כמה הערות על הבחירות לרשויות המקומיות
יום ד', 12/11/2008 שעה 12:45
הבחירות לרשויות המקומיות הראו באופן ברור שהבוחרים מתקשים להתנתק ממנהיגיהם. הם מהססים מאוד לתת את קולם למועמדים אלטרנטיביים וכאשר הם כבר עושים זאת, הם מעדיפים שהאלטרנטיבות הללו יבואו מתוך המימסד ולא מכיוון המהווה אלטרנטיבה למימסד עצמו. למעשה, זוהי התגלמותה של השמרנות האלקטורלית. במקום בו נרשם היוצא מן הכלל הזה - התמודדותו של דב חנין נגד רון חולדאי - היו קיימים מאפיינים ייחודיים שסייעו לו בהתמודדתו ושאינם מצויים במרבית הרשויות האחרות. יתר על כן, ברור שהתמודדותם החוזרת ונשנית של ראשי עיריות על תפקידיהם מעידה על כך שהם סבורים שמוטת השליטה שלהם בתחום המוניציפאלי רחבה בהרבה מיכולתם להשפיע במישור הארצי (בכנסת, למשל). מה שאומר שכל עוד לא ישתפרו הדימוי הציבורי ושדה האפשרויות בפוליטיקה הארצית נתקשה לראות מנהיגים מקומיים רבים ומשפיעים מצטרפים לשורותיה.









צירוף נסיבות נדיר. דב חנין (מקור תמונה 1).

המימסד השמרני ניצח. אין מלים אחרות לתאר את מה שהתחולל בבחירות לרשויות המקומיות. כמעט בכל המוקדים העירוניים החשובים הביעו התושבים אמון במועמדים שבאו מלב-ליבו של המימסד.

הוכחות? בבקשה. בתל אביב הביס רון חולדאי את דב חנין. ניצחונו של חולדאי לא הוטל בספק למן הרגע הראשון, והמכסימום שהעזו לקוות לו במטה דב חנין הוא הגעה לסיבוב שני. ההפרש ביניהם, 17 אחוזים, לא מותיר ספק לגבי העדפת התושבים. המועמד השלישי, אורן שחור, זכה לתמיכתו של הרב עובדיה יוסף, פטרונה של ש''ס. סביר להניח שאלמלא בחר שחור להתמודד הייתה נטייתם הטבעית של מצביעים אלה להעדיף את חולדאי על פני חנין, שמתוקף השתייכותו למפלגה לא-ציונית נתפס בעיניהם כפרו-ערבי. סביר להניח שכך הדבר גם לגבי האוכלוסייה הדתית-לאומית בעיר הזו, שאמנם לא הצביעה בהמוניה למועמד הדתי נפתלי לוברט אבל מעדיפה בבירור את חולדאי, הנתמך על ידי קדימה והעבודה, על פני חנין הקומוניסט.

חנין היה אולי המועמד הבלתי-ממסדי המוכר ביותר מבין המתמודדים בערים הגדולות. במידה רבה נבעה עובדה זו מהתגייסותם של עשרות בלוגרים לבצע עבורה תעמולה אינטרנטית אגרסיבית. חלקם גם הפכו לפעילי שטח, חילקו חומרי הסברה והתנדבו לשנע מצביעים לקלפיות. מאחר ומרבית הבלוגרים הללו עוסקים בתחומים הקשורים לאינטרנט ולתקשורת המונים – או משיקים לתחומים אלה – עלה בידם להפוך את הרשת למבצרו התקשורתי של חנין ולהחדיר את חנין למוקדי התקשורת הארציים הלא-אינטרנטיים. אבל הרשת מסייעת בעיקר לעיצוב עמדותיהם של בוחרים עד גיל ארבעים. כך קרה שהצעירים אמנם הצביעו עבור השינוי בדמות חנין, אבל זה לא הספיק. מעבר לכך, חנין עורר גם את חשדנותם הטבעית של כל אלה המסתייגים מפוליטיקה לא-ציונית. שלי יחימוביץ', שלא ממש חשודה בנטייה לימין, ציינה את הדברים במפורש. שלא לדבר על משנתו הכלכלית, שהבורגנות השבעה ראתה אותה כאיום ממשי על רמת חייה שלה. ניתן להניח שגם לגורמים אלו הייתה לא מעט השפעה על המצביעים.

בחיפה ניצח יונה יהב את יעקב בורובסקי. יונה יהב, ראש העירייה המכהן, גדל במפלגת העבודה, שימש כח''כ מטעמה ולאחר מכן עבר לקדימה. יריבו, בורובסקי צמח בקצונה המשטרתית ושימש בתפקיד בכיר במשרד מבקר המדינה. יהב גבר על בורובסקי בהפרש של תשעה אחוזים. זה לא הפרש זניח, מה גם שלצד בורובסקי התייצבה ש''ס. אבל גם כאן, לא זו בלבד שזהו ניצחון ברור של המימסד הקיים על האלטרנטיבה (הממוסדת לא פחות), אלא שאלה היו האלטרנטיבות הבולטות היחידות שעמדו לנגד עיני החיפאים בכלל.

למעשה, רשימת התוצאות בבחירות הללו משובצת בהרבה מאוד ראשי עיריות שזכו לאמון תושביהם וקיבלו קדנציה נוספת במתנה. בבת ים, בכפר סבא, בנתניה וברמת השרון קיבלו ראשי העירייה המכהנים הבעת אמון אדירה של מעבר לשמונים אחוזי תמיכה. כך גם בקרית מוצקין (חיים צורי), בקרית ים (שמואל סיסו) ובקרית מלאכי (מוטי מלכה). ראש עיריית גבעתיים, ראובן בן שחר, זכה ב-‏78 אחוזי תמיכה. מוטי ששון מחולון ובני כשריאל ממעלה אדומים – ב-‏75 אחוזים. תמיכה חד-משמעית בראשי עירייה מכהנים נרשמה גם ברעננה (נחום חופרי), בחדרה (חיים אביטן), בהרצליה (יעל גרמן), בפתח תקווה (איציק אוחיון), ברמת גן (צבי בר), ברמלה (יואל לביא), בנהריה (ז'קי סבג), בעכו (שמעון לנקרי), בשוהם (גיל ליבנה), בראש העין (משה סיני), בקרית אתא (יעקב פרץ) ובנתיבות (יחיאל זוהר); ובמידה פחותה משהו גם בטבריה (זוהר עובד), באור עקיבא (שמחה יוסיפוב), באילת (מאיר יצחק הלוי) ועוד. במלים אחרות, תושבי רוב הערים המשמעותיות בישראל הביעו שביעות רצון מניהול עירם – או העדפה למוכר וחשש מפני האלטרנטיבה המסתמנת.

גם בערים בהן התרחש מהפך משמעותי הרי שמדובר במהפך מימסדי לחלוטין. בבאר שבע הביס רוביק דנילוביץ' את ראש העירייה הוותיק יעקב טרנר. אלא שדנילוביץ' היה סגנו של טרנר במשך שנים, חלק מאותו מנגנון פוליטי שתיחזק הבוס העירוני היוצא. בראשון לציון, שבה היה המהפך צמוד יותר, מחזיק המנצח דב צור ברזומה של סגנו לשעבר של האיש עליו גבר, מאיר ניצן. המנצח באשדוד, יחיאל לסרי, היה ממלא מקומו של ראש העירייה הנצחי צבי צילקר, התמודד נגדו וגבר עליו.

ירושלים, הסיפור הגדול של הבחירות, היא מעתה והלאה עיר בהנהגתו של ניר ברקת. ברקת היה ברירת המחדל של חילוני ירושלים וזכה גם ליותר מאשר קורט מזל בשל העובדה שחודשים אחדים לפני הבחירות הסתכסך יריבו מאיר פרוש עם הרב יוסף שלום אלישיב עד כדי כך שזה האחרון הורה להחרים אותו (וחזר בו ברגע האחרון, אם כי באופן לא משכנע במיוחד). כך עשה גם האדמו''ר מגור (ולא חזר בו). חסידי גור, נאמנים לרבם, לא זו בלבד שנמנעו מהצבעה עבור המועמד החרדי אלא אף פעלו למען ברקת כמעט בגלוי. אגב, ברקת אימץ בבחירות אלה את המודל החרדי הפופולארי של העתקה המונית של כתובות מגורים חודשים ספורים לפני הבחירות אל העיר בה מבקשים להטות את הכף. לפי מידע שמתרוצץ במקומות שונים הצליח מטה ברקת לשכנע אלפי סטודנטים הלומדים בירושלים להעביר את כתובתם לבירה כדי שיוכלו לתרום למועמד החילוני את קולם.

אבל גם ברקת, על אף שנתמך על ידי צעירים חילונים וכנראה גם על ידי חיילים בשירות חובה, אינו בדיוק האנדרדוג הקלאסי. האיש, סלף מייד מיליונר, קיבל דחיפה מהחסידות הגדולה והחזקה ביותר בירושלים, זו שמונהגת פוליטית על ידי יעקב ליצמן, יו''ר סיעת יהדות התורה בכנסת והאיש החזק בוועדת הכספים במרבית העשור האחרון. חיזורו העקשני אחרי הציבור הדתי-לאומי הוליד התבטאויות שפנו אל העמדה המדינית הפופולארית בירושלים, זו שבה מחזיקים מרבית תושביה: הצהרות שיוצאות נגד חלוקת ירושלים ונועדו להתמודד עם הדימוי השמאלי שניסו יריבו להדביק לו. עם ניצחונו בבחירות הבטיח לשמר את הסטאטוס קוו העירוני. אלה אינן הצהרות של רפורמטור, וגם אם כוונותיו של ברקת אחרות מכפי שמעידות הצהרות אלה, ברור כי הוא מבקש לכרות בריתות פוליטיות עם הגורמים השמרניים ביותר בעיר.

סיוע מצד הגורם השמרני ביותר. ניר ברקת (מקור תמונה 2).

ואם כבר מדברים על שמרנות, אפשר, כמובן, לציין את בית שמש: הלילה הושלמה השתלטותה של ש''ס על עיר זו, שבשנים האחרונות נמלטים ממנה בקצב גובר והולך חילוניה ודתייה. צפו להחרפת המגמה הזו ולנתונים המראים כי העיר שבעבר נחשבה לבעלת עתיד ורוד בכל הנוגע למשיכת זוגות צעירים ובני מעמד בינוני, עושה את דרכה במהירות אל תחתית טבלאות ההשתכרות, התעסוקה והחינוך.









כדאי לנסות ולהבין מה משמעותן של התוצאות החד-משמעיות הללו. אפשר לטעון, כרגיל, שמדובר בתוצאה של הפעלת לחצים על הבוחרים וביצוע מניפולציות שלטוניות מצד מנגנוני התמיכה המזוהים עם ראשי הרשויות המכהנים. הסבר כזה ניתן לקבל כהגיוני כאשר מדובר במועצות קטנות יחסית, שבהן כל סטייה של מספר קולות זעיר עשויה להביא להיפוך התוצאות. בערים בעלות סדר גודל של מאה אלף תושבים פלוס מינוס יש לכך משקל נמוך בהרבה. לא נותר אלא לקבוע שבערים אלה התושבים מרוצים מהניהול העירוני. מרוצים עד כדי כך שאינם מוכנים אפילו לשקול אלטרנטיבה. אולי מדובר במתן ציון גבוה לראשי העיריות המכהנים ואולי בשמרנות בסיסית של האלקטורט המוניציפאלי החושש משינויים במצב הקיים ומעדיף את האישיות המוכרת כמעין רע במיעוטו. את זה אין לי כלים לבדוק.

משמעות נוספת היא שככל הנראה הפוליטיקה הארצית נתפסת בימים אלה כרלוונטית פחות עבור ראשי העיריות הפופולאריים הללו מאשר הזירה המקומית. הם אינם ממהרים לנצל את הצלחתם האלקטוראלית ולהתמודד על מקום בכנסת או על תפקיד ציבורי אחר ברמה הלאומית. לא שאם מזדמן אחד כזה הם יוותרו עליו (כמו, למשל, זאב ביילסקי, ראש העירייה הפופולארי של רעננה שעזב את משרתו לטובת תפקיד יו''ר הסוכנות היהודית), אבל בדרך כלל קל יותר לייצר שינוי נראה לעין בעירייה או במועצה מקומית או אזורית מאשר בבית הנבחרים שלנו. בחלקת האלוהים המוניציפאלית שלו ראש העירייה הוא בעל סמכויות רחבות ויכולת להפעיל מנגנונים שלמים. בכנסת, האלטרנטיבה הקורצת לרבים, היכולת הזו מוגבלת במשמעת קואליציונית, ביחסי כוחות פוליטיים שאינם בשליטת הח''כ הבודד ובקונסטלציה פוליטית מרובת ממדים. ברשות המקומית גם קל יחסית לבצר מעמד פוליטי איתן וקשה מאוד לקעקע אותו. כדאי, בעניין זה, לבדוק אצל דוד ראם, שהיה ראש עיריית קרית אתא, עזב את התפקיד לטובת מקום בכנסת ולאחר שהתגלגל למקום לא-ריאלי ברשימה ימנית שפרשה מהליכוד והבין שעתידו אינו בתחום הפרלמנטארי, ניסה לחזור לעמדת השפעה בעירו – ונכשל. כבר פעמיים רצופות שהוא מתמודד מול יעקב פרץ ולא מצליח אפילו לדגדג אותו. סביר להניח שכיום הוא מכה על חטא כניסתו החד-פעמית לפוליטיקה הארצית.

משמעות שלישית נגזרת, הלכה למעשה, מהזירה שבה פתחנו את המאמר הזה: תל אביב. הפעילות האינטרנטית המתמדת לטובת דב חנין אינה יכולה להיות אפקטיבית בזירות רבות אחרות. הרוב המוחץ של הבלוגרים שתמכו בחנין וברשימתו מתגוררים בתל אביב ועובדים בה, מקושרים בקשרי חברות ועניין אישי, פעילים במסגרות עיתונאיות ואינטרנטיות משותפות ונחשבים כחלק מרכזי בהארד-קור של הבלוגוספירה הפופולארית. התארגנות כזו אפשרית, אולי, גם בערים כמו חיפה או באר שעב, אבל בפועל זה כמעט ולא יקרה. הסיבה: יש מעט מאוד בלוגרים פופולאריים ביישובי הפריפריה שהקשרים המחברים ביניהם הם בעלי מאפיינים זהים לאלה של הבלוגוספירה התל-אביבית. בלוגר שהוא גם עורך באתר חדשות ברשת לא יגור, כמעט בהגדרה, ביישובים דוגמת צפת או אשקלון, אלא סמוך יותר למערכת הממוקמת בלב גוש דן. ולכן, כל עוד לא יקומו רשתות פעילות פריפריאליות בעלות מאפיינים דומים יהיה קשה מאוד לייצר דינמיקה דומה באזורים שמחוץ לתל אביב וסביבתה.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
שמרנות היא מילה נרדפת ל''ישראליות''   בועז כהן   יום ד', 12/11/2008 שעה 13:02   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   דרומי   יום ד', 12/11/2008 שעה 13:36   [הצג]   [4 תגובות]
בקשר לבית שמש   חנן כהן   יום ד', 12/11/2008 שעה 15:02   [הצג]   [2 תגובות]
תגובה   יבגני קופל   יום ה', 13/11/2008 שעה 8:02   [הצג]
ממסדיות אנטי ממסדית   יהודה   יום ה', 13/11/2008 שעה 15:15   [הצג]
סדר חרדי חדש   אורן   יום א', 16/11/2008 שעה 7:55   [הצג]   [2 תגובות]
את הוצרה שינוי? הנה -   אליצור סגל   יום ה', 20/11/2008 שעה 13:48   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©