התגוננות מאורגנת
יום ה', 12/06/2008 שעה 8:27
בזמן האחרון אנו עדים שוב ושוב לכך שגופים המוצאים עצמם נאלצים להתמודד עם ביקורת המגיעה מבלוגרים מעדיפים לגרור את אותם בלוגרים לבית המשפט. בדרך כלל מדובר בתביעת לשון הרע, מה שמעיד שבלוגרים אלה מצליחים לחולל לא מעט מהומות בקרב המעגל המרכזי שאליו הם פונים. מבלי להתייחס ספציפית לשאלה מי צודק, הרי ברור שהקרב המשפטי הזה מעמיד את הבלוגר במצב שבו מתייחסים אליו כאל מעצב דעת קהל, או למעשה כאל עיתונאי. הבעייה היא שלא עומדות לרשותו מערכות ההגנה הקיימות בכלי התקשורת הממוסדים. כך, למשל, הוא אינו נהנה מליווי של יועץ משפטי הקיים בכל מדיום המכבד את עצמו ולא עומדות לרשותו האפשרויות הכספיות שיש, למשל, ל''רשת'', לידיעות אחרונות'' או ל''דה מרקר''. כך הופכת גרירת הבלוגר לערכאות משפטיות לעניין כדאי. המסקנה: התאגדות למען שמירה משותפת על זכויות הכותבים.









שלמה מן, לשעבר ייגר מאייסטר, נתבע על ידי סיטינט, חברת האם של אתר הספורט One, בשל טקסטים בלתי-מחמיאים שפרסם על One ועל עורכת התוכן שלו, אופירה אסייג, בבלוג שניהל. יחד עימו נתבעים גם רביב שכטר ועודד קרמר, מפעיליו הקודמים של אותו בלוג, שלא חסו אף הם על אותו אתר. דבר דומה קרה גם לבלוגר יקי בז'ה, בהקשר אחר. מבלי להתייחס לשאלה מי צודק ומדוע, אני מניח שקיימים מקרים נוספים. מכל מקום, ברור כי סנוניות ראשונות אלה מבשרות בואו של אביב מעונן למדי.

ההנחה העומדת מאחורי פעולות אלה היא שלרובם המכריע של הכותבים אין את המשאבים הדרושים כדי להתמודד עם אותם בעלי השפעה ומעצבי דעת קהל שעליהם נכתבה הביקורת. אם ניקח את זה לדוגמה מוקצנת יותר, סביר להניח שסיטינט לא הייתה תובעת קונצרן בסדר גודל של ידיעות אחרונות, למשל (זו דוגמה מקרית; ידיעות אחרונות מחזיק בחלק מאתר One כך שהסיכויים שאתר הספורט ינקוט הליכים משפטיים נגדו שואפים לאפס). אבל מן הוא אדם פרטי, משאביו מוגבלים, אין מאחוריו מיליונר כבד או חברה גדולה ולכן קל יהיה לטרטר אותו בבית המשפט, להריצו הלוך ושוב, להפגיז אותו ואת עורך דינו בהררי ניירת ולהמתין בסבלנות לסיומו של קרב ההתשה הארוך הזה בעוד מספר שנים. במהלך אותה תקופה יירתעו בלוגרים נוספים מכתיבת ביקורת חריפה מדי נגד One בזוכרם את גורלו של האיש שבחר לצאת נגד האתר ועורכתו למלחמת חורמה. ניתן לצאת מנקודת הנחה שהדברים תקפים גם לגבי כותבים אינדיבידואליים אחרים שאינם פועלים כחלק משליחות הממומנת על ידי בעל הון כלשהו.

האופציה המועדפת על הגופים המבוקרים היא מעיכה משפטית (מקור תמונה).

הדיונים שהתנהלו עד היום בשאלת התביעות המוגשות נגד בלוגרים עסקו בעיקר בחוסר הצדק הגלום, לדעת המגיבים, בניסיון להשתיק את הבלוגרים המתבטאים בחריפות. זוהי עמדה הצהרתית בעיקרה, נכונה עקרונית בהיבט של אי-הסכמה להשתקת הביטוי הפומבי של עמדה פרטית לגיטימית, אך אינה נוגעת בשום צורה בפיתרון המתבקש.

נתחיל מבראשית. לצורך הדיון, אין כאן טעם לפתוח בהתדיינות משפטית בכל הנוגע לחוק איסור לשון הרע. אילו היה מאן דהוא מגיש תביעת לשון הרע נגד כל אדם שהתבטא א-פעם בגנותו, הוא היה מוצא עצמו עוסק אך ורק בעניינים משפטיים מבוקר ועד ערב. זה הליך יקר, מתיש, מייסר ומעצבן. התובע מבצע, לפיכך, תהליך של ניהול סיכונים. הוא לא יסתכן בתביעה נגד כל מבקר או משמיץ אלא רק נגד זה שהוא מעריך שיש לו יכולת להתגבר עליו בקות יחסית, לא בגלל היותו צודק בהכרח כמו בגלל יחסי הכוחות הבלתי-מאוזנים אובייקטיבית.

כיצד שוקל אותו מאן דהוא את מי לתבוע? במסגרת ניהול הסיכונים הוא מברר האם לבלוגר ביקורתי פלוני יש השפעה על דעת הקהל או על האוכלוסייה שעמדתה חשובה לו. השפעה כזו רצוי לשרש. אם מדובר בבלוג זניח שהתעבורה בו אינה עולה על כמה מאות כניסות בחודש ושעיקר הנכנסים אינם בעלי השפעה, סביר להניח שיעזוב אותו לנפשו. אם יתבע את אותו בלוגר כמעט-אנונימי רק יעורר בכך סקרנות תקשורתית, ייסב תשומת לב אל אותו בלוג זניח ואל תכניו ולמעשה יתדלק את התהליך שאותו רצה למנוע.

אם, לעומת זאת, מדובר בבלוגר נקרא ומשפיע, הרי שנקיטת ההליך המשפטי כבר מתחילה להצטייר באור אחר. אם בלוגר זה פועל במסגרת גוף גדול ומשפיע, כזה שיכול להחזיק מעמד בהליכים משפטיים יקרים וממושכים, סביר להניח שיפעל באופן מתון למדי. אבל אם השפעתו של הבלוגר אינה מעוגנת בגוף כזה או במימון עתיר משאבים, הרי שהגשת תביעה הופכת לאלטרנטיבה קורצת במיוחד.

שימו לב לכך שהתייחסות זו משקפת במדויק את המהפך בחשיבה התקשורתית שהכניס האינטרנט משנות התשעים ועד ימינו. כותבים בודדים הפכו לכוכבי תקשורת בפני עצמם, כמעט ללא קשר לשיוך התעסוקתי שלהם. את ולווט אנדרגראונד קראו במערכות המדיה עוד הרבה לפני שמישהו ידע שמאחורי הכינוי הזה עומדת העיתונאית דבורית שרגל. איש מבין קוראי ''עומדים בשער'' גם לא ידע מה זהותו האמיתית של ייגר מאיסטר והיכן הוא עובד טרם נחשף שלמה מן בכתב התביעה שהגיש נגדו אתר One. ובכל זאת, עוררו שניים אלה עניין רב במיוחד. הסיבה המרכזית לכך הייתה שהטקסטים שפרסמו השפיעה מאוד על המערכות שאותן סיקרו ועליהן מתחו ביקורת. שימו לב לכך שבשני המקרים מדובר במערכות תקשורת, כאלה המייצרות ומעצבות דעת קהל מדי יום ביומו ואינן ערוכות תמיד להפיכתן למוקד אירועים המסוקר על ידי אחרים. מערכות אלה מוצאות עצמן במצב הקרוי לעתים קרובות ''משחק סכום אפס''ף כל פעולה שלהן העולה בקנה אחד עם הביקורת תתפרש ככניעה משפילה למבקריהן. לפיכך, הן בוחרות לגונן בחריפות על המעמד המקצועי שלהן מפני אותו יתוש מציק - והולכות על אופציית המעיכה.

כך שהבלוג הוא כיום כלי תקשורת המופעל על ידי יחיד. הנושאים המייחדים אותו, סגנון הכתיבה הנהוג בו, יכולתו של הכותב לתקשר בהצלחה עם קוראיו ומגיביו וגורמים כמו תדירות הפרסומים והוותק היחסי שלו – כל אלה מגבשים עבורו מעמד עצמאי. למעמד הזה יש יתרון: הוא מאפשר לבלוגר לעורר נושאים לדיון ואף להשפיע בקרב המעגלים הצורכים את הטקסטים שלו. מצד שני, הוא מחוסר כל אפשרות להגן על עצמו – אלא אם כן הוא בעל אמצעים.










הפיתרון המתבקש לכל זה הוא הקמת ארגון שיגן על זכויות הבלוגרים – ממש כשם שמדיום מחויב להגנה על עובד שלו שפרסם ביקורת סבירה על פלוני כחלק מהעבודה בו. זה נשמע כמעט מתבקש. ארגון כזה יגדיר במדויק את דרכי ההגנה על החברים בו, יספק להם יעוץ משפטי ויאפשר בכך ביטחון רב יותר לכותבים לבטא את עמדתם. בכך תהיה לבלוגרים כתובת לפנות אליה כאשר יחושו מאוימים על ידי גורמים כאלה ואחרים המנסים, לפחות לתחושתם, להשתיקם.

ברור לי שיהיו לא מעטים שינסו לתפוס טרמפ על התארגנות שכזו, אם וכאשר תתבצע. בלי יותר מדי מאמץ אני יכול להעלות על דעתי את דמותו של פלוני הפותח בלוג אנונימי במטרה להשמיץ את אלמוני ומשרבב אל תוכו האשמות פליליות חסרות כל בסיס, רק כדי שלאחר מכן יוכל, בחסות אותה התארגנות בבלוגוספירה, לזכות להגנה משפטית. וזו רק דוגמה אחת. מספר המניפולציות שהישראלים חובבי התעלולים עוד מסוגלים לבצע הוא כמעט אינסופי. אבל לא הנימוק הזה צריך לעצור בעד ההתארגנות הזו מלהפוך מהצעה לעובדה, שכן יתרונותיה רבים מחסרונותיה. היא עשויה, למשל, לעודד בלוגרים עצמאיים רבים לשתף פעולה בהיבטים שונים הקשורים בפעילות ברשת ולהקטין את התלות במערכות המפעילות רשתות בלוגים ומוצאות עצמן במעין ניגוד עניינים שבסופו של דבר פועל לרעת הבלוגרים הכותבים בהן.

אני מניח שיהיו לא מעט קוראים שיתנגדו לרעיו הזה. היו כבר התנגדויות כאלה בעבר, כשהעליתי לדיון את ההצעה להכין קוד אתי של בלוגרים ובדיעבד (בעיקר לאחר שפעיל הרשת טים או'ריילי העלה רעיון דומה) קרם הרעיון הזה עור וגידים ועורר דיון ציבורי נרחב. אני סבור שיש צורך בדיון כזה גם עתה. ברשת פועלים לא מעט המבקשים לשמר את האופי האנרכי שלה, כלומר את אותו עיקרון שאינו מאפשר לגוף בודד (או לגופים מתואמים) לשלוט בה ולהכתיב את תכניה. הם מבקשים לחשוב ולפעול כיחידים ולראות את עצמם כבלתי-מחויבים לאיש. טוב ויפה. גם אני משתדל לפעול כך. אבל בין שמירה על העיקרון המקודש הזה לבין פיקוח טוטאלי על המתרחש בה יש מרחב פעולה עצום. עצמאותם של אותם בלוגרים - או מה שהם רואים כעצמאות - מאוימת על ידי גופים שאינם רואים עצמם מחויבים להגדרה זו ולמעשה אף אינם מוטרדים בגין עניין זה כלל וכלל. רק ארגון בלוגרים פעיל יוכל לסייע להם לשמור על עצמאות כזו.

וכדאי להבין ולשנן: הבלוג, אותו Web Log בשמו המקורי, כבר מזמן אינו רק יומן רשת כמתחייב משמו. הוא מדיום תקשורתי (ובעניין זה אתם מוזמנים לקרוא את הדברים שאמרה אילנה תמיר מישראבלוג לעידו קינן על החיבור בין בלוגיזם ועיתונות). ככזה, הוא יכול לבטא ביקורת אך גם חשוף לתביעות ולנזקים כספיים. עכשיו תאמרו את המשפט הזה עוד כמה פעמים ותנסו להסביר לעצמכם אם לזה רציתם להגיע כשפתחתם בלוג. נדמה לי שהתשובה ברורה – וגם המסקנה הנובעת ממנה.









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
רעיון טוב   ענת   יום ה', 12/06/2008 שעה 11:21   [הצג]   [4 תגובות]
למה?   אלמוני   יום ו', 13/06/2008 שעה 14:45   [הצג]   [6 תגובות]
(ללא כותרת)   אליה   שבת, 14/06/2008 שעה 14:40   [הצג]
כן עם תנאי   mr.globy   יום ג', 17/06/2008 שעה 22:52   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   SilentMike   יום ד', 18/06/2008 שעה 21:15   [הצג]   [3 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©