גנרלים דוחי קולות
יום ב', 17/11/2008 שעה 14:33
אהוד ברק, עמי איילון ושאול מופז הם נציגיה הבולטים של תופעה פוליטית מיוחדת במינה: גנרלים בדימוס שעוברים למערכת הפוליטית ומודיעים בקול גדול שהם לא באו לשחק בה אלא לנהל את המשחק כולו. הם אינם מעוניינים להיות ח''כים מן המניין. הם לא רוצים להיות סגנים של אחרים. כשהשאיפה שלהם לתרגם את הרזומה המזהיר שלהם לעמדת הנהגה בכירה אינה מתגשמת, הם יוצאים החוצה וממתינים למפלת יריביהם. סגנות אינה בשבילם. האטימות והיהירות מביאים אותם מהר מאוד לעימותים מיותרים עם אנשי מפלגותיהם. הם נתפסים כמי שחתירתם להשיג את מטרת ההנהגה בכל מחיר משבשבת לעתים את שיקול דעתם ומביאה אותם לשנות עמדות או, לחילופין, לבצע מעשים תמוהים במיוחד. בסופו של דבר, הם מבזבזים את האשראי הציבורי הרחב אותו צברו בעשרות שנות שירות צבאי וביטחוני. סיפור עצוב.










א.

אהוד ברק הוא תופעה מיוחדת. אין ויכוח על האינטליגנציה האישית שלו. אין גם ויכוח על כך שהוא פוליטיקאי כושל. את הפופולאריות החד-פעמית שלו, זו שהביאה אותו לראשות הממשלה ב-‏1999, צבר כאשר מרבית הבוחרים לא הכירו את כישורי הניהול שלו ואת הבעייתיות המאפיינת אותו בכל הנוגע לכריתת בריתות פוליטיות.

צריך כישרון מיוחד כדי להבריח שמונים אחוז ממצביעי המפלגה. אהוד ברק (מקור תמונה 1).

תזכורת: ברק גבר על ב-‏1999 בנימין נתניהו בהפרש משמעותי. את האשראי העצום שניתן לו באותן בחירות הוא ביזבז בקלות. המינויים המיניסטריאליים עליהם שהיו בשליטתו הבלעדית ושעליהם החליט בסופו של דבר הצטיירו כתמוהים במקרה הטוב וכמקיאווליסטיים במקרה הרע (ההיסטוריון שלמה בן עמי מונה לשר לביטחון פנים; הבריגדיר בדימוס פואד בן אליעזר – לשר התקשורת; לשמעון פרס המציא פיקציה בדמות המשרד לפיתוח אזורי; וכן הלאה), משום שהראו רצון לחמוק מהתאמת אדם לתפקיד שהוא ממלא. בחסותו העבירה הכנסת את ''חוק טל'' שהכשיר הלכה למעשה את ההשתמטות החרדית מגיוס והצטייר לבוחריו כהסתלקות מעקרון מרכזי במסע הבחירות שלו. הקואליציה שלו עם ש''ס הביאה אותו (כמו ראשי ממשלה רבים אחרים) להסתבך בערימת פרשיות השחיתות והחקירות המשטרתיות שרוחשים בהתמדה סביב המפלגה הזו ונציגיה. הבטחותיו לקידום סדר יום אזרחי (אישור חוקה, התרת נישואין אזרחיים וכדומה) לא קוימו מעולם ועד מהרה התפרשו כניסיון להפעיל שוט – לא יעיל במיוחד – נגד שותפיו החרדים הסוררים. שלא לדבר על כך שלא הצליח לבלום את ההידרדרות במצב הביטחוני שבאה בעקבות כישלון פסגת קמפ-דיוויד. חקירת המשטרה בפרשת העמותות הביאה לצניחה נוספת של התמיכה הציבורית בו. עד מהרה החלה הנטישה ההמונית. יהדות התורה עזבה בעקבות פרשת המשחן; ש''ס, המפד''ל וישראל בעלייה החלו להצביע נגד עמדות הקואליציה; אחר כך פרשה גם מרצ. בתוך פחות משנה לא הייתה לברק קואליציה, ומה שנותר המשיך לקרטע בקושי רק משום שהימין לא הצליח להרכב קואליציה חליפית. בכירי לשכתו שפרשו ממנה וחשפו בכלי התקשורת התנהלות בעייתית בכל הנוגע לקבלת החלטות ולביצוע רפורמות רק היוו חותמת על כישלונו.

אחר כך השתדל ברק לבצע כל טעות טקטית אפשרית. כשהפסיד בבחירות לאריאל שרון הודיע על עזיבת החיים הפוליטיים והלך לעשות כסף. העובדה ששידר כל העת שהוא מעוניין לשוב למפלגת העבודה יצרה לו תדמית של אופורטוניסט בלתי נלאה. בעדותו בוועדת אור עשה שמיניות באוויר כדי לחמוק מאחריות לטיפול הישיר באלימות שהתחוללה עם פרוץ האינתיפאדה ולגלגל אותה על אחרים. הפגיעה בדימוי הציבורי של ברק הייתה אנושה כל כך שמאז ועד היום שוב לא עלה בידו להתאושש ממנה. לאחר שממשיכיו בראשות העבודה לא הצליחו למנוע את צניחתה האלקטוראלית נתפסה בחירתו כמעין ברירת מחדל. מאז, כך נראה, היא מצטיירת פחות כברירה ויותר כמחדל.

בשנת 1995, כשהצטרף ברק למפלגת העבודה ומונה לתפקידו המיניסטריאלי הראשון, היו לה 44 מנדטים בכנסת. בסקרים האחרונים שהגיעו לידיו מקבלת המפלגה בראשותו תשעה מנדטים בלבד. צריך כישרון מיוחד כדי להבריח ממפלגה גדולה ומשמעותית כל כך שמונים אחוז מבוחריה. ברק איבד את הנכס הגדול ביותר שבו יכול פוליטיקאי להתגאות – אמון הציבור. אפילו אנשי מפלגתו נוטשים אותו ומבקשים להקים ישות פוליטית אלטרנטיבית. קדימה אינה רוצה בו היום משום שהדימוי הבעייתי שלו מהווה, מבחינתה, נטל אלקטוראלי. ברק נחשב כמי שמבריח מצביעים ולא כמי שמושך אותם. ואם הדבר נכון לגבי קדימה, המצויה מימין לעבודה, הוא נכון גם לגבי מרצ שמשמאל.

במצב כזה כל שנותר לברק לעשות הוא להודיע על פרישתו מראשות העבודה. עד לבחירות נותר מספיק זמן כדי לקיים הליך בחירה מזורז (אולי במוסדות המפלגה ולא בפריימריז, בשל קוצר השעה), לבחור באחד מחברי המפלגה שטרם כיהן בתפקיד הזה ושמשדר קצת יותר רעננות (מה שמוציא מכלל חשבון את פואד, מצנע ופרץ), לשכנע את הפורשים שיירתמו למאמצי השיקום ולנסות לעצור את ההתפוררות. מחליף כזה יכול להיות אדם לא שאני חושב שזה יביא את העבודה לשיאים אלקטוראליים חדשים, אבל במצבה הנוכחי, ועם ברק בראשה, היא עלולה להתייצב על ארבעה-חמישה מנדטים בלבד.

מי יכול להחליף את ברק? כשמגיעים לשמות כמעט כל מספר זוכה. אופיר פינס, יצחק הרצוג, אבישי ברוורמן, שלי יחימוביץ', קולט אביטל. דומני שלא אטעה אם אקבע כאן שאף אחד מכל אלו לא יוכל להטביע את ספינת העבודה במיומנות גבוהה יותר מכפי שעושה זאת כיום אהוד ברק.

ברק, אגב, שייך לזן מאוד מסוים. הוא אינו מוכן לוותר על עמדת כוח ואינו לשמש כמספר שניים של מנהיג מפלגה אחר. מבחינתו, זו כנראה יכולה להיות גם מפלגה בת שלושה מנדטים. כשנוצח על ידי אריאל שרון, הודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים. הוא לא העלה כלל על דעתו להישאר כמספר שתיים, שלוש או ארבע של יורשו. זה היה קטן עליו. הוא העדיף להמתין בחוץ לשעת כושר. אחר כך, כשמצנע ופרץ הותשו וכשלו, החליט שהחלל שנוצר גדול דיו כדי להכיל את שובו. כשנקרתה לו הזדמנות לממש את הבטחתו ולעזוב את ממשלת אולמרט בעקבות דוח וינוגרד העדיף להוסיף ולהיות ראש וראשון לשרי העבודה. פרישה הייתה מותירה אותו מחוסר כוח, משום שהוא אינו חבר כנסת.









ב.

בואו נדבר על גנרל אחר בדימוס שאינו מוכן לוותר על דרישתו לקבל מיידית את כתר ההנהגה הפוליטית. אדמירל, ליתר דיוק. עמי איילון, גם הוא לוחם ביחידה מובחרת שמעלליו היקנו לו את עיטור הגבורה, עשה אף הוא כל שגיאה פוליטית אפשרית. הוא נמנע מכניסה מיידית לחיים הפוליטיים ונתן להבין שהוא מעדיף פעילות חוץ-פרלמנטארית נוסח ''המפקד הלאומי'', אבל לאחר מכן התפקד למפלגת העבודה. אחר כך אמר שלא בא להיות סתם עוד חבר כנסת אלא רוצה להיות ראש ממשלה. פעילות בכנסת זה לא בשבילו. מאוחר יותר אמר שלא יתמודד מייד על ראשות המפלגה אלא ''ילמד את השטח'', אבל בהזדמנות הראשונה שנקרתה לו התמודד בדיוק על התפקיד הזה (ונוצח). אחר כך הודיע שאינו מוכן להיות שר חינוך בממשלת אולמרט – ולבסוף הסכים לכהן כשר בלי תיק. הוא יכול היה לנהל מרד אפקטיבי למדי נגד אהוד ברק, אבל חשש מהתמודדות גלויה מולו. הוא יצא נגד התרבות הפוליטית של העבודה אבל הצביע בעד השיריונים לפואד, לאיתן כבל ולשלום שמחון. כשנמאס לו מברק ומעבודה ניהל רומן עם מרצ תוך שהוא משוכנע שהמפלגה הקטנה הזו תקבל מייד את תביעתו לכהן כמנהיגה. כשנדחתה תביעתו פרש למימד, מפלגה שמשיגה רבע מנדט ביום טוב ושנציגה בכנסת, הרב מיכאל מלכיאור, הוא המשוריין הוותיק ביותר ברשימה המשותפת עם העבודה.

עמי איילון, כמאמר אבא אבן על הפלסטינים, אף פעם לא החמיץ הזדמנות להחמיץ הזדמנות. הוא היה בטוח שמשקלו הפוליטי נמדד בזהב ושכל מפלגה תתחרה על הזכות להעמידו בראשה. הוא לא הבין – וככל הנראה גם לא מבין ברגע זה ממש – שמחירו של אדם בשוק הפוליטי הוא עניין דינאמי ונגזר, כמו בכל מקום ממשתנים תלויים (התנהגות הפוליטיקאי) ובלתי-תלויים (תנודות בדעת הקהל ושינויים במאזן המפלגתי). התעקשותו להתבדל בשעה שכולם ביקשו ממנו להיות מעורב ולדרוש תפקידי מפתח כאשר לא היה לו שום כוח פוליטי שיצדיק את הפקדתם בידו הפכו אותו למושא ללגלוג מצד עמיתיו.

ראש השב''כ לשעבר איילון כבר לא יהיה ראש הממשלה. את ההזדמנות שלו יכול היה לבנות על אותו בסיס שעליו נבנה אהוד ברק לפניו: השם הטוב שרכש בתפקידיו הביטחוניים והמוניטין שצבר בשנות פעילותו כאדם אינטליגנטי ורציני. כמו ברק, הוא השתמש באשראי שצבר באופן מאוד לא אינטליגנטי ומאוד לא רציני. כמו ברק, אם כי באופן מעט שונה, הוא הצליח לייצר לעצמו דימוי של אופורטוניסט אטום הבעה וחסר כל יכולת לחדש או להפיח רעננות בגופים הפוליטיים אליהם השתייך. הוא לא החמיץ הזדמנות להחמיץ הזדמנות.

מה עליו לעשות עתה? לא ברור אם בכלל יוכל להתאושש מהמכה התדמיתית שנחתה עליו. במקומו הייתי מתמקד בפעילות חוץ-פרלמנטארית. כחבר כנסת לא שמענו ממנו גדולות ונצורות. כשר הוא לא עשה כמעט דבר. לעומת זאת, כשאיחד כוחות עם סארי נוסייבה ב''מיפקד הלאומי'' נראה היה שהשניים הללו מביאים שביב של תקווה לעמם. לו אני איילון, הייתי שב ומנסה לבנות גשרים אל ההנהגה הפלסטינית. אם אינו רוצה בכך, הוא תמיד יכול להשקיע את מיטב מרצו בפרויקטים חינוכיים ואחרים. זו אולי לא ראשות ממשלה, אבל בוודאי שזה אינו פחות חשוב.









ג.

ברק ואיילון אינם לבד בסרט הזה. השלישי ברשימה הזאת הוא שאול מופז. הרמטכ''ל לשעבר שעבר בחסות שרון אל הליכוד מייד לאחר שפשט את מדיו. עד כדי כך היה המעבר מהיר שהשופט העליון מישאל חשין, שכיהן אז כיו''ר ועדת הבחירות המרכזית, פסק שלא יוכל להתמודד ברשימת הליכוד לכנסת משום שצינונו טרם הושלם. נגד פטרונו שרון לא העז להתמודד על ראשות הליכוד, אבל בהזדמנות הראשונה שנקרתה לידיו עשה כן. זה קרה כששרון הקים את קדימה. מופז הודיע שיתמודד על ראשות הליכוד, התחייב שלא יעבור למפלגה החדשה והבלתי-דמוקרטית (לשיטתו) וניבא שאנשיה יובילו את מדינת ישראל למחוזות מסוכנים במיוחד. אחר כך, כשהסקרים חזו לו כישלון טוטאלי בפריימריז, התחרט פתאום ועבר לקדימה, תוך שהוא טוען שדווקא הליכוד הפך לימני קיצוני. הוא עשה את זה, נכון, כשהסקרים הראו שקדימה בראשות שרון זוכה ליותר מארבעים מנדטים. מופז ראה בכך הזדמנות: הוא יבצר לעצמו עמדת כוח במפלגה גדולה וינטוש את הליכוד, שהצטמק כהוגן בעקבות הקמת קדימה. הצעד הזה התקבל בביקורת ציבורית חריפה.

כשנכשל מופז בהתמודדות מול לבני על ראשות קדימה הודיע על נטילת פסק זמן מהחיים הפוליטיים. להיות מספר שניים של לבני? זה לא עלה כלל על דעתו. מי שחשב שמופז יפספס את ההזדמנות לשוב אל הפוליטיקה שאותה נטש בזעף כנראה לא הכיר את החומר שממנו הוא עשוי. אם תחת אהוד אולמרט נראתה קדימה כגווייה פוליטית שבקושי רב מצליחה לשמר תמיכה דו-ספרתית (במנדטים) בסקרים, הרי שלאחר ניצחונה של ציפי לבני על מופז החלה התמיכה הציבורית במפלגה הזו לצבור תאוצה. מופז הבין פתאום שמספר אחד הוא לא יהיה בקרוב ושעדיף לו להיות מספר שניים במפלגה גדולה מאשר מספר שניים במפלגה בינונית. אם יקבל מעמד משוריין שכזה יוכל לבצר לעצמו עמדה נוחה להילחם בלבני על הנהגת המפלגה.

ההישארות בליכוד אינה משתלמת, הסקרים מראים על ירידה כאשר הוא מנהיג את קדימה. שאול מופז (מקור תמונה 2).

בניגוד לברק ולאיילון, מופז מצוי בעמדה שממנה הוא עדיין יכול לצמוח. הבעיה היא שהאמינות הציבורית שלו נפגעת פעם אחר פעם. ועדת החוץ והביטחון של הכנסת האשימה אותו ששיקר לה כשאמר שנחתם הסכם מעבר רפיח שעה שהרמטכ''ל גילה כי ההסכם עדיין לא נחתם. הוא ספג ביקורת ציבורית בשל מה שנתפס כעיכוב מסיבות פוליטיות של מיגון הבתים באיזור עוטף עזה. אחר כלך אמר כי פעולה ישראלית נגד איראן היא ''בלתי נמנעת'', אמירה שמנוגדת ללשון ההמעטה שמאפיינת את השיח המוסכם בנושא הזה ושעלולה להתפרש כמתן לגיטימציה לאיראן לפעולה מקדימה נגד ישראל. טרם הפריימריז בקדימה הראה כל סקר אפשרי שבראשות מופז המפלגה הזו מתרסקת לגמרי בבחירות שבהן מתמודדים נגדרה הליכוד והעבודה. במובן הזה הוא דוחה מצביעים באופן דומה לזה המתקיים אצל ברק, איילון ואהוד אולמרט.









ד.

שלושת הקצינים הבכירים הללו רוצים להגיע לראש הפירמידה, כאן ועכשיו. אין להם סבלנות. כל אחד מהם יודע שהוא הטוב ביותר, שלו זה מגיע יותר מאשר לכולם ושהאידיוטים הללו שמתעסקים בפוליטיקה עסקנית יפסיקו לבלבל להם את המוח. התרומה שלהם לשיח הציבורי שולית למדי, אם בכלל. הם אינם מביאים רעיונות חדשניים, אינם חותרים לקידום אג'נדה ציבורית המזוהה איתם ועמדותיהם בנושאים שקשורים לדת, רווחה, חינוך או כלכלה הן בחזקת נעלם.

מה שחסר לחבורה הזו הוא הבנה ממשית של קוד ההתנהגות הפוליטי האזרחי. אף אחד מהם לא מילא אזרחי ציבורי משמעותי טרם שהלך לפוליטיקה. ברק היה שר פנים ושר חוץ חודשים ספורים, אבל עסק בעיקר בהכנה לבחירות 1996. אחר כך הלך לאופוזיציה. לראשות הממשלה הגיע בלי שום ניסיון מיניסטריאלי משמעותי. עמי איילון היה חבר ועדת החוץ והביטחון, אבל גם זה אחרי שהודיע שהוא רוצה להיות ראש ממשלה ולא סתם ח''כ. אם תרצו, הוא עשה תפקיד שלא עניין אותו בכלל. אחר כך היה שר בלי תיק ונחשב לשר המובטל ביותר בממשלה. שאול מופז אמנם שימש כשר ביטחון, אבל היה זה המשך ישיר של כהונתו כרמטכ''ל. הכהונה המשמעותית היחידה שלו בהקשר האזרחי היא כשר תחבורה – וזו אינה נחשבת כמפוארת במיוחד.

בזירה הפוליטית, כאשר אדם נוטה לראות את סובביו כאנשים הזקוקים לגאולה ואל עצמו כמושיע ופודה, הכבוד שרוחשים לו הסובבים הולך ופוחת במהירות. הכלל הזה נכון בסביבה דתית (ומי שלא מאמין, מוזמן לבדוק את ירידתו התלולה של גרף ההערכה לעוד מושיע בעיני עצמו, אפי איתם, לאחר מספר שנים שבילה במפד''ל ובאיחוד הלאומי), קל וחומר בסביבה חילונית. פוליטיקאים אינם אוהבים שינהגו בהם כבשוטים. אלה מהם הנאלצים להתמודד מדי יום עם הצורך לגונן בכלי התקשורת על מנהיג מפלגתם המשנה את עמדותיו חדשות לבקרים מבינים היטב על מה אני מדבר כאן.

הפוליטיקה הישראלית שונה לחלוטין במאפייניה מהסביבה הצבאית. בצבא המפקד מוריד פקודות. בפוליטיקה הוא צריך לכרות בריתות, כולל עם אנשים שאינם בדרגת ההובלה שלו. מי שהתרגל במשך עשרות שנים לראות פקודות שהוא מוריד מתקשה במקצת להסתגל למצב שבו פקודותיו אינן זוכות לציות מיידי משום שהן אינן בעלות אותה משמעות היררכית שהייתה להן במקום עבודתם הקודם. מי שכקצין בכיר נאלץ להתמודד עם שר ביטחון וראש ממשלה מגלה פתאום שלא רק מעליו יש גורמים בעלי השפעה ושהתייחסות אל חברי כנסת ופעילים אחרים כאל מריונטות בתיאטרון בובות רק מביאה לתגובת נגד חריפה לא פחות.

קצינים בכירים במילואים מועדים לעשות אינספור טעויות כוחניות בזירה הפוליטית. ברק, איילון ומופז אינם הראשונים. קדמו להם אריאל שרון, רפאל איתן, עוזי דיין (ואולי גם בוגי יעלון) ואחרים. הם רואים את עצמם במונחים של מנהיגים ולא של פעילים. הם לא רוצים להיות רק ח''כים. הדוגמה שנתנו קצינים בכירים אחרים שנכנסו למערכת הפוליטית ונהגו בה בכובד ראש וברצינות (חיים בר-לב, אורי אור, מרדכי ציפורי, שלמה להט, חיים הרצוג, מאיר זורע, עמרם מצנע, מאיר עמית, דני יתום, מרדכי גור) אינה מדברת אליהם. סביר להניח שהם פשוט בזים להתנהגות הזו. אחרי הכול, איש מכל אלה לא הגיע לראשות הממשלה.









לא ברור לי כיצד יש לעשות זאת, אבל לטעמי, לפחות, יש לעכב קצינים בכירים במילואים מכניסה לכהן בתפקידים פוליטיים עד חלוף ארבע-חמש שנים מאז שחרורם. השתלבותם של משוחררים טריים אלה בפוליטיקה מן הראוי שתתבצע בהדרגה ותוך הסתגלות איטית לכללי המשחק הנהוגים בה. וזה עוד לפני שאמרנו מילה אחת על החיזור המגונה של מפלגות אחר קצינים אלה כשהם עדיין לובשים מדים.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
למה להתערב?   אבי   יום ב', 17/11/2008 שעה 14:46   [הצג]   [4 תגובות]
מזמן הצעתי   הצועד בנעליו   יום ב', 17/11/2008 שעה 16:54   [הצג]   [4 תגובות]
(ללא כותרת)   דרומי   יום ב', 17/11/2008 שעה 22:15   [הצג]
אורי, כמו תמיד -תודה.   יונתן   יום ב', 17/11/2008 שעה 22:50   [הצג]
(ללא כותרת)   SilentMike   יום ג', 18/11/2008 שעה 0:15   [הצג]
הרבה יותר מדאיג   דובי   יום ג', 18/11/2008 שעה 15:25   [הצג]   [2 תגובות]
אניגמה של רמטכ''ל   ארנון ד   יום ד', 19/11/2008 שעה 0:06   [הצג]   [7 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©