''נהניתי מאוד להחטיף מכות לנאצים''
יום א', 09/11/2008 שעה 8:58
הציטוט שבכותרת שייך למאפיונר היהודי האגדי מאייר לנסקי. נכון שמלחמה באנטישמיות אינה מזוהה יתר על המידה עם העיסוקי המועדפים על המאפיה דווקא, אבל לא מעט גנגסטרים יהודים מסוגו של לנסקי (וגרועים ממנו) גוננו בחירוק שיניים על יהדותם כשזו הותקפה על ידי גורמים אנטישמיים רבי-עוצמה שפעלו באמריקה לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. ממדי הסכנה שאותהחשו בקרב הקהילה הידוית הגדולה והחזקה ביותר בעולם היו כאלה שאפילו רבנים מכובדים ושופטים בעלי מעמד חשו כי עליהם לעשות משהו. מאחר והאנטישמיות נראתה אז כתופעה חברתית רחבה בהרבה מכפי יכולותיהם של גורמי האכיפה, פנו יהודים משפיעים אלה דווקא אל העולם התחתון. לעתים, אגב, לא היה צורך בדרבון שכזה. העובדה שרבים מאותם עבריינים היו ממוצא יהודי והיו גאים בכך עשתה גם היא את שלה.








הבעייה היהודית היא בעייה בינלאומית. פרסום אנטישמי מבית היוצר של מפעלי פורד (מקור תמונה 1).

היום, כשקבוצות ניאו-נאציות אלימות נאלצות להסתתר בחוות הרריות נידחות באיידהו ומצויות תחת מעקב אלקטרוני ואנושי מתמיד של האפ.בי.איי, קצת קשה לדמיין את זה, אבל אמריקה של שנות השלושים הייתה מלאה בזרעים אנטישמיים. כל כך מלאה, שפוליטיקאים מילאו עצרות ענק בנושאם נאומים ובהם דברי גנאי והסתה נגד היהודים.

דוגמאות לא חסרות. פריץ קוהן, יליד גרמניה ובוגר מלחמת העולם הראשונה שהיגר לאמריקה, הנהיג את תנועת ה''בונד'' וראה את עצמו כפיהרר האמריקאי. הארגון שלו כלל עשרים וחמישה אלף חברים, קיים עצרות אנטישמיות סוערות והפך את הארגון שלו לקבוצה הנאצית החזקה, העשירה והמשפיעה ביותר בארצות הברית. איל המכוניות הנרי פורד, האיש שייצר כלי רכב ממונעים להמונים, האשים כבר בסוף העשור השני של המאה העשרים ש''הבנקאים היהודים-גרמנים גרמו למלחמה''. מיד לאחר מכן החל ה''דירבורן אינדיפנדנט'', שבועון בבעלותו של פורד, לפרסם סידרה של תשעים ואחת כתבות מפורטות המוקדשות לחשיפת ''היהודי הבינלאומי: הבעיה של העולם''. בחוברות הבאות גם הדפיס את ''הפרוטוקולים של זקני ציון'' וטען שהמסמך, החושף לכאורה תוכנית יהודית חשאית להשתלט על העולם, אותנטי. פורד אף חייב את כל סוכני החברה לחתום על מנוי לשבועון כתוצאר החברה. ב-‏1923 כבר אמר אדולף היטלר ש''אנחנו רואים בהיינריך פורד את מנהיגה של התנועה הפאשיסטית המתעצמת באמריקה''. צ'ארלס לינדברג, הטייס האגדי ומי שהוזכר כמועמד אפשרי לנשיאות, קשר בין ההתפתחויות הפוליטיות הקודרות לבין העם ממנו סלד במובהק. ''הסיבה היחידה לכך שאנחנו בסכנת הסתבכות במלחמה הזאת היא שיש באמריקה גורמים רבי-השפעה המשתוקקים שנשתתף בה'', אמר באפריל 1940 במהלך ראיון ברשת השידור קולומביה, ''הם מייצגים מיעוט קטן בעם האמריקאי, אבל הם שולטים בחלק הארי של מכונת ההשפעה והתעמולה. הם מנצלים כל הזדמנות לדחוק אותנו אל התהום''. ברור בדיוק למי התכוון. ב-‏11 בספטמבר 1941, אם מישהו עוד היה זקוק לכך, מנה לינדברג בנאום מול אלפי תומכים מריעים בעיר דה מוין את ''הגזע היהודי'' בין רבי העוצמה והמשפיעים ביותר בדחיפת ארצות הברית - ''מטעמים לא אמריקאיים'' – לעבר מעורבות במלחמה. הוא הוסיף ש''איננו יכולים להאשים אותם על שהם דואגים למה שנתפס בעיניהם כאינטרסים שלהם, אבל אנו חייבים לדאוג גם לאינטרסים שלנו. לא נוכל להרשות לתשוקות הטבעיות ולדעות הקדומות של עמים אחרים להוביל את ארצנו לחורבן'' (הסנאטור הרפובליקני ג'ראלד פ. ניי, רפובליקני מצפון דקוטה, חזר על טענות אלה נגד היהודים כשיצא להגנת נאומו של לינדברג מפני ההתקפה העזה ששיגרו אליו הדמוקרטים). ב-‏1940 אמר הנרי פורד על ידידו הטייס כ''כשצ'ארלס בא לכאן אנחנו מדברים רק על היהודים''. דברים בגנות היהודים אמר גם הסנאטור ברטון וילר ממונטאנה, מי שהיה קודם לכן מועמד להיות סגן נשיא מטעם המפלגה הפרוגרסיבית. שלא לדבר על פעילים אנטישמיים מוכרים נוספים, דוגמת ג'ראלד ל.ק. סמית, כומר ונואם מפורסם שהוציא מגזין אנטישמי בשם ''הצלב והדגל'', האשים את היהודים בגרימת השפל הכלכלי הגדול ומלחמת העולם השנייה, טען שרוזוולט יהודי, ש''הפרוטוקולים'' הם מסמך אותנטי ואחרי המלחמה – שהשואה לא התרחשה. כומר אחר, צ'ארלס קוכלין, הפיץ רעיונות אנטישמיים בוטים בשידור רדיו שבועי כל-ארצי ובכתב העת שלו ''Social Justice''. העיתונאי הימני וסטברוק פגלר פרסם טור פופולארי בעיתוניו של ויליאם רדנולף הרסט ועיין בגלוי את היהודים, שלדעתו בכלל היו קומוניסטים סמויים.

אפשר להוסיף ולמנות רשימה של פעילים ופעילויות, אבל העיקרון ברור. לכל מסרי השטנה האלה היו לא מעט קונים. אמריקה הייתה שרויה אז בתקופת הדמדומים שבין המשבר הכלכלי הגרוע ביותר בתולדותיה לבין ההחלטה שנדרשה לקבל האם להשתתף כצד פעיל במלחמת העולם השנייה. לאנטישמים למיניהם קל היה להציג את היהודים כמחרחרי מלחמה וכמי ששואפים להרוויח משפיכות הדמים האיומה הזו כדי לקדם את ענייניהם. עצרות אנטישמיות היו כמעט עניין שבשיגרה. כשמוסיפים אותן לידיעות הרעות שהגיעו מאירופה קל להבין שיהודי ארצות הברית חשו אז כמעט במצור. כל הבסיס שעליו בנו את ביתם נסדק והתערער לנגד עיניהם ממש.









בשנות השלושים, כשהנאצים כלאו את יהודי גרמניה בגטאות וסימנו אותם בטלאי הצהוב, דיברו על כך הרבה בברוקלין. לרוב היהודים היו עדיין משפחות בארצות מולדתם והחדשות הרעות הגיעו במכתבים שהפכו קודרים יותר ויותר עד שפסקו להגיע בכלל. בזמן שמנהיגי המערב קיוו עדיין שיצליחו לסגור עיסקה עם היטלר ומוסוליני, הגנגסטרים היהודים של ניו יורק היו בן היחידים שהבינו את טיבו של האויב.

כששאל התובע ברטון טורקוס את הגנגסטר אייב ''קיד טוויסט'' רלס מה דעתו על המצב באירופה, ענה רלס: ''זה ברור כשמש''.

- ''למה אתה מתכוון כשאתה אומר ברור כשמש?'' שאל טורקוס.
- ''הם בדיוק כמו המאפיה'', אמר קיד, ''אנחנו מנסים להשתלט על אמריקה דרך הארנק. אם אין לנו ברירה אנחנו הורגים כדי להשיג את זה. היטלר ומוסוליני, הם מנסים לעשות בדיוק אותו הדבר, רק שהם מנסים להשתלט על כל העולם. הם יהרגו אנשים במיליונים כדי להשיג את זה''.

''הגנגסטרים היו אבטיפוס של יהודי מזן חדש, הדגם הספורטיבי והקשוח שצמח מתוך האפר של מלחמת העולם השנייה'', כתב עליהם הסופר היהודי ריץ' כהן, ''גברים כמו לואיס לפקה ומאייר לנסקי היו בין היהודים הראשונים שידעו את האמת על אלימות, והבינו שאנשים אמנם מרחמים על הקורבן אולם מעדיפים לחבור למנצח. הם כבר ידעו, זמן רב לפני השואה, שאין תועלת רבה בהשכלה בזמנים שבהם מהדהד קול המגפיים הדורסניים. הם לא היו דתיים, לא הלכו לבית הכנסת ולא שמרו על השבת, אבל הם היו בעד היהודים באופן מוחלט. הטובים שבהם ידעו שאין מנוס, אדם יכול להיות רק הוא עצמו וללכת בעקבות זהותו, או להיעלם לגמרי, כמו יונה הנמלט מפני אלוהים. כשפרצה המלחמה הם הבינו היטב את טיבם את טיבם של הנאצים, דבר שרוב האזרחים שומרי החוק לא היו מסוגלים לעשות. הם ידעו מה מסוגלים בני אדם לעולל ועד כמה יכול מישהו כמו היטלר להרחיק לכת, והם גם ידעו שאי אפשר להילחם בו בעזרת היגיון, איומים או סנקציות. הגנגסטרים, שהעושר היה בראש מעייניהם, ידעו שישנם דברים שפשוט אינם קשורים בכסף. הם ידעו שהדרך היחידה להתמודד עם הנאצים היא הדרך שבה הם התמודדו ברחוב''.

הרב והשופט יצרו קשר וביקשו סיוע. מאיר לנסקי בתמונה מ-‏1958 (מקור תמונה 2).

נערים שגדלו אז בסביבה בה צמחו אותם גנגסטרים לא זו בלבד שהצדיקו גישה זו, אלא אף מצאו לה הצדקה אינטלקטואלית: מי שהרגע חטף אגרוף יתקשה להתייחס אל עצמו כאל בן הגזע העליון. ''ידענו איך לטפל בהם'', סיפר איש המאפיה המיתולוגי מאייר לנסקי לעיתונאי הישראלי אורי דן, ''האיטלקים שהיכרתי הציעו לעזור, אבל זה היה עניין של כבוד ולא הסכמתי.אני חייב לומר שנהניתי מאוד להחטיף מכות לנאצים. היו פעמים שהענקנו לאנטישמי קולני במיוחד טיפול מיוחד, אבל הנקודה העיקרית הייתה ללמד אותם לקח, שיבינו שאי אפשר להתעלל ביהודים''.

אחת מאותן קבוצות פרו-נאציות שהחלו להתארגן באמריקה באמצע שנות השלושים, כשהאנטישמיות המשתוללת מזינה אותן, הייתה ''האגודה הגרמנית-אמריקנית''. ''זה היה ארגון פרו-נאצי שהפיץ סיסמאות אנטישמיות בסגנון נאצי'', המשיך לנסקי וסיפר, ''הם הסתובבו בשחצנות ופיזרו איומים כגון שישלחו את כל היהודים למחנות ריכוז''. עד ל-‏1939 התחזקה התנועה הנאצית-אמריקנית דיה כדי למשוך 28 אלף איש לעצרת במדיסון סקוור גארדן. ''תמיד הייתי רגיש לאנטישמיות, אולם באותן שנים החלו גם אנשים נוספים לדאוג'', אמר לנסקי, ''אמריקנים ידועים הצהירו בגלוי הצהרות אנטישמיות וכמה כתבי עת ועיתונים נתנו להם גיבוי. זה הדאיג את המנהיגים היהודים וביניהם אף את המנהיג המכובד מכולם, הרב סטיבן וייז. הוא העביר לי מסר וביקש ממני לעשות משהו בקשר למגמה המסוכנת הזאת. מנהיג יהודי מודאג נוסף היה שופט ניו-יורקי מכובד מהמפלגה הרפובליקנית. הכרנו זה את זה, ויום אחד ב-‏1935 הוא בא אלי ואמר, 'הנאציזם משגשג בארצות הברית, חברי האגודה אינם מתבישים לקיים מפגשים במקומות ציבוריים ובגלוי. אנחנו היהודים חייבים להיות יותר לוחמניים. מאייר, אנחנו רוצים לנקוט צעדים נגד תומכי הנאצים האלה. נספק לך מימון, ייעוץ משפטי וכל דבר שתזדקק לו. האם אתה מוכן לארגן גוף לוחם בשבילנו?'''

באביב של אותה שנה, כשקיימו הנאצים עצרת ביורקוויל, שכונה גרמנית באפר-איסט-סייד, הופיעו שם לנסקי וכמה מחבריו. כשהתקרבו למקום הרגישו בוודאי כאילו הגיעו בטעות לברלין, עם כל צלבי הקרס, קריאות הבוז והשיטנה ליהודים, הזרועות המונפות, המגפיים הגבוהים ודגלי הנאצים המתנופפים ברוח. ''מצאנו כמה מאות אנשים לבושים חולצות חומות'', נזכר לנסקי, ''על הבמה התנוססו תמונות של היטלר והנואמים התחילו להתלהם. אנחנו היינו בסך הכול חמישה-עשר איש אבל נכנסנו לפעולה. התקפנו אותם באולם וזרקנו כמה מהם החוצה דרך החלונות. היו שם קרבות אגרופים בכל מקום. רוב הנאצים נבהלו וברחו. רדפנו אחריהם והחטפנו להם מכות, וכמה מהם יצאו מכלל פעולה לכמה חודשים. כן, זו הייתה אלימות. רצינו ללמד אותם לקח. רצינו להראות להם שיהודים לא תמיד מוכנים לשבת בשקט ולספוג מכות''.

במערב ארצות הברית ניהל מיקי כהן, גנגסטר שוחר מדון שהתפרסם כשומר ראשו של באגסי סיגל, קרבות דומים. כשישב כהן בכלא באריזונה הושיבו בתא הסמוך לו אוהד נאצים קולני בשם רוברט נובל. כהן, שקרא בעיתונים את גיבובי המלים של נובל, שיחד את השומרים כדי שיכניסו אותו לתא אחד עם נובל וחבורתו הנאצית. ''פתאום נפתחת הדלת בקצה השני, ונובל נכנס, ואיתו עוד בחור אחד, שני נאצים ששונאים את גנראל מקארתור'', כתב כהן באוטוביוגרפיה שלו ''במלים שלי, ''הם היו שני נבלים ערמומיים. תפסתי את שניהם והתחלתי לדפוק את הראשים שלהם זה בזה. היה אפשר לצפות שהם ינסו להילחם, הם היו שניים ואני רק אחד, אבל הם לא עשו כלום. אז נתתי להם טיפול רציני. בסוף הם התחילו לטפס על הסורגים ואני ניסיתי למשוך אותם למטה כשהם מייללים וצורחים בקולי קולות עד שכולם חשבו שהתחילה התפרעות. אחרי שהשמועה נפוצה התחלתי לקבל טלפונים מכל מיני גופים, כמו אגודת הסופרים למשל, שביקשו ממני עזרה בבעיות שהיו להם עם הנאצים הנבלים. פעם אפילו היה שופט שהתקשר אלי בקשר לאסיפה של אגודת הנאצים. אמרתי לו יהיה בסדר, אל תדאג. אז ניגשנו לשם וכיסחנו כל מה שהיה שם – כל השלטים החנטרישים שלהם – וכיסחנו להם את הצורה במכות הכי חזק שיכולנו. אף אחד לא שילם על העבודה הזאת, שום כסף שבעולם לא יכול לקנות דברים מהסוג הזה''.

האירוע האגדי ביותר של גנגסטרים יהודים שנלחמו בנאצים התרחש בערך באותה תקופה. באגסי סיגל ניהל רומן עם דורותי דיפרסו, רוזנת איטלקייה. ב-‏1938 אירחה דיפרסו את סיגל בביתה, וילה מדמה שברומא. חדרי האורחים היו תפוסים על ידי שני אח''מים גרמניים שביקרו במקום: הרמן גרינג ויוזף גבלס. כששמע על כך סיגל החליט להרוג את הנאצים והחל למפות את שיגרת יומם, עוקב אחר שעות היציאה והחזרה שלהם, בודק מתי הזמן המתאים ביותר לטפל בהם. כשסיפר לרוזנת על תוכניתו קדרו פניה והיא אמרה, ''אתה לא יכול לעשות את זה''.

- ''בטח שאני יכול'', אמר סיגל, ''בקלי קלות''.

לדברי השחקן ג'ורג' ראפט, חברו של סיגל, שנהג לספר את הסיפור הזה, השתכנע סיגל לוותר על תוכניתו רק לאחר שהרוזנת הסבירה לו מה יקרה לה ולבעלה – הם יוצאו להורג. איש אינו יודע בדיוק עד כמה קרוב הסיפור הזה למציאות אבל זה לא משנה. ''לעיתים גם בחצי סיפור או בשבר משפט אפשר למצוא נחמה ולקבל מימד אנושי למשהו בלתי נתפס כמו השואה'', כתב על כך הסופר ריץ' כהן בספרו יהודים קשוחים, ''מאחר שלעתים קרובות נראה שהשואה הייתה בלתי נמנעת, נתפסים האנשים שגרמו לה כבאי כוחה של ההיסטוריה העובדה שסיגל היה במצב שיכול היה להרוג שניים מאותם באי כוח גורמת לטרגדיה להיראות קצת יותר נסבלת''









האם החמיץ הזדמנות לשנות את ההיסטוריה? באגסי סיגל (מקור תמונה 3).

והנה תוספת לכל זה, שאינה קשורה בפעילותם של גנגסטרים יהודים דווקא אבל מלמדת משהו על היחסים המורכבים שבין המנגנון השלטוני לעולם הפשע. מבחינתם של גנגסטרים רבים הייתה הלחימה בנאצים יותר מאשר מעשה התרסה בלבד. היא הייתה ביטוי של פטריוטיות. המאפיונרים הרגישו שלחימתם באויב מחזירה אותם אל הזרם המרכזי והופכת אותם למשתתפים פעילים בפרויקט הלאומי. כעבור שנים אחדות, כשהיפאנים תקפו את פרל הארבור, נאלצו אפילו אנשי הצבא להכיר בכך. היה כאן גורם שאפשר היה להיעזר בו. חששם של קציני המודיעין הלך וגבר והם החלו לראות מרגלים בכל פינה.

בפברואר 1942 עלתה באש ספינת נוסעים צרפתית, ''נורמנדי'', שהוסבה לספינת מלחמה להעברת גייסות אמריקניים, בעודה עוגנת בנמל בנהר האדסון. המומחים חשדו שהיה זה מעשה חבלה. הצוללות הגרמניות כבר הספיקו להטביע עד אז יותר מ-‏120 ספינות סוחר שהפליגו מהחוף האמריקני. אנשי המודיעין הימי ידעו שפועלי נמל רבים הם מהגרים איטלקיים וחשדו שיש ביניהם כאלה המבקשים לסייע למוסוליני. הרי דרכם ניתן היה לגלות את מועדי ההפלגה של ספינות המטען הצבאיות או את מקום העגינה המדויק של ספינות גייסות כמו ה''נורמנדי''. מימרה מקובלת שנפוצה אז, ''אם פטפטת – ספינה הטבעת!'', ממחישה היטב את החשש הזה.

שבועות אחדים לאחר השריפה ב''נורמנדי'' נפגש אחד מקציני המודיעין הימי עם סוקס לנצה, גנגסטר שהשמועות ייחסו לו את השליטה על נמל ניו יורק. הקצין הסביר לו מה הוא מבקש מהגנגסטרים: למנוע דליפות ולאתר מעשים חשודים ברציפים. לנצה התקשר ללנסקי. מאייר אמר שהיחיד שיכול לבצע את המשימה הוא צ'ארלי לוצ'יאנו. לאקי כבר ישב אז ארבע שנים בכלא אחרי שהורשע בניהול רשת זנות אדירת ממדים וחטף עונש של עשרות שנים במקרר, אבל עדיין היה בעל הסמכות הבלעדית ברציפים. לאחר שהועבר לתא טוב יותר בבית סוהר טוב יותר, החל לוצ'יאנו להעביר דרך לנסקי מסרים לאנשיו בנמל. ''העברתי את ההוראות למנהל עבודה שהיה קשור למאפיה'', הסביר לנסקי, '''לך למזחים', אמרתי לו, 'ותגלה מי נאמן ומי לא. תוודא שלא יהיו שביתות כשמעמיסים מטענים צבאיים ושהעבודה תיעשה במהירות. אנחנו חייבים לדאוג שכולם יסתמו את הפה בענין העברת כוחות, וזה אומר ללכת לבארים ולוודא שצוותי הסוורים לא מתחילים לפטפט כשהם שיכורים'''. לנסקי הופיע במשרדי המודיעין הימי שברחוב צ'ר'ץ' במנהטן ואמר: ''אני יכול להבטיח לכם דבר אחד: לא תהיה אף צוללת גרמנית בנמל ניו יורק''.

כשתיכנן הצי האמריקני את הפלישה לסיציליה, ביקש לוצ'יאנו מחבריו לצייר מפות מפורטות של עיירות הולדתם באי. הוא גם קישר את הקצינים והמאפיה הסיציליאנית, שחבריה הבטיחו להדריך את החיילים בדרכים, במנהגים ובקיצורי הדרך בארץ הזרה. ממש לפני הפלישה התקשר לוצ'יאנו לאנשי הצי וביקש להצטרף לגייסות הנחיתה. הוא חשב שיוכל להיות איש הקשר, המתווך המושלם. בקשתו נדחתה, כמובן. אבל המימשל זכר את תרומתו של לוצ'יאנו וב-‏1946, כשנה לאחר יום הניצחון, הוא שוחרר על תנאי. טום דיואי חתם על השחרור. יחד עם החופש הגיע גם צו הגירוש: לוצ'יאנו גורש לאיטליה, שם איבד את כוחו, הזדקן, נשא אישה צעירה וב-‏1964 מת מהתקף לב.









קטעים רבים מהמאמר נטולים מספרו של ריץ' כהן יהודים קשוחים, שיצא לאור ב-‏1998 בהוצאת מודן ובתרגומה של עופרה אביגד. כמו כן נעזרתי בנספח ההיסטורי לספרו של פיליפ רות' הקנוניה נגד אמריקה שיצא לאור בהוצאת זמורה ביתן בשנת 2004, בתרגומה של שרה ריפין.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
(ללא כותרת)   יוד זונדר   יום ב', 10/11/2008 שעה 2:58   [הצג]   [6 תגובות]
interesting....   אורטל   יום ג', 24/02/2009 שעה 18:42   [הצג]   [3 תגובות]
הסרט הבידיוני - ממזרים חסרי כבוד   דמיון יהודי   יום ב', 18/10/2010 שעה 10:09   [הצג]   [3 תגובות]
Good info   Pharmf57   יום ו', 01/02/2013 שעה 10:42   [הצג]
Good info   Pharmd426   יום ו', 01/02/2013 שעה 10:42   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©