הבלדה על רוז הקטנה: גילגולו של שיר
יום ג', 23/09/2008 שעה 22:03
לקראת סוף אוגוסט, 15 יום לפני מציאתה של המזוודה האדומה בה הייתה כלואה גופת הילדה הנעדרת רוז פיזם, כתבתי טקסט בן שישה בתים שבו ניסיתי להיכנס אל נפתולי מחשבתה של הילדה הקטנה הזו, שכל חייה לא היו אלא סדרה של מערכות בטרגדיה. אינני מתיימר לדעת מה באמת עבר בראשה, מה גם שקרוב לוודאי שכמעט ולא דיברה עברית ובוודאי שלא יכלה להביע את רגשותיה בפני האנשים המעטים אותם פגשה מחוץ לבתים בהם גדלה. העליתי את הטקסט הזה ל''אפלטון''. מספר ימים לאחר מכן הלחינה אותו זמרת ותיקה שלא ידעתי דבר על כשרונה כמלחינה. מכאן ואילך התגלגל הטקסט הזה באינטרנט במהירות, הביא לי מאות תגובות וגם גר לכך שהוזמנתי לשאת דברים בטקס הלוויה אלטרנטיבי שנערך לרוז על גדות הירקון. סיפורו של להיט רשת מינורי שלא הושמע ברדיו ולו פעם אחת.







את ''הבלדה על רוז הקטנה'' כתבתי בעשר דקות של התפרצות רגשות. זה היה בעבודה. פתאום, באמצע עבודה על משהו אחר לגמרי, החלו החרוזים לחרוש לי את המוח. המלים כמו התפרצו מעצמן. היו לי בעבר כמה מקרים כאלה, חלקם אפילו הובילו אותי להעלות את הטקסטים בכל מיני מקומות ברשת, אבל התהליך כולו היה במקרה זה הרבה יותר נחרץ, ברור, כמעט חסר התלבטויות. עזבתי הכול ושרבטתי בכתב החרטומים שלי את השורות הללו על פיסת נייר מזדמנת. זה היה הטקסט המקורי:


רוז. בלדה לזכרה, בגוף ראשון (מקור תמונה 1).


בלילה ההוא, המומה ונידחת, ספגתי הכול בשתיקה
נאצות איומות, מהלומה מפלחת, שקועה עד צוואר במצוקה
כשבכיתי בחושך, לבד ובלי קול, ערגתי למעט נחמה
וחלף בי הרהור שיש לי הורים ובכל זאת אני יתומה

וכל בוקר רציתי, בניצוץ מחודש, שהפעם יהיה זה אחרת
ולבשתי ורוד, עם חולצה של תקווה, שערי אספתי בסרט
ושוב זה חזר - המכות, הצרחות, התיעוב, השנאה, האימה
וחלף בי הרהור שיש לי הורים ובכל זאת אני יתומה

כמו כל ילדה רציתי הורים, אחיות ואחים ו''ז'ה טם''
ולא סבא קודר ומכה ונורא שאוזניו לתחינות הוא אוטם
אבל הוא לא רצה בי, ואני שוב שתקתי, השלמתי עם כל מהלומה
וחלף בי הרהור שיש לי הורים ובכל זאת אני יתומה

ובאין גאולה ברחתי, ממררת בבכי, אל אישה שקראתי לה ''אמא''
והיא זעמה וצלפה וסטרה ועלי בקולה היא הרעימה
בודדה ושנואה התכווצתי בצד וניסיתי לפתור תעלומה
איך קרה דווקא לי שיש לי הורים ובכל זאת אני יתומה

ובאותו יום נורא היא אמרה לו, לסבא, שמוטב אם אהיה גוועת
ואחר כך סגרו אצבעות על חיי והושלכתי לתהום, טובעת
לו יכולתי ודאי שהייתי צועקת אמת אחת עירומה:
שהלוואי וחייתי אפילו חיים שבהם אני רק יתומה

במקום קצת אחר ילדים משחקים בשדות עטורים פרחי בר
ילדות קופצות קלס, ציפורים מצייצות, ברווזים משייטים בנהר
ואני הקטנה, חומקת בצל, מסתתרת, תמהה ורועדת
מקווה שכל זאת אראה בעצמי כשארחף בגן עדן









כשהעליתי את השיר לראשונה ב''אפלטון'' התקבלו כמה תגובות, רובן חיוביות. חלקן דחקו בי להלחין אותו. השיר נבנה במקצב מסוים שכמעט מותאם בהגדרה להלחנה, אבל במשך מספר ימים אפילו לא חשבתי על כך. ואז, בעקבות הערה של עמיתה לעבודה, התחלתי לחשוב על מלחינים. חשבתי שצריך לפנות למישהו שלא חושש מהלחנת שורות ארוכות, כפי שנהגו בזמנו לעשות מלחינים כשרוניים כיאיר רוזנבלום ועוזי חיטמן. אבל אלה, מה לעשות, מלחינים ומעבדים עכשו את המוסיקה שלהם בעולם של מעלה.

אבל עוד לפני כל אלה נתקלתי בבעיה אחרת: אין לי כמעט שום היכרות עם מלחינים. רוב חברי הקרובים אינם עוסקים במוסיקה וגם חוג מכריהם הקרוב אינו קשור לתחום הזה. ניסיתי לאתר כמה מלחינים ידועים דרך מודיעין 144 או דרך האינטרנט, אבל ברוב המקרים זה לא עבד. מה שיש שם ברוב המקרים זה מספרי טלפון של המשרדים המייצגים אותם. מכאן והלאה זה כבר עניין מסובך יותר. במשרד אחד הודיעה לי בחורה תקיפה לי שעם כל הכבוד לי ולשורות שאני כותב אין לה שום כוונה להעביר אותן למלחין שאת שמו העליתי. משרדים אחרים לא הראו נכונות גבוהה יותר לשיתוף פעולה.

איכשהו הצלחתי לאתר שני מספרי טלפון אישיים של מלחינים ידועים ויצרתי עימם קשר. הראשון, שכתב בעבר לפחות שניים-שלושה שירים שגרמו למבצעיהם (לא לשומעיהם) להזיל דמעות התרגשות, הודיע לי שהוא מלחין רק חומרים שהוא עצמו כותב. השני, שלהערכתי יזכה יום אחד לפרס ישראל, דווקא הראה נכונות מסוימת עד ששמע מה נשא הטקסט ואז אמר לי, במעין משיכת כתפיים שהרגשתי בה דרך הקו: ''אני לא בטוח שאוכל; זה יותר מדי קשה עבורי, כל העניין הזה''. נפרדתי ממנו לשלום והלכתי לחפש פתרונות אחרים.

טלפון לרוני גלבפיש, חברה ותיקה ויועצת נאמנה בענייני תרבות, הוליד אצלה את הרעיון לפנות לזמרת הוותיקה עירית דותן, תושבת מודיעין. בררתי את הטלפון ב-‏144, התקשרתי ותפסתי את עירית בבית. היא הייתה מופתעת. מעולם לא שמעה את שמי קודם לכן. כשהסברתי לה במה העניין, ביקשה שאשלח את הטקסט במייל. שלחתי. התשובה הראשונה שלה, כמה שעות מאוחר יותר, הייתה לאקונית משהו - שהיא מתרשמת ממנו לחיוב ותנסה לעבוד עליו. היה זה בדל ההתחייבות הראשון ממלחין כלשהו שהצלחתי להשיג. אני מניח שלו הייתי מכיר טוב יותר את התעשייה הזאת, זה היה קל יותר. אבל זה גורלם של אנונימיים ודיליטנטים בעסקי המוסיקה, מה לעשות.

במקביל, קיבלתי טלפון מעמיתה לעבודה שבישרה לי על אירוע מעניין. בשיחותינו הראשונות הזכרנו את שמו של מלחין מסוים, מאלה שלפני שלוש פסקאות כתבתי שהסוכן מונע את הגישה אליהם. אותה חברה לעבודה הלכה להצגת תיאטרון בירושלים ושם, במעין צירוף מקרים מוזר, נתקלה פיסית באותו מלחין. התברר שהוא כתב את המוסיקה להצגה. היא ניגשה אליו, סיפרה לו על העניין וביקשה שיקרא את הטקסט. הוא אמר לה למסור לי שאשלח למשרד המייצג אותו והוא מבטיח שבכל מקרה ישיב לי. שלחתי. הוא עמד במילתו: התשובה הגיעה כעבור שבועיים-שלושה. אפס, כל זה קרה הרבה אחרי שהשיר היה מולחן, הלכה למעשה.









עירית דותן התקשרה אלי בחלוף שבוע וחצי מאז שלחתי לה את הטקסט. היא סיפרה שהתאימה לו מנגינה וביקשה להשמיע לי אותה. קבענו באחד הערבים בביתי. היא באה עם גיטרה וניגנה אותה. אין טעם שאנסה לזמזם אותה משום שאתם יכולים להאזין לה ישירות. מכל מקום, למרות שהלחן לא היה מתוחכם מדי, הוא איפשר להדגיש את המלים ולהבין אותן. אמרתי לה שזה נראה לי, עשינו כמה תיקונים קלים בטקסט כדי להקל על השירה ומכאן החלטנו שנמשיך הלאה. כך זה נראה אחרי המפגש בינינו:

 
 


 
 


השלב הבא היה למצוא מישהו שיקליט את השיר. לא היה לי תקציב לכל זה, משום שהנחת המוצא שלי הייתה שהכול יתבצע בהתנדבות. התברר לי שאין יותר מדי בעלי רצון טוב בכיוון הזה. עברתי בין חברים ושאלתי אותם אם הם מכירים מוסיקאים שירצו להפיק טקסט מולחן כזה. התשובות היו שליליות. עורך באחד העיתונים הכלכליים ששמע על הפרויקט וניסה לעזור הציע לחבר אותי עם מוסיקאי ידוע הנחשב כיום כמפיק-על. ''מספרים עליו שהוא לא רק מוסיקאי אלא גם בן-אדם'', הסביר לי. אחר כך חיווה את דעתו שדווקא בשל היותו של אותו אדם מבוסס לא אכפת יהיה לו לתרום שעתיים-שלוש באולפן שלו לטובת העניין. אבל טלפון אחד של העורך לסוכנת של אותו מפיק הבהיר שההוא נמצא בחו''ל ולא יחזור אלא רק שבוע מאוחר יותר. דווקא עירית חיברה אותי עם מוסיקאי שהכירה קודם לכן, גיטריסט ובעל אולפן ממודיעין בשם אייל בשבקין, שהסכים לתשלום נמוך יחסית. קבענו להיפגש באולפן שלו בשבת בבוקר.

יומיים לפני הסשן הראשון דיווחו כלי התקשורת על מציאת גופתה של רוז בירקון. החלטתי להמשיך עם הפרויקט הזה. בשבת בבוקר הגענו לסטודיו של אייל, מעין אולפנצ'יק אינטימי הממוקם במחסן באחת השכונות היותר סימפטיות בעיר. הוא קידם את פנינו בברכה וסיפר שהטקסט נגע לליבו. אחר כך התחלנו לעבוד.

אחרי כמה שעות הייתה לנו ביד הקלטה ראשונית. עירית שרה שם בקולה הרגיל, המוכר, זה ששבה כל כך הרבה לבבות כבר בפסטיבל הזמר והפזמון של 1973 כשביצעה את ''תנו לנו יד ונלך'', שיר נוסטלגי על תל אביב הקטנה והחמימה של תחילת המאה העשרים. אייל ניגן בגיטרה אקוסטית. אחר כך לקח את ההקלטה והקליט תפקיד גיטרה אקוסטית נוסף. הוא צרב לי את זה על דיסק. נסעתי לכמה קרובי משפחה והשמעתי להם את זה. הם הקשיבו היטב למלים והגיבו בחיוב. הייתי מבסוט. היה חשוב לי שהמוסיקה לא תכסה על המלים והשירה תהיה ברורה.

עם התגובות האלה חזרתי לעירית ולאייל. הם נפגשו פעם נוספת, הפעם בלעדי, והקליטו מחדש. כששמעתי את השירה שלה חשתי במשהו מוזר, כאילו הקול שלה הפך לילדותי יותר. אין לי הרבה ניסיון מוסיקלי, אבל מסתבר שבמקרה הזה, לפחות, אוזני לא היטעו אותי. התברר שאייל קיבל מכמה אנשים ששמעו את הדמו פידבק לפיה השירה שלה בהקלטה הראשונה הייתה ''בוגרת'' מדי, בשלה מדי. שצריך לגרום לטקסט להישמע ככל האפשר כאילו הוא יוצא מפיה של ילדה. לא אהבתי את זה, אבל קיבלתי את שיפוטו של אייל, שטען שזה משרת טוב יותר את השיר. בנוסף, הקליטו השניים גיטרה בס, סולו בגיטרה קלאסית ומעין תיפוף עמום של אייל על תיבת התהודה של הגיטרה, שלאחר מכן הוא עיבד אותה לצליל נקישה מיוחד. לא השתגעתי על הצליל האחרון הזה. לבקשתי, הוא נתן לי דיסק ובו שתי וריאציות: אחת עם התיפוף והשנייה בלעדיה. עירית ואני הקשבנו והחלטנו שאנחנו מעדיפי את הווריאציה השנייה.

במוצאי שבת האחרונים ישבנו שוב באולפן והקשבנו. החלטנו להשאיר את ההקלטה ה''ילדותית'' ולבנות את ההתפתחות המוסיקלית בהדרגה. השיר בנוי משישה בתים כאשר על פי הלחן של עירית כל שני בתים עוקבים הם מעין חטיבה. בחטיבה הראשונה השארנו את שתי הגיטרות האקוסטיות. לשנייה כבר הצטרף הבס. בשלישית שומעים כבר את הסולו על הקלאסית ואת התיפוף, שבסופו של דבר החלטנו להשאיר אותו. אייל אמר שישתדל להעביר לנו דיסק למחרת, או לכל המאוחר ביום שני.

את הסקיצה המתקדמת שהייתה לי (זו בלי התיפוף) הפצתי לכמה חברים כדי לקבל פידבקים. התברר לי שחלק מהם העבירו את זה הלאה מבלי לשאול יותר מדי שאלות. אחד מהם אפילו פתח חשבון על שמי ביוטיוב והעלה לשם את הסקיצה, כשהיא מלווה במצגת פאואר פוינט פשוטה מאוד, שיש בה רק את מילות השיר ואת תמונתה של הילדה רוז. ביום הראשון רק מעטים צפו בסקיצה הזו, אבל ככל הנראה המייל איתה התעופף מתיבה לתיבה. בערב המתינה לי הודעה משתי בחורות שהחליטו להרים פרויקט של אנדרטת זיכרון לילדה סמוך לאתר הטבעתה בירקון. הן שאלו אם אפשר יהיה להשתמש בטקסט של ,הבלדה על רוז הקטנה''. השבתי מייד בחיוב. סיכמנו שנשמור על קשר.

עירית דותן. לחן, ביצוע, והרבה הזדהות רגשית (מקור תמונה 2).

אבל למחרת קרה הדבר האמיתי. בשעות הבוקר שלם יום שני החלו להתפרסם ידיעות על הקשיים שיש לפרקליטות בהגשת כתב אישום נגד רוני רון ומארי שרלוט פיזם. מישהו עשה קופי פייסט לטקסט של השיר, כפי שהופיע במקור ב''אפלטון'' לתוך איזה טוקבק. הוא לא ידע כנראה על השינויים הקטנים שהכנסנו בו. הטוקבקיסטים הבאים החלו להגיב על הטקסט לא פחות מאשר על הידיעה עצמה. מישהו הפנה ל''אפלטון''. אחד אחר מצא את הקובץ הנידח ביוטיוב וקישר אליו. מאוחר יותר פורסם באתרי החדשות שבכל זאת מוגשים כתבי אישום נגד הסב והאם. במקביל, פורסמו ידיעות על קבורתה של רוז בצרפת. בין מאות התגובות הזועמות היו לא מעט תגובות לטקסט שלי וגם כמה שהתלהבו מהמוסיקה (וכמה שלא). חבר לעבודה, שהיה אחד מאלה ששלחתי להם את הסקיצה המתקדמת ההיא, שלח לי על כך מייל עם פרינט סקרין של הלוח הסטטיסטי ביוטיוב. התברר לי שהסקיצה הזו מזנקת בדירוג של יוטיוב והופכת לקובץ אהוד במיוחד בקרב חובבי המוסיקה בישראל.

רק בשעות אחר הצהריים קיבלתי במייל מעירית את הגירסה האחרונה של הקלטת השיר, אחרי עריכה דיגיטלית. יצרתי קשר עם החבר וביקשתי ממנו שיעלה אותה כגירסה מעודכנת יותר. אחר כך, לפי בקשת עירית ואייל, ביקשתי ממנו להוריד את הסקיצה הראשונית, זו שכולם קישרו אליה בטוקבקים. עכשיו יש שם רק גירסה אחת, האחרונה והסופית שבהן.

בשעות הצהריים יצרה איתי קשר גלי גילאור, אחת הבחורות שהחליטו להרים את פרויקט האנדרטה. היא סיפרה לי על כך שאדם בשם דורון פדהצור מארגן טקס הלוויה אלטרנטיבי ליד הירקון ושאלה אם אוכל להשתתף ולקרוא את הטקסט. השבתי מייד בחיוב והתקשרתי לספר על כך לעירית דותן. היא הרגישה שהלחץ הרגשי עבורה גדול מדי והחליטה שלא לבוא. נסעתי בעצמי ושם ערכנו, בהנחיית דורון קינר מ''עלי שלכת'', את הטקס הקטן והלא-דתי הזה. כמה מהעוברים והשבים הצטרפו. קינר קרא כמה שירים שפורסמו על הפרשה, בהם שירו החד של צור ארליך. דודו טופז הגיע אף הוא ואמר כמה מלים קשות על תרבות הרייטינג והעירום והטיפשות שמדרדרת את החשיבה ואת התודעה בישראל, כשהוא אפילו אינו ממצמץ. בסוף הוא גם הוסיף שאם היה לו חלק בזה הוא מתנצל. דיבר והלך.

כל תהליך ההקלטה היה רווי אמוציות. מתברר שגם אצל עירית המנגינה באה מעיבוד רגשי מאוד של כל פרשת רוז. העובדה שלא יכלה להופיע עם גיטרה ופשוט לבצע את הטקסט הזה בטקס אומרת הרבה. מצד אחד היה לי חבל. מצד שני, זה אומר שהטקסט נגע במשהו. ונדמה אין חוויה גדולה יותר לכותב מאשר להיווכח שיצירה שלו השפיעה על מישהו.

היום, כששבתי הביתה, בדקתי את המייל שלי. היו בו עשרות תגובות על השיר. חלק מהן היו של השתתפות ואהדה. אחרות כללו הצעות שונות להנצחה. אחרים העדיפו להגיב ב''אפלטון''. התברר לי שהשיר המולחן הזה הפך להיות להיט אינטרנט מינורי מבלי שהשיר עצמו שודר ולו פעם אחת בתחנת רדיו כלשהי או בכל ערוץ תקשורת המוני אחר. עד לרגע זה הוא אף לא הודפס על גבי שום דיסק.

מבחינתי, לפחות, זו הייתה חוויה ראשונית מסוגה. אני מניח שאלה מכם המעורים יותר בעולם המוסיקה והבידור עשויים לנוד בראשם לטירון הזה שמספר על משהו שהם מכירים הרבה יותר מקורב. אבל ככל שהדבר נוגע אלי זו הייתה בהחלט חוויה מעניינת. בדרך כלל אני בצד של הדובר, כלומר זה המקדם את האינטרס התקשורתי של הארגון בו הוא עובד. הפעם מצאתי את עצמי על תקן האיש שהאחרים מגלים בו עניין משום שכתב את הטקסט הזה. מוזר.









השיר ''הבלדה על רוז הקטנה'' ביוטיוב







[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
חשיבותו של שיר   אורית   יום ד', 24/09/2008 שעה 8:30   [הצג]   [299 תגובות]
אורי שלום   בני תבורי   יום ה', 25/09/2008 שעה 15:12   [הצג]   [121 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©