פִּיַאדֶה
יום א', 26/10/2008 שעה 8:40
כל זה החל בשיחה רדיופונית שניהל יעקב איילון עם שמואליק רוזן. החידונאי, כטוב ליבו עליו, שאל את מראיינו אם שמע פעם על האיש שהיה סגנו של טיטו, מנהיגה המיתולוגי של יוגוסלביה הקומוניסטית. איילון דווקא ידע את התשובה: שמו של האיש היה משה פיאדה, והוא אף קרוב משפחה רחוק של איילון עצמו, שעיברת בעצמו את שמו מפיאדה. בנקודה הזו החלטתי לחפור מעט בספרים ישנים ובמקורות אינטרנטיים ולראות מה ניתן למצוא על אותו אדם. ובכן הנה הממצאים: הוא נחשב כאדריכל ה''טיטואיזם'', כלומר האלטרנטיבה האידיאולוגית והפוליטית שהעמידה יוגוסלביה עוד בסוף שנות הארבעים מול המשטר הסטאליניסטי במוסקבה. היו שאמרו כי יעילותו כאידיאולוג וכאיש ארגון הפכה אותו לחשוב בהרבה מכפי שהשתמע מתאריו הרשמיים. עד היום קרויים ביוגוסלביה בתי ספר, כיכרות ומוסדות על שמו.








משה פיאדה ב-‏1919. נע בין הציור לפוליטיקה (מקור תמונה 1).

לפני זמן מה, שעה שנסעתי לעבודה, שודר בגלי צה''ל ראיון שערך יעקב אילון עם החידונאי שמואליק רוזן. עילת השיחה הייתה כוונת רשות השידור לבטל את ''קפד ראשו'', תוכנית החידונים המיתולוגית של רוזן. ומאחר בחידונאי מדופלם מדובר, הטיל המראיין אתגר לפתחו של המרואיין וביקש ממנו שיחוד לו חידה. רוזן ויתר הפעם על ההתפלפלויות הלשוניות שהפכו לסמלו המוכר והחליט ללכת על שאלת טריוויה. ''תגיד לי'', פנה אל אילון, ''האם אתה יודע מי היה מספר שתיים של טיטו ביוגוסלביה?''

(שמעתי פעם שאלה דומה מפיו של רוזן. הוא היפנה אותה אל בנו, העיתונאי עמנואל רוזן. השאלה הייתה מה הקשר בין עמנואל לבין המונח ''אנולה גיי''. עמנואל לא ידע להשיב. שמואליק הסביר ש''אנולה גיי'' היה כינויו של המפציץ האמריקני שהטיל את פצצת האטום הראשונה על העיר היפאנית הירושימה ב-‏6 באוגוסט 1945. הקשר לעמנואל רוזן הוא תאריך הלידה. גם זה האחרון נולד ב-‏6 באוגוסט, אם כי 15 שנה מאוחר יותר.)

- ''נדמה לי שקראו לו פיאדה, לא?'', השיב איילון על שאלת החידונאי.

זה לא היה בלתי צפוי. יעקב אילון התחיל את חייו כיעקב פיאדה ורק לאחר מכן שינה את שמו לשם עברי.

- ''יש קשר משפחתי ביניכם?'' התעניין רוזן.
- ''אני חושב שכן, אבל קשר רחוק מאוד'', השיב אילון.

בנקודה הזו סיפר רוזן כמה וכמה משפטים על אותו פיאדה, האיש שהיה שני ביוגוסלביה רק למרשל טיטו, מנהיגה הקומוניסט של המדינה הזו במשך 35 שנה. העובדה שאדם בעל שם יהודי מובהק הגיע למעמד כזה גם בתקופה הפוסט-מלחמתית, שעה שברחבי הגוש הקומוניסטי נערכו טיהורים ללא מעט יהודים שהשתלבו במנגנוני השלטון, משכה את תשומת לבי. מה גם שהאיש שמר על שמו העברי המקורי, משה. עניין זה לא היה שכיח בקרב יהודים שנסקו לצמרת הקומוניזם במדינותיהם. הדיקטאטור ההונגרי מתיאש ראקושי החל את חייו כמתתיהו רוזנפלד. גם לב קמנייב, יו''ר הפוליטיביורו של ברית המועצות בתחילת עידן יוסף סטאלין, נולד בשם דומה – לב בוריסוביץ' רוזנפלד. בכיר סובייטי אחר באותה תקופה, גרגורי זינובייב, קיבל בצאתו לאוויר העולם את השם הירש-צבי רדומיסלסקי. שלא לדבר על מייסד הצבא האדום ושר החוץ של ברית המועצות לב טרוצקי (במקור ברונשטיין); שר חוץ נוסף, מקסים ליטבינוב (במקור מאיר חנוך וולך-פינקלשטיין); ראש הנ.ק.ו.ד גנריך יגודה (במקור הרשל יהודה); מנהיג המנשביקים יולי מרטוב (במקור יולי אוסיפוביץ' צדרבאום); שר הפנים הרומני תאוהרי ג'אורג'סקו (במקור בורך טסקוביץ'); ואני מניח שיש עוד רבים אחרים. החלטתי לחפש מעט חומר על האיש הזה. הנה התוצאות.









חזותו החיצונית לא הרשימה במיוחד. מי שהיה נותן בו מבט היה עשוי להאמין כי הוא פקיד בנק, סוכן ביטוח או יהלומן. נמוך קומה היה, בעל ראש גדול, כתפיים רחבות, שיער לבן ושפם מכסיף, עיניים ערניות ופקחיות וסנטר שהביע מרץ ועקשנות. בחליפתו המגוהצת תמיד השרה רושם חיצוני של איש צווארו לבן. בקיצור, נראה היה לעוברי אורח כזעיר בורגני קלאסי. למעשה היה פרולטר מובהק. כך, לפחות, ראה את עצמו ואף התגאה בכך. האיש הסולידי הזה, כשלא לחם בהרים הגבוהים, היה תושב קבע בתאי כלא אפלוליים וטחובים. וכאילו לא די בכך, עסק בציור ונחשב לבעל כישרון רב בתחום זה. אבל לכל אלה עוד נגיע בהמשך.

שמו היה משה פיאדה (Moša Pijade). הוא נולד ב-‏1890 בבלגרד למשפחה ספרדית שעסקה במסחר. שלא כמו אביו, שהיה כאדם מאמין ושומר מצוות, סטה משה מהיהדות והתקרב אל הקומוניזם. מחינוכו היהודי נותר לו שמו הפרטי בלבד, ובשם זה, משה, ידוע היה בקרב כל מכיריו במשך עשרות השנים הבאות, בין אם היו חבריו הקרובים ובין אם לאו. הוא לא התכחש מעולם למוצאו, אבל הדבר גם לא העסיק אותו במיוחד.

חינוכו הרשמי היה דל למדי. בסיום כיתה ח' עזב את בית הספר התיכון בו למד, יצא למינכן – ואחר כך לפאריס – ולמד שם את אמנות הציור. בשתי הערים נפגש עם סטודנטים גולים מיוגוסלביה ויחד החלו לרקום את חלון המהפכה. כדרכם של צעירים חדורי אידיאולוגיה, הם פיתחו נטיות קיצוניות למדי ולא היו רחוקים מהניהיליזם הרוסי, כלומר מהשאיפה לפרק את מסגרות החברה המקובלות.

בכירי סוכנות הידיעות היוגוסלבית ''טאניוג''. פיאדה, שני משמאל, היה מייסד הסוכנות (מקור תמונה 2).

לימים חזר פיאדה לבלגרד וכיוון שהחליט לעסוק בפוליטיקה חיפש לו נקודות אחיזה בענייני ציבור. הוא החל לעבוד כעיתונאי. עד מהרה התברר לו כי החריש האידיאולוגי שביקש לבצע באמצעות עבודתו קשה מאוד לביצוע. הבעת עמדות שהיו מנוגדות לרוח שושלת המלוכה היוגוסלבית גררה אחריה התעניינות מיידית מצד הבולשת כמו גם סכנת פיטורין. מאחר ולא יכול היה להסתמך על מימון המפלגה גזר על עצמו ''קירור'' מאונס. הוא יצא לאחת מערי השדה ובמשך שלוש שנים שימש שם כמורה לציור באחד מבתי הספר התיכוניים.

ב-‏1916 שב לבלגרד והגביר את פעילותו המפלגתית. הייתה זו בעיקרה עבודת מחתרת וכלפי חוץ שימש כעיתונאי - כיסוי נוח למדי, מסתבר. ב-‏1919 ייסד עיתון משלו בשם ''דבר החירות'' ושנה לאחר מכן הצטרף רשמית למפלגה הקומוניסטית. בשנתיים הבאות התגלה כתועמלן וכמארגן מוכשר במיוחד. הוא ייסד ''מפלגת פועלים בלתי תלויה, ייצג את המפלגה הקומוניסטית בקונגרס בינלאומי בסופיה, ארגן איגודי פועלים וערך את ביטאונם.

בתחילה נאבקו שלטונות המלוכה במפלגה הקומוניסטית בדרכים שנחשבו ''רכות'', כמו סגירת שופר המפלגה כשההתקפות על המשטר בו היו נמרצות ''יתר על המידה''. מייד לאחר מכן היה צץ, בעידודו של פיאדה, עיתון מפלגתי חדש. כשנראה היה שאין למלחמה זו סוף, החליטו השלטונות על הוצאת המפלגה אל מחוץ לחוק ועל סגירת כל עיתוניה. פיאדה הקים בית דפוס מחתרתי והוציא לאור ביטאון חדש, ''הקומוניסט'' שמו. עד מהרה עלתה המשטרה על עקבותיו, הוא נאסר כ''איש מסוכן לציבור'' , הועמד למשפט ונדון לעשרים שנות מאסר. ב-‏1925 הושלך לבית הסוהר ולא יצא ממנו עד אפריל 1939.

הוא נחשב לאדם יציב ואמין. נראה היה ששנות הכליאה ארוכות לא השפיעו עליו. את תא כלאו הפך לחדר עבודה. בין השאר תירגם אז את ''הקפיטל'' של מארקס לסרבו-קרואטית, כמו גם מאמרים ופרסומים נוספים מן הספרות הסוציאליסטית. באותה תקופה גם למד לדבר בלשונות אירופיות נוספות וכן בשפה הסינית. ואולם, שנות הכלא הארוכות לימדו אותו לשתוק. הוא מיעט מאוד בדיבור, בעיקר בכל הנוגע לחייו הפרטיים. מעולם לא סיפק לחבריו אפילו הסבר קל שבקלים באשר לשאלה מדוע בכלל בחר להצטרף לתנועה הסוציאליסטית, שבאותה תקופה ראתה את מוסקבה כמוקד הערצתה. היו שסברו כי העובדה שבנעוריו ירד אביו מנכסיו היא שדחפה אותו אל הדגל האדום, אבל פיאדה עצמו מעולם לא אישר או הכחיש את ההשערה הזו. ואולי, כאמור, הייתה זו השפעתם של חוגי הניהיליסטים הקיצוניים איתם התיידד עוד בצעירותו
.
יציבותו הנפשית של פיאדה הביאה לכך שכאשר יצא מן הכלא, אחרי ארבע עשרה שנות מאסר, היה עדיין אופטימיסט מושבע בכל הנוגע לאפשרויות התפתחותה של החברה היוגוסלבית. מייד לכשנשתחרר החל לעסוק שוב בציור. אהבתו לאמנות הייתה הגשר בין עולם האתמול שלו לבין עולם המחר שביקש להקים. זמן קצר לאחר מכן ערך את תערוכת הציורים היחידה בחייו.

ואולם, שנות הכלא הארוכות חיזקו עוד יותר את קשריו העבותים לפעילות הפוליטית. באותה קשר קשרי ידידות ואידיאולוגיה עם יוסיפ ברוז, הוא טיטו. על שולחן עבודתו של מי שהיה שליט יגוסלביה במשך יותר משלושים שנה התנוססה במשך שנים תמונה בה נראו הוא ופיאדה מצולמים שלובי זרוע בבית הכלא במבצר פטרובץ בו בילו יחדיו.

העובדה שסומן כבר מזה שנים כפעיל פוליטי מרכזי במפלגה הקומוניסטית גרמה לכך שהבולשת לא הניחה לו וראתה אותו כמנהיג להלכה ולמעשה. המשטרה עקבה אחריו לכל מקום והשתדלה ככל יכולתה להצר את צעדיו. ב-‏1940 נאסר שוב ונשלח למחה בילץ' המבודד. כעבור מספר חודשים שוחרר אך בפברואר 1941 נעצר שוב. ב-‏21 באפריל זיכה אותו בית המשפט. היה זה יומיים בלבד לפני פלישת הנאצים ליוגוסלביה. אילו נתפס בידי הגרמנים בכלא – יהודי, יוגוסלבי, קומוניסט – אין ספק שלא היה יוצא חי מידיהם.

פיאדה, אז כבר בן חמישים, היה לאחד ממנהיגי הפרטיזנים. הוא ברח למונטנגרו וארגן את ההתקוממות הראשונה נגד האיטלקים, ששלטו באותו איזור. הללו הכריזו על פרס של חצי מיליון לירטות לכל מי שיביא את פיאדה, חי או מת. אבל זה האחרון הסתתר בהרים, חמק מידי מחפשיו והוסיף שוב ושוב להטרידם.









בני ברית. טיטו (משמאל) ופיאדה (מימין) בצילום משותף. החברות בין השניים נולדה בשנים הקשות של המאבק המחתרתי (מקור תמונה 3).

לאחר שהשתלטו הגרמנים על יוגוסלביה השתררה אנדרלמוסיה במדינה. המלך פטר השני נאלץ לעזוב את המדינה ולעבור ללונדון, בה הקים ממשלה גולה. ביוגוסלביה עצמה לא נותרה שום סמכות מרכזית המקובלת על הכול. את החלל מילאו שני כוחות פרטיזניים, האחד של הקולונל דראז'ה מיכאילוביץ' והשני של יוסיפ ברוז, הוא טיטו. בתחילה שיתפו שני חילות אלה פעולה נגד הנאצים, אך כעבור חודשים אחדים נתגלעו ביניהם חיכוכים. שני האישים היו שונים מאוד בהשקפותיהם ובאינטרסים שייצגו. טיטו היה בנו של נפח קרואטי שמימי היותו בשבי הרוסי בתקופת מלחמת העולם הראשונה הפך לקומוניסט. מיכאילוביץ' היה מלוכן סרבי והתנגד למשטר הקומוניסטי. הממשלה הגולה והמלך תמכו במיכאילוביץ' וב-‏1942 מינו אותו כשר המלחמה. אלא שלמאבקו של מיכאילוביץ' היה אופי סרבי גרידא ונטייתו לקשור קשרים עם מפקדי המיליציה הסרבית, הכפופה לשלטונות הכיבוש, מנעה את התפשטות השפעתו. טיטו, שדגל במדינה פדרטיבית ובכך רכש גם את אהדת הלא-סרבים, היה פופולארי יותר בקרב השכבות העממיות ויכולתו כמנהיג פרטיזנים הביאה לכך שאלפים הצטרפו אל שורות צבאו. בשנת 1943 כבר מנו כוחותיו של טיטו כמאתיים אלף איש. הם לחמו בנאצים בהצלחה יחסית והשתלטו על חלקי ארץ גדולים ביוגוסלביה.

באותה תקופה האשים טיטו את מיכאילוביץ' שהוא משתף פעולה עם הגרמנים. אשמה זו לא הוכחה, אבל ברור שמיכאילוביץ' והצ'טניקים שלו, כלומר חייליו, חדלו להילחם בנאצים והחלו להתכונן להתמודדות על צורת המשטר ביוגוסלביה לאחר המלחמה. טיטו, לעומתו, נהג בשיטה של התקפות בלתי-פוסקות. ב-‏1944 הכירו הבריטים והאמריקנים בטיטו כבעל-הברית היוגוסלבי הלוחם בנאצים וזנחו את מיכאילוביץ'. גם ממשלתה הגולה של יוגוסלביה פיטרה את מיכאילוביץ' ממשרתו. כוחותיו של טיטו קיבלו ציוד ונשק בדרך האווויר מבריטניה ומשלחת צבאית-בריטית הוצנחה למטהו שבהרים (כולל הצנחתם של מגוייסים ארצישראליים שהגיעו ליוגוסלביה במטרה לנסות ולהציל יהודים מהשמדה). על אף האבידות הקשות שנגרמו לפרטיזנים של טיטו במאבקם נגד הכיבוש הגרמני הייתה רובה של יוגוסלביה ב-‏1944 משוחררת בכוחות בני עמה, עוד לפני שהגיע לשם הצבא הסובייטי – מקרה יחיד בתולדות שחרורה של אירופה המזרחית מהשליטה הנאצית. עם תום המלחמה נתפס נלכד מיכאילוביץ', הובא לבלגרד ולאחר משפט ראווה שארך כחודש ימים הוצא להורג כבוגד.

פיאדה היה, כמובן, נאמן לטיטו עוד מראשית מלחמתו בנאצים. במאי 1941 צירף אותו טיטו למטה שלו והפקיד בידיו את ארגון השלטון האזרחי והצבאי בכמה שטחים ששוחררו משליטה גרמנית. אז גם החל פיאדה להניח את היסודות לרפובליקה שתקום לאחר הניצחון. הוא התגלה כאידיאולוג מוכשר, בעל חזון ומעמיק. כשהתכנסה בהרי יאציה האסיפה המכוננת הראשונה של ''צבא השחרור הלאומי וגדודי הפרטיזנים'' הירצה פיאדה על חוקת המדינה לעתיד לבוא. הוא גם נבחר כסגן נשיא האסיפה – המשרה השנייה בחשיבותה לאחר זו של טיטו עצמו.

לאחר השחרור הפך טיטו לראש הממשלה הקומוניסטית החדשה שקמה ביוגוסלביה ופיאדה נמנה על הצמרת המקורבת אליו ביותר. אמרו עליו שהיה המוח שמאחורי המשטר החדש והוא שהתווה לטיטו את דרכו, הן במדיניות החוץ והן בתחומי הפנים. בהשפעתו נערכו הבחירות הכלליות במדינה שכתוצאה מהן הודח המלך פטר השני מכס המלוכה ויוגוסלביה הוכרזה כ''רפובליקה פדרלית עממית''. בעת ובעונה אחת היה פיאדה חבר הוועד הפועל של המפלגה הקומוניסטית, חבר הפוליטביורו ושר בלי תיק; ואולם, השפעתו הייתה גבוהה בהרבה מכפי שנראה היה לפי הגדרתם הרשמית של פקידיו. מנהגיו הצנועים הפכו אותו לאחד החביבים ביותר על הציבור וסיפרו עליו שהיה אחד המנהיגים הקומוניסטיים המועטים שהתהלכו בחוצות בלגרד בלי כל משמר.

לפיאדה היה חלק חשוב בעימות הקשה שפרץ בין טיטו לבין מוסקבה. ביולי 1948 פרץ סכסוך גלוי בין יוגוסלביה לקומינפורם (גוף שאיגד תחתיו את המפלגות הקומוניסטיות ברוסיה, בולגריה, רומניה, צ'כוסלובקיה, איטליה, צרפת, הונגריה ופולין ושימש כמכשיר לקביעת המדיניות הקומוניסטית בכל העולם). היו לכך כמה סיבות, כמו ניסיונו של טיטו להקים פדרציה כלל-בלקנית שלא תהיה תלויה במוסקבה, ניסיונותיהם של שליטי מוסקבה לשעבד את הכלכלה היוגוסלבית לצרכי רוסיה הסובייטית וניסיונות החדרתם של סוכנים סובייטיים, גלויים וחשאיים, למנגנוני השלטון היוגוסלבי. ''אף שאנו אוהבים את ברית המועצות'', כתב טיטו לסטאלין, ''אין אנו יכולים לאהוב את ארצנו פחות''. סטאלין האשים את טיטו ב''סטייה'' ואילו זה האחרון לא נרתע והורה לגרש מארצו את כל הסוכנים הסובייטיים שביקשו לחתור תחתיו. לבסוף גורש טיטו מן הקומינפורם ולאט לאט נתגבש ביוגוסלביה הטיטואיזם, אידיאולוגיה עדכנית שדגלה ב''קומוניזם לאומי''. על אף שטיטו קיבל הלוואת מן המערב ואף נשק וציוד צבאי להגנה מפני פלישה סובייטית, הוא נותר בלתי-תלוי גם במדינות המערב.

פיאדה היה האחראי העליון – אף יותר מטיטו עצמו – לעיצוב המשטר החדש ביוגוסלביה בעקבות ניתוק היחסים עם הקומינפורם. אין פלא, אפוא, ששמו של פיאדה הוזכר פעמים רבות במשפט הראווה שנערך לקומוניסט הצ'כי רודולף סלאנסקי בפראג בשנת 1952. נאמני מוסקבה ביקשו להוקיע את פיאדה קבל עם ועדה. עיתוני הקומינפורם כינו אותו בשמות גנאי לרוב כגון ''הגמד המסכן'' או ''הליצן בגן החיות של טיטו''. אחד ממנהיגי מפ''ם בישראל, מרדכי אורן, ששהה אז בפראג ונעצר על ידי השלטונות שם, אמר בעדותו שבמחצית 1948 נפגש עם ''הוגה הדעות והתיאורטיקן של הכנופיה הטיטואית''. כמו כן הואשם פיאדה בניסיון לארגן קשר לרצוח את נשיא צ'כוסלובקיה דאז, קלמנט גוטוואלד. לו היה מזדמן לפראג באותה תקופה היה מועמד לדין ומוצא להורג.

כתלמיד מובהק של האסכולה המארקסיסטית ובעל היכרות קרובה עם המשטר הסובייטי, הוכיח פיאדה כישרון רב במלאכת הפולמוס וההתקפה. הוא לא חשש מלהוקיע את סטאלין ואת שאיפות ההשתלטות הבלתי-מרוסנות של הקומוניזם הרוסי. בשורת מאמרים שכתב בשנים 1949 ו-‏1950 ביומון הקומוניסטי היוגוסלבי ''בורבה'', התפלמס בשנינות עם סטאלין ועם עושי דברו. הוא ציטט קטעים שלמים מחילופי המכתבים בין סטאלין וטיטו בתקופת המלחמה ולאחריה וחשף בכך את שאיפות ההתפשטות של השליט בקרמלין. לשיטתו של פיאדה סטאלין לא היה מעוניין בניצחון הקומוניזם במדינות אירופה בה במידה שהיה מעוניין בהרחבת שלטונו האישי. דין סטאלין הוא כדין הצאר: שניהם שקדו להרחיב את תחומי האימפריאליזם הרוסי, אף שיצאו למסעות הכיבושים שלהם בסיסמאות רעיוניות שונות.

כך, למשל, סיפר פיאדה שמייד לאחר שפתח טיטו במלחמתו בנאצים מיהרה מוסקבה לפרסם שתגיש לו סיוע בנשק ובתחמושת. הבטחות אלו חזרו ונישנו בפי סטאלין פעמים אינספור, אך לכל קיום לא הגיעו מעולם. פיאדה סיפר שבפברואר 1942 יצא הוא עצמו בשליחות טיטו למונטנגרו כדי לקבל את פני המטוסים הסובייטיים שהובטחו, אך אלה לא הגיעו – ממש כפי שלא הגיע שום סיוע בנשק או בתחמושת בשנתיים הבאות. התירוץ הסובייטי היה קבוע ואחיד: ''המשלוח לא יצא ליעדו מחמת קשיים טכניים''.

צייר מוכשר. פורטרט של טיטו, פרי מכחולו של משה פיאדה (מקור תמונה 4).

פיאדה חשף גם כי במקביל לכל זה פעלו סטאלין ושליחיו נגד יוגוסלביה עצמה, שהצהרתית לפחות טענו שהם רואים בה בעלת-ברית. לדבריו, באוקטובר 1944 הוזמן למוסקבה לרגל ביקורו של צ'רצ'יל אצל סטאלין. בקרמלין נערכה קבלת פנים לכבוד ראש הממשלה הבריטי ופיאדה היה, במעמדו הבכיר אז, בין הקרואים. שר החוץ הסובייטי, ויאצ'סלב מולוטוב, ששתה לא מעט וודקה באותו אירוע, ניגש אל פיאדה, טפח על שכמו והודיע לו עד כמה מרוצה סטאלין מהתנהלות ענייניה של יוגוסלביה. רק לאחר מכן נודע לו, לפיאדה, שבמהלך אותו ביקור של צ'רצ'יל הסכימו הרוסים והבריטים על חלוקת יוגוסלביה לאזורי השפעה על בסיס שווה.

אחד הדברים שהרתיחו יותר מכל את הנהגת מוסקבה בכל הנוגע לפיאדה היה שהזים את הטיעון שהשמיע סטאלין בדבר חלקו של הצבא האדום בשחרור יוגוסלביה מידי הנאצים. טענה זו הושמעה על ידי מוסקבה לאחר ניתוק היחסים עם טיטו ב-‏1948. לדבריהם, רק הודות לצבא האדום נוצרו ''התנאים החיוניים לעלייתה של המפלגה הקומוניסטית לשלטון ביוגוסלביה''. פיאדה ראה בכך עלבון לפרטיזנים ולמלחמתם ויצא במאמריו נגד הטיעונים האלה כשהוא מוכיח שוב ושוב שהפרטיזנים שחררו כמעט את כל שטחי המדינה בכוחות עצמם.









אחרי מותו של סטאלין נשתנה הטון ביחסי הצדדים. כאשר נשא ניקיטה חרושצ'וב את נאומו המפורסם בפברואר 1956 בו הוקיע את סטאלין על עריצותו ואכזריותו, ציין גם שהוא היה אשם בהרעת היחסי עם יוגוסלביה. הצהרה זו, שהסירה את האחריות מבלגרד, פתחה את הדרך להשלמה בין המדינות, במיוחד לאחר ביקורו של טיטו במוסקבה ב-‏1956. פיאדה היה שבע רצון: זה היה בדיוק השינוי לו ייחל. ברית המועצות לא ערערה עוד על מעמדו העצמאי של הקומוניזם היוגוסלבי ולא הכבידה את ידה על כלכלתה ומערכות הצבא והשלטון של ארצו.

בשנים שלאחר מכן שימש פיאדה כסגן נשיא הפרלמנט הפדראלי של יוגוסלביה, ואחר כך כנשיאו. ב-‏1951 יצא בראש משלחת פרלמנטרית יוגוסלבית לבריטניה ושם הופנה אליו אור הזרקורים, בניגוד מוחלט לכוונותיו ולאופיו. וינסטון צ'רצ'יל, צייר חובב אף הוא, הזמין אותו לסטודיו שלו ושוחח עימו יותר על אמנות מאשר על ענייני מדיניות. כששב פיאדה ליוגוסלביה שיגר למדינאי הבריטי הקשיש שתי תמונות שלו והלה שיבח אותו על כישרונו.

מענייני ישראל התרחק. עברית לא ידע. בשנת 1950 הגיש לו מי שהיה אז ציר ישראל בבלגרד, משה ישי, את האפוס הסרבי הלאומי בתרגומו של שאול טשרניחובסקי. פיאדה קיבל את המתנה אך אמר: ''מה אעשה בזה? הרי אין אני בקיא בשפה העברית''. עד אחרון ימיו טען כי ביוגוסלביה אין ''בעיה יהודית''. לאחר שהבין את משמעות טבח היהודים במלחמת העולם השנייה תמך בהקמת מדינת ישראל, אך טען כי רק שרידי המחנות צריכים לעבור ולהתגורר בתחומיה. למרות זאת, סיפרו שסייע לעליית יהודי יוגוסלביה לישראל ואהד אותה עד סוף ימיו. הוא אף הוזמן לבקר בישראל כחלק ממשלחת פרלמנטרית יוגוסלבית, אך לבסוף לא הצטרף אליה והמשלחת הגיעה לישראל בלעדיו.

בשנת 1955 פרש פיאדה מכל עיסוקיו הפוליטיים, ככל הנראה בשל בעיות בריאות. הוא עבר להתגורר בפאריס. שנתיים מאוחר יותר, ב-‏1957, הלך לעולמו.









פרטים רבים במאמר זה מקורם בספרו של יוסף נדבה יהודים מפורסמים במדיניות. הספר יצא לאור בהוצאת שמואת זימזון בע''מ, תל אביב, 1957.






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
כמו תמיד, מרתק.   יהונתן   יום ה', 30/10/2008 שעה 16:28   [הצג]   [2 תגובות]
תיקון קליל   רזניק   יום ה', 21/05/2009 שעה 17:22   [הצג]   [2 תגובות]
mose piade   okunchak@gmail.com   יום ג', 01/09/2009 שעה 12:58   [הצג]
pijade   joel   יום ב', 30/11/2009 שעה 8:50   [הצג]   [2 תגובות]
קרוב משפחה שלי   ד''ר פי-אל (פיאדה) עדון   יום ו', 16/04/2010 שעה 14:24   [הצג]   [3 תגובות]
(ללא כותרת)   פיאדה   יום ג', 20/07/2010 שעה 8:14   [הצג]
(ללא כותרת)   פיאדה   יום ג', 24/08/2010 שעה 11:48   [הצג]
(ללא כותרת)   בוב   יום ה', 17/02/2011 שעה 14:38   [הצג]
(ללא כותרת)   עץ   יום ה', 17/02/2011 שעה 14:40   [הצג]
(ללא כותרת)   חוקר   יום ה', 17/02/2011 שעה 14:42   [הצג]
חשוב   תמי   יום ב', 07/03/2011 שעה 12:22   [הצג]
לילה ב1919   הסעות בירושלים   יום א', 27/03/2011 שעה 16:11   [הצג]
מצויין   אריאל   יום ב', 24/10/2011 שעה 10:27   [הצג]
לא היו זכויות לאסירים   רני   יום ו', 21/09/2012 שעה 10:20   [הצג]   [2 תגובות]
אהבתי   נויה   יום ד', 13/02/2013 שעה 17:03   [הצג]
(ללא כותרת)   אלכס   יום ד', 14/08/2013 שעה 0:07   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©