המירוץ אל אחוז החסימה
יום ו', 28/11/2008 שעה 7:16
מפלגת העבודה בדרך לאחוז החסימה. מלמעלה, לא מלמטה. העובדה שהיא אינה מסוגלת להחליף את הנהגתה - אותה הנהגה ותיקה המבריחה בוחר אחר בוחר לזרועות מרצ וקדימה - עומדת לה לרועץ והופכת אותה לבלתי-רלוונטית בעיני המצביעים. מצבה מזכיר, במידה רבה, את ההתפוררות האלקטורלית המהירה של מפלגת המרכז בבחירות 1999. אלא שכאן המקרה עצוב יותר, משום שמפלגת המרכז הייתה אירוע קצר טווח ואילו העבודה היא שריד מתפורר של המפלגה החשובה ביותר שפעלה כאן מאז ראשית הציונות המודרנית. מרצ, לעומת זאת, עשויה להסתמן כהפתעה הפוליטית הגדולה של הבחירות. מן הצד האחר, סידר מנגנון הליכוד הזדמנות נאה לפייגלינים לחדור סוף סוף לכנסת. אלפי המתפקדים המגובשים שפקד לליכוד עשויים להירתם, במסגרת דיל פוליטי מעניין, לשירותם של כמה משונאי נתניהו.









כפי שהעניינים נראים ברגע כתיבת השורות הללו, מפלגת העבודה צפויה להיאבק על מעבר אחוז החסימה. זה נשמע אולי הזוי, אבל דומני שהמסקנה הזו פשוט מתחייבת מהמציאות. מצבה מזכיר כרגע את זה שבו נמצאה מפלגת המרכז מנוחתה עדן, שעה שבבחירות 1999 ירדה בסקרים בקצב של מנדט לשבוע . לו הייתה מערכת הבחירות ההיא נמשכת שלושה שבועות נוספים הייתה מפלגת המרכז נמעכת לחלוטין מתחת לאחוז החסימה. לעבודה זה עלול לקרות עוד בבחירות הללו: נותרו לה חודשיים ומחצה עד היום הקובע ובקצב של איבוד מנדט בכל שבוע נראה שבעוד חודש ימים כבר לא יישאר ממנה הרבה.

מה שעצוב יותר הוא שגם בעבודה כבר מבינים את זה. מאמצי ההשתריינות של פואד בן אליעזר ושל איתן כבל מעידים על כך. כתמונת ראי, מעידה על כך גם הקבוצה שנלחמה נגד השיריונים הללו וביקשה לפתוח את הפריימריז באופן שוויוני לכולם.

תחליף מודרני למפלגת העבודה. ציפי לבני (מקור תמונה 1).

המנדטים של העבודה הולכים, לפי הערכותיי הפרטיות ביותר, לשתי מפלגות עיקריות. האחת מהן, הלא היא קדימה, נתפסת כמפלגת שלטון פוטנציאלית וכחלופה הריאליות היחידה לליכוד. על מעברם של תומכים אלה מקלים כמה תהליכים המתחוללים מזה קרוב לשלוש שנים. תהליך אחד הוא הפעפוע המתמיד של אנשי העבודה לקדימה, שהחל עם הצטרפותם של שמעון פרס, חיים רמון ודליה איציק ליוזמת ההקמה של אריאל שרון. מאחר ומדובר בפוליטיקאים בכירים ביותר, נתן מעברם לגיטימציה ציבורית להצטרפותם של פעילי עבודה נוספים אל המפלגה הזו. תהליך אחר הוא השתלטותה של הנטייה המדינית המתונה על הנהגת קדימה. אריאל שרון ביצע את ההתנתקות; אהוד אולמרט ייצג קו מדיני פרגמאטי ושימר את המשא ומתן עם אבו מאזן; ואילו ציפי לבני אינה נסוגה גם מהתביעה להניח את ירושלים על שולחן הדיונים. ניצחונה של לבני בפריימריז על הנץ שאול מופז אישש בעיניהם את המגמה הזו. ''הנה'', הם אומרים לעצמם, ''סוף סוף קמה מפלגה שיש לה סיכוי לחזור אל הקו השפוי של מפלגת העבודה של פעם – כי למפלגת העבודה של היום אין סיכוי להביא הישג שלטוני של ממש''.

אם כל כך הרבה קולות של העבודה הולכים לקדימה, כיצד זה שהיא אינה מתנפחת אלא דווקא מתכווצת? את התשובה לכך אפשר לחפש דווקא בליכוד. מספר המנדטים שנגרעים מקדימה בסקרים ועוברים לליכוד גדול ממספר המנדטים שנכנסים אליה מצד פליטי מפלגת העבודה. במקביל, הולכת העבודה ומידרדרת ושוב אינה נתפסת כרלוונטית. כך קורה שבמקום שקדימה תצליח להיאחז במרכז המפה ולמשוך קולות מימין ומשמאל כאחד, היא נתפסת יותר ויותר כיורשתה של העבודה (בעיקר בתחום המדיני).

במצב כזה סיכוייו של מתמודד בפריימריז של העבודה להיכנס לכנסת, גם אם הוא ערכי ואיכותי, שואפים לאפס. יש שם לא מעט מתמודדים שמבחינה אישית ראויים לכהן בפרלמנט שלנו: דניאל בן סימון, עינת וילף, יריב אופנהיימר – וגם ח''כים מכהנים כקולט אביטל, אבישי ברוורמן, אופיר פינס ושלי יחימוביץ'. לפי הסקרים של השבוע האחרון לחלק מאלה אין סיכוי ממשי להיות נבחרי ציבור בזמן הקרוב.

אמרתי שקולות העבודה הולכים לשתי מפלגות עיקריות. המפלגה השנייה היא מרצ. מרצ, שימו לב, יכולה עוד להיות הפתעת הבחירות. בהיותה משמאל לעבודה ומתוקף העובדה שהיא נותרה מחוץ למרבית הקואליציות שפעלו כאן מאז נפילת ממשלת ברק, היא זוכה לדימוי של מפלגה נקייה יותר מבחינה פוליטית ומוסרית ושל קבוצה שעדיין מחזיקה במשנה אידיאולוגית סדורה. הצטרפותה האפשרית של קבוצה ובה פעילים ואנשי רוח המזוהים עם העבודה (עוזי ברעם, אברום בורג, שלמה בן עמי, יוסי קוצ'יק, גלעד שר ועוד) עשויה להשיב רוח משמעותית במפרשי מפלגת השמאל. אם תקרום הברית החדשה הזו עור וגידים, היא עשויה למוטט כליל את שאריות העבודה ואולי אף לגרוף קולות שטרם הבחירות שקלו להצביע למפלגות הירוקות או אף לחד''ש. הפוטנציאל של מפלגת השמאל המורחבת הזו (שביני לביני אני כבר מכנה אותה מס''ד – המפלגה הסוציאל-דמוקרטית) מגיע ל-‏12-15 מנדטים. אם רק תהיה לה רשימה אטרקטיבית והיא תציב אלטרנטיבה אידיאולוגית רצינית ועדכנית לקדימה ולעבודה, היא תוכל לעשות את זה.

כל אלה, כמובן, הערכות מוקדמות בלבד. אבל הן מגובות בתזוזות פוליטיות מתמידות, ואף יותר מכך – בטבע האנושי. האדם, מטבעו, נתון כל העת ללחצים סותרים. הסביבה הפוליטית המקיפה אותו משדרת לו את המסר הבא: יש מפלגות שאליהן מצטרפים והן נתפסות כמועמדות לנצח – ויש מפלגות שאותן עוזבים והן נתפסות כמפסידות פוטנציאליות. למעט השוליים האידיאולוגיים הקשים בימין, בשמאל ובמפלגות החרדיות, רוב רובם של המצביעים רוצים להימנות על המחנה המנצח, גם אם הם מתקשים להצביע עבור המחנה המנצח בבחירות כולן, הן מתנחמים בכך שלפחות המחנה המנצח בגוש האידיאולוגי המועדף עליהם זכה לתוצאה טובה יותר. אין זה סוד שרבים ממצביעי מרצ בזים לעבודה כישות פוליטית. אין זה סוד שרבים מבוחרי העבודה מאסו בה. עכשיו חברו את הנתונים הללו ותקבלו את התוצאה המתבקשת: מרצ נתפסת כגורם הרלוונטי ביותר משמאל למרכז. זו גם הסיבה שרבים הסיכויים שלאחר הבחירות הללו היא תהיה גדולה מהעבודה ובאופן משמעותי ביותר.









נעבור, ברשותכם, לליכוד. בנימין נתניהו תיזמר היטב את מצעד הכוכבים שהצטרפו אליו לאחרונה: עוזי דיין, בני בגין, דן מרידור, מירי רגב, בוגי יעלון, אסף חפץ, ספי ריבלין, טל ברודי, זאב ז'בוטינסקי, ציפי חוטובלי, יוסי פלד - ועוד היד נטויה. הבעיה המיידית הנוצרת כתוצאה מהנהירה הזו לליכוד אינה בהכרח זו הקשורה בניגודים הערכיים והאידיאולוגיים בינם לבין עצמם אלא זו הקרובה יותר, הקשורה דווקא בפריימריז.

שימו לב: כל החבורה הזו הגיעה אל הליכוד בהזמנתו ובעידודו של נתניהו. יש לו אינטרס מובהק בהצלחתם בבחירות הפנימיות. בחלומו היה נתניהו מעדיף לשבץ את כולם במקומות ריאליים ברשימה, לפחות באופן כזה שלא ידחוק יותר מדי אחורה חברי כנסת כגדעון סער, יובל שטייניץ וגלעד ארדן הנהנים מדימוי של פרלמנטרים טובים (ועדיין לא הזכרנו מתמודדים הנחשבים כמקורבים אליו דוגמת יחיאל לייטר, אופיר אקוניס ודני דנון). במציאות, הוא נאלץ להתמודד עם מגבלה המאפשרת למצביע בבחירות המקדימות לסמן לא יותר מעשרה מועמדים מועדפים בטופס ההצבעה. בהנחה שיש יותר מעשרה כוכבים שאותם היה רוצה נתניהו להשחיל לכנסת, זו מגבלה בלתי פשוטה מבחינתו.

בבחירות מקדימות מגיע אדם לקלפי וצריך לסמן מספר מסוים של שמות בטופס ההצבעה. אם הוא נמנה על מחנה פוליטי מסוים הוא יבקש, קרוב לוודאי, לקדם את אנשי המחנה שלהם סיכויים משמעותיים להיכנס לרשימה הריאלית. הוא מסמן את ראש המחנה, כמה ח''כים או מתמודדים בולטים – ומבחינתו אפשר להסתפק בכך. אלא שאם רשימת המקומות שמותר לסמן רחבה יותר, הוא נשאר עם הרבה מקומות פנויים שמותר לו לסמנם. לסמן את אנשי המחנה היריב הוא אינו רוצה. לפיכך, הברירה המועדפת היא לסמן מועמדים כמעט אנונימיים, כאלה שסיכוייהם להגיע לכנסת נמוכים מלכתחילה. אלה האחרונים נהנים מההפקר, אבל רק לעתים רחוקות מצליחים למנף את ההצבעה המזמנת הזאת לכדי הישג ממשי, דהיינו היבחרות לכנסת.

הזדמנות לדיל פוליטי. משה פייגלין (מקור תמונה 2)

ברוב המקרים, הטקטיקה של הכנסת שמות אנונימיים אינה בשימוש. האמת היא שרק לעתים נדירות משתמשים התרגיל הזה, משום שקיימת טקטיקה מוצלחת בהרבה: קבוצה מאורגנת אחת נושאת ונותנת עם קבוצה מאורגנת אחרת. השתיים מתחייבות הדדית להצביע עבור רשימת מומלצים שבה נציגים בעלי סיכוי משתיהן. מה שקוראים במחוזותינו ''דיל''.

כשבתהליך כזה ניתן לסמן שלושים איש, יש מספיק מקום לכולם. כשהבחירה מצטמצמת לעשרה שמות, כל העניין הופך למורכב בהרבה. ברשימת השמות שמניתי לפני שלוש פיסקאות מופיעים ברצף אחד-עשר איש. כל זה מכניס את נתניהו לבעיה. הוא ייאלץ להורות לנאמניו לפצל את הצבעתם כך של המצטרפים החדשים ייהנו מאמונם. פיצול הצבעה מאורגנת משמעו איבוד חלק מהעוצמה. את הפיצול הזה ינסו לנצל חלק מיריביו של נתניהו. היריב המיידי – וכרגע הלא-רלוונטי – הוא סילבן שלום. היריב האחר, שממנו חושש נתניהו במיוחד, הוא משה פייגלין.

פייגלין מגבש כבר כמה שנים מחנה ימני קיצוני בתוך הליכוד. הוא אינו מסתיר את עמדותיו. בניגוד ליריבו הפנים-מפלגתי נתניהו שטבע את האימרה ''יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו'' - טבע פייגלין אימרה נגדית: ''לא יתנו וגם לא יקבלו, את האויב יש לנצח''. בהשראה מדבריו של אורי צבי גרינברג ''השולט בהר - שולט בארץ'', טוען פייגלין שסיום השלטון הערבי על הר הבית יביא במישרין לסיום הכיבוש הערבי בארץ ישראל, יביא קץ לטרור, ישקיט את המזרח התיכון, ויביא שלום לאזור ולעולם. פייגלין סבור כי מקור המוטיבציה של הטרור הערבי הוא בתקווה ולא בייאוש: לא היאוש ממצבם מניע את הערבים, אלא תקוותם לסלק את עם ישראל מארץ ישראל. לדבריו, רק גדיעת התקווה הזו על ידי חסימת כל אופציה של כינון מדינה ערבית באיזשהו חלק של ארץ ישראל, תעצור את הטרור ותשקיט את האזור. בקיצור, התחזקות מחנהו של פייגלין משמעה גרימת נזק לדימוי המתון שמבקש נתניהו להקנות לתנועתו.

אנשי מחנהו של פייגלין, ''מנהיגות יהודית'', נחשבים למצביעים הסרים למרות מנהיגם. ההערכה היא שהם מונים כמה אלפי מתפקדים בעלי זכות הצבעה. מחנה ממושמע שכזה יכול להביא לאנשיו לא מעט הישגים. בדיקה מהירה ברשימת מתמודדי הליכוד מראה שיש שם כמה וכמה מועמדים מטעמה: משה פייגלין עצמו; שמואל סקט, אחד ממקימי תנועת ''זו ארצנו''; אסיה אנטוב, מהנדסת תוכנה מקרני שומרון המתמודדת במשבצת העולים; ופרד מונצ'רס, פעיל המבקש להיבחר במחוז ירושלים. מותר להניח שאנשיו של פייגלין מבקשים לקדם כמה מתמודדים נוספים, אלמוניים יחסית, שאם יצליחו איכשהו להיכנס לכנסת יהיו בעלי חוב גדול ל''מנהיגות יהודית''. מי הם המתמודדים הללו אפשר להבין מקריאת טקסט באחד מאתרי הימין המספר על כנס של חברי התנועה לקראת הפריימריז: בועז העצני מקרית ארבע, שמבקש להיבנות מאחיזתו של פייגלין בהתנחלויות לקראת התמודדותו על משבצת מחוז יש''ע; שגיב אסולין, המתמודד על משבצת הצעירים; וחברי כנסת שלא זכו מעולם לאהדה או להערכה רבים מדי מבקשים להיבחר שוב ויודעים שסיכוייהם נמוכים ולפיכך מלקטים תמיכה מן הגורן ומן היקב: גילה גמליאל, דוד מנע, איוב קרא ודני בנלולו.

לו הייתי פייגלין, הייתי מבקש עבור המחנה שלי את העיסקה המשתלמת ביותר. עיסקה כזו יכולה להתבצע עם מועמד שעוצמתו בפיחות מתמשך אך אחיזתו במפלגה עודנה משמעותית במיוחד. סילבן שלום, למשל. לכאורה, אין דבר המחבר בין המתנחל הדתי בעל האוריינטציה הלאומנית לבין השר לשעבר שמדבר במתינות מדינית ומחייב הסדרים טריטוריאליים עם הסורים ועם הפלסטינים כאחד. בפועל, שניהם מבקשים לסדוק את כוחו של אחד, בנימין נתניהו, שהפופולאריות שלו היא לצנינים בעיניהם ופוגעת באינטרסים הפוליטיים שלהם. וגישור על פני עמדות מנוגדות הוא במטרה להגיע לברית אד-הוק– ואת זה כבר למדנו בעבר – מיומנות חיונית ביותר בזירה הפוליטית.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
טעות דפוס   ישראל   יום ו', 28/11/2008 שעה 9:19   [הצג]   [2 תגובות]
מפלגת עבודה לא תרד מ10 מנדטים   עמי   יום ו', 28/11/2008 שעה 10:18   [הצג]   [11 תגובות]
צפיתי את התרסקות מפלגת האבודה.   אזרח.   יום ו', 28/11/2008 שעה 10:49   [הצג]
למפלגת העבודה מנדטים קשיחים   נתאי   יום ו', 28/11/2008 שעה 13:50   [הצג]   [5 תגובות]
היסטוריה בהתהוות   352352317780   יום ו', 28/11/2008 שעה 20:48   [הצג]   [2 תגובות]
בחירות-קודם כל למי לא בוחרים ואז נשאר המועמד שלך   רמי   יום ו', 28/11/2008 שעה 22:34   [הצג]
קולות השמאל צריכים ללכת לאנשהו   אבי   יום א', 30/11/2008 שעה 8:17   [הצג]
תודה על מאמר מענין   אליצור סגל   יום א', 30/11/2008 שעה 18:56   [הצג]   [5 תגובות]
אחוז החסימה עוד רחוק.   SilentMike   יום ד', 03/12/2008 שעה 1:10   [הצג]
מפלגת השמאל ה''חדשה''   אינגסוק   שבת, 06/12/2008 שעה 17:45   [הצג]   [9 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©