בריחתו הנועזת של וינסטון צ'רצ'יל
יום ו', 05/12/2008 שעה 7:35
אחד האירועים הקשים שעברו על בריטניה הקולוניאלית בסוף המאה ה-‏19 היה התקוממותם של תושבי דרום אפריקה ממוצא הולנדי נגד הנוכחות הגוברת של הצבא הבריטי בארצות בהן ישבו. מלחמת הבורים עוררה סקרנות רבה באנגליה והידיעות הראשונות שהגיעו משם ובישרו על שורת תבוסות שנחלו כוחות הוד מלכותה למי שראו כאספסוף של איכרים, דירבנו בחור צעיר ובעל תושיה לבקש לשלחו לשם ככתב צבאי. זמן מה לאחר שהגיע לשם, יצא הצעיר ברכבת שנשאה כוח בריטי שביקש לאתר עמדות שתפסו כוחות הגרילה הבוריים לאורך המסילה. אלא שאותם כוחות עצמם שבו את הרכבת והכתב הצעיר, שגילה תושיה רבה כשהוא מפקד על הכוח המתגונן במהלך הניסיון להיחלץ מהמצור, נשבה והועבר למחנה השבויים. לאחר ימים ספורים נמלאט משם והחל במסע נועז לעבר החופש. שמו של הכתב עתיד להיזכר לנצח בדברי הימים: וינסטון צ'רצ'יל.









וינסטון צרצ'יל בגיל 25, בתקופה בה נמלט משבי הבורים ובמסע נועז חצה את הגבול למוזמביק. בעקבות הבריחה הפך לגיבור לאומי בארצו (מקור תמונה 1).

מחנה השבויים ששכן בעיר הקטנה והמאובקת פרטוריה היה מואר היטב. בימים כתיקונם שימש כמשכן מפקדת הכוחות הבורים שהתקוממו נגד הבריטים בדרום-אפריקה. הייתה זו שעת הדמדומים של ה-‏12 בדצמבר 1899. מחנה השבויים היה מורכב מספר בניני בית-הספר הממשלתי, אוהלי זקיפיו, מטבח וחומה בגובה שלושה מטרים, שהקיפה את המחנה כולו.

בבנין המרכזי צלצל הפעמון לארוחת הערב, וקבוצת שבויי-מלחמה בריטיים פנו לעבר אולם האוכל. רק דמות אחת ניתקה מן החבורה ובאין רואים חמקה חרש אל פינה מוצלת למרגלות החומה. מחצית השעה נותרה הדמות קפואה באפלה בעוד הזקיפים המזוינים עוברים על פניה הלוך וחזור. לבסוף נעצרו שני גברים והחלו מגלגלים שיחה בינם לבין עצמם. לרגע קצר היה גבם מוסב אל הדמות נמוכת הקומה והכרסתנית שהסתתרה במרחק כחמישה מטרים מהם, לרגלי החומה.

''קמתי ממקום מחבואי וזינקתי אל ראש החומה'', כתב הבורח לאחר מכן, ''נאחזתי בשפת החומה ומיד קפצתי אל הצד השני. הייתי חופשי''.

וינסטון ספנסר צ'רצ'יל, בן לאחת המשפחות המכובדות בבריטניה ובעת ההיא כתב צבאי של עיתון לונדוני, נמלט מידי הבורים שבועות מעטים לאחר שנפל בשבי במארב שטמנו המורדים לבריטים. אולם בריחתו מן המחנה הייתה רק השלב הראשון בדרך מנוסתו. לפניו היו עוד שלוש מאות מילין בשטח האויב, ואיש לא יכול היה לערוב לו שיצליח להגיע אל מעבר לגבול.

מלחמת הבורים הייתה בעיקרה מלחמת גרילה. קווי החזית לא היו תמיד מוגדרים. בתוך השטחים הבריטיין פעלו כיסי התנגדות של הבורים שלחמו בשצף-קצף ונקטו שיטת פגע וברח. כדי להבהיר את המצב הצבאי ולהשליט סדר בקווי המערך יצאה ב-‏14 בנובמבר רכבת משוריינת אל תוך יערות נטאל. הבריטים שערו כי מתוך הרכבת הנעה במהירות יוכלו לגלות ריכוזי בורים בלא שיינזקו.

הרכבת כללה קטר, קרון משוריין שנשא תותח ועוד שלוש קרונות ובהם רובאים איריים וצוות אזרחי של טכנאים. צ'רצ'יל, שרצה לכתוב על המערכה ממקור ראשון, הצטרף אף הוא לרכבת זו.

תחילה התנהל הכול כשורה. הרכבת התקדמה ללא הפרעות עד צ'יבלי. שם נראה טור פרשים בורים, אך הללו נעלמו מעין מייד לאחר שהבחינו ברכבת. הבריטים סברו שהבורים חוששים מהתקפה מוחצת, אך למעשה נסוגו הפרשים אך ורק כדי להציב מארב קטלני לרכבת הבריטית. מפקד הרכבת, שחשש שלפניו התנגשות מזוינת, טילגרף למפקדה הבריטית וביקש הוראות כיצד לנהוג. התשובה שקיבל הייתה שעליו להניע את הרכבת לאחור ולהמתין להתפתחויות. מאחורי עיקול בדרך נראתה שורה ארוכה של בורים המחופרים במוצב שחלש על המסילה. תחילה חשבו הבריטים שאין זו אלא יחידת סיור קטנה שכמה פגזי תותח יגרום לאנשיה לפוץ לכל רוח.

''לפתע'', כתב צ'רצ'יל לאחר מכן, ''הופיעו שלוש עגלות על המוצב, ומהן נפלטה שרשרת של ברקים ורעמים. הרכבת הורעשה בתריסר פגזים. שריונה נפגע במטר כדורים ורסיסי פצצות. הבורים הפגיזו אותנו ממרחק מאתיים מטר בתותחי שדה גדולים ובמכונות ירייה כבדות. בלי לחשוב כלל, התניע נהג הרכבת את הקטר קדימה במלוא הקיטור – ונתקל בסלע ענק שהבורים הזריזים הניחו על המסילה בו ברגע שהרכבת החלה את נסיגתה''.

המארב היה מוצלח ביותר, ואחרי קרב קצר נאלצו הבריטים להיכנע. צ'רצ'יל, שלמרות שלא היה איש צבא פיקד במשך שבעים דקות הקרב על המאמץ לפינוי הפצועים ולהחזרת הרכבת למסילה, הפך להיות שבוי מלחמה. מצב השבויים היה טוב למדי. נהגו בהם יפה וסיפקו להם מזון לשובע. כשירד גשם, נתן אחד הזקיפים את כובעו לצ'רצ'יל גלוי הראש. תחילה חשב צ'רצ'יל שכעיתונאי יחוסו עליו ולא ייקחוהו בשבי. לאחר שעמד על טעותו, היה מנוי וגמור עימו לשחרר את עצמו.

בתחילה ניסה לשכנע את הבורים לשחררו בטענה שהוא אינו לוחם אלא אזרח. הללו, שזכרו את פיקודו על הבריטים המתגוננים ברכבת, דחו את תביעתו על הסף. לפיכך, פנה לתכנון ניסיונות הימלטות. ניסיון הבריחה הראשון שלו התבצע כבר בלילה הראשון לשביו. הוא נלכד על ידי הזקיפים הערניים. לאחר צעדה ממושכת הגיעו השבויים לפרטוריה ושוכנו בבית הספר הממשלתי שהפך למחנה צבאי בלב העיר. המרחק מן המחנה ועד למדינה הנייטראלית הקרובה ביותר היה 280 מילין. מרחק זה לא ריפה את ידיו של צ'רצ'יל בעל התושייה.

צו מעצר - בתרגום לאנגלית - שהוציא שופט בורי במטרה לאסור את השבוי הנמלט. במקביל, הוצע גם פרס עבור לכידתו (מקור תמונה 2).

יחד עם קצין שבוי אחר רקם צ'רצ'יל תכנית בריחה. הוא הבחין בפינה אחת של חומת המחנה, שנותרה באפלה חרף ריבוי הזרקורים. מאחורי החומה נמצאה גינת נוי של וילה פרטית, למעבר לגינה – רחובות פרטוריה. מועד הבריחה נקבע ל-‏11 בדצמבר. אלא שבאותו לילה עצמו היו הזקיפים ערניים מתמיד ועמדו בדיוק ליד הפינה האפלה. רק למחרת הצליח צ'רצ'יל במשימתו, עבר על פני החומה והמתין לחברו בין שיחי גינת הנוי.

עד מהרה עמד צ'רצ'יל על טעות בחישוביו. הוא האמין שהווילה ריקה אותה שעה מדיירים, אבל לאחר שהסתתר בקרבתה נוכח שדייריה נמצאים בה. שניים מהם, בורים עשירים, טיילו בגינה ועברו סמוך מאוד לצ'רצ'יל המתחבא. באותה שעה רדף כלבם אחר חתול מזדמן וכמעט שגילה את השבוי הבורח.

חלפה שעה והחבר לא הופיע. צ'רצ'יל היטה את אוזנו . מעבר לחומה באה לחישה מהירה: ''הזקיפים חושדים!'', שמע את קולו של חברו, ''חזור!''. צ'רצ'יל לא נחרד. הוא הזדקף ויצא בביטחון עצמי אל הרחוב כשהוא עובר לאיטו על פני הזקיף הניצב בשער המחנה.

צ'רצ'יל צעד באיטיות מכוונת, משתדל שלא לעורר סקרנות או חשד. הוא לבש עדיין חליפה אזרחית והניח שהבורים לא יחשדו באדם שאינו נראה כאיש צבא במדים. כך הצליח להגיע אל שולי העיר. בכיסיו היו חפיסת שוקולד וכסף אנגלי, אך לא היו לו מפה, מצפן או צידה לדרך; אלה נותרו בידי חברו לתוכנית הבריחה. הוא לא ידע הולנדית או קאפירית, הלשונות המדוברות במדינה זו, והיה ברור לו כי עם שחר יגלו הבורים את דבר בריחתו. סיכויי הצלחתו היו קלושים מלכתחילה.

רק שני דברים עמדו לזכותו. האחד היה קשיחותו ויכולתו הטבעית להתמצא בכל סביבה ולתפקד היטב במצבי לחץ. השני הייתה העובדה שמסילת הברזל נמתחה מזרחה מפרטוריה, אל הטריטוריה הפורטוגלית מוזמביק. צ'רצ'יל ניווט את דרכו בעזרת הכוכבים ופנה לעבר המסילה. בהגיעו אליה, צעד לאורכה והסתתר בין קפלי קרקע ומאחורי סלעים כל אימת שראה אנשים בדרך.

אחרי שעתיים של הליכה הבחין באור מהבהב לפניו. הייתה זו תחנת רכבת. במוחו צץ רעיון: הרי הרכבת נעצרת קרוב לוודאי, בכל תחנה; אולי יוכל לעלות עליה באין רואים כאשר תתחיל לנוע. הוא הסתתר בחפירה לצד המסילה. חלפה שעה. לבסוף נשמע קול שקשוק רכבת מתקרבת. כשחלפה על פניו זינק לעברה. ''נאחזתי בדבר-מה, אצבעותיי רפו, נפלתי על פני, שבתי וקמתי על רגלי ולבסוף הצלחתי לעלות על הרכבת'', כתב לימים בזיכרונותיו.

הקרון שעליו קפץ היה מלא שקים. צ'רצ'יל סידר לעצמו משכב כלשהו על השקים ועד מהרה נרדם. כשהתעורר, שררה עדיין אפלה בחוץ. הרכבת הוסיפה לנוע מזרחה, אך צ'רצ'יל ידע כי עליו לרדת ממנה לפני עלות השחר. לאחר שתתגלה בריחתו ייערכו חיפושים בכל הרכבות. הקפיצה מן הרכבת המהירה הייתה מסוכנת, אך הוא הצליח איכשהו לבצעה בשלום. לאחר שהתאושש מהחבטה שספג מהקרקע הקשה מצא עצמו צ'רצ'יל שוכב בתעלה, חבות אך בריא ושלם.

הוא היה צמא מאוד. למזלו, מצא באר בקרבת מקום, ואחר כך, כשעלתה השמש, הגיע למחסה בחורשת תמרים שהגנה עליו מהחום היוקד. במשך הלילה תהה תכופות אם לא עלה בטעות על רכבת שנסעה צפונה במקום מזרחה, אולם למראה השמש ידע כי הוא בדרך הנכונה.

בלילה השני לא האיר לו מזלו, וכל רכבת לא חלפה על פניו. הוא עשה את הדרך ברגל כדי להתרחק ככל האפשר מרודפיו. דא עקא, שהאזור הלך ונעשה מיושב יותר. על כל גשר ניראו זקיפים, ובין כפר אחד למשנהו נראו בקתות רבות ויחידות סיור של הבורים. הירח היה מלא, הלילה היה בהיר והתנועה הפכה לדידו מסוכנת יותר ויותר. מאחר וכילה זמן מה לאחר הבריחה את חפיסת השוקולד האחת שהייתה ברשותו, היה רעב מאוד. לבסוף השתרע אפרקדן בתוך תעלה ונרדם.

בחמשת הימים הבאים לא הזדמנה לו שום רכבת. הוא החליט לנסות את מזלו ולדפוק על כמה דלתות. מזלו זימן אותו אל ביתו של אנגלי טוב-לב, ג'ון הווארד שמו, שהיה מנהל חברת המכרות של טרנסוואל ומפרץ דלגואה. הלה הסתירו באורווה תת-קרקעית של מכרה סמוך ושם עברו על צ'רצ'יל כמה לילות קשים במיוחד, כשבעלי-חיים מזדמנים ומכרסמים רעבים מארחים לו לחברה. הווארד נתן לו לאכול ואיפשר לו להחליף כוח עד שהזדמנה לו רכבת אל העיר מידלבורג. תחנה זו הייתה בעלת חשיבות קריטית בדרך מנוסתו. הוא ידע כי ממנה יוצאת רכבת הנוסעת ישירות אל הטריטוריה הפורטוגלית. ביום השישי למנוסתו הבחין בירכתי מידלבורג ברכבת משא שעל ארגזיה השם ''לורנזו מארקש''. לורנזו מארקש הייתה בירת מוזמביק והעיר הגדולה בה. אם הכתובת על הארגזים היא אות ליעדם, עליו לתפוס את הרכבת הזו. הוא חמק לקרון אחד בו היו שקים וחבילות והצליח לארגן לעצמו מסתור מתחתם. אחר כך התפלל שהרכבת לא תיעצר ושלא יערכו בה שום סיורים וביקורות עד לאחר שתחצה את הגבול.

סיפור הבריחה כפי שנכתב על ידי צ'רצ'יל עצמו. בריטניה הרוויחה את אחד מגדולי מנהיגיה בכל הדורות (מקור תמונה 3).

צ'רצ'יל העריך שהמסע לגבול יארך 36 שעות. הוא היה אופטימי. בפועל, חלפו 80 שעות עד שהגיעה הרכבת אל תחנת הגבול קומאטי פורט.

בינתיים הפכה בריחתו של הכתב הצבאי הבריטי לאירוע סנסציוני בקהילה הבורית. הבורים ראו בלכידתו מחדש עניין של כבוד לאומי. מברקים שהכילו את תיאורו של הבורח נשלחו לכל תחנות הרכבת. הבורים הכריזו על פרס בן 25 ליש''ט למי שיסגיר אותו לידיהם ( לפי גירסה אחרת הציע הגנרל הבורי חוברט, מי שהיה אחראי על הכוח שטמן את המארב לרכבת שעליה נסע צ'רצ'יל, סכום של 27 שילינג בלבד עבור לכידתו – בחות מעלותו של בקבוק ויסקי). במודעה המכריזה על הפרס תואר כ''אנגלי שמבנה גופו רגיל, מתכופף בשעת הליכה. פניו חיוורים, שערו אדמוני חום, שפמו קטן וכמעט שאינו נראה לעין, מאנפף קצת ואינו מבטא כראוי את האות ס'''. פקודת מעצר נגדו, יחד עם שלושת אלפים עותקים של תמונתו, הופצה בכל תחנות המשטרה, בעיירות ובכפרים. ההוראה שניתנה על ידי הצבא הבורי הייתה לערוך חיפושים אחריו בכל רכבת ורכבת. צ'רצ'יל, כמובן, לא ידע זאת כאשר הסתתר ברכבת הנוסעת אל הטריטוריה הפורטוגלית.

אלא שהנמלט היה עלול להתגלות בכל רגע ממש. בעודו שוכב בין השקים ומתחתם, שמע צ'רצ'יל צעדים הולכים וקרבים. הוא הבין כי בקרונות נערכים חיפושים. הוא שמע כיצד מרימים המחפשים את שולי יריעת האברזין המכסה את הקרון בו הסתתר. הוא עצר את נשימתו, לא נע ולא זע. הבורים נכנסו אל הקרון, הפכו שקים, עמדו למראשותיו של צ'רצ'יל – ולבסוף עזבו ועברו לקרון הבא. הוא נשם לרווחה.

כמה שעות לאחר מכן הגיעה הרכבת אל מפרץ דלאגואה. צ'רצ'יל, עייף ומלוכלך, ירד בחשאי מהרכבת, יצא מהתחנה והלך לחפש את הקונסול הבריטי.

ברגע הראשון חשב הקונסול כי לפניו עומד נושא פחמים מאחת הספינות הבריטיות שבנמל. פתע זיהה את הדמות. היה זה אותו צעיר שתמונותיו פורסמו בעיתונים במהלך כל השבוע האחרון. הוא הורה לתת לצ'רצ'יל מלבושים נקיים ודאג שישוגר מברק להווארד המבשר לו ש''הטובין הגיעו בשלום'', רמז עבה ל''מטען'' שהועלה לרכבת ללורנזו מארקש. מכל מקום, העיתונאי הצעיר התרחץ היטב, נח מעט – ועלה על סיפון הספינה ''אינדונה'' שהסיעה אותו לנמל דרבן. לאחר שירד מהספינה, הצטרף לצבאו של הגנרל בולר במסעו לשחרור ליידיסמית' הנצורה בידי הבורים וכיבוש פרטוריה בירתם. במסע זה, על אף שהמשיך בשיגור כתבותיו לעיתון עבורו עבד, קיבל דרגה בגדוד הפרשים הקלים של דרום אפריקה. הוא נלחם לצידו של דודנו, הדוכס התשיעי ממרלבורו, והשניים היו בין הבריטים הראשונים שנכנסו לעיר פרטוריה. צ'רצ'יל היה הראשון לקבל את כניעת מחנה השבויים בפרטוריה בו שהה כשבוי.

תוך ימים מעטים שב צ'רצ'יל לחזית הקרבות. הכתבות בחתימתו הוסיפו להתפרסם בעיתון. סיפור בריחתו פורסם בעיתוני העולם והפך אותו לגיבור לאומי בארצו. ארבעים שנה לאחר מכן הפך להיות ראש ממשלת בריטניה וניהל את אחת המלחמות הנועזות והקשות בכל הזמנים, תוך שהוא קונה לו מיליוני מעריצים ומקום של כבוד בהיסטוריה של המין האנושי.

ולא נותר אלא לתהות מה היו פני ההיסטוריה של בריטניה אילו נהרג במארב זה העיתונאי צ'רצ'יל אשר לימים – במלחמת העולם השנייה – עמד בראש מלחמת בריטניה בגרמנים והביאם לידי ניצחון.








במאמר זה נכלל חומר רב המובא בספר עלילות בלתי נשכחות: בריחות נועזות, אותו כתב אריה חשביה ועיטר משה מודלינגר. הספר יצא בהוצאת לדורי, תל אביב, בשנת 1959.









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מרתק כתמיד   לידיה כרמלי   יום ו', 05/12/2008 שעה 9:24   [הצג]
(ללא כותרת)   צ'רלי   יום ו', 05/12/2008 שעה 19:53   [הצג]   [8 תגובות]
עוד מקור משלים לאותו סיפור   בני   יום ו', 05/12/2008 שעה 23:28   [הצג]   [2 תגובות]
מקסים   טל ירון   יום ב', 08/12/2008 שעה 20:07   [הצג]
(ללא כותרת)   SilentMike   שבת, 13/12/2008 שעה 1:53   [הצג]
אין לאנגלים מה להתגאות במלחמת הבורים   אילן ב.   יום ו', 19/12/2008 שעה 1:20   [הצג]   [2 תגובות]
הבורים..?   עידן   יום ג', 23/12/2008 שעה 19:47   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©