אם חורגת בערבה
שבת, 09/08/2008 שעה 1:09
האיזור: ערבה שטוחה ורחבת ידיים בספר המערבי של אמריקה. התקופה: אי-שם בסוף המאה התשע-עשרה. האירוע. אב שהתאלמן לפני מספר שנים מפרסם מודעה בעיתון כלשהו ובה בקשה לעזרה בבית ובחיים האישיים, או בקיצור - הוא מבקש למצוא לעצמו כלה חדשה. במונחים של תקופת ההתיישבות של האמריקנים במערב היה מדובר בתהליך מקובל למדי. ואולם, לג'ייקוב ויטינג, האיש שלא פצח קולו בזמר מאז מתה עליו אשתו בעקבות לידת בנו השני, המתינה הפתעה. האישה שכתבה לו הציגה את עצמה כמי שאינה חוששת מעבודה קשה אך אינה עונה בדיוק להגדרה הקלאסית של הטיפוס הצייתן והכנוע. האיכר העצוב הסכים והכותבת, שרה ויטון, באה להתגורר בצריפו לתקופת ניסיון של חודש. זו הייתה תחילתו של אחד הספרים הפשוטים והיפים שנכתבו על התקופה הזו, הלא הוא ''שרה גבוהה ופשוטה''.









יש להניח שרובכם לא שמעתם על שרה אליזבת ויטון. לא, היא אינה דמות היסטורית מהסוג המופיע תדיר במאמרים שאני מעלה כאן מדי פעם. יחד עם זאת, היא שייכת אל התקופה ואל המרחב שעליהם אני אוהב כל כך לקרוא ואותם אני משתדל, ככל יכולתי, לתעד. לא קשה לנחש: הספר המערבי של צפון אמריקה (ערבות קנזאס, במקרה הזה), אי-שם בסוף המאה התשע-עשרה. ושרה דנן אינה אישיות בשר ודם כי אם דמות ספרותית, גיבורת ספרה של פטרישיה מקלקלן שרה פשוטה וגבוהה.

וזה סיפור המעשה: ג'ייקוב ויטינג, יליד החוף המזרחי, הלך אחר חלומו להקים לעצמו חוה קטנה ועקר מערבה יחד עם בני משפחתו. חמש שנים אחרי שנולדה הבת הבכורה, אנה (המספרת את עלילת הספר בגוף ראשון), מתה האם בלדתה את הבן השני, כלב. הילד הקטן, שמתבגר ללא אם, חוקר את אחותו שוב ושוב על האם המתה. אנה, כמו כל אחות בכורה, מספרת לו. והזיכרון העמוק ביותר שלה מהתקופה שלפני מות האם היא אותם ערבים בהם היו הוריה פוצחים יחד בשירה עליזה וחמימות רבה מילאה את הבית. מאז מותה לא שר עוד האב. ועל אף שהיחסים בינו לבין הילדים טובים והדוקים, עצוב להם, לשני הקטנים (ובמיוחד לכלב) ללא אם.


אחרי חמש שנים ללא אישה ואם מפרסם האב מודעה לאקונית באחד העיתונים בנוסח ''דרושה עזרה''. לאחר מכן הוא מספר על כך לילדיו. אנה הנדהמת שואלת אותו אם כוונתו לעוזרת בית. והאב עונה בשקט: ''לא מנהלת משק בית. אישה''. כלב נועץ מבט באבא ושואל ''אישה? אתה מתכוון לאמא''?. והאב מלטף את ראש בנו ועונה: ''גם זה''.

על התשובה שמקבל האב חתומה אישה ממיין בשם שרה אליזבת ויטון. ''מעולם לא הייתי נשואה'', היא כותבת לו, ''...תמיד אהבתי לחיות ליד הים, אבל בשלב זה אני מרגישה צורך בשינוי. והאמת היא שאני יכולה לנוע רק מערבה, כי במזרח נמצא הים. הבחירה שלי, כפי שאתה יכול להבין, מוגבלת. אין בכוונתי להעליב. אני חזקה ורגילה לעבודה קשה, ואני מוכנה לנסוע. אבל אני לא צייתנית. אם אתה עדיין מעוניין לכתוב אשמח לשמוע על ילדיך ועל מקום מגוריך. ועליך''. כשקוראה האב את המכתב לילדים מבקשת ממנו אנה לשאול אותה בתשובתו, בין שאר הדברים, דבר אחד שחשוב לה מאוד: אם היא שָׁרָה.

ממכתבי התשובה של שרה עולה דמותה של אישה נמרצת ועצמאית. לאנה היא מספרת שהיא בקיאה במלאכת קליעת השיער, יודעת להכין נזיד ואופה לחם לא רע, אבל כעיקרון היא מעדיפה לבנות מדפי ספרים ולצייר. היא אף שולחת לה ספר על ציפורי-ים, כדי שהילדה תלמד להכיר את אותו חלק מנופה של מין שהוא בבת עינה של שרה עצמה. לכלב היא מספרת על החתולה שלה, כלב-ים שמה, שמסתדרת היטב עם כלבים ויתכן שאף תתחבב על כלבי משפחת ויטינג, לוטי וניק. ואילו לאב היא מבשרת על הסכמתה לבוא לשהות ניסיון של חודש, מתארת את עצמה כדי שיזהה אותה בתחנת הרכבת במלים ''אחבוש כובע צהוב, אני פשוטה וגבוהה'' - ומסיימת את מכתבה במלים האופטימיות: ''תאמר להם שאני שָׁרָה''.

זוהי שרה. היא בעלת מראה פשוט, אינה זוהרת ורחוקה מכל עליבות. היא מייצגת נאמנה פלח שלם של נשים אמריקניות שהתאחדו עם בני זוג מהמערב לאחר שההיכרות ביניהם הייתה מבוססת על מודעות בעיתונים, חליפת מכתבים ושיטות דומות שלא תמיד אפשרו יותר מהיכרות שטחית ביותר. מבחינת הגברים במערב שכבר גידרו לעצמם נחלה והקימו עליה חוה היה בנישואין אלה שלב נוסף בדרך להקמת משפחה על אדמתם החדשה. מבחינת הנשים שנסעו מערבה סימלו אותם מתיישבים את הסיכוי להתבסס מבחינה כלכלית בתקופה שבה עבודת נשים לא הייתה תמיד מובנת מאליה ובמידה שהייתה כזו תוגמלה בדרך כלל בשכר נמוך.

מבחינת הילדים אין כאן יותר מדי אפשרויות בחירה. משפחת ויטינג מתגוררת בערבה הגדולה, המזכירה במידה רבה את זו שעליה כתבה לורה אינגלס ויילדר בסדרת ספרי ''בית קטן בערבה'' שלה. הסביבה מיושבת בדלילות, מגוון המצרכים הזמינים מוגבל, המרחק מהעיר הקרובה נמדד בעשרות קילומטרים ולכן מסתדרים תמיד עם מה שיש. ולכן הילדים מכינים עצמם לבואה של האישה החדשה בחרדת קודש ממש. הם נתקפים שוב ושוב בחששות פן תחשוב שביתם אינו מרווח דיו, שתירתע מהבדידות או מהעבודה הקשה, שלא תחשוב שהם עצמם קולניים או טורדניים מדי.

שרה מגיעה באביב. כפי שכתבה, היא אכן חובשת כובע צהוב, שערה אסוף בפקעת על ראשה והיא פשוטה וגבוהה. כלב הקטן, שמעודו לא ראה ים, שואל אותה אם הביאה עימה קצת ים. זו מגיבה בחיוך ונותנת בידו קונכייה חלזונית שמדיפה ריח מלח, מאותן קונכיות אותן מפילים השחפים על סלעי החוף כדי לבקען ולזלול את בשר הצדפה שבתוכן. למעשה, היא מביאה עימה אוסף קונכיות שלם שאמור להזכיר לה את מקום הולדתה ולספק את סקרנות הילדים לגבי ארץ רחוקה זו, מיין שבצפון המזרח.

האישה שזה מקרוב באה מביאה עימה הביתה משב רוח רענן. היא קוטפת פרחים ומייבשת אותם. לאחר שהיא מספרת את שערו של כלב הקטן היא מפזרת את התלתלים הגזורים בחצר כדי שהציפורים יוכלו לעשות בהן שימוש לבניית קינן. היא מלמדת את בני המשפחה שירים עליזים. ג'ייקוב היגע וכבד-הראש נשבה בקסמה השובב של האישה שזה מקרוב באה וכשזו מודיעה שבמיין נהגה לגלוש על גבי דיונה בחול, הוא נוטל אותה עימו אל האסם וממריץ אותה ואת ילדיו לגלוש במורד ערימת הקש שהכין עבור הפרות. היא עצמה נהנית לזנק אל בריכת השתייה של הפרות וללמד את הילדים לשחות במימיה. הילדים נכרכים אחריה עד כדי כך שהם מנסים לפרש כל מילה, כל תנועה, כל מחשבה שמקבלת ביטוי מוחשי, כרצון שלה להישאר או לעזוב. בהחלט לא הדפוס המוכר כל כך מאגדות הילדים נוסח שלגיה או סינדרלה על היחסים הגרועים והעוינים שבין אשתו השנייה של האב האלמן לבין ילדיה החורגים.


ממש כפי שהיא מתארת את עצמה במכתבה, שרה אינה בדיוק צייתנית גדולה. היא לובשת סרבל עבודה ולומדת לנהוג בסוס ובעגלה כמו כל איכרי הסביבה. היא מתפקדת מצוין במהלך סופה פתאומית הפוקדת את הערבה ומאיימת לגרום נזק כבד לחווה. לאחר מכן היא מתעקשת לתקן במו ידיה את הגג שנפגע מהברד הכבד. ''שרה חרוצה וחזקה'', תיאר אותה יהודה אטלס בספרו ילדים גדולים, ''עצמאית, מקורית, יצירתית, רצינית וקלילה כאחד, מתעקשת לעשות גם עבודות גברים, ישרה, הגונה, מעודנת אך החלטית, מיטיבה להבהיר מה היא רוצה אך פתוחה ויודעת להקשיב. אין פלא שהפמיניסטיות מיהרו לאמץ אותה – ואת הספר כולו – אל ליבן. היא נטועה היטב בחיי המעשה, אך יש בה גם יסוד חזק של רוחניות ופיוטיות, ובכלל זה זיקה לאמנות. היא אוהבת פרחים וספרים, מציירת, שרה. אחרי שנים ארוכונת שוב נשמעים קולות שירה בבית הקטן שבערבה''. היא בוכה כשהיא מוצאת טלה מת ומתעקשת לקבור אותו במו ידיה פן תהיה גופתו הקטנה מאכל לעופות טורפים. בשעת הסופה היא מסכנת את עצמה כדי להציל כמה תרנגולות אהובות – שאובדנן הוא בגדר נזק שנחשב מתקבל על הדעת בנסיבות שכאלה.

הגעגועים הם מוטיב מרכזי בספר הזה. ג'ייקוב, אנה וכלב מתגעגעים אל האם המתה ואל שיריה העליזים. שרה נכספת אל נוף ילדותה שבמיין, אל הים הרוגש, אל סלעי החוף, דיונות החול, ציפורי הים, מלאכת הדיג, הריח המלוח. כשהיא מציירת תמונה של שדות הערבה הרחבים מעיר לה כלב הקטן, המודע לגעגועיה, שחסרים בה צבעי הכחול, האפור והירוק של הים האהוב עליה. אבל התפתחות העלילה מביאה לכך ששני הצדדים מוותרים על הבדידות ועל הגעגועים אל העבר שחלף ונפתחים לקראת התחברות שבהמשכה ממתינה התחדשות משפחתית. ''תמיד מתגעגעים למשהו, לא משנה איפה אתה'', אומרת שרה למגי, איכרה מהחווה הסמוכה שאף היא באה מהמזרח.









ואז היא נוסעת העירה. לבדה.

שרה אינה מסבירה לאיש מבני המשפחה את הטעם לנסיעה זו. אבל היעדרה גורם לחששות כבדים בקרב האב, ביתו ובנו. הם לא חוששים לשלומה כפי שהם חרדים לעזיבתה. הם למדו לאהוב ולהעריך את האישה העצמאית הזו, שמסייעת להם ככל יכולתה ואינה באה בטענות על תנאי החיים המחוספסים. כששרה מבקשת טרם עזיבתה שהמשפחה תשגיח על חתולתה הנאמנה מפטיר האב ''טוב מאוד'' משום שהוא מפרש את השארת החתולה אצלם כסימן לכוונתה של שרה לשוב אליהם. לאנה מזכירה נסיעתה אירוע אחר, כשעגלה לקחה מביתם הקטן את גופתה חסרת החיים של אימה. גם אז היה יום שטוף שמש, ואמא לא חזרה מעולם. ואילו כלב, שהשתהותה של שרה מלחיצה אותו יותר מכפי שהוא מוכן להודות, פולט לפתע כלפי אחותו: ''אני באמת קולני וטרדן! את אמרת את זה! היא נסעה לקנות כרטיס רכבת כדי לעזוב!''

אבל שרה חוזרת. הכלבים מקבלים אותה בשמחה. בני המשפחה יוצאים לקראתה בדאגה. כלב הקטן מתייפח בזרועותיה. אנה מתוודה על חששותיה שלה. ושרה אומרת: ''אני תמיד אתגעגע לבית הישן שלי, אבל האמת היא שאליכם הייתי מתגעגעת יותר''.

''אנחנו אוכלים ארוחת ערב לאור נרות, ארבעתנו'', מתארת אנה את הסצינה הפסטורלית שמתרחשת בבית בעקבות שובה של שרה, ''שרה הביאה נרות מהעיר. וזרעים של כובע-הנזיר לגינה שלה, וספר שירים ללמד אותנו. כבר מאוחר, וכלב כמעט נרדם ליד צלחתו, ושרה מחייכת אל אבי. בקרוב תהיה חתונה. אבא אומר שכאשר הכומר ישאל אם הוא ייקח את שרה לאישה הוא יענה: 'אהה'.

''הסתיו יבוא, ואחר כך החורף הקר, ורוח תישוב כמו הרוח שבאה מהים במיין. נוכל לחפש קנים מתלתלים ולייבש פרחים כל החורף. כשיהיו סופות אבא יקשור חבל מהדלת לאסם כדי שלא נלך לאיבוד כשנאכיל את הכבשים והפרות ואת ג'ק ובס הקשישה ואת התרנגולות של שרה, אם הן לא תגורנה בבית. הים של שרה, כחול ואפור וירוק, יהיה תלוי על הקיר. ויהיו שירים, שירים ישנים וחדשים, ותהיה כלב-ים עם עיניה הצהובות. ותהיה שרה, פשוטה וגבוהה''.









פטרישיה מקלקלן אולי לא התכוונה לכך במקור, אבל הצלחת שרה פשוטה וגבוהה הביאה לכך שהיא התיישבה וכתבה ספר נוסף, עפרוני שמו. בספר זה, הנפתח בפיסקה קצרה על המתארת את נישואי ג'ייקוב ושרה, מתמודדים בני ויטינג עם בצורת ארוכה, הידלדלות מקורות המים, שתי דליקות המאיימות על החווה – אירועים המאלצים את שרה והילדים לנסוע לבני משפחה שבמיין ולהותיר בגפו את האב המנסה לשקם את החווה הפגועה. למעשה, לאחר שתיארה את הנופים שאליה מסתגלת שרה בערבות קנזאס, עושה עתה מקלקלן את המסע ההפוך וילדי הערבה הקטנים לומדים להכיר את ארץ מכורתה של אימם החדשה.

פטרישיה מקלקלן, סופרת ילידת ואיומינג. חיה הפשוטים של הערבה זורמים בדמה (מקור תמונה).

שמו של הספר גזור ממשפט שאומרת מגי השכנה לשרה בתחילת הספר. ''את כמו העפרוני של הערבה'', היא קובעת, ''הוא שר את שירו מעל השדות כדי להודיע לכל הציפורים על נוכחותו, ואז הוא צולל אל האדמה כדי לבנות את קינו. אבל את עוד לא ירדת אל האדמה, שרה. את מוכרחה לכתוב את שמך באדמה כדי לחיות כאן''. ואכן, לקראת סוף הסיפור בא ג'ייקוב לאסוף את בני משפחתו ממיין והוא מביא אותם חזרה אל החווה המתאוששת, שסוף סוף רוותה מעט מים בחורף, אבל גבעולי התירס בשדותיה עודם צהובים ויבשים. ואז לוקחת שרה מקל וכותבת את שמה בעפר התחוח. האיחוד בינה ובין סביבתה החדשה הושלם.

בשרה פשוטה וגבוהה ובעפרוני, המתורגמים היטב ובאופן נאמן למקור, יש תיאור נאמן של החיים במישורים הגדולים של מרכז אמריקה ומערבה באותה תקופה עתירת אירועים ומעשים. יש בניסיון הזה לכבוש את האדמה הבתולה תוך התמודדות מתמדת עם איתני הטבע וקשיי הסביבה, לא מעט קסם ועניין – ממש כפי שיש בכל ניסיון בראשיתי ליצור חברה חדשה ופשוטה. מקלקלן מתארת את מלאכות היומיום בשפה פשוטה, בהירה וחסכונית. סגנונה הקולח והצלול מאפשר לה להתחבר הן לילדים והן למבוגרים. למרות שמדובר בסיפור קצר מאוד (72 עמודים בתרגום העברי) אינני מכיר אף מבוגר שקרא אותו והתרשם שהמדובר בספר ילדים בלבד. אולי משום שגם המבוגרים שבבני המשפחה, ג'ייקוב ושרה, מתמודדים עם קשיים גדולים מכפי שרוב קוראיהם בני זמננו מסוגלים לדמיין. אולי משום שגם לקוראים שאינם עוד בני תשחורת ברור שהתמודדות ילדים עם אובדן אם והגעת אישה שנייה שמביא אביהם אינה עניין פשוט וקל. ואולי בשל כל הסיבות האלה גם יחד.









לפני מספר חודשים ביליתי כמה ערבים רצופים בקריאת שרה גבוהה ופשוטה לשני ילדי, האחד בן שמונה והשנייה בת שלוש וחצי. שניהם ישבו והאזינו, מרותקים, לתיאור האירועים המתרחשים סביבה כה זרה ובלתי מוכרת להם. לעתים הם שבים ומזכירים את הסיפור מבלי שאני בכלל שואל אותם על כך. ניכר שהפשטות ואהבת האדם שבעלילת הספר הזה חדרה אל ליבם.









הספר שרה פשוטה וגבוהה, מאת פטרישיה מקלקלן, יצא לאור במקור בשנת 1985. הספר תורגם לעברית ב-‏1989 על ידי דוד נגב, אוייר על ידי גיל אלקבץ ויצא לאור בהוצאת עם עובד. הספר עפרוני, אף הוא מאת פטרישיה מקלקלן, יצא לאור במקור בשנת 1994, תורגם לעברית על ידי שלומית אפפל, אוייר על ידי אבנר כץ ויצא לאור ב-‏1995, אף הוא בהוצאת עם עובד. את הסדרה בה יצאו הספרים לאור, ''טוב לקרוא'', ערכה נירה הראל.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
יופי של תזכורת   efyska   שבת, 09/08/2008 שעה 8:57   [הצג]   [2 תגובות]
בלוג נהדר ומלא בידע   דוד מירושלים   יום א', 17/08/2008 שעה 14:31   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©