מדריך הטיולים הגרוע ביותר
יום ו', 24/10/2008 שעה 0:40
והנה הסיפור: משפחתי ואני החלטנו לערוך טיול בצרפת. ביקור בממס''י הוליד רכישה של כמה וכמה ספרי הדרכה למדינה החשובה הזו. האחד מהם הכיל רשימת אתרים עצומה ומעט אינפורמציה על כל אחד מהם. האחר התמקד באטרקציות לילדים באיזור פאריס, ועל אף הוותק שצבר נשאר, במידה רבה, רלוונטי. ואילו השלישי, שכפי העולה משמו התיימר לספר לנו על צרפת אחרת, זו שאינה ''רק פריז'', עשה כל טעות אפשרית בדרך לזכות בתואר שבראש המאמר. הכותבת (המעידה על עצמה שהיא מדריכה מוסמכת) מזלזלת באופן ברור בצורך לדייק בפרטים, מערבבת עובדות עם שמועות, כותבת בעברית שהייתה גורמת לכל מורה בכיתה ד' להכשיל אותה במבחן הבסיסי ביותר בלשון עברית ומתמקדת - כמה משונה - דווקא במיקומם של חדרי השירותים באתרים בהם היא ממליצה לבקר.









בבלוג הזה אני משתדל להתנהל ברוח חיובית. פעמים רבות כתבתי כאן על ספרים שאני אוהב. הארכתי בסיפור עלילותיהם, ניסיתי לנתח אותם כפי יכולתי הדלה והצעתי הקשרים עכשוויים לסיפורים שמאחוריהם. כתיבה על ספר שאינני אוהב כלל לא עלתה על דעתי. כנראה שעכשיו הגיעה העת לחרוג מעט מן המנהג הזה.

וזה דבר המעשה: לפני זמן מה התחלנו לתכנן חופשה משפחתית ראשונה מסוגה בצרפת. ראשונה מסוגה, משום שכללנו בה שני אלמנטים חדשניים. האחד היה שיט תעלות על ספינת נהר קטנה שאותה תפעלנו בעצמנו, מ' ואני והילדים. השני היה, בעצם, שלוקחים את הילדים איתנו. זו הייתה הפעם הראשונה שהמשפחה יצאה בהרכב מלא לחו''ל והיה ברור שהטיול הזה יהיה שונה מטיולי הטבע וההיסטוריה הממושכים שמ' ואני נוהגים לערוך בערבות הגדולות של צפון אמריקה.

החלטתי לקנות מדריך נסיעות. ביקור בממס''י הוליד אצלי החלטה שלא להסתפק באחד. רכשתי את מדריך למטייל בצרפת של יעקב רוזמרין. אחר כך הוספתי אליו גם את סביב פריז עם ילדים, ספר ישן מאוד של אמילי אמרסון שרוב ההמלצות בו עדיין רלוונטיות. כשכבר הלכתי לכיוון הקופה, הבחנתי בספר נוסף, פרי עטה של יונית אבני, שעליו הכותרת ''טיול משפחות'' ונושא את השם צרפת זה לא רק פריז (אני עצמי, אגב, מעדיף את הכתיב ''פאריס'', ך ש''פריז'' יופיע מעתה רק בהתייחסות לציטוט מתוך הספר עצמו). העובדה שיצאנו לטיול משפחתי מובהק הכריעה את ההתלבטות הקצרה וצירפתי אותו לרשימת הקניות.

שעת המבחן של מדריך הנסיעות מהסוג הזה מגיעה תמיד כאשר המטייל מגיע ליעדו ומבקש להוציא ממנו ערך מוסף כלשהו. רוזמרין, כהרגלו, המליץ על ביקור בכל יעד שעשוי איכשהו לעורר עניין והיה יסודי מאוד. המגבלה העיקרית שלו הייתה שריבוי האתרים עיבה מאוד את הספר והגביל את האפשרות להרחיב על כל אתר בנפרד. המדריך לפריז עם הילדים היה מיושן מאוד. עד כמה מיושן? בערך על מרכז פומפידו נאמר ש''הנשיא הקודם ואנשיו בחרו במקום פנוי במרכז פריז כדי להקים עליו סופרמרקט לתרבות''. אם ''הנשיא הקודם'' היה פומפידו הרי שהספר יצא בימי ואלרי ז'יסקאר ד'אסטן, שהיה נשיא צרפת בשנים 1974-1981, כלומר לפני 27 שנה לכל המאוחר. ובכל זאת, לשבחו ייאמר שחלק גדול מההמלצות בו רלוונטיות גם לימינו אלה. אבל לא על שני הספרים האלה באתי לדבר.










את צרפת זה לא רק פריז התחלתי לקרוא עוד במהלך הטיסה. הייתה לכך סיבה טובה. התכנון שלנו היה לשכור מכונית בנמל התעופה דה גול, לנסוע לעיר אורליאן, לטייל בה ככל שנספיק, להמשיך למחרת ואז לנסוע אל העיירה דסיז – שעתיים וחצי מאורליאן – ולעלות על הספינה הקטנה ששכרנו. זה השאיר לנו שתי מחציות יום לטיול. מטבע הדברים, החלטתי לבדוק גם בספר הזה מה הן האופציות העומדות לרשותנו. ועוד בדרך הטבע, קרה שעברתי גם לקרוא את החלקים בספר שלא עסקו בהכרח בעמק הלואר. התוצאה הייתה מאלפת; ויש שיאמרו – מעלפת.

ראשית, שימו לב לשם הספר. שוב: צרפת זה לא רק פריז. תוכן העניינים הולך כך: מבוא, מבוא לפריז, פריז השבלול הפנימי (היא לא שמעה על מקף מפריד או על נקודותיים?), פריז השבלול השני (ואותי לימדו שאם יש שני אז יש גם ראשון ואם יש פנימי אז יש גם חיצוני), איל דה פרנס ושולי העיר, פיקרדי נורד פה דה קאלה. אלה מביניכם שאינם מכירים את צרפת ישמחו ודאי לדעת ששני השמות האחרונים מייצגים אזורים המצויים בשולי פאריס ובפרבריה. ב''איל דה פרנס ושולי העיר'' ניתן למצוא אתרים הנחשבים כחלק בלתי נפרד מכל טיול בפאריס דוגמת סטאד דה פראנס, לה דפאנס, ורסאי ויורודיסני. בפרק ''פיקרדי נורד פה דה קאלה'' אפשר למצוא את פארק אסטריקס (שלושים קילומטר צפונית לפאריס) ואת מוזיאון הסוסים בשאנטילי (ליד פארק אסטריקס). ובכן, כל התיאור הזה של פאריס והפריפריה הסמוכה נמשך עד עמוד 202. הספר כולו, כולל המפתח בסוף, כולל 334 עמודים. אם ''צרפת זה לא רק פריז'' היא הצהרה שבצרפת יש הרבה דברים לראות חוץ מאשר בבירה וסביבתה, קשה למצוא הצדקה לכך שהעיסוק בפאריס תופס לפחות ששים אחוזים מעמודי הספר. זה כל מה שמגיע לשאר צרפת? להיות מעין נספח זניח לפאריס? בנסיבות שכאלה להכתיר את הספר כ''צרפת זה לא רק פריז'' דומה להכתרת דוח אגרנט במלים ''מלחמת יום הכיפורים זה לא רק מחדל''. פשוט זלזול באינטליגנציה.

שנית, בלטה מייד לעין הלשון העילגת. הכותרת עצמה אינה בדיוק תקינה: צרפת אינה ''זה'' אלא ''זו'', כיאה לכל מדינה ממין נקבה. גם פריז אינה ראויה ל''זה'' אלא ל''זו''. לאבני זה לא מפריע. הספר ''מדבר'' כפי שנשמעת שיחה בין שניים מהחבר'ה שהולכים לראות איזה מקום ולא ממש מתעניינים בו או במשמעות שלו. יאללה, נגיע, נצלם ונלך כבר מכאן ואת מי מעניינים כל ההסברים המקושקשים האלה של המדריך. כמו אותם שניים, גם אצל אבני ניכר הרצון ''לסמן וי'' על נושא ולהמשיך הלאה. הבעיה היא שהיא עושה את זה בדרך הכי מחופפת שרק ניתן להעלות על הדעת.

הנה דוגמה אחת מעמוד 26: ''הרומאים ראשית לכל, שרפו את לוטציה (פריז של היום), אבל גם בנו אותה מחדש. הנצרות מתפשטת ויש להם אפילו קדוש מקומי שנקרא מרטין הקדוש עם חמור (לא לבן) ''. לא כל כך הבנתי מה היה ההיגיון בשריפת פריז הקדומה רק כדי לבנות אותה מחדש. אם הייתה לכך סיבה סבירה, אבני לא סיפקה אותה. גם התקשיתי לחיות עם המעבר המיידי מלשון עבר (הרומאים שרפו, בנו מחדש) ללשון הווה (הנצרות מתפשטת, יש להם). כמעט וקיבלתי את הרושם שהנצרות עדין מצויה בצרפת בתהליכי התפשטות ונאבקת בכל עוזה בעובדי האלילים. אבל הגרוע מכל חלקו השני של המשפט האחרון. לא היה חסר הרבה שנפנה לאחד מפקידי לשכת התיירות ונתעניין אצלו ב''מרטין הקדוש עם חמור''. שאלנו את עצמנו האם מרטין הוא הקדוש היחיד או שגם חמורו זכה למעמד הנשגב הזה. תהינו מה צבעו של אותו חמור; ידענו רק שהוא לא לבן, אבל לא חסרים גווני שחור, אפור חום וג'ינג'י גם בין החמורים. גם לא בדיוק הבנו מה זיכה את מרטין בקדושתו: האם עשה נס כלשהו שבשלו קודשה דמותו על ידי הכנסייה? ואולי היה רק אחראי למעשה פלאות כלשהו שביצע החמור? אבני לא סיפקה תשובות לכל אלה.

כשהיא ממליצה על מסעדה ברחוב מונמורנסי (עמוד 79) היא מציינת שהבניין בה היא שוכנת הוקם על ידי ניקולס פלמל, מעתיק ספרים במקצועו. ''אבל...הוא היה גם אלכימאי, אחד המפורסמים בצרפת של ימי הביניים שהפך מתכות לזהב''. אולי צריך מישהו להסביר למדריכה המדופלמת שאלכימאים מעולם לא הצליחו להפוך מתכות לזהב ובשל כך, אפעס, דעך המקצוע הזה ונעלם מחיינו כליל.

על כיכר מדלן מספרת אבני בהאי לישנא (עמוד 51): ''בכיכר מדלן בבית מספר 3 התגורר רישלייה, דמותו מוכרת מסיפורו של דיומא על שלושת המוסקטרים. כיום נמצאת המקום 'המסעדה' של פאריס – מקסימ'ס''. רישלייה, אחד המדינאים החשובים בתולדות צרפת, לא היה, כנראה, אלא חלק מרומן שהגברת קראה לפני שנים רבות. בערך כמו שנפוליאון היה דמות ב''עלובי החיים''. או כשהיא מתארת את האובליסק בכיכר הקונקורד ומציינת: ''תמורת האובליסק הצרפתים נתנו במתנה למצרים שעון, אבל השעון לא עבד מעולם. מתנה של צרפתים, מה לעשות? '' אבני לא מבינה את זה, כנראה, אבל זה נראה כמו זלזול מוחלט בתרבות הצרפתית – אותה תרבות שהספר שלה מזמין את הישראלים לצרוך ב''טיול משפחות''.

הניסיון של אבני לתת רקע היסטורי מספק לא מעט ציטוטים מזעזעים. באותו עמוד עצמו ניתן למצוא את המשפט המופלא הבא: ''בשנת 751 היה מלך שקראו לו פפין הגוץ (הוא היה בנו של קארל הפטיש) והאבא של קארל הגדול, ואל תשאלו אותי איך לגוץ נולד ילד 'גדול' – אני לא אחראית לשמות של המלכים הצרפתיים''. יפה, נכון? רק שלא ברור אצלו מי הוא אותו ''קארל הפטיש'', שכן מלך כזה לא צץ מעולם בדברי ימי צרפת – ואם מנסה אבני להראות כאן שהיא עמוק בענייני סלנג ישראלי זה נראה רע ולא קשור. המחברת לא העלתה על דעתה להפריד בין שני חלקי המשפט. אף אחד גם לא שאל אותה לדעתה על כינויי המלכים, ובכל זאת היא הביעה אותה בשפה מדוברת עילגת במיוחד. בעמוד 57 היא מספרת לנו על גני הטילרי: ''במאה ה-‏17 המלך לואי ה-‏16 העתיק לכאן את מעונו, בגלל שיפוצים שנעשו בארמון הלובר''. נו, אז לואי ה-‏16 חי בכלל בסוף המאה ה-‏18. אבני לא טרחה לקרוא את שהיא עצמה כתבה. המשך המשפט הוא: ''באוגוסט 1791 הארמון הותקף, והמלך נתפס לאחר שברח מוורסאי''. בקיצור, אם המלך ברח ב-‏1791 היה לו קצת קשה לחיות מאה ומשהו שנים קודם לכן. מה הוא עשה בוורסאי כשמקום מגוריו בטילרי אבני לא מספרת לנו. בכלל, האגביות הזו, שמייצגת חוסר עניין כמעט מוחלט בנושאים שעליהם היא כותבת, עוברת כחוט השני בכל הספר. וזלזול בתרבות הצרפתית, כבר אמרתי?

בכלל, כשמגיעים לרכילות כל העסק מתחיל להיראות כמו יומנה של יאכנע פטפטנית. עמוד 28, לשיפוטכם: ''נולד נסיך חמוד, קראו לו לואי ה-‏14. הוא היה בן 5 כאשר אביו לואי השמיני מת. הרכילות טענה שהוא בכלל לא היה הבן של לואי ה-‏13, ואן מאוסטריה שהייתה אישתו של לואי ה-‏13 אבל לא סבלה אותו וגם הוא לא סבל אותה. כמות השמועות על מי היה האבא של לואי ה-‏14 גדולה ככמות ספרי ההיסטוריה. השמועה הכי עקשנית שהוא בנו של הקרדינל מזרין שהיה היועץ של המלכה. במיוחד לאחר מותו של המלך כאשר הילד לואי ה-‏14 היה בן 5 בלבד. אבל בפועל התחיל לואי לשלוט רק כשהיה בן 23, כאשר הפטרון שלו מזרין נפטר. אז הוא גם התחתן סוף סוף עם מריה תרזה מספרד''.

שלשול המילים הזה מגלה גיבוב של שמועות וחינטרושים, שלא לומר בלבול מוח מוחלט. שליט מקבל מספר סידורי רק לאחר עלייתו למלכות, כך שלואי לא נולד עם המספר 14. אביו לא היה לואי השמיני, משום שלואי השמיני מת ארבע מאות שנה לפני ש''בנו'' לואי ה-‏14 בכלל נולד. בעייה נוספת עלתה כשעברה אבני לגירסה לפיה האב אינו לואי השמיני אלא לואי ה-‏13 ומייד לאחר מכן הסתלקה גם ממנה והעלתה את ההשערה העתיקה שאביו היה בכלל מדינאי צרפתי בכיר. אם הקרדינל מזארן (מצטער, הכתיב שלי שונה גם כאן) היה מאהבה של המלכה ''במיוחד לאחר מותו של המלך'', לואי לא יכול היה להיות בן חמש במות אביו. ומזארן, אם כבר מזכירים את שמו, לא נפטר. בפעם האחרונה שבדקתי רק יהודים ''נפטרים''. מזארן מת, הלך לעולמו, עבר לעולם שכולו טוב, הוציא את נשמתו, הסתלק מהעולם – לא חסרים ביטויים שמהם ניתן לברור תיאור למצבו הפיסיולוגי הבעייתי של הקרדינל הקתולי רב-ההשפעה – אבל מכולם בחרה אבני בתואר השמור ליהודים בלבד.

בעמוד 56 הופכת הברברת הרכילותית למכה ממשית. הנה תיאורה של אישה האישה ששימשה כהשראה ל''מונה ליסה''. שימו לב. ''בהיותה בת 16, חיתנו אותה כמו כל בחורה טובה, עם מר פרנצ'סקו דל ג'קאונדו. הוא לא היה בדיוק חתיך איטלקי, אלא אציל שכבר התאלמן משתיים משנותיו ומבוגר מליסה ב-‏20 שנה. אבל גם אז, כסף שיחק תפקיד חשוב, והוא היה סוחר משי עשיר לכן אבא של ליסה הסכים לנישואים. אז לא ממש שאלו ילדות בתיכון אם בא להם להתחתן עם תרח אחד, אבא אמר, אז מתחתנים''. ביקשתי מאדם נוסף שיקרא את הקטע הזה ולקח לו כמה דקות להבין מה רוצים ממנו בכלל. מישהו פשוט שתל נקודות ופסיקים במקומות הלא נכונים. אני לא בטוח שהגברת אבני ראתה בכלל תמונה של הבעל, אבל היה חשוב לה לציין ש''הוא לא חתיך איטלקי''. האיש, אותו היא מכנה ''תרח אחד'', היה מבוגר מהנערה בת ה-‏16 בעשרים שנה, מה שהופך אותו לבן 36. ממש ישיש. אני מכיר כמה וכמה איטלקים בגיל הזה עם מבנה גוף שרירי, רעמת שיער סבוכה ועוד כמה אלמנטים שלאו דווקא מזכירים זקנה מופלגת. ואני כבר לא מדבר על הטעויות המשוועות בזכר ובנקבה (''לא ממש שאלו ילדות אם בא להם להתחתן'') שדומות להן מפוזרות בכל דפי הספר הזה.

והנה עוד דוגמה. בבוקסה ''דברים שילדים אוהבים'' הצמודה לתיאור ביתו של הסופר ויקטור הוגו, היא מספרת כך: ''אחרי שנפוליון הפסיד, האימא של ויקטור הוגו אמרה לאבא 'אמרתי לך, כל השנים אמרתי לך שהנפוליון שלך איש קטן וטיפש שסיבך את צרפת ויחי המלך'. האבא של ויקטור הוגו ממש לא אהב את התבוסה. לא אהב את אשתו והם התגרשו. לא רק שהם התגרשו, אלא הפסידו לא מעט רכוש והעבירו את הילדים לפנימיות''. לא יודע מה אתכם, אבל התחושה שלי היא שהגברת אבני פשוט שמעה את הדברים, כתבה הערות על פתק מקרי ואפילו לא טרחה לעשות הגהה לגיבוב הפטפוטים הזה. ככה כותבים טקסט?









עופריקו שלי היה להוט לבקר בשער הניצחון. הילד בנה מודל של השער מקרטון עוד בהיותו בכיתה א' ורצה לבדוק אם המודל דומה למקור. הגענו למקום, קנינו כרטיסים והלכנו למעלית. כשמבקרים שם לבד ומצויים בכושר סביר עוד אפשר לחשוב על עלייה בשלוש מאות המדרגות. כשאתם עם ילדה בת ארבע הולכים על מעלית. אבני הפחידה אותנו, ''העלייה היא ברגל!!! '' הזהירה אותנו בעמוד 46 והוסיפה: ''יש מעלית לנכים ומוגבלים''. משום מה לא נתקלנו בשום אזהרה דומה במקום עצמו. המעלית הגיעה ולקחה אותנו למעלה בתוך חמש דקות. אף אחד מאלה שעלה איתנו לא נראה כסובל מנכות כלשהי. במלים אחרות, המעלית זמינה לכל אדם, בריא כחולה. אבני חירטטה ותו לא. אני מניח שאפילו לא טרחה לבדוק בעצמה.

תחת הכותרת ''דברים שילדים אוהבים'' מרחיבה אבני על הפוטנציאל לטף שטומן בחובו המונומנט הנאה הזה. שימו לב לפסקה הראשונה (עמוד 46): ''שער הניצחון גובהו 50 מטר ורוחבו 45 מטר. רבים חושבים שכשנפוליון אמר לחייליו 'תחת שער הניצחון תשובו הביתה' הוא היה ספוג שיגעון גדלות. אבל האמת? מה שהבטיח – קיים''. יפה, נכון? אפשר להבין מכך שנפוליאון (אני מעדיף את הכתיב המלא, בהקשר הזה) קיים את הבטחתו. לא מנייה ולא מקצתה. שלוש פסקאות אחר כך, תחת אותה כותרת, מסבירה אבני לילדים ש''נפוליון לא זכה לצעוד מתחת לשער, בראש חייליו כמנצח''. בקיצור, הוא קיים את אשר הבטיח אבל גם לא זכה לקיים את מה שהבטיח. ילדים חביבים, כמו אומרת אבני לקוראיה, החליטו אתם מה מכל השטויות שאני מוכרת לכם נכון ומה אינו נכון. לי אין כוח וחשק לעסוק בפרטים התפלים האלה.

עוד שגיאה: אבני מנסה להיות קלילה, על גבול השטותניקיות, ולהראות שהיא מבינה משהו בעולמם של הילדים. בטקסט לילדים הנוגע למוזיאון הקסמים (עמוד 81), היא כותבת: ''מי לא היה רוצה להיות הארי פוטר ליום אחד? לעופף על קווידיץ'? ''. התשובה לכך פשוטה: אף אחד. קווידיץ', צריך להסביר לה, אינו כלי תעופה אלא משחק המתנהל תוך כדי מעוף. אני לא רוצה לעופף על קווידיץ' יותר משאני רוצה לטוס על גבי טניס, ביליארד או גולף. סופה של ההתחנחנות הזו לילדים שהיא רק מראה בורות ושטחיות.

הלאה. באחד המקומות בספר מסבירה אבני שמקור המילה ''בראסרי'' (קפה-מסעדה) הוא במילה רוסית ''בראסר'' שפירושה ''מהר''. לפי סיפור זה, החיילים הרוסיים שהיו מוצבים בפאריס סבלו מאיסור על שתיית אלכוהול בבסיסיהם ולפיכך נהגו לחמוק אל מקומת הבילוי הצרפתיים ולרכוש משקפאות חריפים אותם נהגו לבקש ''מהר''. למזלי אני נשוי למישהי שרוסית אינה רק שפת אמה אלא גם לשון אביה. בירור קצר הראה שהמילה הרוסית ל''מהר'' היא ''ביסטרה''. מתברר, אם כן, שאם יש אמת כלשהי בסיפור זה שמביאה אבני הרי שהוא בכלל מכוון למילה ''ביסטרו'' ולא ל''בראסרי''. ''בראסרי'' הוא המונח הצרפתי המשמש לתיאור מבשלת בירה. עלעול קצרצר ברשת הראה שצדקתי גם ביחס לביסטרו וגם בנוגע לבראסרי. את הבדיקה הזו, שלקחה בדיוק שלושים שניות, יכול היה לבצע כל אדם סביר. אבל, כאמור, הכותבת והעורך לא ממש נטרדו בשל זוטות שכאלה.

והנה עוד עניין משונה. למחברת יש אובססיה לתיאור חדרי שירותים. אינני טוען שחדרי נוחיות אינם חשובים, אבל נראה שאבני סבורה שבני אדם נוסעים לשכיות חמדה תיירותיות בחו''ל במטרה לבדוק את אסלותיהם ולא את הארכיטקטורה שלהם או את ערכם ההיסטורי והאמנותי. כך בכיכר מדלן (''טיפ: גם כשלא צריך פיפי, כאן חובה להשתין!!! ''), כך בגני טילרי (''איפה עושים פיפי? בצד הצפוני של גני טילרי''), כך במרכז פומפידו (''איפה עושים פיפי בזול? ''), בחנות הכלבו ''סאמריטאן'' (''אם לא מגיעים לכאן לצרכי קניות, או תצפית, תמיד אפשר להשתמש בשירותים הנקיים של הכלבו''), באיזור הבסטיליה (''זהו אחד מבתי השימוש המתנקים באופן אוטומטי'') ועוד ועוד. בדקנו בעצמנו את הנושא והגענו למסקנה חד-משמעית: מאחר ובצרפת לא נהוג להסתיר את השירותים מעיני המבקרים ובעל אתר תיירות יש שלטים מאירי עיניים המראים בדיוק את מיקומם, כל זה מיותר לחלוטין. קצת מזכיר את ההתרברבות של ג'ורג' קוסטנזה ב''סיינפלד'' שהוא מכיר את כל חדרי השירותים הציבוריים במנהטן. שלא לדבר על כך שהניסוח ''איפה עושים פיפי'' הוציא מאחד מאיתנו את התהייה אם מותר לעשות שם רק פיפי או שגם קקי בא בחשבון.

אני יכול להמשיך כאן ולתת עוד ועוד מראי מקום לפטפטת המקושקשת שיש בספר הזה, אבל הרעיון הכללי ברור. בהיסטוריה שלי יש אי-אלו שנים של הדרכת טיולים, נסעתי בימי חלדי לא מעט פעמים לטיולים בחו''ל, קראתי לא מעט ספרים המתיימרים להיות מדריכי תיירות – ואחרי כל זה אני חייב לומר שזהו המדריך הגרוע ביותר שיצא לי לקרוא בימי חיי. זה לא שהוא לא עדכני או שהוא מפספס פה ושם אלא שהוא מחפף לכל אורכו, מתבטא בזלזול כלפי העם, התרבות וההיסטוריה של הארץ אותה הוא מתיימר לתאר, מתעלם מכללי היסוד של העריכה הלשונית ועושה רושם כללי רע. כל פתיחה מקרית של הספר תביא אתכם להיתקלות בשגיאות עובדתיות, במשפטים חסרי מובן או בעברית כה קלוקלת שכל עורך בינוני שיקרא אותה ימצא עצמו נתקף סחרחורת. מכל מקום, מי שרוצה לקבל מושג כלשהו על צרפת אינו זקוק לספר הזה לשם כך.

אירוניה עצובה מעט היא שבתחילת הספר מופיע מעין דיסקליימר הטוען, בין השאר ש''המחברת והמו''ל עשו ככל יכולתם והשקיעו את מירב המאמצים, כדי שספר זה יהיה מעודכן ומדויק''. אם אלה מירב המאמצים שהם מסוגלים להם, דומני שכדאי להם להחליף מקצוע לאלתר.









יונית אבני, צרפת זה לא רק פריז, עריכה: אמנון קוה, קינג הוצאה לאור, תל אביב, 2004, מחיר מומלץ 134 ₪.









[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
(ללא כותרת)   אור ברקת   יום ו', 24/10/2008 שעה 1:34   [הצג]   [4 תגובות]
למה בכלל לקנות?   גלי   יום ו', 24/10/2008 שעה 8:39   [הצג]   [2 תגובות]
גם גויים נפטרים   יואב (לונדון)   יום ו', 24/10/2008 שעה 8:54   [הצג]   [2 תגובות]
וואו. מדהים   אדוה   יום ו', 24/10/2008 שעה 8:58   [הצג]   [2 תגובות]
איל   אני זוכר שאמרו על סאדאת שנפטר   יום ו', 24/10/2008 שעה 9:20   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   אתון עיוורת   יום ו', 24/10/2008 שעה 10:02   [הצג]   [4 תגובות]
אני מתגלגל על הרצפה, למרות שזה ממש לא מצחיק   Humphrey Appleby   יום ו', 24/10/2008 שעה 12:26   [הצג]   [2 תגובות]
הספר הוא בבחינת ''חצי צרה''   דובי   יום ו', 24/10/2008 שעה 21:24   [הצג]   [2 תגובות]
לא דבר חדש   בני תבורי   שבת, 25/10/2008 שעה 8:43   [הצג]
גם אני רציתי   אורי קציר   שבת, 25/10/2008 שעה 9:02   [הצג]
המלצות   בנצי א.   שבת, 25/10/2008 שעה 13:43   [הצג]
מה רע בכתיבת ''פאריז'' ולא ''פאריס''?   דוד מירושלים   יום ב', 27/10/2008 שעה 16:33   [הצג]
שניה אחת לפני שנבצע לינץ בסופרת   אמיר   יום ב', 27/10/2008 שעה 22:33   [הצג]   [2 תגובות]
ניתוח מתנשא ואולי מנופח מידי   צפריר   יום ב', 03/11/2008 שעה 18:57   [הצג]   [4 תגובות]
[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©