמורי, על גבול המדבר הערבי, ונדדו במדבר סיני ובדרך המסחר שבין ישראל למצרים. יוסף בן מתתיהו טען כי מדין ממוקמת בחלקו הצפוני של חצי-האי ערב ומשתרעת עד ים סוף. גיאוגרפים ערביים זיהו את ארץ מדין עם מע'איר שועייב של ימינו, סמוך לעקבה. יתכן כי המדינים התישבו בחצי-האי ערב בתקופה מאוחרת, לאחר הצטמצם תחום המחיה הטבעי שלהם. מאידך גיסא, יתכן שיישוב זה קשור גם אל האיזכור בספר בראשית, לפיו ישבו שבטים המתייחסים על בני קטורה בצפון חצי-האי ערב.

מדין - כחבל ארץ, ולא רק כעם - נשכחה עם השנים מלב כל. היא הפכה למעין פרובינציה מדברית ושוממה בשוליים הזנוחים של האימפריה העות'מנית. בשנת 1877 החל החוקר והנוסע ריצ'ארד ברטון לחקור רמזים עתיקים לפיהם שופעת ארץ מדין במינרלים עשירים, כולל בכמויות גדולות של זהב. ברטון, שעד אז הספיק לערוך מסעות להודו, לאפריקה (יחד עם ג'ון ספיק; השניים היו הלבנים הראשונים בעידן המודרני שהגיעו לאגם טנגנייקה), לאיסלנד ואף לעלות לרגל למכה ומדינה, הגיע עוד באותה שנה למצרים, ומשם נסע למדין. שנה מאוחר יותר חזר שוב לאזור כדי לנסות ולגלות את מרבצי הזהב העלומים, אך לשווא. ב-‏1879 פירסם את ספרו ''ארץ מדין'', בו סיפר על הפפירוסים וההירוגליפים ששימשו כבסיס להנחותיו ועל מסעותיו ועבודתו שם.



פרידמן מופיע


בסוף המאה התשע-עשרה הופיע על במת ההיסטוריה יהודי מומר מגרמניה ושמו פאול פרידמן, איש בעל ממון, דמיון ותעוזה, שהחליט להקים מדינה לעם היהודי הנרדף. היה זה שנים אחדות לפני שחוזה מדינת היהודים, ד''ר תיאודור הרצל, פרסם את תכניתו להקמת מדינת היהודים. חזונו של פרידמן הניע ניסיון קצר ימים ומרתק בפני עצמו, שמטורתו הייתה הקמת מושבה ליהודים נרדפים בארץ מדין.

פאול פרידמן היה צאצא למשפחת פייטל, שושלת ידועה של בנקאים יהודיים. אילן היוחסין של המשפחה קשור גם בזה של משה מנדלסון. אביו התנצר בעיר קניגסברג שברוסיה. פאול עצמו נולד ב-‏1840. כשבגר, עבר לברלין והמשיך לנהל שם את ענייני המשפחה. הוא היה רווק עשיר, עסק בפילנטרופיה והתעניין מאוד בהיסטוריה ובכתבי סתר. ב-‏1884 אף פירסם ספר על חייה של אן בולין בשנים 1527-1536. הוא סייר לא מעט בעולם, ובמהלך מסעותיו התוודע מקרוב למצוקתם של הפליטים היהודיים שנמלטו מהרדיפות ברוסיה, בגליציה ובמדינות אחרות במזרח אירופה. בשלב כלשהו החליט לבוא לעזרתם, אך בשונה מאחרים היה בדעתו שלא רק לממן את צרכיהם של הפליטים אלא לעשות מעשה שישנה לחלוטין את גורל העם היהודי. פאול פרידמן (שלפי גירסה שלא מצאתי לה אישור ממקורות אחרים, אף חזר בסתר ליהדותו), שאף להותיר בפעילותו חותם היסטורי של ממש.

פרידמן יצא למסע למצרים. הוא הפליג לאורך חופי חצי-האי סיני וים סוף. אין לי כל הוכחות לכך, אך אני משוכנע שהוא קרא גם את ספרו של ברטון, שזכה אז להצלחה רבה. ככל הנראה קסם לו הרעיון שבהרי המדבר מצויות כמויות אדירות וסמויות מהעין של זהב, שבני ערב ואנשי המערב מעולם לא הצליחו להניח עליו את ידם. המרחבים העצומים והריקים מיושב, הסמיכות לנתיב מים מוכר ונוח והריחוק היחסי מריכוזים משמעותיים של הצבא הטורקי, הביאו אותו לרעיון שהמקום עשוי להיות בית אידיאלי לעם היהודי הנרדף. האיזור שסימן במפתו היה רצועת חוף שאורכה ארבע מאות קילומטרים, מעקבה שבצפון ועד במל אל-וואג' שבדרום. באיזור כולו היו עז רק ארבע עיירות מדבריות קטנות. בעיירות אלה, ובמרחבים שביניהן, התגוררו עשרים אלף בדואים. על כל השטח פיקחה יחידה ובה עשרים ושבעה חיילים מצריים, שבראשה עמד קצין טורקי.

לא ברור מה הביא את פרידמן להאמין שדווקא בפיסת המדבר השוממה הזו יעלה בידו להקים מושבה משגשגת. אולי סבר שכריית זהב בכמויות משמעותיות תביא למעין ''בהלה לזהב'' לארץ מרוחקת ובלתי ידועה, בדומה למה שהתרחש בקליפורניה ארבעים שנה קודם לכן. אולי סבר שהיהודים החרוצים יצליחו להפוך את הקרקע החולית והעויינת לגן פורח, כשם שעשו בתקופתו המורמונים ביוטה. אולי רצה להסתייע בקרבתו של המקום לתעלת סואץ, שנחנכה עשרים שנה קודם לכן והשימוש בה למטרות סחר היה בעלייה מתמדת.

חוף מדין. התוכנית נכשלה והאירועים ומשתתפיהם כמו נעלמו מההיסטוריה (מקור תמונה 2)

פרידמן ידע כי אם ברצונו להקים מושבה במדין, עליו לקבל תחילה את הסכמת השלטונות. הוא נפגש עם ראש ממשלת מצרים, ראיד פחה, והציג בפניו את תוכניתו. ראיד פחה ההזהיר אותו מפני הסכנות הצפויות לו ואמר כי מצרים לא תסייע בידו, אך גם לא תעצור בו. מעודד, יצא פרידמן ללונדון כדי לחפש לעצמו תמיכה גם שם. מצרים נשלטה על ידי הטורקים, אך הכוח האמיתי בה היה בידיו של הקונסול הכללי של בריטניה בה, הלורד קרומר. כמו פרידמן, היה קרומר בן למשפחת בנקאים, ובאמצעות ידידים משותפים הצליח פרידמן להסדיר פגישה עימו.

פרידמן הסביר ללורד קרומר כי בריטניה תפיק תועלת רבה ממושבה יהודית בחוף מדין. הוא קיווה כי לבריטניה יהיה אינטרס לתמוך ביישוב שיתקע טריז מערבי בליבה של האימפריה העות'מנית וישמש כנקודת אחיזה אירופית בה. הלורד קרומר התייחס לתוכנית בספקנות רבה, אך כמו ראיד פחה השיב לו כי ממשלת בריטניה לא תסייע לתוכנית, אך גם לא תערים מכשולים על דרכו של פרידמן להוציאה אל הפועל. משם פנה פרידמן לשר החוץ, המרקיז סולסברי, ופירט בפניו את רעיונותיו. בתזכיר ששיגר אליו כתב כי המושבה היהודית במדין תהיה חיל החלוץ של המוני פליטים יהודים אשר יבואו להתיישב בה. לבריטניה, הסביר פרידמן, עדיף לתמוך בפרוייקט מדין מאשר להתמודד בעצמה עם בעיית רבבות היהודים הנודדים המתדפקים על שעריה. תגובתו של סולסברי לא הייתה שונה, כנראה, בהרבה, מאלה של קודמיו.



החזון


פרידמן ידע כי עליו להפיץ את תוכניתו גם בקרב היהודים עצמם. הוא פירסם ספר קצר בשם ''מדין'', שנכתב בגרמנית. בספר כתב כי בעבר הייתה אץ מדין חלק ממלכה יהודית גדולה ששלטה במרבית שטחו של חצי-האי ערב. עתה מתגוררים בה כמה אלפי בדואים שרמת חייהם נמוכה. במה שנראה כחשיבה נאיבית לחלוטין, הביע את דעתו כי הבדואים יקבלו באהדה את ההגירה היהודית לארצם, שכן הם מכניסי אורחים וכמו היהודים נמנים על צאצאי אברהם. יתר על כן, הוא האמין כי יהודים חמושים יזכו מהם ליחס של כבוד, ומכל מקום הללו יבכרו אותם על פני טורקים או אירופים למיניהם.

לפי חזון פרידמן, המושבה היהודית שיקים במדין תתפרנס, בשלב הראשון של הקמתה, מעבודות שבעלי המלאכה שלה יבצעו עבור הבדואים. הוא ידע שבקרב היהודים יש בעלי מקצוע שאין אצל הבדואים - נפחים, צורפים, חייטים, סנדלרים, בוני ספינות, מהנדסים, רופאים ולוטשי אבני חן. בשלב השני, יגדלו המתיישבים ירקות וייטעו עצי פרי שהקרקע שם מתאימה להם. הוא רצה להקים שם מפעלי תעשייה, מטוויות כותנה, בית חרושת לייצור מתקני שאיבה ועוד. את הגברים שיתיישבו שם רצה להפוך לכוח צבאי מאומן ויעיל, שיידע להגן על המושבה בכוחות עצמו ולא ייאלץ להיסמך על הגנת גורמים אחרים. אחרי הכל, מצרים ובריטניה כבר הודיעו לו כי לא יסייעו לו והוא לא רצה להעמיד את התשובה הזו במבחן המציאות.

בספר הקדיש פרידמן מקום מיוחד לבעיות הפוליטיות העלולות לצוץ לאחר בוא היהודים למקום. את הבעייה העיקרית זיהה בעמימות הנוגעת לשאלת השלטון בחבל מדין: פורמלית, השלטון הוא מצרי, אך בפועל השליטים האמיתיים הם הבדואים המתגוררים בו. בפטרנליזם שהיה אופייני לאותה תקופה (וניכר גם בכתיבתם של הרצל ושל הוגים ציוניים אחרים) הסביר כי אם יוכיחו היהודים שביכולתם לשלוט בבדואים ולהנהיגם כראוי, בכוונתו לדרוש מהטורקים קבלת מעמד אוטונומי. ככל הנראה, היה פחות תמים באשר לצפוי להתרחש אם תגיע המושבה לידי שגשוג כלכלי מהיר. הוא האמין כי הצלחת המושבה תמשוך לא מעט הרפתקנים לא-יהודים, שבבואם יגרמו לאי-שקט ולמריבות, ולכן הסביר כי בכוונתו לבקש למנוע את כניסתם של זרים אלה אליה. לטווח הרחוק, חשב פרידמן כי לבריטניה לא תהיה התנגדות להתיישבות יהודית בחצי-האי ערב כולו. פרידמן לא הזכיר בספרו רעיון אחר שבו הגה אז: להקים צבא יהודי מאומן, לכבוש בעזרתו את ארץ ישראל וליישבה ביהודים נרדפים ממזרח אירופה. אם חושבים על תוכנית זו, מבינים שבעיני פרידמן הייתה מושבת מדין קרש קפיצה אל פתרון מדיני מזרח-תיכוני שהאפשרויות הטמונות בו רבות ומגוונות.

פרידמן המשיך בנסיעותיו ברחבי אירופה וניסה לשכנע את כל מי שעימו נפגש. בין היתר, נועד בפאריס עם הברון מוריס דה הירש, שנודע בזכות יוזמתו ליישב אלפי יהודים בחוות חקלאיות בערבות הפוריות של ארנטינה. פרידמן לא נזקק לתמיכה פיננסית מהירש; היה לו הון משל עצמו. אבל ככל הנראה, הוא לא הצליח לשכנע אותו בנכונות הרעיון. הירש סבר שהרעיון הלתי ניתן ליישום, בעיקר בגלל הפיגור הכלכלי שבו שרוי המזרח התיכון - פיגור שמאלץ את מתיישבי ארץ ישראל, למשל, להישען על סיועו הכספי של הברון רוטשילד. פרידמן יצא מהירש בפחי נפש, אך לא נואש והמשיך לווינה ולברלין, שם נפגש עם אנשי עסקים ודיפלומטים שונים. היו בהם כאלה שהביעו אהדה לרעיון, אך איש מהם לא רצה להתחייב לסייע להתיישבות המוזרה הזו.

מי שקורא את הביוגרפיות שנכתבו על חייו של תיאודור הרצל לא יכול שלא להבחין בדמיון המפתיע שבינו לבין פאול פרידמן. שניהם נולדו למשפחות מתבוללות דוברות גרמנית, התוודעו בבחרותם לבעייה היהודית וניסו לקדם מהלך מדיני שיביא לפתרונה. בידי שניהם עלה לרכוש לעצמם עמדה נאה בקרב חוגים משפיעים בארצות בהן פעלו. שניהם קיימו מסעות לארצות היעד של פעילותם כדי לבדוק את המקום בעצמם והיו מוכנים לשקול הקמת מרכז יהודי גדול בחבל ארץ שאינו ממוקם בארץ ישראל ההיסטורית. שניהם זכו לתגובות קרירות מפי מדינאים שלא רצו לערער סטטוס קוו מדיני ופוליטי שהיה נוח להם בהמשכיותו.

''מדין'', ספרו של יעקב שביט, הוא אחד הבודדים המספרים את הפרשה העלומה ההיא (מקור תמונה: עטיפת הספר)



המשלחת


עוד באותה שנה החל לארגן פרידמן את גרעין הכוח היהודי, איתו התכוון לנחות בחוף מדיין ולהתחיל בפעולת ההתיישבות. כעוזרו הראשי מינה לייטננט פרוסי נוקשה בשם לותר פון זיבאך, בן למשפחת יונקרים מאיזור קניגסברג' שירדה מנכסיה. פון זיבאך השתחרר שנתיים קודם לכן משירותו הצבאי ושמח על האפשרות להרוויח שכר גבוה ולחוות הרפתקאות במזרח הקרוב ובגבול אפריקה. פון זיבאך הביא עימו שני סמלים שהכיר בשירותו הצבאי, ושלישייה זו נטלה על עצמה את משימת האימון של הפליטים שיגוייסו.

פרידמן שכר גם מתורגמן יהודי ויחד עימו יצא לקרקוב שבפולין. בעיר זו התרכזו אז פליטי הפרעות שנערכו ביהודי רוסיה, גליציה ורומניה בשנים 1881-1890. הוא הודיע כי יגייס רק יהודים בריאים, בעלי מלאכה ובעלי מקצועות שונים, שיהוו את הגרעין המשקי של ההתיישבות החזויה. פרידמן הרצה באוזני הפליטים העניים את משנתו, ולאחר מכן בחר אישית מבין המתנדבים את אלה שייצאו עימו. הוא ופון זיבאך הקפידו כי אותם יהודי, שהביעו נכונות להצטרף אל קבוצת המתנחלים יהיו בני-חיל, אשר יוכלו בשעת הצורך להילחם ולעמוד על נפשם בפני התקפות אפשריות מצד הבדואים של מדבריות מדיין. פרידמן החתים בקרקוב כמה עשרות יהודים על חוזה התקשרות לשנתיים, הבטיח להם שכר עד שיתבססו בארצם החדשה והכשירם באימונים צבאיים.

בנובמבר 1891 סיפקו פאול פרידמן וסגנו פון זיבאך חרבות ומדי שרד לחלוצי מדין ושלחו אותם לעבר נמל סואץ שבמצרים. בהתקרב ספינתם של הנמל, יצאה לקראתם ספינת הטיולים של פרידמן, שנשאה את השם ''ישראל''. על סיפונה של ספינה זו ניצבו פאול פרידמן ופון זיבאך. הם העבירו את חלוצי מדיין אל אנייתם, הביאו אותם לעיר סואץ ושם הצטרפו אל קבוצה נוספת, שהקדימה אותם. ימים מספר שהו חלוצי מדין בסואץ ושם עסקו באימונים צבאיים בפיקוחו של פון זיבאך. ב-‏7 בדצמבר 1891 הרימה הספינה ''ישראל'' עוגן ויצאה מנמל סואץ לכיוון מפרץ סואץ. על סיפונה נמצאו חמישה-עשר מחלוצי מדין. עשרה נוספים נמצאו על סיפונה של ספינת מפרש, שנשכרה להוביל חלק מהמטען של המשלחת, אשר כלל כמויות גדולות של מזון, בגדים, רהיטים וכלי עבודה. פאול פרידמן דאג שלא יחסר למתיישבים דבר כאשר ינחתו ויתקעו יתד בארץ מדין המדברית. הוא לא שכח לצרף למטען המגוון צעצועים לילדי המתיישבים, אשר נותרו לפי שעה עם אימותיהם בעיר סואץ.

יעדם הראשון של המפליגים היה מפרץ שלמה שבחוף סיני. בדרך לשם הם ערכו שתי חניות: האחת בעין-מוסה והשנייה בעיירה א-טור - ובשני מקומות אלה ניצלו את ימי העגינה לעריכת אימונים צבאיים. ב-‏14 בדצמבר נפגשו הספינה ''ישראל'' וספינת המפרש שהובילה את המטען במעגן שרם-אל-מויה שבדרום סיני, סמוך לשרם-א-שייח. בעזרת המלחים הערביים פרקו את המטען הרב מכלי השייט. שרם-אל-מויה הייתה אמורה להיות, על פי תכניתו של פרידמן, בסיס עורפי וקרש קפיצה לקראת הנחיתה בחופה של ארץ מדין. פרידמן ואנשיו הקימו שם מחנה. פרידמן, שהחליט לארגן את חלוציו ליחידה מאומנת וממושמעת, הטיל עליהם מלאכות קשות ואילו סגנו, פון זיבאך, הירבה באימונים צבאים ובתרגילי-פתע. על מה שראו כהפרות משמעת, הענישו פרידמן ופון זיבאך בחומרה, מה שלא הועיל נוכח החום הלוהט של המדבר והעבודה הפיסית שממילא הייתה מנת חלקם של המתיישבים. לאחר מספר ימים כשל כוחם של שישה-עשר מאנשי הקבוצה והם החלו להתמרמר על התנאים הגרועים ועל היחס הנוקשה מצד ראשי המשלחת. היחסים הידרדרו והפכו לגרועים עד כדי כך, שחלק מהמתיישבים הודיעו בקול כי הם מתחרטים על הרגע שבו הסכימו להבוא עם פרידמן לקצה תבל. על כך נוסף מקרה מזעזע, בו נענש אחד המורדים ונשלח לבדו למדבר. מספר ימים לאחר מכן גווע האיש בצמא והיחסים עם המתיישבים הממורמרים הגיעו לנקודת רתיחה. פרידמן הזועם מיהר לפטר את החלוצים הכושלים ושלח אותם חזרה בדרך לסואץ.

מייד לאחר שחזרה הספינה ''ישראל'' ממסע זה, יצא פרידמן לקהיר, במטרה להזים את הרושם שמשלחתו נכשלה. הוא ניסה לגייס יהודים מצרים כתחליף לפליטים ממזרח אירופה שפיטר, אבל העלה חרס בידו, משום שבינתיים נפוצו במדינה השמועות על התעללותו באנשי המשלחת ואיש לא רצה להילוות אליו. הפרסומים בעניין זה אף הגיעו לאירופה, ועד מהרה נזעק הקונסול הגרמני בקהיר ודרש ממנו דין וחשבון מלא על המתרחש באתר ההתיישבות. לאחר ימים אחדים שב פרידמן למחנה בשרם אל-מויה וגייס חמישה-עשר בדואים כתחליף ליהודים שסילק.



כישלון


פלישתו של פאול פרידמן לסיני לא עברה בשקט. הסולטן הטורקי החליט לנצל את האירוע כדי להסדיר אחת ולתמיד מחלוקת גבולות ישנה ששררה בינו לבין הח'דיב, שליטה של מצרים, שפעל בחסות בריטית. ב-‏25 בדצמבר נחת מוחמד ביי, המושל הטורקי של העיירה אל-וואג', בנמל שרם-דבה שבחוף מדין, אסר את חיל המצב המצרי הקטן בה והשתלט על העיר. כששמע על כך פרידמן, הפליג מייד עם אנשיו לשרם-דבה, בניסיון למנוע פעולה טורקית נגדו. הפלגתם ארכה כעשר שעות. כשהגיעה הקבוצה לשרם-דבה ניסה פרידמן להמריד את הבדואים נגד הטורקים, אך נכשל. הוא קיווה כי הלורד קרומר ינצל את המצב לשיגור משלחת צבאית בריטית כדי להגן על האינטרסים המצריים-בריטיים ולכבוש את המקום חזרה מידי הטורקים, אבל תוחלתו נכזבה. לעומת זאת, איימו הטורקים כי אם יעזיו הוא וחברי קבוצתו לנחות בחופי מדין ולנסות להגשית את תוכניותיהם, יפעלו הם בכוח. בצר לו, עזב פרידמן את שרם-דבה ונסע לקהיר, כדי לשכנע את הלורד קרומר לנהוג ברוח זו. אבל הלה דחה אותו. בינתיים לחצה קושטא על לונדון לפעול לפירוק המחנה בשרם-אל-מויה. פרידמן השתדל והתחנן, אך לשווא. המצרים פירקו את המחנה ובכך באה הרפתקת מדין אל קיצה המהיר.

פאול פרידמן סבל הפסד כלכלי כבד בעקבות הרפתקת מדין. 170 אלף מארק השקיע בפרוייקט הזה, בתקווה שיביא לו תשואה נאה - ונחל אכזבה. הוא תבע ממשלת מצרים לפצות אותו בסכום של 25 אלף מארק, אבל לא ברור מה עלה בגורלה של תביעה זו. בשל חובותיו, נאלץ פרידמן להותיר באלכסנדירה את ספינתו ''ישראל'', כדי שסוכנו שם יוכל למכרה ולכסות בכך את החוב. פרידמן עצמו הפליג לגרמניה ושם נאלץ פעם נוספת להתמודד עם הלגלוג וסערת הרוחות בעקבות כשלון המשלחת. הוא עצמו טען כי ינסה לבצע את הדבר פעם נוספת, אבל אותה פעם שנייה לא הגיעה מעולם.

תיאודור הרצל. דמיון מדהים לפרידמן ברקע האישי, בהתפתחות הרעיונית ובזמני הפעולה. תוכנית מדין קרמה עור וגידים רק ארבע שנים לפני שהרצל כתב את ''מדינת היהודים'' שלו (מקור תמונה 3)

לתוכנית מדין הייתה, כך מסתבר, השלכה גם על מאמצים מדיניים שנעשו עשור שנים בלבד לאחר מכן. בשנת 1903, כשטווה הרצל את תכנית ההתיישבות היהודית באל-עריש, היה אוולין ברינג, הלא הוא הלורד קרומר, בין המתנגדים לרעיון. ככל הנראה, הניסיון המר שהיה לו עם קבוצת פרידמן היה אחד הגורמים לכך.



שיכחה


עד כמה התעלמו היסטוריונים היהודיים מפעילותו של פרידמן יכולתי ללמוד מהאופן בו התודעתי אישית לנושא. כמעט ואין מחקר רציני העוסק בפרשה זו, כמו גם באיש שעמד מאחורי יוזמת מדין.

אי-שם, בגיל תשע בערך, קראתי בשקיקה בספר הרפתקאות של מנחם תלמי, ''מרדף במדבר'' שמו. הספר עסק בחבורה משונה במקצת, שלושה נערים ופרופסור לשפות, הנקלעת שלא ברצונה להרפתקה בסעודיה בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים. הפרופסור, מסתבר, חקר בעצמו את הפרשה עשרים שנה קודם לכן (מעט לפני מלחמת העצמאות) וחיפש במדבריות ערב את הד פסיעותיו של פרידמן. באותו ספר נתקלת החבורה בטייס אמריקני שמתברר כי הוא צאצא ישיר של פאול פרידמן ועוסק אף הוא בחיפוש חומר הקשור לאותה פרשייה נשכחת.

בשנת 1980 יצא לאור ספרו של יעקב שביט, ''מדין'', העוסק כולו בפרשת ההתיישבות שהגה פאול פרידמן. עלילת הספר היא פרי דמיונו של המחבר, אבל הרקע ההיסטורי שלה אמיתי לחלוטין ומתואר בדיוק רב. הסיפור מתואר מנקודת מבטו של נער בן שתים-עשרה המצטרף אל הגברים היוצאים להקים את המושבה החדשה ועובר עימם את התלאות והקשיים, עד להתפרקות הקבוצה. לא ידוע לי על ספרות פופולרית נוספת העוסקת בנושא זה. ועל המחסור מחקר אקדמי רציני כבר דיברתי.

גורלו של פרידמן עצמו נותר, מבחינתי, תעלומה. לא עלה בידי לאתר חומר על האיש ופעילויותיו לאחר 1892. מאחר והיה אז בן 52 בלבד, אני משער שהוסיף לחיות עוד שנים לאחר מכן. לא ידוע לי גם היכן ממוקם קברו. תמונה שלו אין להשיג ברשת. אם יודע מאן דהוא פרטים נוספים על האיש, אשמח אם יוכל לתרום את המידע הזה למען כולנו.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
בעיות שונות   אלכסנדר מאן   יום ה', 28/10/2004 שעה 16:24   [הצג]
זו בדיוק הבעייה   אורי קציר   יום ה', 28/10/2004 שעה 18:03   [הצג]
אכן נושא מרתק   מספר 666   יום ו', 05/11/2004 שעה 15:38   [הצג]
(ללא כותרת)   עמי בן בסט   שבת, 29/01/2005 שעה 16:33   [הצג]
פרק XI: מפעליו של פאול פרידמן   אלדד   יום ה', 28/06/2007 שעה 16:32   [הצג]   [2 תגובות]
בלקסיקון הציוני   מורה למיוחדים   יום ה', 28/06/2007 שעה 23:19   [הצג]
(ללא כותרת)   יגאל לביב   שבת, 30/06/2007 שעה 10:33   [הצג]   [2 תגובות]
תיכנסו!   לולו   יום ב', 05/01/2009 שעה 16:27   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©