המשחרים ממלבורן
שבת, 06/12/2008 שעה 0:06
ישראל היא מדינה שמחבבת מאוד עימותים בין שני טוענים מוסיקליים לכתר הזמר האהוב. בשנות החמישים והששים הייתה מדינתנו הזעירה המקום היחיד עלי אדמות שבו התקוטטו אוהדי אלוויס פרסלי עם מעריצי קליף ריצ'ארד. מידה רבה יותר של קירבה למתרחש בעולם גילתה הארץ כאשר הגיעה לעימות הבלתי נמנע בין הביטלס לרולינג סטונז. בתוך כל אלה קל לעתים לשכוח שבין האריות הללו הסתובבו עוד כמה להקות שלא רק היו אהודות אלא גם איכותיות. אחת הבולטות שבהן היא הסיקרז (''המשחרים'') הרכב פולק-רוק אוסטרלי שהקליט שרשרת של להיטים קצביים במחצית השנייה של שנות הששים. ההרמוניות הפשוטות, הלחנים הקליטים, המלים המותאמות למנגינה, העיבודים הלא-יומרניים ומעל לכול קולה הצלול והסוחף של הסולנית ג'ודית דורהאם - כל אלה הפכו את הסיקרז לחווייה מוסיקלית ששורדת כבר קרוב לחמישה עשורים. לשמוע וליהנות.









עד היום אני זוכר את היום בו הצלחתי להניח את ידי על התקליט השחור ההוא של ''המשחרים''. זו הייתה להקה שעד אז הכרתי מכמה שירים ששודרו ברדיו, בדרך כלל בתוכניות שהתמחו באולדיז. כשאמא שלי שמעה את ''A World of Our Own'' מתנגן באחת הקלטות העתיקות שלי היא קפצה ממקומה מרוב התלהבות, הודיעה לי שזה היה אחד השירים החביבים עליה בילדותה והחלה לפזם את המלים. אחר כך קלטתי גם מנגינות כמו ''I'll Never Find Another You'' ו''Georgy Girl'' והגעתי למסקנה שאני רוצה לשמוע תקליט שלם. ההחלטה הזו הביאה בעקבותיה חיטוט מאסיבי בערימות תקליטים ישנות בכל חנות נידחת ברחבי חיפה. אחרי חודשים ארוכים הצלחתי לאתר בעל חנות שהודיע לי שכן, הוא מכיר את הלהקה הזו ואפילו יודע שיש תקליט אחד שלה להשגה, אבל הוא צריך לעשות הזמנה מיוחדת ואם לא אכפת לי זה ייקח איזה שבועיים-שלושה. אמרתי שבסדר גמור ובליבי עלזתי לשמע הבשורה.

הסיקרז בתמונה עליזה מאמצע שנות הששים. משמאל לימין: את'ול גאי, סרוס וודלי, ג'ודית דורהאם, קית' פוטגר (מקור תמונה 1).

אני מניח שכל אדם שחי ונשם מוסיקה לפני עידן האינטרנט מכיר את התחושה הזו: השמחה העצומה המתפשטת בגוף כשאתה אוחז בידך את ריבוע הקרטון הגדול ובתוכו, נח בעטיפת ניילון חלקה, תקליט עגול ושחור, נקב קטן במרכזו ועל פניו חריצים חלזוניים שבהם תעבור או-טו-טו המחט הדקיקה של הפטיפון הישן. באותם ימים ארוכים של המתנה לתקליט ההוא הקפדתי לבדוק שהאוזניות שלי מצויות במקומן ושאף אחד מהמשפחה לא העביר אותן בטעות למקום אחר. הפטיפון שלנו שכן אחר כבוד בסלון הדירה, כך שכל האזנה למוסיקה לא הייתה יכולה להיות פרטית במיוחד. חיבור האוזניות היה הופך את ההאזנה באופן אוטומטי לנחת השומע הבודד שעליו הן מורכבות. היה ברור לי שאם אני לא רוצה שיעירו לי על ווליומים גבוהים ושאר ירקות אני צריך להאזין לו לבד.

ואז בא היום הגדול. ירדתי מהכרמל להדר, הלכתי לחנות ושם, למרבה הפליאה, המתין לי הפריט היקר ההוא. המוכר נקב בסכום של 2200 שקלים ישנים. שלמתי בשמחה, הנחתי את התקליט בשקית ניילון גדולה והלכתי משם.

כשישבתי בכרמלית, היא הרכבת התחתית המיתולוגית של חיפה, התפניתי לעיין בו. על רקע כחול ניצבו שלושה גברים גבוהי קומה, לבושי מכנסים כחולים ומקטורנים אפורים. יחד איתם עמדה אישה בשמלה לבנה שדימיתי אותה לשמלת כלה. זהו זה. בלי התחכמויות מיותרות. מי שהתרגל לראות את גופו העירום למחצה של ג'ים מוריסון או את המנסרה המסתורית על ''הצד האפל של הירח'', מבית מדרשם של הפינק פלויד, ודאי היה מזדעזע נוכח השמרנות המוחלטת שהשתקפה מסגנו הלבוש ומההעמדה הללו. לי זה לא הזיז כלום. מצידי הם יכלו ללבוש גם שקים קרועים ולרכב על מטאטאים ישנים.

התקליט עלה על כל ציפיותיי. היו בו תריסר שירים, בתוכם השלושה שכבר הזכרתי. כולם התנגנו היטב, נשמעו רלוונטיים מאוד ונקלטו מהר מאוד בזיכרוני. עד היום הוא נמצא באוסף התקליטים הישנים שלי. לא נפרדתי ממנו מעולם.









הסיקרז, או ''המשחרים'' כפי שקראו להם אז בארץ (להבדיל מ''המחפשים'' (Searchers), להקת פופ בריטית שזכתה להצלחה רבה בסוף שנות החמישים ובראשית שנות השישים) הופיעו לראשונה על במת המוסיקה הבינלאומית בראשית 1965 ובלטו מייד בצליל המיוחד שלהם. הם היו פופיים מכדי להיחשב כמשויכים לזרם הפולק ומוכשרים מדי מכדי שיהיו מתוייגים אוטומטית כמוסיקה לכל המשפחה. היום, הרבה שנים אחרי שלהקה כמו הבירדז הותירה את חותמה על הפולק והרוק האמריקניים, לא זוכרים שעוד לפניהם הייתה להקה אחרת שהתמחתה בצליל הנשען על גיטרת 12 מיתרים ועל שילוש של ארבעה קולות. והלהקה הזאת הייתה אוסטרלית.

עטיפת האוסף של הסיקרז שיצא עם התפרקותם. הדיח את האלבום הלבן של הביטלז מראשות מצעד המכירות (מקור תמונה 2).

עד אמצע שנות הששים לא הייתה אוסטרליה כוח של ממש במוסיקה הקלה. ניתן למנות על כף יד את מספר המוסיקאים המצליחים (ברמה הבינלאומית) שיצאו מאוסטרליה (ומשכנתה ניו-זילנד). הזמר האוסטרלי הראשון שזכה להצלחה בינלאומית של ממש היה סלים דאסטי, שסאטירת הקאנטרי שלו, ''Pub with No Beer'' כיכבה בראש המצעדים הבריטיים בתחילת 1959. בשנים 1962-1963 יידלל פראנק אייפילד את כל הדרך להצלחה בארצות הברית ובבריטניה עם להיטים שכללו, בין השאר, את ''I Remember You''. רולף האריס זכה להצלחה עם כמה שירים הומוריסטיים כמו ''Tie Me Kangaroo Down'' (1960), ''Six White Boomers'' (1963) ו''Sun Arise''. אבל מייד לאחר מכן, בשנים 1963-1964, כבר היו ראשי החץ של מוסיקת הביט ברורים: הביטלס סחפו אחריהם המונים בבריטניה וברחבי אירופה, ואילו בארצות הברית עיצב בוב דילן את הפולק, הקאנטרי והרוק מחדש. ההשפעה המכרעת של שני גורמים אלה על המוסיקה הותירה את כל אלה שמניתי קודם לכן מחוץ למשחק.

רבות מהלהקות שהושפעו משני הגלים הללו טיפחו תקוות להצליח מסחרית בחו''ל. אבל עד אז, רק האיזיביטס (Easybits) הצליחו להותיר רושם כלשהו, ואפילו רושם זה היה קצר ימים. אבל בעוד שלהקה זו נחשבת ליצוא הרוק הבולט ביותר של אוסטרליה בשנות הששים, הרי שגם הישגיה הבולטים ביותר מחווירים בהשוואה לפופולאריות העצומה לה זכו הסיקרז.

הסיקרז נכנסו לזירה בשיאו של גל להקות פולק כדוגמת פיטר, פול ומרי, שזכו לאהדה גדולה בבריטניה, באירופה ובארצות הברית. הסיקרז היו אז, ללא כל ספק, היצוא המוסיקלי המצליח ביותר של אוסטרליה וכמנפקי סינגלים הצלחתם אף עלתה בשלבים מסוימים על זו של הביטלס והרולינג סטונז. הסיקרז הם גם נושא מעניין למחקר עבור היסטוריונים של המוסיקה. לעתים יש הנוטים להצניע את חשיבותם בהקשרים של תולדות הרוק האוסטרלי משום שכפי שאיאן מקפרליין ניסח זאת, ''הם היו פופיים מכדי להיחשב כהרכב פולק ויותר מדי פולקיים מכדי שייחשבו כהרכב רוק''. הפופולאריות שלהם חצתה גבולות ומגזרים והצלחתם המסחרית היכתה את זו של כל להקה אוסטרלית בכל תחום שהוא במוסיקה הקלה. גם כיום הם נחשבים לאחד ההרכבים האוסטרליים המשמעותיים והמצליחים ביותר במאה העשרים.









ג'ודית דורהאם, הסולנית הנפלאה של הסיקרז, מאמינה בכלל שסכל זה החל עוד לפני שנולדה. אמה התפללה עוד במהלך ההריון שלה עם ג'ודית שביתה תהיה בעלת כישורים מוסיקליים. ואכן, הבת שנולדה גיתה עד מהרה משיכה עזה למוסיקה. לפי עדותה של אמה כבר בגיל שנתיים זימרה הפעוטה שירי ילדים בצורה מדויקת ומתוזמנת היטב, כשהיא מבטאת כל מילה היטב ובטון הנכון.

כבר כשהייתה ג'ודית בשנות העשרה שלה היא תכננה להפוך לזמרת אופרה. אבל תוכניות אלה השתנו בסוף שנות החמישים כשמוסיקת הג'אז המסורתית צברה פופולאריות הולכת וגוברת בקרב הנוער האוסטרלי. ג'ודית החלה לשיר ג'אז ועד מהרה צברה מוניטין במועדונים של מלבורן וסביבתה כזמרת איכותית ומבטיחה. לייבל מקומי בשם דבליו אנד ג'י רקורדס החתים אותה על חוזה להפקת אלבום אולפן. כך הוקלט אלבומה הראשון, כשאת שירתה מלווה להקת הג'אז פריצ'רס של פראנק טריינור.

בתקופה בה עשתה ג'ודית את פריצת הדרך האמנותית הראשונה שלה ביקשו שלושה צעירים נוספים להוכיח את יכולותיהם המוסיקליות. את'ול גאי, ברוס וודלי וקית' פוטגר למדו בבית ספר לבנים במלבורן (כל אחד מהם במחזור אחר: גאי מבוגר בשנה מפוטגר, שמצידו מבוגר בשנה מוודלי). קית', יחד עם שני חברים אחרים, הקים להקה וקרא לה הטריינאמיקס (Trinamics), מעין משחק מלים על שלישייה דינאמית. ההרכב הצעיר ביצע קאוורים לשירים של באדי הולי וללהיטים אחרים ברוח התקופה. גם גאי ניגן בהרכב בעל אופי דומה, הראמבלרס (Ramblers). שתי הלהקות התפרקו עד מהרה וקית', את'ול וחבר נוסף מבית ספרם בשם בוב טרנבול הקימו הרכב חדש וצירפו אליהם זמר בעל קול טנור בשם קן ריי. הרביעייה החדשה נקראה הדו-וופינג אסקורטס (Doowopin' Escorts). לאחר זמן מה עזב טרנבול ובמקומו הצטרף ברוס וודלי הצעיר. בהרכב החדש, שנטה יותר ויותר לכיוון מוסיקת הפולק, ניגן קית' בגיטרה אקוסטית ובבאנג'ו; את'ול בבאס; וקן ריי בגיטרה. החבורה החדשה ביקשה להתקרא ''המחפשים'' (The Searchers), אבל לבסוף החליטה על ''המשחרים'', או הסיקרז ( The Seekers), שם בעל צליל עממי יותר שנושא בחובו את אותה המשמעות עצמה. זמן מה לאחר מכן עזב קן ריי את הלהקה בטענה שמסעות ההופעות שלה ברחבי אוסטרליה פוגעים בנישואיו וההרכב נותר עם שלושה חברים בלבד. הם החלו לחפש אחר צלע רביעית שתשלים אותם.

בסוף 1962 החלה ג'ודית דורהאם לעבוד כמזכירה במשרד פרסום. כששמעו המזכירות האחרות במשרד שהיא זמרת מקצועית, הציעו להפגישה עם מוסיקאי שהתגורר בסמוך. היה זה את'ול גאי, שבאותה תקופה כבר היה סלבריטי בסצינת המוסיקה המקומית. גאי התלהב ממנה ובו במקום הציע שתצטרף להופעה של הסיקרז בבית קפה סמוך באותו ערב עצמו. השילוב הצליח מעבר למצופה והוליד מחויבות מצידה: החל מאותו ערב נהגה ג'ודית לבלות את ימי שני בהופעות ערב עם הסיקרז. בשאר ימות השבוע עבדה בערבים כזמרת במועדוני ג'אז.

בראשית שנת 1964 כבר היה ברור כי ג'ודית היא הזמרת המובילה של הסיקרז. באותה תקופה קיבלה הלהקה הצעה שאיש מחבריה לא רצה לדחות: לשמש כלהקת בידור בספינת שעשועים המפליגה סביב העולם במשך שישה חודשים בשנה. חברי הלהקה התפטרו מעבודותיהם ובמרץ של אותה שנה עלו על הספינה. שבעה שבועות מאוחר יותר הגיעו לאנגליה. לפי התכנון היה עליהם לבלות שם עשרה שבועות שעה שהספינה תפליג לאוסטרליה, תשוב לאנגליה ותיקח אותם, הפעם להפלגת שעשועים לטוקיו שביפאן, שם נועדו להתקיים המשחקים האולימפיים.

הרמוניות פשוטות. שירה נקייה, סולנית ענקית. הסיקרז בתמונה נוספת מאמצע שנות הששים (מקור תמונה 3).

הסיקרז תכננו לעבוד במהלך שהותם הקצרה באנגליה ולפיכך שלחו טרם ההפלגה למשרד אמרגנות אנגלי ידוע הקלטות של שירים מקוריים שביצעו, וכן סרטון המתעד את הופעתם בשידור טלוויזיה באוסטרליה. זה היה הימור, כמובן, אבל ככל שחברי הלהקה קיוו לטוב הם אפילו לא העלה על דעתם את מידת ההתלהבות שעוררו. כשירדו מהספינה הופתעו לשמוע שהאמרגן החדש כבר אירגן עבורם כמה וכמה הופעות. אחד מסוכני החברה, אדי ג'ארט, פרש עליהם את חסותו וסידר להם הופעה ב''רוני קארול שואו'', תוכנית בידור פופולארית בטלוויזיה הבריטית. ידיד קרוב של קית', את'ול וברוס קישר אותם עם ''וורלד רקורד קלאב'', לייבל שהיה בעל זיקה לתאגיד המוסיקה הענק EMI. הסיקרז הקליטו שני אלבומים עבור ''וורלד רקורד קלאב'', כשהם מעבדים בעצמם את ביצועיהם לשירים כגון הגירסה לשיר העם הפיג'יאני ''Isa Lei''.

התקדמותם הייתה מהירה כל כך שחברי הלהקה החליטו לוותר על ההפלגה ליפאן ועל השיבה לאוסטרליה ולהישאר בלונדון. אדי ג'ארט החל לעבוד על קידומם המהיר בערוצי המדיה. הוא הפגיש אותם עם היוצר המוערך טום ספרינגפילד, שבאותו תקופה היה חבר – יחד עם אחותו, דאסטי – בלהקת הספרינגפילדס הפופולארית שהתמחתה במוסיקת פולק. טום הבחין מייד שהסיקרז ניחנו בצליל מיוחד וכתב עבורם שיר שהבליט עוד יותר את קולה האקספרסיבי והמיוחד במינו של ג'ודית, ''I'll Never Find Another You''.

אדי ג'ארט וטום ספרינגפילד ייסדו חברת הפקות, כאשר בחלוקת התפקידים ביניהם היה הראשון אחראי על ניהול העסקים ואילו השני – על היצירה האמנותית עצמה. הם הצליחו ליצור קשר טוב עם EMI. עכשיו היה עליהם להקליט את שיריהם ובנובמבר 1964 הם נכנסו לאולפני אבי רוד, אותו מקום שהונצח באלבום המופת של הביטלס כמה שנים מאוחר יותר. השיר הראשון שעליו עבדו היה ''I'll Never Find Another You''. קית' פוטגר חיבר את סימן ההיכר המוסיקלי של השיר, פתיח שניגן על גיטרת 12 מיתרים. טום עצמו נתן תוספת משמעותית לצליל של הלהקה, כשניגן בכלי הקשה.

על אף ש''I'll Never Find Another You'' נכנס למצעדי המכירות בבריטניה בינואר 1966 נתקלו חברי הלהקה בקשיים לקדם אותו בכלי התקשורת. ה-BBC לא רצה להשמיע את השיר משום שהלהקה שביצעה אותו היתה אנונימית למדי, כך שהאוסטרלים הצעירים נאלצו להסתמך על שידורים בתחנות רדיו פיראטיות, שאחת מהן היתה קרויה ''רדיו קרוליין''. הם הצליחו ליצור קשר טוב עם מנהל התחנה, אלן קרופורד, שהיה אוסטרלי בעצמו, והוא דאג להכניס את השיר החדש שלהם לפלייליסט. לאחר מכן כבר החלו לשמוע עליהם והתברר לארבעה כי הופעות האורח הבודדות שלהם בתוכניות טלוויזיה דוגמת ה''רוני קרול שואו'' השתלמו להם. השיר נכנס איכשהו למצעדי המכירות וכך נאלץ ה-BBC לשדרו. לאחר מכן נסקו מכירותיו והוא ברחבי הממלכה והוא העפיל לצמרת המצעדים. מייד לאחר מכן הצליח השיר הזה גם באוסטרליה ובארצות הברית. קול הסופרנו הייחודי של ג'ודית, כמו גם ההרמוניות המוקפדות והדימוי הבלתי-מאיים של חברי הלהקה, הפכו אותה למועדפת על אותם מנהלים ב-BBC שקודם לכן החמיצו פניהם כלפיה.

מייד לאחר מכן הקליטו הסיקרז את ''A World of Our Own'', שיר נוסף שכתב עבורם טום ספרינגפילד. כמו בלהיטם הראשון, גם כאן הייתה אהבה נושאו המרכזי של הטקסט. במקור היה השיר הזה, הקצבי והנעים לאוזן, קודר בהרבה. למעשה, הוא נכתב מתוך כוונה להצמיד לו אווירה בלוזית. ג'ודית הציעה ששורת הסיום של השיר תהפוך להיות הפזמון שלו. טום נענה בחיוב, והשיר קיבל לפתע נפח אופטימי יותר. קית' פוטגר ניגן בשיר הזה עוד ריף בגיטרת 12 המיתרים שלו. השיר הוקלט במהירות, משום שחברי הלהקה כבר היו בדרכם חזרה לאוסטרליה לאחר ששהו בריטניה שנה תמימה. שעה שהיו על הספינה למולדתם, הפך ''A World of Our Own'' ללהיט גדול משני צידי האוקיאנוס האטלנטי, כשהוא מגיע למקום השלישי בבריטניה ובאוסטרליה ולמקום ה-‏19 במצעד האמריקני.

הסינגל הבא של הסיקרז, ''The Carnival is Over'', היווה שינוי רדיקלי לעומת האופטימיות הקצבית שליוותה את שני להיטי הפתיחה. טום ספרינגפילד עיבד לחן של שיר עם רוסי בשם ''סטיינקה ראזין''. ג'ודית, תשושה מאוד מהופעות רצופות במשך שישה חודשים תמימים, התחברה אליו מייד ודרשה להקליט אותו כסינגל. שלושת הבחורים רצו דווקא בשיר אחר ''Hummingbird'', אבל ג'ודית נדנדה בטענה ש''''The Carnival is Over יהפוך ללהיט. בדיעבד, היא צדקה. השיר הזה הפך ללהיטם הגדול ביותר בבריטניה. המכירות שלו זינקו לממוצע של 93 אלף עותקים ביממה והוא הדיח מראשות המצעד את ''Get off My Cloud'' של הרולינג סטונז. רק הסינגל של הביטלס שצד אחד שלו היה ''Day Tripper'' וצידו האחר ''We Can Work it Out'' הוריד אותו משם. השיר הפך ללהיט מיידי באוסטרליה, אבל משום מה לא הצליח כל כך באמריקה.

זה גם היה גורלו של הסינגל הרביעי, ''Someday One Day'', שיר שנכתב על ידי פול סיימון, אותו פגשו הארבעה בלונדון זמן קצר לפני שהוא וארט גרפונקל הפציצו את מצעדי הפזמונים בשירים שהפכו לקלאסיקת פולק-רוק. ברוס וודלי התחבר מייד לסיימון והחיבור ביניהם הוליד את השיר הזה, שהיה, בעצם, ההצלחה המסחרית הראשונה של הגאון האמריקני נמוך הקומה בבריטניה. השניים כתבו יחד את ''Red Rubber Ball'', שהפך ללהיט ענק בביצוע להקת הסרקל (The Cyrkle) והוקלט על ידי הסיקרז עצמם, במה שנחשב בעיני לביצוע טוב יותר מהמקור (כדי לשכלל את ההשוואה, כדאי גם להאזין לביצוע של סיימון וגרפונקל). לאחר מכן הקליטה הלהקה בשנית שוב שיר ישן שלה, ''Morningtown Ride'', שזכה אף הוא להצלחה נאה. בראשית 1967 תגמלה אותם מולדתם הרחוקה כשבחרה בהם לאנשי השנה באוסטרליה.

נגינה קצבית, תדמית נקייה. האנטי-תיזה ל''ילדים הרעים'' גהנדריקס, ג'ופלין ומוריסון (מקור תמונה 4).

הפופולאריות של הסיקרז באמריקה זינקה באופן דרמאטי לאחר שיצא למסכים סרט הקולנוע ''Georgy Girl'', בכיבובם של לין רדגרייב ואלן בייטס, שהלהקה הייתה אחראית לשיר הנושא שלו. את השיר כתבו טום ספרינגפילד והשחקן ג'ים דייל (שבילדותי הרחוקה נהגתי לזהות אותו בעיקר כד''ר טרמינוס השרלטן מ''חברי הדרקון אליוט''). השיר מכר שלושה מיליון עותקים וחצי, הגיע למקום השני במצעד המכירות ולמרבה האירוניה גם היה להצלחה האמריקנית המשמעותית האחרונה של הסיקרז. באותה תקופה נדדו הארבעה במסע הופעות בבריטניה, ובעקבות הצלחתו המסחררת של ''Georgy Girl'' הם הוצפו בבקשות להופיע ברחבי ארצות הברית. בין השאר, היה השיר מועמד לזכייה בפרס האוסקר של שנת 1967 והלהקה אף הוזמנה לבצע אותו במהלך הטקס, אבל נאלצה לדחות את הבקשה. הסיבה: מחויבות מוקדמת להופעה בעיר בריסטול שבבריטניה. ללהקה בת זמננו, הנהנית מניהול צמוד ל יועצי תקשורת מיומנים, זה לא היה קורה.

באוסטרליה ובבריטניה, לעומת זאת, הייתה ההצלחה סוחפת ממש. במרץ 1967 הופיעה הלהקה בפני קהל של מאתיים אלף צופים במלבורן במה שנחשב להופעה הגדולה ביותר שהתקיימה באוסטרליה עד אז. חבריה הצטלמו לשני ספיישלים בטלוויזיה, ''The World of the Seekers'' ו''The Seekers Down Under''. זה האחרון נחשב עד היום לתוכנית הטלוויזיה בעלת הרייטינג הגבוה ביותר בהיסטוריה של היבשת החמישית.

שני להיטי המצעדים הגדולים האחרונים של הסיקרז בבריטניה היו ''When will the Good Apples Fall'', שהגיע למקום ה-‏11 במצעד הבריטי בספטמבר 1967, ו''Emerald City'', שהצלחתו הייתה צנועה יותר. על השיר האחרון היו חתומים המפיק והיוצר האמריקני קים פולי ואחד ג'ון מרטין, שלמעשה היה הפסבדונים של חבר הלהקה קית' פוטגר.

על אף שהלהקה הצליחה היטב מבחינה מסחרית ואמנותית החליטה ג'ודית בקיץ 1968 לעזוב את ההרכב ולפנות לקריירת סולו. היא ראתה את עצמה כזמרת ג'אז וביקשה לשוב ולפתח את הקריירה שלה בכיוון זה דווקא. נוסף על כך חשבה שתרומתה המוסיקלית ללהקה אינה מוערכת דיה, הגם שללא ספק הייתה חברת ההרכב המבוקשת ביותר והמסוקרת ביותר במדיה. כבר ביוני 1967 הקליטה סינגל משלה עצמה ''The Olive Tree'', במה שנראה כיום כרמז הראשון לכוונתה לפרוש מההרכב. מאחר ובתחילת הדרך התחייבו הארבעה בינם לבין עצמם שבמידה וירצו לעזוב יודיעו על כך לאחרים שישה חודשים מראש, היא כינסה אותם וסיפרה להם על רצונה. החבורה הקליטה אלבום אחרון בשם ''Live at the Talk of the Town'' ובחשאי גם השתתפה בהפקת טלוויזיה מיוחדת של ה-BBC בשם ''Farewell The Seekers''. אבל הידיעה על התפרקותם הצפויה דלפה איכשהו לכלי התקשורת, והדר הפך את ספיישל הפרידה הטלוויזיוני לאירוע בעל משמעות אמוציונאלית ברורה (כדאי לצפות בהדרן המסיים ל''ג'ורג'י גירל'', כשג'ודית כבר מחזיקה בידיה את זר הפרחים שקיבלה עם תום ההופעה). האלבום שהקליטו נסק למקום השני במצעדים. EMI ניצלה את גל הפופולאריות הגואה והוציאה לשוק את אלבום האוסף ''Best of The Seekers'' –בדיוק אותו התקליט שאותו חיפשתי בילדותי בחנויות המוסיקה החיפאיות. אלבום זה טיפס במהירות למקום הראשון במצעדי המכירות ונותר שם במשך יותר משנתיים רצופות. באותה שנה הדיח האוסף הזה מראש מצעד המכירות את האלבום הלבן של הביטלס. דומני שקשה למצוא אמת מידה טובה יותר להיקף האהדה לה זכתה אז.









וכך סיכמה ליליאן רוקסון המנוחה את הערך שלה על הסיקרז באנציקלופדיית הרוק שיצאה ב-‏1969 (בתרגום חופשי שלי): ''אילו לא היו הסיקרז קיימים היה איזה מנהל ממולח חייב להמציא אותם. נערה אחת שנראתה כביתו-של-השכן-ממול (שאותו משלים חיוך קמוט-חוטם) ושלושה חתולים מפוכחים שנראו כפקידי בנק. הם באו מאוסטרליה, שרו הרמוניות נעימות תמורת ארוחת ערב בספינה שהפליגה לאנגליה. היורמים האנגליים חיבבו אותם מייד משום שייצגו משהו שיכלו להבין ולחוש בקרבתו בטוחים ומוגנים. ואשר ליתר, ובכן, הם התחברו לצליל הטוב ונקי והמנגינות היו קליטות. הסאונד שלהם היה, בהיעדר כינוי מתאים יותר, פופ-פולק בלוויית קולה המהדהד של ג'ודית דורהאם המגדיר אותו ומוסיף לו ייחוד...''.

ואכן, קולה הייחודי של ג'ודית הפך לנשקה הסודי של הלהקה. קול סופראנו חזק, צלול כבדולח, שהזכיר לרבים את צלילה הווקלאי של זמרת פולק נפלאה אחרת, ג'ואן באאז. כששומעם את הקול הזה מזהים אותו מייד כתו ההיכר של הסיקרז. כשמשלבים אותו עם ההרמוניות הפשוטות והאיכותיות של שלושת הגברים בלהקה, עם השירים המצוינים (שרבים מהם נכתבו עבורם במיוחד, כאמור, על ידי טום ספרינגפילד), הקליטים אך לא שמאלציים, שמילותיהם תואמות ללחן בדיוק מעורר השתאות, מקבלים נוסחה מנצחת.

הפירוק בא בדיוק בזמן. הסיקרז לפני סיום (מקור תמונה 5).

דומה שהודעת הפרישה של ג'ודית הגיעה בדיוק בזמן. היא פירקה את הלהקה באותם ימים בהם הגיע קיץ האהבה של 1968 לסן פרנסיסקו ומשם שטף את אמריקה כולה. גל חדש של להקות פרח ועלה מתוך הפסיכדליה של סוף שנות הששים, טעם הקהל הלך וקיבל כיוון שונה וגם העדפותיהן של חברות התקליטים השתנו בהתאם. על רקע פופולאריותם הגוברת של מוסיקאים כג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין והג'פרסון איירפליין, הצטיירו הסיקרז בעלי התדמית הנקייה והצליל המדויק כיורמים מוחלטים וכמי שאינם תואמים את רוח תרבות הנגד של הסיקסטיז. המאמאס והפאפאס, למשל, ביצעו מוסיקה דומה לזו של הסיקרז אבל תדמיתם הייתה בוהמיינית יותר וסולניתם, מאמא קאס אליוט, נתפסה כמי שמציגה אלטרנטיבה ווקאלית סבירה לקולה הסוחף של ג'ודית דורהאם.









מה קרה לחברי הלהקה לאחר יולי 1968?

לאחר התפרקות הלהקה חזר ברוס וודלי לאוסטרליה כדי להתמקד בכתיבה. הוא כתב שירים למוסיקאי האנס פאולסן, הוציא אלבום סולו והלחין מוסיקה לסרטים. את'ול גאי הקים חברה לשיווק ולמכירות ולאחר מכן נכנס לחיים הפוליטיים, הצטרף למפלגה הליברלית וב-‏1973 נבחר מטעמה כחבר פרלמנט במדינת ניו סאות' ויילס. קית' פוטגר העדיף להישאר בבריטניה והקים את הניו סיקרז, להקה שהוא עצמו הופיע במסגרתה פרק זמן קצר ביותר ולאחר מכן העביר את ניהולה לאחרים. הלהיט היחיד של הלהקה באותה תקופה קצרה בה הופיע עימם היה ''Look What They Done to My Song, Ma'', גירסת כיסוי ללהיט של מלאני סאפקה. הלהקה לא הצליחה במיוחד בבריטניה, אבל בארצות הברית הוציאה להיטים לכל המשפחה בשרשרת כמו ''Never Ending Song of Love'' ו'' I'd Like to Teach the World to Sing''. ג'ודית פתחה את קריירת הפוסט-סיקרז שלה ב-‏1969. באותה תקופה פגשה במוסיקאי ובמעבד רון אדג'וורת', שהפך למנהלה המוסיקלי ולאחר מכן גם לבעלה. היא הוציאה אלבום של שירי חג מולד ולאחר מכן שבה אל אהבות ישנות כמו הג'אז והבלוז ויחד עם אדג'וורת' והקימה הרכב בשם ''הלהקה הלוהטת ביותר בעיר'' (''The Hottest Band in Town''). יחד עם הלהקה הוציאה שני אלבומים וערכה עימה מסע הופעות מצליח ברחבי אוסטרליה.

בשנת 1972 הקימו קית' ואת'ול את הלהקה מחדש. ברוס הסכים להצטרף ובמקום ג'ודית התקבלה להרכב זמרת בשם לואיזה וויסלינג (Louisa Wisseling). ההרכב החדש הוציא אלבומים, הצליח באופן סביר אבל לא עלה בידו לשחזר את הספונטיות ואת הצליל שהפך את הסיקרז המקוריים לאחת הלהקות האהובות ביותר בכל הזמנים. ברוס עזב ב-‏1977, את'ול עזב שנה אחריו ובלי חברי ההרכב המקוריים לא עלה בידי הלהקה לשרוד והיא התפרקה שוב ב-‏1981. את'ול וקית' שבו וקהימו את הלהקה ב-‏1989, צירפו את הזמרת ג'ולי אנתוני, ערכו מסע הופעות מצליח – אבל זה שוב לא היה זה. אנתוני עזבה שנה מאוחר יותר, הוחלפה לזמן קצר בקארן נולס – ולאחר מכן התפרקה הלהקה שוב.

ג'ודית, שבשנים שלאחר פירוק הלהקה המקורית חילקה את זמנה בין בריטניה לאוסטרליה, חזרה סופית ליבשת הדרומית בשנת 1977. היא שרה בכמה פסטיבלי ג'אז נחשבים אירופה ובארצות הברית, אבל לא הרבתה להופיע באוסטרליה עצמה. ב-‏1990 נפצעו קשה היא ובעלה בתאונת דרכים קשה לא הרחק ממלבורן. התאונה כפתה עליה תקופת שיקום ארוכה, שממנה שבה רק בינואר 1992, כשביצעה את השיר ''Australia, Land of Today'' במעמד גמר גביע העולם בקריקט שנערך במלבורן בפני מאה אלף צופים.

בסוף אותה שנה שמו דורהאם, פטגר, וודלי וגאי קץ לעשרות שנים של ספקולציות כאשר הודיעו על איחוד של ההרכב מקורי לרגל מלאת שלושים שנה להקמתו. הארבעה לא איכזבו. הם הקליטו שני שירים חדשים, ''Keep a Dream in Your Pocket'' שכתב וודלי ו''One World Love'', שאותו כתבו יחד ג'ודית דורהאם וג'וני יאנג. החבורה ערכה מסע הופעות מצליח באוסטרליה ובניו זילנד, הוציאה אלבום אוסף עדכני שהצליח היטב גם בבריטניה וסגרו קופות ברויאל אלברט הול בלונדון. כעבור מספר שנים הופיעו הסיקרז במשחקים הפאראלימפיים (המשחקים האולימפיים לנכים) שנערכו בשנת 2000 בסידני, כשהם מבצעים את ''The Carnival is Over''. למעשה, הייתה הלהקה מתוכננת להופיע במשחקים האולימפיים עצמם, אלא שסמוך לאירוע הזה שברה ג'ודית את ירכה ונאלצה לשבות מהופעה. הסיקרז הסתפקו, אפוא, בהופעה במשחקי הנכים, כשג'ודית שרה את הסולו ביושבה בכסא גלגלים.










לפני מספר שנים, טרום עידן ה-MP3, גיליתי דיסק אוסף של הסיקרז באתר אינטרנט אוסטרלי כלשהו. מאחר ולא הצלחתי למצוא משהו דומה בשום חנות ישראלי, רכשתי אותו במייל. כשהגיע ארצה, העברתי אותו גם לאביה של מרינה, הלא היא האישה שאיתי. הלה זיהה שם חלק מהשירים. במיוחד התחבר ל''The Carnival is Over'', המבוסס, כאמור, על שיר רוסי ידוע המתאר את דמותו רבת העלילות של הקוזאק המורד סטיינקה ראזין. מאחר והאיש גדל ברוסיה, היה זה עבורו מעין פלאשבק לימי נעוריו. עד מהרה הזמין גם הוא דיסק דומה מאותה חנות.

אביה של מרינה הלך לעולמו בשנת 2001. באזכרה האחרונה שנערכה לו השמיעה בתו את ''I'll Never Find Another You'', עוד שיר של הסיקרז שאהב. במקור זהו שיר של אישה אל אהוב ליבה, אבל מי שקורא את המלים יכול להבין היטב כיצד מתחברת אליהם בת המתגעגעת לאביה. שלושים וחמש שנים אחרי שעלה מרוסיה, משמש שיר של להקה אוסטרלית כגשר בינינו לבינו.








מי שלא רווה דיו מהקישורים שהובאו בגוף המאמר ומעוניין לשמוע עוד כמה שירים יפים משל הסיקרז, כולל מהשנים האחרונות, מוזמן להיכנס לקישורים הבאים:


[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מאמר נהדר.   א''ק   שבת, 06/12/2008 שעה 12:39   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   הצבנ''ע   שבת, 06/12/2008 שעה 18:37   [הצג]   [2 תגובות]
.תודה עבור המאמר המאלף   אלמוני   יום א', 07/12/2008 שעה 13:24   [הצג]
(ללא כותרת)   בני תבורי   יום ב', 15/12/2008 שעה 20:45   [הצג]   [2 תגובות]
תודה על הכתבה   יפה   יום ד', 25/03/2009 שעה 9:54   [הצג]   [2 תגובות]
רצה את מילות השירים של הלהקה   לרה   יום ג', 12/05/2009 שעה 1:15   [הצג]
תודה!!!   עמיטל   שבת, 16/05/2009 שעה 14:12   [הצג]
מילות שירי המשחרים   אלמוני   שבת, 23/05/2009 שעה 2:17   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©