מתווך משמאל
יום ג', 27/05/2008 שעה 14:33
חיים אורון, מנהיגה הנוכחי של מרצ, הוא אדם מסקרן. הוא סוציאל-דמוקרט, חבר קיבוץ והמילה ''שמאל'' אינה גורמת לו עוויתות בלתי-רצוניות. הוא מקובל כאדם הגון ואפילו יריבים פוליטיים רוחשים לו הערכה. זה הצד החיובי. בצד השלילי הוא עומד כיום בראשה של מפלגה שקומתה האלקטוראלית הלכה וקטנה בשנים האחרונות, שבין אחדים ממנהיגיה קיימים סכסוכים קשים ושסובלת מדימוי של אנטי-ביטחוניזם ושל מי שאינה מזוהה כבעבר עם מאבקים חברתיים. השבוע התכנסו כתריסר בלוגרים במשרדי 'תפוז' במטרה להכיר אותו קצת יותר מקרוב. רוב התשובות לא היו בלתי-צפויות, אבל חיזקו את דעתי שללא קשר להצבעתי שלי, אנשים מסוגו חייבים להישאר בחיים הציבוריים. מעבר לכך, היה זה אקט מעניין כשלעצמו: פורטל רב-גולשים מכנס בלוגרים כדי לדווח במדיה אלטרנטיבית על שיחה שכמותה נעשית בדרך כלל עם עיתונאים דווקא.









דווקא על מרואן ברגותי לא רצה ג'ומס לדבר. הגענו אל האסיר המפורסם הזה לאחר שעה וחצי של שיחה שנסבה בעיקרה על נושאים סוציו-אקונומיים ופוליטיים. נציגת המארחים הודיעה לנו שאו-טו-טו מתחילה ישיבה בחדר הישיבות בו היינו ושיש לנו דקות ספורות ותו לא.

ברגותי מעניין משום שרבים בציבוריות הישראלית רואים בו את המנהיג הפלסטיני העתידי, הפוליטיקאי החילוני הראשון שייהנה ממעמד דומה לזה של יאסר ערפאת. האיש שישים מחסום להתפשטות המהירה של השפעת האסלאם האיראני בשטחים. האיש שהתמיכה הגבוהה בו, מקרב אנשי שמאל וימין כאחד, תאפשר לו לבצע מה שנהוג לכנות בישראל ''ויתורים כואבים'', כמו ויתור על זכות השיבה של פליטי ם אל תוך הקו הירוק.

לחקות את המודל השוודי. חיים אורון (מקור תמונה 1)

עם הברגותי הזה, שמרצה עכשיו חמישה מאסרי עולם, הוא נפגש על בסיס קבוע. מגיע לכלא, יושב איתו שעות ומשוחח. יש הסבורים שהוא מעביר מסרים ממנו לגורמים שונים, החל מאהוד אולמרט עצמו (שג'ומס אינו מתחרה בו על ראשות הממשלה או על הנהגת קדימה) וכלה בכאלה היושבים מצידו השני של הקו הירוק. ''ברגותי הוא מנהיג מרכזי בציבור הפלסטיני שאינו מזוהה עם חמאס'', אמר ג'ומס את המובן מאליו, ''הוא תומך באופן מלא במהלכים שמבצעים אבו מאזן, אבו עלא וסלאם פיאד. אם אנחנו אומרים שהקבוצה הזו היא פרטנר, אז הוא חלק ממנה''.

אם ברגותי הוא אלטרנטיבה לחמאס, כי אז הוא עשוי להצטייר כבן טיפוחיה של ישראל, שמצד אחד דנה אותו למאסר עולם ומצד שני מדברת במקומות כאלה ואחרים על שחרורו ועל הסטתו מהמסלול הטרוריסטי לזה המדיני. התעמולה הפלסטינית משווה את ברגותי לנלסון מנדלה. מנדלה השתחרר מכלאו לאחר שהתחייב לזנוח את המאבק המזוין ולקיים משא ומתן עם השלטון הלבן. ברגותי כבר ניהל את המאבק המזוין שלו. את הטרנספורמציה הסופית להנהגה המדינית הוא מבצע מהכלא. הוא היה מעורב במגעים מול חמאס להסכמתה ל''הודנה'' ב-‏2003, מקורביו תיווכו בין מוחמד דחלאן ויאסר ערפאת בסכסוך האישי שהתפרץ בין שניהם ביולי 2004, והוא אף השתמש בסמכותו האישית על מנת לתמוך במאמצים לכינון ''הרגעה'' לאחר בחירתו של אבו מאזן לנשיאות. ב2006, בעת שהחריף המתח בין חמאס לפתח והתבטא גם במהומות אלימות, יזם ברגותי את מסמך האסירים, שנועד לקדם הסכמה פנימית פלסטינית. במסמך המקורי אותו יזם נכללה אף הכרה בישראל - משהו שלא החמאס, ובוודאי לא גורמים אסלאמיים אחרים ברשות הפלסטינית, מוכנים לתת לו יד.

אפשר להניח שברגותי ישוחרר, כחלק מעסקת חליפין כלשהי, בעוד שנה-שנתיים. יחד איתו ישתחררו עוד מאות אסירים ביטחוניים שרואים בו מנהיג. להערכתי, בכל מפלגות השלטון בפוטנציאליות הפועלות בישראל (כולל הליכוד), מעדיפים שהאסיר המשוחרר יהיה יו''ר הרשות הפלסטינית ולא איסמעיל הנייה או נציג רדיקלי אחר של הארגונים האסלאמיים המונחים על ידי איראן. בכל מקרה, שחרור כזה ידרוש התחייבות מוקדמת של ברגותי לעשות מעשה מנדלה ולהתחייב להסכם שבמסגרתו יישבו סוף סוף ישראל והפלסטינים את הסכסוך המדיני והצבאי הארוך הזה (הסכסוך הדתי והתרבותי לא ייושב גם בעוד מאות שנים, אם בכלל), יקבעו גבולות של קבע וישתפו פעולה במאבק נגד האויב המשותף, המגולם כיום בדמויותיהם של אוסאמה בן לאדן ומחמוד אחמדינג'אד.

את המשא ומתן הזה צריך לבצע באמצעות אדם אמין. מישהו שאין לו אינטרס למרוח את ברגותי ואת אולמרט גם יחד במטרה להפיק מכל זה רווח פוליטי מיידי. מישהו שמחויב לתהליך המדיני עד כדי מוכנות לספוג בשל כך פגיעה פוליטית. עופר דקל, בכיר שב''כ לשעבר, מטפל בעניין החיילים החטופים. אני יכול רק להעריך שג'ומס מנסה לעשות משהו דומה בתחום המדיני ושהידיעות המצומצמות בהיקפן המופיעות לעתים כאלה ואחרות בכלי התקשורת מטרתן ליצור לגיטימציה ציבורית למשא ומתן עם האסיר הידוע וגם לשמר את התקווה שלא הכול גמור וששלטון החמאס אינו סוף פסוק מבחינת הניסיון להגיע להסדר מדיני סביר בטווח הנראה לעין. אפשר להניח שאורון מתואם עם שני האהודים, אולמרט וברק, ושהדברים הנשמעים בתאו של ברגותי ידועים היטב גם בשתי הקריות, זו בירושלים וזו בתל אביב.

ואם יש קבוצה מצומצמת של פוליטיקאים שניתן לסמוך כל כנותם, יושרם והדיסקרטיות שלהם, אורון בוודאי נמנה עליה.









אבל נפתח, ברשותכם, בהקבלה פוליטית. בשנת 1977 קיבלה המפד''ל תריסר מנדטים. זו הייתה שנתה הגדולה ביותר. מעולם לא הגיע להישג שאפילו התקרב לכך. היא נכנסה אל הקואליציה שהקים מנחם בגין והאיצה עוד יותר את תנועתה הקבועה אל הימין, שממילא קיבלה דחיפה גדולה מאז הישגי מלחמת ששת הימים. ארבע שנים לאחר מכן קצר בגין את פירות הסכם השלום ההיסטורי עם מצרים, הביא את הליכוד ל-‏48 מנדטים והוריד את המפד''ל לשישה. חלקים אחרים מהמפלגה הדתית הלכו למפלגת התחייה, שהתמקמה בקצה הימני של המפה וסיפחה אליה כמה מהדמויות המשפיעות בגוש אמונים. מההלם הזה לא התאוששה המפד''ל מעולם. למעט בבחירות 1996, אז ניצלה את המחאה נגד הסכמי אוסלו כדי להשיג תשעה מנדטים, לא קיבלה מעולם יותר משישה. בלית ברירה, התמזגה בסופו של דבר עם האיחוד הלאומי, ובמסגרתו יש לה כיום שלושה מנדטים בלבד – שריד קטן ממפלגה גדולה.

כשחושבים על כך, מרצ נמצאת כיום במצב דומה. ב-‏1992 התמודדה לראשונה המפלגה הזו כמסגרת גג של שלוש מפלגות קטנות (רצ, מפ''ם ושינוי) ומכוח מצרפי של עשרה מנדטים הוסיפה לעצמה עשרים אחוז והגיעה לתריסר. בראש מרצ עמדה אז שולמית אלוני, שבדיעבד זכתה להיות היחידה שהביאה איתה ערך מוסף אלקטוראלי במובן זה שסך המצביעים למפלגה היה יותר מסכום חלקיה המקוריים. גם מרצ לא שבה מאז אל כוחה המקורי ולכל היותר זכתה בעשרה מנדטים. בשתי מערכות הבחירות האחרונות ירד כוחה לחמישה. וגם בהקשר שלה יש מי שמשמיע כבר ספקולציות כאלה ואחרות על איחוד צפוי עם מפלגה העבודה או עם רסיסים אחרים מהמרכז-שמאל.

יו''ר מרצ, חיים (ג'ומס) אורון, הוא מהפוליטיקאים הבודדים אצלנו שנהנים ממוניטין אישי חיובי. בפוליטיקה הישראלית של ראשית המאה ה-‏21, זו שמכפיפה את כללי ההתנהגות שלה לדרישות בעלי הבאסטות בשוק מחנה יהודה ולתאוותיהם של כתבים ועורכים בעיתונים שמצהיבים מיום ליום, זה נדיר למדי. חברי כנסת נחשבים בדרך כלל למושחתים, לטיפשים או לשני הדברים גם יחד, במינונים משתנים. ג'ומס – וזה מוסכם גם על מתנגדיו – אינו שייך לאף אחד משני הסוגים הללו. הוא אינטליגנטי, רהוט, בעל אידיאולוגיה מגובשת ומקובל גם כאדם הגון. מאלה שלא שומעים עליהם שקיבלו תרומות מאוליגרכים מפוקפקים או שעשו סיבוב על עסקת נדל''ן שהכניסה לחשבונם האישי כמה מאות אלפי דולרים.

בפני ג'ומס עומד אתגר עצום. כל מה שיקבל מעבר לחמשת המנדטים שיש למפלגתו כיום ייחשב לבונוס. יחד עם זאת, גם אם ישיש את השמונה-תשעה שלהם הוא מייחל, תמיד יהיה מי שיזכור בגעגועים את תריסר המנדטים של אלוני ואת העשרה של שריד. הוא חי בתחושה שהשמאל הציוני האמיתי מיוצג על ידי מפלגתו שלו. הוא מסרב להגדיר את המפלגה הזו כנושאת דגל בודד. הוא לא רוצה להיות שינוי האנטי-חרדית או הגימלאים שאין להם תפיסת עולם אחידה ברמה המדינית. מבחינתו, מרצ היא הכול חוץ ממפלגת נישה. מצד שני, הרבגוניות הנושאית שלה אינה מתגמלת במישור האלקטוראלי. ''מצפים ממרצ להיות המפלגה הגדולה ביותר אבל נותנים לה כוח של מפלגה קטנה'', הפטיר באכזבה בלתי-מסותרת במפגש שקיים לאחרונה עם תריסר בלוגרים.

- ''יש לך משימה בלתי אפשרית'', אמרתי לו בתחילת אותו מפגש במשרדי 'תפוז', ''מרצ לא מצליחה להתאושש מהירידה הזו לאורך זמן. העבודה, שינוי והגימלאים – מפלגות שיש להן אלמנטים אידיאולוגיים קרובים למרצ- מוסיפות להתפורר, אבל בוחריהן אינם עוברים למרצ דווקא. איך אתה מתכוון להתמודד עם זה?''

- ''בסקרים'', אמר ג'ומס, ''אנחנו מקבלים שישה עד תשעה מנדטים. אני לא בא למכור לכם עכשיו שיש לי תשעה מנדטים כי כרגע הם אינם. עכשיו בוא נעשה את החשבון. כשלמרצ היו 12 מנדטים לעבודה היו 44. במגרש הזה לא היו מפלגות אחרות. זה עבד כי רבין שידר מסר שהוא ימינה ממפלגת העבודה ושולה אלוני שידרה מסר שהוא שמאלה ממרצ ובתווך היו הרבה מאוד בוחרים שיכלו למצוא את הנישה שלהם. היום תמונת המרכז-שמאל הרבה יותר מורכבת וכל התעלמות ממנה תקשה עלינו לנתח את המציאות. אני מתקשה לכלול את קדימה ושינוי במרכז, אבל הן שם. אם מצרפים אליהן את העבודה ומרצ וגם את הגימלאים מקבלים 55-60 מנדטים. . מתוך כל אלה, למעלה מעשרים מנדטים לא נמצאים בכיס של אף אחד. לאלה אפשר לצרף עוד הרבה מאוד מצביעים שבבחירות האחרונות לא הצביעו ובמקום זה הלכו לים. החלק של המרכז-שמאל בציבור הזה גבוה יותר מאשר בכלל האוכלוסייה. המאפיין העיקרי של הציבור הזה הוא שאין לו נאמנות למפלגה אחת. היום יש לא מעט בני ארבעים פלוס שהשתתפו בהמון מערכות בחירות אבל לא הצביעו עבור אותה מפלגה פעמיים. זה הקהל שאליו אנחנו מדברים''.

- ''ומה אם כאלה שנמצאים משמאל למרצ?'' שאלתי, ''אותם אתה לא רוצה להביא אליך?''

הודה בכישלון הטריידיוניוניזם כנישה אלקטוראלית. עמיר פרץ (מקור תמונה 2).

- ''הצבעתם של האנשים שמשמאל למרצ אינה חשובה'', השיב, ''עושים הרבה רעש מכל זה, אבל רק שלושת אלפים יהודים מצביעים לחד''ש. הם נשמעים בתקשורת כאילו יש מספר גדול יותר, אבל זה המספר. נכון, יש ביניהם אנשים רציניים ומשפיעים. אבל בשורה התחתונה אלה שלושת אלפים איש בלבד''.









דינאמיקת המפגש בין אורון לבין תריסר הבלוגרים שהתכנסו בחדר הישיבות הקטן ברמת גן הייתה אופיינית לקבוצה בלתי-הומוגנית. חלק מהנוכחים הגיעו כדי לראיין אותו בהנחה שאינטראקציה כזו עדיפה על פני ביצוע קופי אנד פייסט מטקסטים שמתפרסמים באתרי החדשות והלמידה מכלי ראשון עדיפה; אחרים באו לשמוע מה יש לו לומר, כלומר גזרו על עצמם שתיקה במרבית הזמן בהנחה שהם באים כתלמידים להרצאה שנושא פרופסור באוניברסיטה; ואילו המשתייכים לקבוצה השלישית הגיעו כדי למחות נגד מה שראו ככשלים של מרצ בכלל ושל אורון בפרט - וכאלה היו גם משמאל וגם מימין.

אורון התמודד עם זה היטב. הוא ענה ישירות לשאלות, מבלי לבצע עיקופים מילוליים מסובכים או לתקוע את האמירה שעליה החליט מראש בכל מחיר בסגנון אריאל שרון (לא כולל מגעיו עם ברגותי, בהם נגע בשני משפטים בדיוק). הוא נמנע מפיזור אותן פראזות בומבאסטיות האופייניות כל כך למנהיגי מפלגות גדולות. הוא לא נמנע מהודאה באי-הצלחת מפלגתו לחדור אל קהלים מסוימים (כרגיל – תושבי עיירות הפיתוח, יוצאי עדות המזרח והאוכלוסייה היהודית הענייה). הוא מודע לכך שגם אם יתמקד, כעצתה של אחת הבלוגריות, בתחום הסוציו-אקונומי, לא יצליח להיפטר מהתדמית ארוכת השנים של מפלגתו כזו המקדשת מדיניות פייסנית כלפי הפלסטינים בכל מחיר. ''גם אם לא אזכיר את המילה 'פלסטינים' במשך שנה שלמה הרי שברגע שאעבור ברחוב ומישהו יזהה אותי הוא יקרא לעברי 'אוהב ערבים', נכון?'' שאל רטורית.

הנוכחים הנהנו בהסכמה.

- ''מרצ שילמה שני מחירים דרמטיים במישור האלקטוראלי'', אמר בהתייחסו לנפילה לייצוג של חמישה מנדטים בלבד, ''בבחירות של 2003 ו-‏2006 היא שילמה את מחיר האינתיפאדה השנייה. מרצ גם שילמה ב-‏2003 את מחיר המיתון. אלה שהצביעו לשינוי אמרו לעצמם שסוף סוף יש מי שיתקוטט עם החרדים על הכספים הייחודיים שלהם. זה היה חיבור של ההסתייגות ממרצ בנושא המדיני ובנושא החברתי''.

אחת הנוכחות שבה והתעקשה שעל מרצ ''להילחם בקפיטליזם'', לאסור על הפרטות ובכלל - להשקיע אנרגיה רק בתחום הסוציאלי. ג'ומס הבין שהיא לא קלטה – או לא רצתה לקלוט – את המסר שניסה להעביר קודם לכן. ''למרצ אין אופציה להיות מפלגה שתעסוק רק בנושא אחד'', הסביר בסבלנות, ''אני רוצה לחזק את הפרופיל החברתי ואת העיסוק בתחומים כמו זכויות האדם, זכויות האישה, זכויות הילד. לעמיר פרץ, למשל, הייתה אופציה של מפלגת נישה. הוא הקים מפלגה חברתית, 'עם אחד', לא דיבר בכלל על פלסטינים אלא רק על זכויות עובדים, קיבל תמיכה אדירה ממנגנון ההסתדרות – וכל זה נגמר בשלושה מנדטים. מספר שתיים שלו היה דוד טל. תאמינו לי שאני מכיר את דוד טל, והוא לא בדיוק השמאל של ש''ס. זה נכשל. עמיר פרץ בעצמו כבר הבין מזמן שאין מקום למפלגה טרייד-יוניוניסטית בוטה שכזו. ישבתי איתו שעות והוא עצמו אמר לי שזה לא הולך''.

- ''אני לא מזהה שמאל חברתי בכנסת'', המשיך, ''בעולם שמאל זה מי שיותר קרוב לקארל מארקס. בארץ השמאל הוא מי שיותר קרוב ליאסר ערפאת. שמאל אמיתי הוא זה שסגר את פאריס בגלל פנסיה או שיתק ערים אחרות בגלל העלאת מחירי הלחם. בארץ לא מצליחים להוציא את הציבור למחאה ברחובות על הנושאים האלה. מצד שני, אני לא בא בטענות כלפי אף אחד, כי הציבור הזה נאבק כדי לשרוד, מוטרד מהביטחון האישי ואין לו זמן לצאת להפגנות''.

המודל שלו, וזה סיפור ישן, הוא מדינות סקנדינביה. במדינות אלה, כדאי להזכיר, המיסוי הוא מן הגבוהים בעולם. לעומת זאת, גם פערי השכר נמוכים, החינוך ברמה גבוהה, שרותי הבריאות טובים בהרבה מהממוצע, חופשת הלידה ארוכה במיוחד וקיצבאות הזקנה אינן מביישות את מקבליהן. ''אני רוצה להישמע בהקשר הזה קצת שמרני'', אמר, ''(מדינות רווחה כמו) שוודיה, דנמרק ונורבגיה נראות כפי שהן נראות כי לאורך זמן היו שם כוחות חברתיים שלא רצו חברה שיהיו בה פערים גדולים בחינוך ובשכר. אין ויכוח שהיום סוציאליסט – ואני סוציאליסט – הוא בעד משק מתוכנן. כיום השוק הוא גלובאלי והכוחות השונים הפועלים בו אינם נשלטים על ידי מוקד אחד. בקצה השני של הספקטרום קיימת הדעה שאם נותנים למנגנון השוק לפעול מבלי להתמודד עם האינרציה שלו מקבלים תופעות חברתיות שאני לא רוצה שיהיו כאן. רמת ההתערבות של המדינה בכלכלה היא זו שקובעת איך ייראה המשק – כמו שוודיה, כמו פורטוגל או כמו ארצות הברית''.

אלטרנטיבה לחמאס? מרואן ברגותי נעצר על ידי חיילי ''דובדבן'' באפריל 2002 (מקור תמונה 3).

הוא חי בשלום עם חוק ביטוח הבריאות הממלכתי, שלצד חיים רמון היה אחד ממקדמיו העיקריים. הבעייה המרכזית שהוא רואה אינה בחוק עצמו אלא בכך שבמשך השנים הועברו יותר ויותר שירותים ותרופות מהביטוח הבסיסי לביטוח המשלים, היקר יותר. אבל מבחינתו החוק הזה הוא שיקוף מדויק של הסוציאליזם בו הוא דוגל. ''בעבר 76 אחוזים ממימון שירותי קופות החולים יצא מתקציב המדינה'', אמר, ''היתר, 24 אחוזים, בא מהציבור. היום זה 62 אחוז מכספי המדינה ו-‏38 אחוז מהציבור. הדלתא (כלומר ההפרש, א.ק.) הזו של ארבעה עשר אחוזים אינה מתחלקת באופן שווה. העשירים משלמים יותר. הבעיה היא שמאז שחוקק חוק הבריאות הנוכחי יש פעולה מכוונת, שאני נאבק בה, שמטרתה לכרסם בחוק הזה. למשל, כמה כסף משלמים עבור תרופה. בחוק הראשוני נקבע שבכלל לא יגבו תשלום. אחר כך דובר על סכומים סמליים. היום יש נתונים של מכון ברוקדייל שבמגזרים מסוימים כרבע מהאנשים אינם מממשים את הרצפט שהרופא נתן להם משום שהוא יקר מדי ואין להם כסף''.

הוא הביא דוגמאות נוספות. ''שיעורי הבטחת ההכנסה בארץ הם מהנמוכים בעולם'', חרץ, ''אנחנו פועלים נגד הפרטה של בתי חולים, של בתי סוהר. זה פרקסיס סוציאליסטי שלפיו אתה יכול לבחון איפה אתה עומד מבחינה ערכית''.

אחד הנוכחים, בלוגר שהגדיר עצמו כנציג הימין, הטיח בו שאינו מצליח לחדור אל המעוזים המאכלסים את אותם תושבים שדווקא למענם מתיימרת מרצ לפעול. אותו בלוגר עורר גלי צחוק כשבאותה נשימה אף טען שאורון לא עשה דבר למען מפוני חבל עזה – גלי צחוק שנבע מכך שאין אדם המזוהה יותר ממנו עם המאבק להגדלת הפיצויים למפונים. גם אורון הצטרף לצוחקים. ''אני מקבל את הטענה שלך'', הרצין ופנה אל האיש, ''נכון, אנחנו לא מקבלים תמיכה בעיירות הפיתוח. אני עובד בשביל התושבים האלה באופן אפלטוני, בלי תמורה. תראה מה קרה בשדרות. אלי מויאל אמר שביבי הרג את מערכת החינוך שם, ולמרות זאת קיבלנו שם בבחירות שניים וחצי אחוזים ואילו הליכוד קיבל יותר מארבעים אחוז. קח את מוטי אביצרור, שהיה ראש עיריית ירוחם. למרות שהוא מהליכוד ואני ממרצ, הוא אמר שאין מישהו שעזר לירוחם יותר מאיתנו. אז נכון, אני יודע שזה לא יביא לנו מנדטים. ואתה יודע מה? אני אמשיך לפעול בשבילם''.









אם יערכו היום סקר בשאלה מי ממנהיגי המרכז-שמאל מתאים יותר מבחינת תכונותיו האישיות לעמוד בראשות הממשלה, כנראה שאורון לא יתפוס את המקום האחרון. נהפוך הוא. הבעיה שלו היא שהמפלגה בראשה הוא עומד נתפסת כתנועת שוליים שעברה מאחוריה ושבתשעה מתוך עשרה מקרים היא תישאר באופוזיציה, ללא קשר לתוצאה שתשיג בבחירות.

וזו אולי הטרגדיה של הפוליטיקה הישראלית: כשכבר פועלים בה אנשים המיישמים נורמות אישיות ומחויבות ערכית ברמה גבוהה, הם נתפסים ככאלה שאין כל סיבה להצביע עבורם. ככאלה שלא יגיעו לעולם למשרה הרמה מכולן. ככאלה שממילא יהיו הסרח העודף הקואליציוני של מפלגה גדולה כזו או אחרת. ככאלה שילוו בביקורת את מעשיו של ראש ממשלה תחמן כלשהו אבל לעולם לא יצליחו להתעלות למדרגת ערמומיותו הפוליטית. בעולם המושגים והערכים הזה, שהריקבון המוסרי הולך ופושט בו, הבוחר לא יתגמל את הישרים בשל יושרם משום שהוא מניח שליושר אישי אין כל רלוונטיות אלקטוראלית.

ולא, אני לא יודע לומר לכם אם חיים אורון מייצג את הטרגדיה הזו. אולי משום שטרם תמה משימתו הפוליטית. אולי משום שהוא יצליח לחולל את הנס ולהגדיל את מספר המנדטים של מפלגתו באופן שיוכל לייצר אלטרנטיבה רעיונית משמעותית מכיוון השמאל הציוני. אולי משום שלא הייתי רוצה לראות אותו כדמות טראגית. אולי משום שללא קשר לעמדותיי ולשאלה לאיזו מפלגה אצביע בבחירות הקרובות, אני מאמין שכמו שאין לנו יותר מדי בני בגינים ואמנון רובינשטיינים, כך גם איננו משופעים ביותר מדי חיים אורונים. ואת אלה שיש צריך לשמור בכנסת.






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
לא הוא האיש   רועי   יום ג', 27/05/2008 שעה 15:12   [הצג]
מרצ ואני   שיר-דמע   יום ג', 27/05/2008 שעה 16:59   [הצג]
איש ראוי   דניאלה   יום ג', 27/05/2008 שעה 20:35   [הצג]
מדוע מר''צ איבדה מכוחה בעיקבות האינטיפאדה האחרונה?   ויליאם גאן   יום ג', 27/05/2008 שעה 22:13   [הצג]
יש מתח בין ציבור המצביעים לאידאולוגיה   שמאלני   יום ד', 28/05/2008 שעה 12:48   [הצג]
למרות שחשבתי לא להצביע   רות   שבת, 31/05/2008 שעה 6:29   [הצג]
ג'ומס   חנוך גיסר   יום ג', 03/06/2008 שעה 9:26   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©