מותו של הארי בארק
שבת, 12/07/2008 שעה 2:02
הארי בארק היה מנהל לשכת הרווחה של העיר הובוקן, ניו ג'רסי. הוא היה עסקן פוליטי ותיק במפלגה הדמוקרטית שבתמורה לתמיכתו באנשים הנכונים קיבל לידיו ב-‏1896 את תפקיד מנהל לשכת הרווחה העירונית. המשך ארבעים ושתיים השנים שבהן מילא את התפקיד נודע לשמצה כאדם קשה-לב וכמי שסירב פעם אחר פעם להעביר כספים למובטלים. בכל, מבחינת בארק הייתה התמיכה קשורה לעתים קרובות לשאלת זהותו הפוליטית של מבקש הסעד. וכך הגיע איש זה למסקנה שג'וזף סקוטילארו, קבלן בניין לשעבר שתמך במועמד שהפסיד בבחירות לפטרונו של בארק, אינו זכאי ברוב חוצפתו לקבל תמיכה מכספי ציבור. סקוטילארו, שמשפחתו רעבה ללחם, התחנן פעם אחר פעם לקבל כספי תמיכה - וברוב המקרים לשווא. ב-‏25 בפברואר 1938 התרחשה הטרגדיה.









פעם, לפני הרבה שנים, קראתי את ''משפט הרצח'', התרגום העברי ל''Anatomy of a Murder'', ספרו המצוין של רוברט טראוור (שלא היה אלא שופט בית המשפט העליון של מישיגן בדימוס, ג'ון ד. וולקר). עד היום אני איתן בדעתי שספר זה, על האווירה המיוחדת שבו, שרטור הדמויות, היכולות התיאוריות והמירקם העלילתי, הוא אחד המותחנים המשפטיים הטובים שקראתי בימי חיי. ב-‏1959, שבע שנים לאחר יציאתו לאור, עובד הרומן הזה לקולנוע. הסרט, בכיכובם של שחקנים כג'יימס סטיוארט, ג'ורג' סי. סקוט, לי רמיק ובן גזארה, נחשב בעיני רבים לדראמה המשפטית הטובה ביותר שצולמה אי-פעם. אם שאולים אתכם אם קיימים עיבודים קולנועיים שלא קלקלו את המקור אלא אף הוסיפו עליו אתם מוזמנים להוסיף על התשובה הסטנדרטית המתבקשת במקרה כזה (''הסנדק''; אם מישהו מכיר דוגמה ברורה ומוסכמת אחרת הוא מוזמן להזכירה בתגובות) גם את ''אנטומיה של רצח'' (שבקולנוע עוברת שמו, סוף סוף, כפי שצריך).

על הספר הזה אולי עוד אכתוב פעם מאמר נפרד, אבל הדבר המרכזי שאני יכול לומר עליו ברגע זה הוא שאם אי-פעם שקלתי ללמוד משפטים זה בזכותו. ספר אחר שגרם לי להרהר על כך היה ''בית דין'', התרגום לספרו של קוונטין ריינולדס על עו''ד סמואל לייבוביץ', מי שנחשב פעם לסנגור הפלילי הטוב ביותר באמריקה וששמו הפך לאגדה בתחום זה, בצוותא עם שמו של קלארנס דארו, משפטן מהולל אחר שפעל באותן שנים. הרבה פעמים העליתי בדמיוני את שני הפרקליטים האלה, פול ביגלר מ''משפט הרצח'' וסם לייבוביץ' משנות השלושים של המאה העשרים. אולי הייתי מצרף אליהם שניים נוספים, גם הם אמיתי ופיקטיבי: קלארנס דארו עצמו, כמובן; ואטיקוס פינץ', עורך הדין האמיץ מ''אל תיגע בזמיר'' של הארפר לי. והנה לכם ארבעת המופלאים הפרטיים שלי. אולי יש טובים מהם, ידועים מהם, בקיאים מהם, אבל ברזומה התרבותי שלי הם הגדולים מכולם.

בסופו של דבר לא נרשמתי ללימודי משפטים. אבל את קורותיו של לייבוביץ' שבתי וקראתי שוב במהלך לימודי האקדמיים. עד היום אני חוזר ומעיין בפרשיות הרבות שאותן ליווה כסנגור פלילי. בשבעים ושבעה מתוך שבעים ושמונה משפטי רצח הצליח להביא לזיכוי לקוחותיו מאשמה נוראה זו. במשפט האחד שבו הפסיד היה זה לאחר שהתברר כי לקוחו שיקר לו במצח נחושה. הוא הביא לזיכויו של הארי הופמן מרצח מוד בואר. הוא הביא לזיכויה של לורה פאר מרצח פריץ גבהארדט, ארוסה שניסה לכפות עליה לבצע בו אקט מיני. והוא האיש שייצג את נערי סקוטסבורו, תשעה נוודים שחורים בגילאי נוער שהואשמו באונס שתי צעירות לבנות על גבי רכבת באחת ממדינות הדרום, במאבקם הארוך והמתסכל.

סם לייבוביץ'. הכנה מדוקדקת, קו הגנה כפול וטיפוח מתוזמן היטב של דעת קהל אוהדת (מקור תמונה).

אבל תיקים אלה, כמו גם אחרים (לייבוביץ' ייצג לא מעט פעמים גם אנשי מאפיה ובכירים אחרים בעולם הפשע האמריקני) היו בעלי פרופיל תקשורתי גבוה ושרדו את מבחן הזמן כשמאמרים כאלה ואחרים שבים ודנים בצדדים שונים שלהם. לעומת זאת, היו גם משפטים בהם הפרסום היה בעיקרו מקומי והמעורבים בהם שבו ושקעו באנונימיות מבורכת מייד לאחר סיומם. כזה היה משפטו של ג'וזף סקוטילארו.









הארי ל. בארק היה חבר נאמן של המפלגה הדמוקרטית בעיר הובוקן שבניו ג'רסי. נאמנותו גבלה עם אדיקות והתבררה, בדיעבד, כמשתלמת ביותר מבחינתו. בשנת 1896, בהיותו עדיין צעיר לימים, זכה להתמנות כמנהל לשכת הרווחה של הובוקן (התואר אינו זהה לזה המקובל כיום; הארי בארק נשא במשרת Poormaster). במשך שנים רבות הייתה זו פרנסה קלה ונקיה. עד למשבר הכלכלי של 1929 הייתה הובוקן עיר נמל תוססת, סואנת ומשגשגת שנודעה בעיקר בשל היותה האתר בו מבשלת השיכר הראשונה בארצות הברית; נערך משחק הבייסבול הראשון באמריקה; וכמקום הולדתם של גיבור מרד הבוקסרים גנרל אנדרה ווקר ברוסטר, חוקר המיניות אלפרד קינסי והזמר האגדי פרנק סינטרה. היו בה לא מעט תושבים ממוצא איטלקי ואירי. כמעט שלא היו בה עניים, והמעטים שהיו קיבלו תמיכה ממוסדות צדקה פרטיים. לממונה על לשכת הרווחה כמעט ולא היה מה לעשות.

אך המצב נשתנה עם פרוץ המשבר. ירידתה של הובוקן הייתה מהירה, המעגנים היו ריקים מאוניות ובבתי החרושת שבתה המלאה. העוני נגס בחלקים גדולים של אוכלוסיית הובוקן ובשנת 1938 היה מצב העיר בכל רע. הדלות ניכרה כמעט בכל מקום. מספר התושבים ירד בעשרים וחמישה אחוזים. מאות בתים וחנויות נותרו ריקים ובמאות בתים אחרים התגוררו בני אדם על אף שמבנים אלה נראו כדירי חזירים.

ככל שהחמיר המצב גברה חשיבות עבודתו של הממונה על לשכת הרווחה. ברשימת מבקשי התמיכות בהובוקן הופיעו כשבעת אלפים שמות. בארק דווקא חשב שהגיעה העת לקיצוצים. הוא מחק שמות רבים, עד שלא נותרו ברשימת מקבלי התמיכות אלא מאתיים איש בלבד. שיטותיו היו אכזריות וכך גם לשונו. הוא היה בדעה שרוב מבקשי הבטחת ההכנסה אינם אלא מעמידי פנים שאינם ראויים ליהנות מכספי ציבור. כאשר באו וסיפרו לו שעומדים לנתק את החשמל בבתיהם יעץ להם להדליק נרות; ולאדם שהראה לו צו פינוי שהוצא נגדו משום שלא עמד בתשלומי שכר הדירה, אמר: ''לך הביתה ושים אותו במסגרת''.

הוא היה אדם קשה לב וחסר רחמים. לעניים בז בגלוי. בשנת 1938 הוציאה הובוקן פחות משלושת אפלים דולר לחודש לעזרת אביוניה, אף כי מספר תושביה הי מעל חמישים אלף. איש לא חשד בבארק שהוא עצמו נהנה מן החיסכון הזה בכספי ציבור, אבל תושבי הובוקן היו משוכנעים שכספי הרווחה, כמו גם כספי ציבור אחרים, מוצא כנראה במקומות אחרים.

בראש המנגנון הפוליטי עתיר העוצמה שמשל בהובוקן עמדה משפחת מקפילי. ראש העיר היה ברנרד מקפילי; אחריו בא אחיו, מפקד המשטרה אדוארד מקפילי. והיה גם קצין המשטרה קפטן ברנרד מקפילי הבן; וקצין משטרה נוסף, הלא הוא דניס מקפילי; והקבלן האמיד ג'יימס מקפילי; ודייוויד וג'וזף מקפילי מהמחלקה המשפטית של העירייה. הארי בארק ידע היטב לאן נושבות הרוחות ובמשך ארבעים ושתיים שנה שרק את הנעימות הפוליטיות הנכונות, תחת ראשי עיר שונים. משפחת מקפילי חיבבה את הארי בארק. הוא ידע לנהל את מחלקתו מבלי שהדבר יעלה בכסף רב. הוא לא מנמה על אותם טיפוסים הנוהגים לפנק את העניים והמובטלים. הוא גם לא תמך ברעיונותיו של רוזוולט המטורף שחשב כי המדינה חייבת לשאת באחריות לשלום ענייה.









ג'וזף סקוטילארו, אדם קטן קומה ושחום עור, בעל עיניים לוהטות, התגורר אף הוא בעיר הובוקן. לו ולאביו הייתה חברת בנייה קטנה. החברה שגשגה ודומה היה כי עתידם של השניים מובטח. אלא שאז ביצעו השניים משגה חמור. פרנק ברלטה, חבר מועצת העיר, הסתכסך עם משחת מקפילי והציג את מועמדותו לראשות העיר מטעם המפלגה הרפובליקנית. ג'וזף ואביו התגייסו לעזרת ברלטה וניהלו למענו תעמולה בגלוי. אבל ברלטה נוצח בבחירות וכמוהו הפסידו כל אלה שהיו פעילים במסע הבחירות שלו. משפחת סקוטילארו גילתה לפתע ששוב אינה יכולה להשיג שום חוזה בנייה. אם הצליחו אי-פה אי-שם להשיג עבודה קטנה, התברר בדרך כלל ששוכריהם אינם יכולים לקבל אישורי בנייה מהגופים העירוניים. לבסוף פשטה החברה רגל ומאחר והיו ''מסומנים'' לא הסכים שום קבלן אחר להעסיקם. ג'וזף היה נשוי עתה ואב לשני ילדים. הוא הסתובב ברחובות וחיפש מקורות הכנסה. לעתים השיג יום עבודה בנגרות, אך לבסוף פסקו גם עבודות אלה והוא נותר בחוסר כל. העירייה הביסה אותו. ואיש גאה זה, בן השלושים ושש, אנוס היה למחול על כבודו ולבקש תמיכה כספית מלשכת הרווחה פן ירעבו אשתו וילדיו.

בארק, מצידו, היה בדעה שחוצפה היא מצד אדם שתמך בפרנק ברלטה בוא ולבקש תמיכה כספית מהעירייה. אמנם מאז אותן בחירות עברו כבר ארבע שנים, אך שליטיה הפוליטיים של הובוקן לא שכחו ולא סלחו את דבר בגידתם של בני סקוטילארו במפלגה. על הפשע הזה לא חלה שום התיישנות.

אף על פי כן הסכים בארק שסקוטילארו ימלא טופס בקשה לתמיכה כספית. הוא הגיש עשר בקשות עד שבארק הואיל בטובו לשלוח לו המחאה על סך שמונה דולר. חודשים חלפו. סקוטילארו ראה את פניהם העגולים של ילדיו מצטמקים והולכים. שנתו נדדה. במוחו חלפו פעמים רבות מחשבות התאבדות. הוא הרגיש שדעתו נטרפת עליו, אך היה נחוש לעמוד במאבק. רופא מקומי, ד''ר ג'ון מקין, קבע שג'וזף סובל ממחלת שינה ורשם לו תרופה כלשהי. התרופה הועילה במשהו, אך לא היה בידה להתמודד עם המציאות הנוראה של אישה וילדים הרעבים ללחם. פעם נוספת קיבל המחאה מלשכת הרווחה, הפעם בסכום של 5.70 דולר. אחר כך פסקו ההמחאות לחלוטין. פעם אחר פעם פנה סקוטילארו לבארק; פעם אחר פעם השיב בארק את פניו ריקם. לבסוף הבטיח בארק שישלח לו המחאה. שני הילדים עמדו והמתינו לבואו של נושא המכתבים, אך כשזה הגיע לא הייתה ההמחאה המובטחת בצרור המעטפות שבידיו. סקוטילארו המיואש הבין שיהיה עליו לבקר פעם נוספת במשרדו של בארק. אותו בוקר היה התור ארוך במיוחד וסקוטילארו נאלץ להמתין במשך שעות. כשנכנסה האישה הצעירה שלפניו למשרדו של בארק יכול היה לשמוע את תחנוניה הנואשים ואת גערותיו של בארק. לבסוף ירקה הגברת בפני בארק ויצאה משם כשהיא מטיחה בו גידופים קולניים. בארק קרא לשוטר שניצב ליד משרדו והלה עצר אותה.

סקוטילארו נכנס למשרד. אלה שהמתינו בחוץ שמעו חילופי דברים נרגזים. אחר כך נשמעה חבטה כאילו נפל מישהי והמובטלים המבוהלים נזעקו, פתחו את הדלת – ומצאו את בארק כשהוא מוטל מת על תריסר בקשת סיוע שלא קיבלו את אישורו. בחזהו היה תקוע שיפוד משרדי מאותם שנועצים בהם ניירות שונים כדי לחסוך מקום. רבים מכם ודאי ראו את הציוד הזה בקופות חולים למיניהן.

כל זה התרחש ב-‏25 בפברואר 1938, בשעה 11:30 לפני הצהריים. בדיוק שבעה זו הביא הדוור המחאה בסך שמונה דולרים לבית משפחת סקוטילארו שברחוב מונרו, והמשפחה שמחה מאוד. אך כעבור זמן קצר הופיעו בבית כמה שוטרים ונטלו את ההמחאה מידיה הרועדות של הגברת סקוטילארו. הם הודיעו שההמחאה תשמש כהוכחה במשפט שייערך לבעלה.

נגד ג'וזף סקוטילארו הוגש כתב אישום באשמת רצח מדרגה ראשונה. אשתו המיואשת פנתה לעו''ד סמואל לייבוביץ', שנחשב אותה עת לסניגור הפלילי הטוב ביותר בניו יורק. העיתונים הרחיבו את הדיבור על המעשה ורחמיו של לייבוביץ' נכמרו על סקוטילארו. הוא הסכים להיות סנגורו אף שידע שיהיה עליו להיאבק לא רק בהוכחות הקיימות נגד הנאשם אלא גם בעירייה.

חלק מכלי התקשורת הסתפקו בדיווח שהניח כמובן מאליו שסקוטילארו רצח את בארק. אחרים כרכו יחדיו את משפט רצח בארק עם ביקורת על המנגנון הפוליטי בהוובקן. ''על הריגה זו עומדת לדין הובוקן כולה – לא רק אדם אחד, עלוב, מובטל, מעורר חמלה'', נאמר במאמר הראשי של ה''ניו יורק פוסט'', ''עמודי התווך של החברה בעיר שמעבר לנהר הדסון אשמים בפשע. השאננים, חלקי הלשון, השבעים שהריעו לכבודו של בארק בעוד שהוא חסך כל פרוטה ורשם לעצמו תעודת אכזריות מדהימה – אלה הרגו את בארק''. אבל אכזר יותר או פחות, בארק היה עתה בר-מינן ורציחתו לא הייתה, לפחות בעיני החוק היבש, מוצדקת יותר בשל העובדה שקפץ את ידו בפני האביונים.









המשפט נתקיים בפני השופט רוברט וו.קינקייד. התובע מטעם המדינה במשפט היה עוזר התובע המחוזי ויליאם ג'ורג'. כשהחלה חקירת המועמדים לכהן בחבר המושבעים נוכח ליבוביץ' כמה רבים הקשיים שהערים בפניו ג'ורג' זה. ליבוביץ' שאל את המועמד הראשו אם הוא מכיר מישהו מבני משפחת מקפילי, אם הוא מכיר מישהו מעובדי התביעה ואם הכיר את הארי בארק. ג'ורג' התנגד לכיוון זה של החקירה והשופט תמך בו. לייבוביץ' הציג למועמד הראשון מאה שאלות. ג'ורג' התנגד לשבעים וחמש מהן, ואלה נפסלו על ידי השופט. בסופו של דבר התברר כי הסנגור אינו ראשי לשאול את המועמדים אלא אם הם נושאים בליבם טינה לנאשם.

לאחר שתיארה התביעה את עובדות הרצח הביא ג'ורג' את נוסח העדות שגבתה המשטרה מסקוטילארו מייד לאחר מאסרו. נאמר שם שסקוטילארו הודה שנפנף שיפוד לעיני מנהל לשכת הרווחה על מנת להפחידו וכאשר בארק התקרב אליו דקר אותו בגופו מתוך כוונה לגרום לו פצע קל; אלא שהוא החטיא את המטרה והמכשיר פילח את חזהו של בארק וגרם למותו.

סקוטילארו סיפר ללייבוביץ' שההודאה הוצאה מפיו בכוח תוך שהחוקר מאיים להכותו אם לא יחתום עליה. התביעה העלתה לעדות את המפקח ג'יי רומיאו סקוט, סיפר על גבייתה. לייבוביץ' ניסה להצביע על העובדה שסקוט הוא חתנו של ראש העיר מקפילי, פטרונו הפוליטי של בארק, אך לא הורשה לעשות כן.

- ''ולא הראית את אגרופך לסקוטילארו?'' שאל לייבוביץ' את השוטר הגברתן, ''לא איימת עליו שתכה בשיניו עד שיבלע אותן?''

- ''לא!'' נבח סקוט בכעס.

- ''הוא כן עשה זאת!'' הצעקה באה מכיוון שולחן ההגנה. סקוטילארו הצנום זינק ממקומו כשכל גופו רועד בזעם. לייבוביץ' הרגיע אותו והושיבו במקומו.

ליבוביץ' ניסה להראות כי עדותו של סקוטילארו הושגה באמצעות שיטות ההפחדה המקובלות במשטרה. הוא הצליח לעורר פקפוק רב ביחס למהימנות ההודאה. במקביל, היה מנוי וגמור עימו להוכיח את גסותו וקשיחות ליבו של בארק. לשם כך החליט להניח לסקוטילארו לספר בעצמו את אשר עבר עליו. סיפורו של סקוטילארו, שיער לייבוביץ', יאפשר למושבעים בעצמם להכריע היכן מצויה האמת – בדברי הנאשם בעדותו או בהודאה שהוצאה מפיו בחקירת המשטרה. הוא העלה את סקוטילארו לדוכן העדים והדריך אותו בשאלותיו שעה שהנאשם סיפר את סיפורו והגיע עד הנקודה בו נכנס בפעם האחרונה אל משרדו של בארק.

- ''מה אמרת למנהל לשכת הרווחה כאשר נכנסת למשרדו? שאל לייבוביץ'.

- ''אמרתי: 'ילדי חולים ורעבים''', סיפר סקוטילארו, '''אני רוצה לקבל את ההמחאה. היא הובטחה לי לפני זמן רב. יש לי תשעה סנטים בכיסי, וזה כל רכושי'''.

- ''ומה אמר בארק?''

- ''הוא אמר: 'מדוע אין אשתך יוצאת לעשות קצת כסף בוושינגטון סטריט? היא בחורה די נחמדה'''.

- ''מה התכוון לומר בזה?''

- ''שעליה להיות זונה'', אמר סקוטילארו. גופו רעד מהתרגשות.

- ''ומה ענית על כך?''

- ''צעקתי 'אתה לא יכול לדבר כך על אשתי''', בכה העד.

אחר כך סיפר שבארק, שעוד רתח בגלל אותה אישה שירקה בפניו, קם וצרח עליו שיסתלק ממשרדו ואף תפס בכוח את דשי מעילו של סקוטילארו. האחרון ניסה להשתחרר מאחיזתו של בארק. השניים נאבקו ובארק נפל על שולחן העבודה שלו. השיפוד החד, שעליו היו נעוצים ניירות, פילח את חזהו. בארק התרומם וסקוטילארו, אחוז אימה, שלף במשיכה את השיפוד מגופו. בארק נפל על הרצפה ודמו טפטף מטפסי בקשות התמיכה הבלתי-מאושרות. כך סיפר סקוטילארו בעדותו – והתובע לא הצליח להביאו לידי סטייה ממנה.

אחריו העיד ד''ר לורנס קלי, רופא בבית החולים סנט מרי. ד''ר קלי הגיע למשרדו של בארק לאחר שנתקבלה קריאה דחופה מהמשטרה. במקום היה אותו עת מפקד המשטרה מקפילי. ד''ר קלי ניגש לבדוק את בארק וניסה להחיותו ושעה שעשה זאת שמע את מקפילי חוקר את סקוטילארו. הוא שמע שסקוטילארו הכחיש האשמתו של מקפילי שדקר את בארק בשיפוד; הוא טען שנהפוך הוא: הוא שלף את השיפוד מתוך הפצע כדי לעזור לבארק הגוסס. סקוטילארו היה בהלם וכמעט היסטרי, אך עדיין עמד בתוקף על דעתו שלא טען את בארק, סיפר ד''ר קלי. הרופא הוסיף ששמע את כל החקירה ואפילו פעם אחת לא הודה סקוטילארו שדקר את מנהל לשכת הרווחה. ואף על פי כן טענה המשטרה ששלוש שעות לאחר מכן הודה סקוטילארו מרצונו שהוא הרג את בארק. עדותו של ד''ר קלי הפריכה, אפוא, את טענת המשטרה. כשדנו עיתוני המחרת בדיוני בית המשפט הייתה הדעה הכללית שיחד עם טענת הסנגוריה שההודאה הוצאה מפיו של סקוטילארו באיומים ובהפחדות נראית הגירסה הזו מלאת חורים.

במהלך אותה חקירה לא השתמש לייבוביץ' במונח ''טירוף דעת'' אפילו פעם אחת. עובדי לשכת הרווחה שראו את סקוטילארו מייד לאחר שבארק נפל ואיבד את הכרתו העידו על מצבו ועל מראהו. אחד מהם אמר שפניו הו ''כפני גולם – חסרי כל הבעה''. אחר אמר ש''ישב והביט נכחו ועיניו לא ראו מאומה''. לייבוביץ' שיער שאם המושבעים יזכרו את ההודאה שהובאה על ידי המשטרה, ודאי יזכרו גם את מצבו הנפשי של סקוטילארו; כמו כן רצה שיזכרו את העלבון הגס שהטיח בו בארק ויסיקו מכל אלה שעלבון כזה עלול היה לגרום לו שיאבד את עשתונותיו, או במלים אחרות – טירוף דעת זמני.

עדות נוספת שחיזקה את הכיוון הזה הביא לייבוביץ' באמצעות ד''ר ג'ון מקין, רופא שטיפל בסקוטילארו כמה שבועות לפני התקרית הטראגית. לייוביץ' הציג לו שאלות על מלחת הנאשם ועל עברו הרפואי. הרופא סיפר שסקוטילארו חלה פעם בדלקת קרום המוח ואחר כך סבל מזעזוע מוח. ''כאשר טיפלתי בו'', סיפר, ''התרשמתי במיוחד מקולו המשונה, מדיבורו הרפה, ממבטו חסר ההבעה ומאי-יכולתו להשיב לשאלות מבלי להתבלבל''. גם משפט זה עתיד היה לשמש כחומר מחשבה למושבעים. כיצד יוכלו לחייב באשמת רצח במחשבה תחילה אדם בעל עבר רפואי שכזה?

לייבוביץ' הילך כאן על ביצים. אילו ביסס את הגנתו על ''טירוף דעת חולף'' היה עלול להביא בכך לפסק דין של מאסר ממושך במוסד ממשלתי לחולי נפש. לייבוביץ' רצה שלקוחו ייצא מאולם בית המשפט כשהוא בן חורין. לכן הכריז על קו הגנה אחד (שבארק היה למעשה קורבן של תאונה) ורמז על קו הגנה אחר (שסקוטילארו התמוטט לרגע תחת עומס הסבל הרב ומצבו הנפשי היה כזה שלא היה מסוגל לזמום פשע). מעשהו היה מעשה אוטומט. במלים אחרות, הסנגור רצה ''לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה'' – דבר שאין מצליחים בו על נקלה , לא באולם בית הדין ולא במקומות אחרים.

גם בנאום הסיכום שלו לא הזכיר לייבוביץ' כלל את המונח ''טירוף דעת'', אך כאשר סיים את דבריו היו המושבעים שרויים תחת הרושם שסקוטילארו הוא אדם נבוך ומעונה, שסבלו העבירו על דעתו.

''הוא הלך למנהל לשכת הרווחה'', אמר לייבוביץ', ''שאיבד את המגע עם כל רגש אנושי. בארק זה הפך למכונה. חוק בצד, אילו אני הייתי הולך אליו והייתי יודע שילדי רעבים ללחם, מי יודע מה הייתי עושה. וכי מה היה עושה כל אדם אילו פקיד ציבורי היה אומר לו שישלח את אשתו לרחוב ויהפוך אותה לזונה אם הוא רוצה לקבל קצבת רווחה?

''כל עונשי המאסר שבעולם, הקצרים והארוכים, כל חומרת החוק בעולמנו, לא ימנעו צרות מסוג זה במקום בו יש אנשים מעונים כאלה. במקום בו אנשים הגונים מגיעים לסך הייאוש ועליהם לפנות לשכת הרווחה על מנת שיאמרו להם שם שישלחו את נשיהם לסחור בגופן אם ברצונם להינצל מרעב.

''אין לנו כאן עניין עם אדם בריא בגופו'', קרא. ''אנו דנים כאן בשק של עור ועצמות. היום משקלו 110 ליטרות (50 קילוגרם, א.ק.). לפני שנים היה משקלו 150 ליטרות (68 קילוגרם, א.ק.)''.

הוא סיפר שבמשך ימים רבים התקיימה המשפחה על לחם וקפה בלבד. ב-‏20 בינואר התקבלה ההמחאה בסך 5.70 דולר וזה צמצם את הוצאות המשפחה לסנט אחד ליום. ''אילו היה הולך למשרדו של בארק במטרה לנקום בו, היה סקוטילארו לוקח איתו נשק, היה מביא סכין או נשק אחר'', אמר.

''אני משוכנע כי האשם במותו של בארק אינו סקוטילארו; אף לא בארק בעצמו. האחריות לכך רובצת על משטר המחייב אדם לחיות בארץ דמוקרטית זו בתנאים מחפירים שכאלה. אלמלא פגע בארק ברגשותיו של אדם זה, אלמלא התעלם מעוניו ומסבלו, לא הייתה באה הטרגדיה הזאת.

''יד האלוהים היא שפגעה בהארי ל. בארק על כל הסבל שהמיט על עניים ואומללים'', סיכם לייבוביץ'. אחר הישיר את עיניו אל המושבעים וחזר שוב. ''יד האלוהים היא שפגעה בהארי בארק'', הטעים.

פעם נוספת נאשמה ההשגחה העליונה בבית הדין בהריגת אדם. המושבעים הסכימו כנראה לעדה שלפחות חלק מהאשמה מוטל על אלוהים. כשחזרו מהתכנסותם פסקו שסקוטילארו אינו אשם ברצח בדרגה ראשונה. במקום זאת הרשיעו אותו בהריגת אדם.

אילו היה הדבר תלוי במרבית המושבעים היה סקוטילארו יוצא זכאי מאולם בית המשפט. אחד-עשר מן המושבעים נעצו מבטים זועמים במושבע השנים-עשר בשעה שיושב ראש חבר המושבעים הקריא את ההחלטה. אחד-עשר אלה היו מלכתחילה בעד זיכוי מוחלט – ואילו האחד טען שיש לחייב את סקוטילארו בדין. בידי האחד-עשר לא עלה לשכנעו לסגת מעמדתו.

אחרי חריצת הדין שוחחו העיתונאים עם המושבעים ואלה האחרונים אמרו להם כי לדעתם נסתתרה בינתו של סקוטילארו כאשר בארק העליב אותו ויעץ לו להפוך את אשתו לפרוצה. משום כך, אמרו, אין חשיבות יתרה לשאלה אם אמנם דקר סקוטילארו את מנהל הלשכה או שהלה נפל על השיפוד המשונן בשוגג. בשני המקרים גם יחד אי אפשר לראות כאן רצח מחושב ומתוכנן מראש. הייתה זו, כדברי לייבוביץ', ''אצבע אלוהים'', ואם ידו של סקוטילארו לא החזיקה בשיפוד, על כל פנים לא כוונה היד על ידי מוחו הצלול.









השופט קינקייד דן את המאסר לשנתיים מאסר בפועל. כשקבע את העונש, אמר לנאשם: ''אינני יכול לשלוח אותך הביתה, אך מאחר וראש העיריה ברנרד מקפילי ביקש ממני להקל בדינך, אקל במידת העונש ככל שאוכל''. כך הבהיר מקפילי פעם נוספת עד כמה חידד במהלך שנותיו הארוכות במנגנון הציבורי את חושיו הפוליטיים. דעת הקהל גילתה עתה אהדה לסקוטילארו והוא רצה לרכב על הסוס הזה ולצבור באמצעותו נקודות זכות. ממילא לא יכול היה להרוויח דבר מגילוי אהדה לטיפוס קשוח ואטום כהארי בארק שהדעה הכללית עליו בעקבות המשפט הייתה שלילית ביותר.

סקוטילארו ישב בבית הסוהר במשך שנה ושמונה חודשים. לאחר מכן עלה בידו לרכוש נכס נדל''ן ולהשכירו למגורים ועל הכנסות אלה חי בשנים שלאחר שחרורו. הוא מת ב-‏1976 (תודה לאיל על ההפניות).









משפט סקוטילארו לא היה המקרה חסר הסיכוי ביותר בו חילץ סנגור פלילי מוכשר נאשם ברצח מהכסא החשמלי. בהיסטוריה המשפטית של אמריקה ידועים מקרים בעייתיים יותר. יחד עם זאת, היו בו כמה אלמנטים מעניינים בפני עצמם. אפשר היה לראות בו כיצד הכנה קפדנית ומיקוד נכון של מערך העדויות יכול לסתור גם הודאה שנגבתה במשטרה. סביר להניח שלו הבינו במשטרה עד כמה רשלנית הייתה החקירה הראשונית שנעשתה לסקוטילארו במקום האירוע – כלומר, חקירה שהיו לה עדים שאינם נמנים על כוחות המשטרה ושהנושא המרכזי בה נסתר שוב ושוב על ידי הנחקר – יתכן והיו מעדיפים לוותר עליה ולהעביר את ביצועה למטה המשטרה עצמו.

אלמנט מעניין אחר היה השימוש שנעשה בדעת הקהל כדי להפוך את האירוע ממשפטו של ג'וזף סקוטילארו למשפטו של הארי בארק. סקוטילארו הוצג כאדם שנפל קורבן למנגנון פוליטי משומן ויעיל שמתייחס למתנגדיו באכזריות ומתעלל בהם בחוסר אנושיות משווע. הארי בארק, שממילא היה כבר בר-מינן, הוצג כדמות המייצגת ביותר של מנגנון זה. לא צריך להיות ציניקן גדול כדי להבין שקל יותר להתמודד עם מקושרותו ונוולותו של בארק מאשר עם עוניו ואומללותו של סקוטילארו. דעת הקהל האמריקנית, שפעמים רבות נוטה ממילא לגלות אהדה לאנדרדוג, זיהתה כאן מצב בלתי-סטנדרטי בו עימות בין שני צדדים שיחסי הכוחות שלהם היו בלתי-שווים מלכתחילה נסתיים במותו של החזק שבהם וזיהתה את החזק עם דימויים שליליים כאטימות ורוע. לפיכך, גילו כלי התקשורת אהדה רבה לנאשם ברצח דווקא. אם תרצו, מקרה המזכיר בחלק מההתרחשויות בו את פרשת כרמלה בוחבוט.

לייבוביץ' זיהה היטב את המגמות הללו ובעדינות אף בעקביות טיפח את הסנטימנט האוהד לעניינו של סקוטילארו. למעשה, נראה שיצר אצל המושבעים תחושת אשמה ברורה: אם לא יזכו את סקוטילארו מאשמת רצח יחושו כשותפים לחטאיהם של הארי בארק ושל משפחת מקפילי. לפיכך, גם אם אכן הרג סקוטילארו את מנהל לשכת הרווחה הרי הנסיבות מחייבות לעשות עימו צדק ולא לדונו לכף חובה. רק מושבע אחד עמד בין תפיסה זו לבין הזיכוי המוחלט.









לא עלה בידי למצוא כל חומר על המשפט הזה ברשת ונאלצתי להסתמך על המתואר בספרו של קוונטין ריינולדס, משפט רצח. לפיכך, לא ידוע לי דבר על גורלו של ג'וזף סקוטילארו לאחר המשפט. מי שיודע על כך משהו מוזמן לעדכן.









ספרו של קוונטין ריינולדס, בית דין, תורגם לעברית על ידי ש. שניצר ויצא לאור בתרגומו העברי בשנת 1954 בהוצאת כתבים, תל אביב.







[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
אמפתיה לסקוטילארו, לעניי ארה''ב   איל   שבת, 12/07/2008 שעה 10:15   [הצג]   [2 תגובות]
תודה על הפוסט המרתק , וקצת מידע   איל   שבת, 12/07/2008 שעה 22:16   [הצג]   [2 תגובות]
מובן שאתה אחד הבלוגרים הטובים שיש   יו   שבת, 12/07/2008 שעה 22:46   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   יונתן   יום א', 13/07/2008 שעה 8:56   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©