עלייתו והתפוגגותו של אלכסנדר אהרונסון
שבת, 17/05/2008 שעה 20:00
אהרן אהרונסון, מנהיג רשת הריגול ניל''י ואחד הבוטניקאים המבטיחים של ראשית המאה העשרים, הוא דמות מוכרת ביותר. אחותו, שרה אהרונסון, הפכה למיתוס ארצישראלי מייד לאחר ששלחה יד בנפשה וסיפורה הונצח בתודעתם של מיליוני ילדים בישראל ברומן העלילתי שכתבה דבורה עומר ''שרה גיבורת ניל''י''. אלא שהכריזמטי ביותר בין ששת בני אהרונסון שהגיעו לבגרות היה דווקא אלכסנדר אהרונסון, שהיה מבוגר משרה בשנתיים. הוא היה גבר נלהב, רהוט, יפה תואר ובעל יכולות בלתי מבוטלות. בעשור של 1914-1924 הוא נטל חלק בהקמתה והפעלתה של ניל''י, התגייס לצבא הבריטי ושירת בו כקצין מודיעין מצטיין, הקים יחד עם איתמר בן אב''י את העיתון העברי ''דואר היום'' ועמד בראש ארגון בני המושבות ''בני בנימין''. ולמרות זאת, אולי בגלל ישיבתו הארוכה בחו''ל, הוא כמעט אלמוני בימינו.









בראשית שנות הארבעים סקרנה תופעה חדשה את העיתונות הארצישראלית: השבועון ''9 בערב'', אותו ערך העיתונאי אורי קיסרי, החל לפרסם טור קבוע בשם ''בגן המחשבות''. המדור הביא מדי פעים מספר אימרות והגיגים, אך את העניין והסקרנות הרבים יצרו לא הדברים עצמם כי אם מחברם, שהסתתר מאחורי הכינוי או הפסבדונים המוזר ''שלושה כוכבים ו-X''.

במשך שבועות וחודשים ניסו הכול לנחש מי עומד מאחורי החתימה המוזרה הזאת, אך לשווא.היו שניחשו כי מדובר בסופר ידוע; אחדים ידעו לספר כי הכותב הוא אחד מראשי היישוב, שבחר להביע את מחשבותיו בדרך מיוחדת זו. עורך השבועות מילא פיו מים, כשנשאל לזהות המחבר. וכך, שבוע אחר שבוע הופיעו הטורים. תוך שנה אחת יצאו לאור שלוש מהדורות של ''בגן המחשבות: מפנקסו של מסתכל'', מאת – כמובן – ''שלושה כוכבים ו-X''.

רק מאוחר יותר הוסר הלוט מעל המחבר העלום ונודע כי שלושה כוכבים ו-X הוא הפסבדונים של אלכסנדר אהרונסון, בן זכרון יעקב ואחיהם של אהרן ושרה אהרונסון, שהתפרסמו כל כך בפרשת ניל''י. כשנודע הדבר סברו רבים מקוראי הטור שלו כי שלושת הכוכבים שבפסבדונים רומזים לשלושת כוכבי דרגת הסרן, שאז נחשבה לעמדה צבאית שרק יהודים מעטים זוכים להגיע אליה.









אלכסנדר אהרונסון. צעיר, נאה, נלהב, כריזמטי. לאחר מלחמת העולם הראשונה נחשב בעיני בני המושבות כמנהיגם (מקור תמונה 1: הספר ''ניל''י - תולדותיה של העזה מדינית'').

אלכסנדר אהרונסון היה דמות בולטת מאוד בארץ במשך כעשור שנים, מערב מלחמת העולם הראשונה ועד אמצע שנות העשרים. הוא נולד ב-‏1888 וכבר מגיל צעיר בלט ביכולת ההנהגה שלו. בהשראת המחקר החקלאי והבוטאני של אחיו המפורסם אהרן, הוא נשלח לארצות-הברית ללמוד מהנעשה בעבודה בתחנות לניסיונות בזנים חקלאיים.בסוף 1913, לאחר ששב ארצה, הקים בזכרון יעקב את אגודת ''הגדעונים'', התאחדותם של בני המושבות, ועמד בראשה. היום זכורה האגודה בשל יריבותה ל''השומר'', אולם כיום נהוג להתייחס אליהם גם כמעין תנועת מחאה של בני המושבות שביקשו לשנות את המציאות ולשפרה, הצביעו על נקודות תורפה וביצעו פעולות שונות בעצמם, כשביקשו להיות לא רק דורשים אלא גם מקיימים. סיסמתם הייתה ''לשמור על הקיים, לבנות את החרב ולמלא את החסר למושבה בשביל שתהיה מושבה עברית הראויה לשמה''. הם שיקמו את בית העלמין בו נקברו מייסדי זכרון יעקב; חפרו ותיקנו תעלות מים במושבה; דאגו לעריכת חגיגות וקבלות פנים בצורה מסודרת יותר; הקימו 'ועד שלום' ליישוב סכסוכים ולהגשת עזרה הדדית בעבודה ובמקרי מחלה; נטלו על עצמם את האחריות לשמירה ואף יסדו בראשית 1914 קבוצת כיבוש על אדמות יק''א בשוני. כל אלה היו בעיניהם בגדר פתיחה לפעולה מקיפה שעיקרה גיבוש כוח ביטחוני וחינוך הדור הצעיר לתפקידי הגנה ופעילות ציבורית – הללו נקראו ''שמשונים''. בינם לבין ארגון השומר התגלע סכסוך חריף, ששורשיו היו נטועים בקרע בין צעירי האיכרים, בני משפחות העלייה הראשונה, לבין הפועלים אנשי העלייה השנייה. אלכסנדר עצמו פנה פעם אל אנשי תנועת הפועלים בקריאה ''לא להזות את האיכרים''. ''זיכרו כי בבית הקברות של המושבה קבורים מאות מבני משפחתם'', כתב במאמר בעיתון ''הפועל הצעיר'', ''ומחלתם לחטאיהם הקלים ואמרתם – נושיט-נא יד להם, כי חלוצים כמונו היו, סוללי דרכנו''. אלא שקריאתו הייתה כקול קורא במדבר והמצב לא השתפר במאום.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס אלכס אהרנסון לצבא הטורקי. ''יחד עם עשרים מחברי'', כתב לימים, ''התייצבתי בתחנת הגיוס בעכו. הסבירו לנו כי לאחר שירשמו את שמותינו ירשו לנו לחזור לבתינו כדי להצטייד בכסף, בבגדים ובמזון ואף להיפרד מעל משפחותינו. לתמהוננו, הוליכונו ל'חאן' וכלאו אותנו בחצר יחד עם כמה מאות ערבים מזוהמים...עם הנץ השחר נבחרו מבין הנאספים שלוש מאות (ביניהם ארבעה צעירים ממושבתנו ואני בתוכם) ונצטוו להיכון לדרך, לצפת, שבה נקבע מקום חנייתו של גדודנו...היה זה מצעד שנמשך ארבעה ימים...שמש תשרי קפחה על ראשינו בלי רחמים...אילו לפחות היינו מלובשים כהלכה, ואילו היו נעליים ראויות לרגלינו...הקצינים הטורקיים לא דאגו, בהתאום לרוח הפטליזם האופייני להם, לכל מזון. כל שאכלנו, קנינו בכספנו...בצפת העמידו לרשותנו מסגד עתיק ועזוב; על רצפת אבן חשופה, יחד עם ערב-רב צפוף עד אפס מקום, בילינו את הלילה הראשון כחייליו של הסולטן. עייפים מדי היינו מכדי להגיב על הזוהמה והתולעים הרוחשים סביבנו...המהלומה האחרונה נחתה על ראשי החיילים היהודים והנוצרים, כאשר בבוקר אחד נקראנו ואמרו לנו כי מעתה נשרת ב'טבור עמליה', משמע בגדודי העבודה. ברי היה, שצעד זה ננקט על מנת לקנות את לב המוסלמים...פירקו מעלינו את נשקנו ולקחו מאיתנו את מדי הצבא. לעולם לא אשכח את ההשפלה שהושפלנו באותו יום. אנו, שהיינו, ככלות הכל, החיילים הממושמעים המובחרים שבגדוד, הובלנו, כעדת אסירים, לעבודה – מריצות ומעדרים בידינו – וערבים מחייכים, רובים על שכמיהם, דוחקים אותנו. הוטל עלינו לסלול את הכביש בין צפת לטבריה...משש בבוקר עד שבע בערב עמלנו בפרך, ושעה אחת בלבד ניתנה למנוחת צהריים. כל עוד הייתה הפרוטה מצויה בכיסנו יכולנו להקל על עצמנו על ידי מתן שוחד למעבידינו; אך לבסוף אזל כספנו והיה עלינו לשאת את מעשי אכזריותם''.

אלכס הצליח איכשהו לשחד מספר קצינים וכך קנה את חירותו. אלא שהתיעוב שרחש לשליטים הטורקיים רק הלך וגבר. הוא התעמת בגלוי עם פאוזי ביי, מנהיג הכנופיות שפעלו באיזור זכרון יעקב ומי שהי אחראי על מרבית מעשי השוד, הסחיטה והאלימות בסביבתה. אלכס הצליח להתקבל לשיחה אצל ג'מאל פחה, מי ששימש כשר הצי וכמפקד הגייס הרביעי של הצבא העות'מאני, שהיה מופקד על השליטה בסוריה, לבנון וארץ ישראל. אלכס גולל באוזני ג'מאל פחה את מסכת פשעיו של פאוזי ביי והלה הבטיח לו לטפל בנגע הממאיר הזה. כעבור ימים מספר מינה ג'מאל פחה ועדת חקירה שגבתה עדויות מזעזעות על פשעיו השודד וחבורתו. אך עד מהרה התבר לג'מאל פחה כי לפאוזי ביי יש מהלכים רבי השפעה בחלונות הגבוהים: דודו הוא קאמיל פחה, מי זהיה הוואזיר הגדול בקושטא ואילו דודו השני הוא הוואלי של ביירות. עובדות אלה לא זוב בלבד שהביאו את ג'מאל פחה שלא להענישו אלא אף דירבנו אותו להעלותו ולמנותו כמפקד הראשי של ''חיל המתנדבים'' של מלחמת הקודש בשומרון. ממרום מעמדו החדש ביקש פאוזי ביי לנקום בצעיר היהודי על שהוציא את דיבתו רעה, ניסה להתנכל לו ושלח את סוכניו לארוב לו בדרכים.

בחיבורו ''With the Turks in Palestine'', תיאר אלכס עוד השתלשלות העניינים שהובילה אותו ואת אחיו להקמת ניל''י. את הקולר לחלק גדול מהצרות תלה בבהא-אל-דין, מי ששימש אז כקאימקם (המושל) של יפו. הלה נודע בקושטא כמומחה לעניין הציוני ונשלח לארץ ישראל במטרה לעקור מהשורש את השאיפות הציוניות להקמת מדינה עצמאית. כדי לשים קץ לשאיפות הציוניות ולערער את מעמדם של יהודי ארץ ישראל החליט בהא-אל-דין לפרק את היישוב היהודי מנשקו. יום אחד קרא אליו המפקד הצבאי של יפו, חסן ביי, את נציגי המושבות העבריות ביהודה ותבע מהם למסור את נשקם. כשטענו הללו שהנשק נועד להגנה מפני שודדים התרתח הקצין וצעק: ''מפני שודדים אגן אני עליכם ואת הנשק תנו לי מייד!''. הוא איים בהטלת עונשים כבדים אם יעמדו במרים. פתח תקוה נכנעה ראשונה ומסרה את כלי נשקה – והטורקים העבירו אותם מייד לידי הערבים. בפברואר 1915 הגיע מבצע פירוק היהודים מנשקם גם לזכרון יעקב.

''ידענו כי הצו לפירוק הנשק מבשר רע'', סיפר אלכסנדר בחיבורו, ''אמצעים דומים לאלה ננקטו לפני הטבח של האמרנים; חששנו כי גורל מעין זה הם מועידים גם לעמנו. כשיימסר הנשק...יאבד הסיכוי להתגונן מפני פרעות פתע. משום כך מיאנו ראשי המושבה למסור את נשקם...ערב אחד הופיע בביתנו קצין טורקי ועימו שלושים פרשים. הוא ציווה עלי ללכת אחריו אל המלון שבמושבה. שם הכניסני לאחד החדרים הפנימיים, וניגש ישר לעניין, בשאלו למקום מחבוא מחסן הנשק...כאשר סרבתי לגלות, התחיל לשדלני בדברים...לפתע, שלף אקדח וכיוון את לועו אל מול פני...עמדתי בסרובי, ורק אז הניחני ללכת לביתי...בשבת חזר אותו קצין ואסר שלושה מזקני המושבה, ואף אותי...כבלו את ידינו בשרשראות והוליכונו ברגל לבית הכלא, במרחק של יום הליכה...בו בלילה הילקונו בשוטים, הן ה'פאלקות'...אנחת-תפילותיהם של חברי הקשישים, שהגיעה לאוזני מבעד לקירות התא, סייעה בידי לשאת את יסורי''.

למרות העינויים לא גילו האסירים את מקום הנשק, ואז העמידו אותם הטורקים במבחן נוסף: ''הם הודיעו שיקחו כמה נערות מהמושבה ויביאון אל הקצינים, עד שיתגלה מחבוא הנשק'', הוסיף אכסנדר וסיפר, ''ידענו את משמעותו של איום זה. לא נותר לבני מושבתנו בלתי אם להוציא את הנשק ממחבואו ולמסרו לשלטונות''.









משהוקמה ניל''י, החליטו ראשיה, אהרן אהרונסון ואבשלום פיינברג, לשגר את אלכס למצרים כדי ליצור קשר עם הבריטים ולהקים את שיתוף הפעולה המודיעיני שאליו שאפו. הקרקע הייתה חמה מתחת לרגיו של אלכס, בשל רצונו לשל פאוזי ביי להיפרע ממנו על ניסיונו למסרו לידי השלטונות. הוא דיבר אנגלית שוטפת, אותה רכש כאשר בילה זמן מה כפקיד מחלקת החקלאות בוושינגטון, והיה מנוסה במגעים עם פקידי שלטון.

ניסיונותיו של אלכס לצאת מן הארץ ולהגיע מצרימה הם סאגה מרתקת בפני עצמה. הטורקים לא התירו לאזרחים עות'מאניים לצאת את הארץ לטריטוריה המצויה בשליטת מדינות אויב, ולפיכך היה עליו לנקוט בדרכים עוקפות. ביפו עגנה אז המשחתת האמריקנית ''טנסי'' ואלכס ידע כי זו עתידה להפליג לאלכסנדריה. הוא התגנב אליה בסירה, נטמע בקרב שאר הפליטים ונפגש עם קברניטה, קפטן דקר. אך כשהלה הבין שאלכס הוא נתין עות'מאני, סירב לקחתו עימו משום שהתחייב כלפי השלטונות הטורקיים שרק נתיני מדינות ניטראליות יועלו על ספינתו. אלכס חזר במפח נפש לזכרון יעקב. ב-‏8 ביולי 1915 עשה ניסיון נוסף: יחד עם אחותו רבקה הפליגו מביירות בספינת המלחמה האמריקנית ''דה מוין'', כשהם מצויידים בדרכונים ספרדיים שהיו שייכים לאחיהם שמואל ולאשתו מרי. ב-‏2 באוגוסט , אחרי עצירות ברודוס ובפיראוס, הגיעה ה''דה מוין'' לאלכסנדריה. אלא ששם התחיל מסע תלאות נוסף. השלטונות הבריטיים חשדו שדרכוניהם של השניים אינם אותנטיים. אלכס ביקש שיפגישו אותו לקצין מודיעין בריטי שבפניו יוכל לחשוף את זהותו האמיתית. אך פקידי המכס החליטו להחזיר את שניהם ליוון. בדרך מקרה הצליח אלכס לשדל סטודנט יהודי, שהפליג יחד עימם מביירות, למסור פתק לזלמן דוד לבונטין, מנהל אפ''ק (אנגלו פלסטיין קומפני, בנק ששימש כמוסד הפיננסי של היישוב היהודי אז) ששהה אז באלכסנדריה. הפתק נמסר לתעודתו, לבונטין פנה לדוד יודילוביץ, מנהל סניף ''כרמל מזרחי'' באלכסנדריה והלה התערב והצליח להביא את השלטונות להתיר להם לרדת מהספינה.

''בגן המחשבות (מפנקסו של מסתכל)''. ספר המבוסס על טוריו של אלכס אהרונסון בשבועון ''9 בערב''. המאמרים נחתמו תחת הפסבדונים ''שלושה כוכבים ו-X'' (מקור תמונה 2).

אלכס ניסה מספר פעמים להתקבל לראיון אצל המודיעין הבריטי, אך העלה חרס בידו. הוא החליט להסב אליו את שומת ליבה של המפקדה הבריטית בדרך אחרת. מ-‏11 באוגוסט עד 31 בו פירסם בעיתון המקומי בשפה האנגלית, ''אג'יפשן גאזט'', שורת מאמרים על המצב בארץ ישראל ובסוריה, בהם חשף ידיעות בשטח המדיני, הכלכלי והצבאי. המאמרים לא נחתמו בשמו והעורך רק ציין כי כותבם הוא ''תושב ידוע למדי בחיפה''. הטקסטים הצביעו על חולשת הצבא והמימשל העות'מאניים: כוחות הצבא בארץ ישראל דלילים למדי; לאורך רצועת החוף שבין עזה לביירות ממוקמות רק שלושים נקודות תצפית, עם עשרה עד חמישה-עשר אנשי צבא בכל נקודה. בעורף מרוכזים כ- 8000 איש: 1000 בחרושת הגוים, 1000 בנצרת, 3000 עם חמישה-עשר תותחים סמוך לעפולה, 1000 בדלית-אל-מחרקה ושפרעם, ועוד עמדות צבאיות קטנות יותר. צפונית מהארץ חונים כוחות ניכרים יותר, בבירות, בדמשק ובארם צובא, אך רמת כוננותם אינה גבוהה. ''הקצינים הטורקיים חזרו וטענו'', כתב אלכס, ''כי במקרה נחיתה של כוחות האויב, ינטוש הצבא הטורקי את עמדותיו לאורך החוף וייסוג לפנים הארץ''. הוא גם הצביע על הפגיעה הקשה בחקלאות ובמסחר שנגרמה כתוצאה ממכת הארבה, שהרסה את אסם התבואה של החורן והסיק מכך שלא ניתן לכלכל צבא רב בארץ ישראל. נוסף על כך קיים מחסור חמור בדלק, המורל בצבא הטורקי ירוד וחיילים רבים עורקים ממנו.

פרסומים אלה עשו את שלהם. ידיד יהודי הפגיש אותו עם מייג'ור ניוקומב מהמודיעין הבריטי. אלכס סיפר כי הוא וחבריו פועלים לשחרור ארץ ישראל ומבקשים לסייע למעצמות ההסכמה, ובריטניה בראשן, לכבוש את ארץ ישראל מידי הטורקים. אלא שניוקומב חשד במניעיו של אלכס. הלה נראה לו נלהב מדי, מה גם שלא ביקש כל תמורה כספית לשירות שהציע. ניוקומב היה מורגל במגע ומשא עם סוכנים ערבים והצלצול האירופי של השם אלכסנדר אהרונסון נשמע לו חשוד אף הוא. על אלה אפשר להוסיף את נטייתם הפרו-ערבית של אנשי הפקידות הבריטית הבכירה במצרים, שהכשירו את הקרקע למרד הערבי בטורקים והקימו את ''המשרד הערבי'' בקאהיר. הם ניסו לגשר בין שאיפות עמי הרב לבין האינטרסים של הקיסרות הבריטית והציונות לא עניינה אותם במיוחד. לא רק ניוקומב אלא גם קצינים אחרים – שהבולט שבהם היה תומאס אדוארד לורנס, שנודע לימים כ''לורנס איש ערב'' - כי הטורקים מאיימים על תעלת סואץ ועל מצרים ולכן יש להתקשר בדחיפות עם השריף חוסיין ממכה כדי לקומם שת שבטיו נגד קושטא. תפיסה זו לא התיישבה עם האינפורמציה שהביא אלכס, לפיה יש לראות את ארץ ישראל וסוריה כנקודת התורפה של העות'מאנים.

שליחותו של אלכסנדר נכשלה. לשיחתו עם ניוקומב לא היה המשך. לא זו בלבד, אלא שהמייג'ור הודיע לו כי הוא נחשב פרסונה נון גראטה והורה לו לצאת את מצרים לאלתר. ב-‏3 בספטמבר 1915 הפליגו אלכס ורבקה אהרונסון מפורט סעיד בדרכם לארצות הברית.

אבשלום פיינברג, שהגיע לאלכסנדריה שלושה ימים לאחר הפלגת אלכס ורבקה, הצליח להעביר לידי אלכס מכתב בו הורה לו על שליחותו הבאה, שנועדה לעקוף את המכשול שהציב אותו נוקומב ולהגיע לדרגות שלטוניות וצבאיות גבוהות בהרבה: ''יש להשיג, ששגרירויות אנגליה וצרפת בוושינגטון תמלצנה על אהרן סתר, דרך לונדון, למצרים. ראוי שיתמכו בי כאיש אימונים כאן. החשדות שמעוררים שמותינו הגרמניים ומוצאנו הטורקי יבוא אז עליהם קץ. ונוכל לשוחח כידידים''.









בשלוש השנים הבאות חי אלכסנדר בארצות הברית, והקדיש את זמנו ללימודים ולתעמולה למען ניל''י. בין השאר פרסם ביולי 1916 מאמר בכתב העת האמריקני החשוב Atlantic Monthly תחת הכותרת (שנוסחה בטורקית בכתיב אמריקני): ''חרבותינו אדומות, הסולטן!''. מאמר זה הוקיע את השלטון הטורקי ואהרן, שתכנן אותה עת לצאת מארץ ישראל, לשהות זמן מה בארצות הברית ולאחר מכן לעבור למצרים ולהתקשר שם עם הבריטים - חשש שפרסומו בשם אחיו ימנע ממנו לקבל אשרת יציאה מהארץ. אלא שחשש זה התבדה והאשרה שקיבל לא בוטלה.

שהותו המתמשכת של אלכס בארצות הברית עוררה נגדו לא מעט ביקורת, כולל בתוך ניל''י עצמה. בספטמבר 1917, בצירוף מקרים נדיר, עגנה הספינה בה נסע אהרן אהרונסון מפורט סעיד לאנגליה, בנמל מאלטה. על סיפון ספינה סמוכה הופתע אהרן לראות את דמותו של אחיו. שתי הספינות השתהו בנמל ולאחרים היה מעט זמן להשלים את חוסרי המידע בשיחה ארוכה. אהרן רצה לדעת מה עשה אלכס מאז יצא את הארץ ביולי 1915 כדי למצוא קשר אל המפקדה הבריטית, מדוע הפליג לארצות הברית ומה עשם שם במהלך אותן שנתיים.

עד כמה היה הלך רוחו של אהרן ביקורתי כלפי אחיו ניתן ללמוד ממכתב ששיגר לאלכס עם בואו ללונדון. ממכתב זה ניתן ללמוד שאהרן סבר כי אלכס נהנה מחיי רווחה באמריקה ושהוא מבקש לרכוש לעצמו פרסום ומוניטין באמצעות מאמריו. ''סבור אני כי אתה מחונן יותר ממני לבוא במגע עם החוגים שעמהם מנסה אני לבוא במגע ולמשכם אל העניינים...'', כתב אהרן לאחיו, ''אבל מה עשית בכישרונותיך המזהירים במהשך השנה האחרונה?אינני רואה אלא את אי-פעילותך ואת כישלונך במצרים (שהסיבות אינן ידועות לי)...תבין, כמה קצרה רוחי לקבל ממך דין וחשבון מפורטו, גלוי לב ונועז, כפי שראוי לך ולכולנו...במקרה ותוכניותינו תעלינה יפה אזדקק לך ולסם (שמואל אהרונסון, אחיהם של אהרן ואלכס, א.ק.) – סם במשרד בפורט סעיד ואתה כאן (כלומר באנגליה, א.ק.) או במצרים. אולם כלום רשאי אני לסמוך עליכם? התיאותו לוותר על חיי רווחה ונוחות בארצות הברית ולהחליפם בחיי מחסור וסכנות הכרוכות במפעלנו? אנא השיבו לי תשובה ברורה ומוחלטת...ועוד הסבר חייב אתה לי, מה ביקשתך להשיג בפרסומיך? אין לי חדשות מן הבית, אך יתכן שמאמריך ב'אטלנטיק מאנטלי' יעלו את חמת ג'מאל פחה נגדי, והלוואי שיסתפק בלקיחת נקם ממני בלבד. אכן, אמרנו שאסור לנו להירתע מפני החשש להסב לעריצינו מורת רוח...אולם המטרה צריכה לעלות בקנה אחד עם ההסתכנות. הבטוח אתה שלא הקרבת יתר על המידה כדי לזכות בכותרת ראשית מפוצצת?''

בני משפחת אהרונסון בתמונה קבוצתית. עומד, הבן הבכור: אהרן אהרנסון. מימין לשמאל: האב: אפרים פישל אהרנסון, חיים אברהם (בעלה של שרה אהרנסון), האחים: צבי אהרנסון, אלכסנדר אהרנסון. יושבות: האחיות שרה ורבקה אהרנסון/ אינו מופיע בצילום: שמואל (סם) אהרנסון, האח הנוסף. וכן נעדרת האם מלכה אהרנסון שכבר לא הייתה בחיים במועד הצילום. (מקור תמונה 3).

נקל לשער עד כמה הרתיח את אלכס מכתבו של אהרן. מכתב התשובה שלו מנוסח כספק התרסה ספק התגוננות: ''שהותנו כאן, באמריקה, לא הייתה בבחינת טיול הנאה. אני כשלעצמי נתנסיתי במאבק קשה על חיי. ידידינו היו שרויים בהלך רוח כזה שהניעוני לדחות בבוז כל הצעת עזרה מידם...שלושתנו (כלומר אלכסנדר, שמואל ורבקה, א.ק.) דמינו לציפורים בכלוב – חסרי ישע. מאמרי וספרי לא נכתבו מתוך רצון לזכות בתהילה אישית ובפרסומת. הרי תזכור כי בצאתי את הארץ האצת בי שאחולל את כל הרעש שאוכל כדי לפרסם ברבים את מצבנו בארץ. כשבאתי לכאן ביקשו ידידנו לכוף עלי שתיקה. החרשתי במשך שישה ירחים, למרות שכל חושי ושיקולי התקוממו נגד זה. לבסוף, בשים לב לתנאים הכלליים, החלטתי לצאת אל רשות הרבים. היה עלינו לגלות את עמדתנו בציבור. ידידנו הבריטיים לא נתנו בנו אמון; לצערנו, יהודי אמריקה ידועים היו כפרו-גרמנים, וכך חשבו גם את היישוב העברי בארץ ישראל; הוצרכנו להוכיח את נאמנותנו (כלומר, את הנאמנות למעצמות ההסכמה. א.ק.). ואף על פי שידעתי מהו המחיר שנצטרך לשלם בשל גילוי עמדה כזאת, שקלתי בדבר ומצאתי שראוי לנו להסתכן''.

אלכסנדר אהרונסון ניסה לערער את הלך הרוח הנייטרליסטי והפרו-גרמני בקרב יהדות אמריקה. הוא ביקש ליצור דעת קהל אנטי-גרמנית. חיבורו ''עם הטורקים בארץ ישראל, הותיר אחריו רושם רב. משרד החוץ הבריטי אף עשה בו שימוש לצורכי תעמולה. הספר תורגם לשש שפות, כולל לגרמנית, והופץ במדינות רבות. אלכס, שנחרד מטבח הארמנים על ידי הטורקים, סבר שניתן לכרות עם האמרנים ברית ארוכת שנים ואף כתב תזכיר שנשא את הכותרת ''למען ארמניה'', בו קרא למאבק משותף של שני העמים נגד המדינה העות'מאנית.

אלכסנדר ניסה לחזור מצרימה עוד לפני שקיבל באמצעות הדואר את מורת הרוח של אהרן מהיעדרותו. ב-‏2 במאי שמע על מותו של אבשלום פיינברג בסיני. עתה זירז את הליכי יציאתו. הוא הגיע לקנדה, עלה שם על ספינה שהפליגה עם מאות חיילים לאנגליה והגיע על סיפונה ללונדון. באנגליה נפגש עם אנשי משרד המלחמה והאיץ בהם לשגרו למצרים. בהסכמתם עלה על ספינה בריטית וכשזו עגנה במאלטה נפגש דרך מקרה עם אהרן. בשיחה בין השניים הסדירו הללו את כל אי-ההבנות שנגרמו בשל עיכובי הדואר, הצנזורה והמסעות בתקופת המלחמה. אהרן אף מסר לאחיו את יומנו כדי שהלה יוכל להתמצא בעזרתו טוב יותר עם הגיעו למצרים.

(אלכס אהרונסון נמנה על הבודדים שידעו את סוד היעלמו המסתורי של אבשלום פיינברג. מעטים בלבד ידעו על כך, משום שהיוודע הבשורה הייתה עלולה לעורר את חשדם של הטורקים לגבי הימצאותו של יהודי מחופש מחדרה בקווי החזי ולעורר שאלות על ריגול. יוסף לישנסקי, שיצא חי מאותו קרב נורא במדבר, סיפר על כך לאהרן ולשרה אהרונסון ולאיש ניל''י אחר שהיה מקורב אליו, דוד צלביץ. שרה סיפרה על כך לטובה גלברג, אף היא חברת ניל''י. באמצעות מתווך העביר אהרן את המידע הזה גם לרבקה ולאלכס בניו יורק. רבקה דיווחה זיכרונותיה שאלכס פרץ בבכי מר. בשנים שלאחר מכן עשה אלכס מאמצים לאתר את גופת אבשלום, אך העלה חרס בידו.)

ב-‏20 בספטמבר 1917 הגיע אלכס אהרונסון לפורט סעיד. הוא יצא מייד לקהיר ונכנס לנעליו של אהרן. הוא למד כי הקשר עם חוות הניסיונות בעתלית התרופף מאוד והיה מודאג מההשלכות. הקשר התבצע באמצעות ספינה שנהגה להגיע אל מול חופי עתלית ולהוריד שליח שהיה שוחה לחוף, נפגש עם חברי ניל''י, מקבל מידיהם את הידיעות הטריות ומעביר אליהם שאלות חדשות ממפעיליו. שבוע לפני הגעת אלכס לקהיר נלכד נעמן בלקינד שעה ששוטט באזור הדרום ובידיו ידיעות צבאיות. לטורקים התברר סופית שיהודים בארץ ישראל מפעילים רשת ריגול נגדם. המצוד אחרי אנשי ניל''י החל. ספינה בריטית פינתה את אשתו וילדיו של שמואל אהרונסון, אך נמנעה מפינוי כולל של אנשי ניל''י כדי שלא לעורר חשד. באותם לילות בהם החל אלכס בעבודתו האיר בשמיים ירח מלא והיה חשש שספינה נוספת שתצא לעתלית תתגלה על ידי הטורקים. אלכס חשש לגורל חברי ניל''י והפעיל לחץ ליטול את הסיכון הזה, אלא שאנשי המודיעין הבריטיים סירבו בכל תוקף. רק ב-‏12 באוקטובר יצאה הספינה לדרכה – אלא שהיה זה מאוחר מדי. מרבית אנשי ניל''י כבר נאסרו אז. שבוע קודם לכן התאבדה שרה אהרונסון בירית כדור אקדח אל תוך פיה, לאחר שחששה שלא תעמוד עוד בעינויי הטורקים. פעילות הרשת חוסלה הלכה למעשה.









אלכס הצטרף לכוחות הבריטיים שנלחמו בטורקים בארץ ישראל והועלה לדרגת סרן. הוא הגיע לבאר שבע מייד לאחר כיבושה בידי הצבא הבריטי והוטלו עליו תפקידי מודיעין, כולל בדיקת דרכי הנסיגה של הטורקים. הוא הפעיל סוכנים שהסתננו אל עורף קווי הטורקים והביאו ידיעות מהימנות. ב-‏7 בנובמבר 1917 נפלה עזה לידי הבריטים, במידה רבה תודות לעבודת המודיעין הנמרצת שלו.

אחרי שחרור דרום הארץ, בדצמבר 1917, פנה אלכס לקולונל וינדהם דידס, האיש שהיה ממונה על המודיעין הצבאי הבריטי במצרים, והציע לו להקים ''משרד יהודי'' שיקשר בין שלטונות הצבא לבין היישוב היהודי בארץ ישראל. כוונתו הייתה ליצור מסגרת-גג שתחתיה יוכלו המוסדות היהודיים האוטונומיים להתפתח ללא הפרעה. דידס העביר את הבקשה לאלנבי, זה אישר אותה מייד ובראש המשרד הועמד סרן מקרורי, קצין סקוטי משכיל שנמנה על ידידיו של אהרן במצרים.

משימת השיקום לא הייתה פשוטה. הארץ הייתה ריקה ומרוששת. מזון בסיסי כלחם הוכן מדורה בלבד. המושבות התרוקנו מבהמות עבודה, חיטה ושעורה חסרו אפילו לזריעה. המשרד היהודי הצליח לקבל מהצבא בהמות לחריש, חיטה ושעורה לזריעה ותרופות עבור בתי המרקחת. לעומת זאת, עסקני תל אביב התנגדו ליוזמה. אלכס נפגש עם מרדכי בן הלל הכהן, בצלאל יפה ואליהו ברלין והסביר להם כי מעתה קיימת כתובת בעזרתה יוכל היישוב לקבל גישה ישירה לשלטונות הכיבוש. אלא שהוא זכה לתגובה קרירה מאוד ולימים כתב בזיכרונותיו כי התרשם שלדעתם יש לדחות את היוזמה בשל מעורבותו של בן משפחת אהרונסון בכינונה. לבסוף הועבר מקרורי לתפקיד אחר, המשרד היהודי החל להידלדל וכשהגיע ועד הצירים הציוני ארצה, באפריל 1918, נסגר רשמית.

עיטור הצטיינות. אלכס אהרונסון (מסומן ב-X) כקצין מודיעין בריטי במהלך הפלישה של כוחות הוד מלכותו לארץ ישראל (מקור תמונה 4).

את תחושת התסכול העמוקה שפעפעה בו ביטא אלכס במכתב ששלח במרץ 1918 לאהרן. ''במשך חודשיים היינו (הכוונה לעצמו ולליובה שניאורסון, איש ניל''י שהיה עוזרו הנאמן במודיעין הבריטי ולאחר מכן בניסיונות לאושש את כלכלת הארץ, א.ק.) האנשים הבודדים ביותר בארץ ישראל. בעברנו ברחוב היו האנשים מפסיקים לדבר, תוך חשש שמא אנו 'מוסרים'. נקראנו 'מרגלים', 'נבזים', 'בוגדים'. חרם ממש הוטל עלינו. וקברות אהובינו עוד טריים...אהה, אהרן, יש רגעים כאשר אני מתחיל לשאול האם כל המשא הכבד היה כדאי, האם צדקנו, האם עודנו צודקים...לאשרי, האמונה שהפעילה את יקירינו חוזרת אלי, ואני מרחם על כל השוטים הללו''.

אלכס תמך באהרן כשזה נועץ בו בנוגע לתמיכה בוועד המתנדבים, גוף שניסה לקדם הקמת גדוד עברי. בין אלה שחתרו להקמתו היו גם מתנגדיהם החריפים של האהרונסונים, כמו משה סמילנסקי מרחובות. רחל ינאית, פעילה נוספת בנושא זה שעבדה פעם בחוותו של אהרן, פנתה אליו וביקשה את סיועו. למרות שחלק מדוחפי ההקמה התנגדו למעורבותם של אהרן ושל אלכס במגעים להקמתו, נרתם אלכס במלוא מרצו לתעמולה בין צעירי המושבות למען ההתגייסות לגדוד לכשיקום.

אלכס טרם סיים את ענייניו בצבא והיה עדיין עסוק, ראשו ורובו, במערכה נגד הטורקים. טרם ההתקפה הגדולה של ספטמבר 1918 נספח לגדוד פרשי המדבר וגייס סוכנים נוספים שהעבירו לידיו מידע על הצבא הטורקי. הוא הגיע לחדרה לפני הסיירים הראשונים ושם חיפש כמה מחבריו כדי לבקשם לסגת עם הטורקים ולשמש כמודיעים מעורפם. מחדרה שלח את ידידו יוסף דוידסקו לזכרון יעקב כדי לגייס שם כמה מעמיתיו לשעבר שהיו עימו ב''גדעונים'' ויפעלו למענו בהקשר זה. ב-‏20 בספטמבר 1918 נכנס אלכסנדר אהרונסון ברכיבה למושבת הולדתו, לתימהונם של בני המקום שלא ידעו את עלילותיו מאז עזב שלוש שנים קודם לכן. מזכרון יעקב שלח סוכנים לחיפה, עכו וצפת והללו דיווחו לו על המתרחש בעורף הצבא העות'מאני הנסוג. כעבור כמה שעות הבחין ברוכבי אופנוע מאוגדת הפרשים החמישית שמיהרו לחיפה. אלכס ידע כי זו טרם נפלה לידי הבריטים ועצר בעדם מלהמשיך בדרכם, וכך מנע את נפילתם בשבי. דוידסקו הדריך את יחידות הצבא הבריטי שפרצו לעמק יזרעאל דרך ואדי ערה.

ב- 16 בפברואר 1919 נערך הגדוד ה-‏40 של קלעי המלך, ששהה באותם ימים בחיפה, במסדר לקבל את פניו של מפקד כוחות הוד מלכותו במזרח התיכון, הגנרל אלנבי. הלה הגיע לסקור את הגדוד ולהעניק בנוכחותנו את אות השירות המצוין לסרן אלכסנדר אהרונסון על שירותו רב הערך במודיעין הבריטי. קצין קרא בשמו של אלכס לצעוד קדימה. גנרל אלנבי צעד לקראתו וקרא את המסמך הרשמי ממשרד המלחמה שהסביר על מה קיבל את העיטור: ''בעד התנהגות אמיצה ונועזת, ב-‏2 בספטמבר 1918, בחדירה לשורות האויב ועריכת תצפיות, שכתוצאה מהן נרכשה אינפורמציה שערכה הרב הוכח במבצעים שלאחר מכן''. כאשר חיבר את העיטור לחזהו של סרן אהרונסון, ניתנה פקודה להציג נשק וכל הגדוד הצדיע לכבודו של הסרן המעוטר.

אנשי ניל''י נודו בידי רבים מפרנסי היישוב. איש מהם לא מצא לנכון להגיע אל הטקס בו הוענק לאלכס אותו אות הצטיינות גבוה. ד''ר הלל יפה מחדרה אף כתב, יומיים לאחר שחרור זכרון יעקב, לוועד הצירים ומחה על ההוקרה שהעניקו לאלכס אהרונסון. '' לפני שנה נתגלתה שירות ריגול בזכרון יעקב ובחוות הניסיונות החקלאית שעורר משפט גדול...טרם נמחו כתמי הדם וטרם יבשו הדמעות. והנה, האישיות הראשונה הבאה לדבר בשם השלטונות האנגליים לתושבי זכרון הוא אחד מיוצרי הריגול. הבית היחיד שהוועדה הציונית מבקרת במושבה הוא הבית בו נרקמו מזימות הריגול...אני מוחה נגד הנהגתם של הציונים שלנו, אני מפנה את תשומת לבכם כי יסוד מדינת חלומותינו הוא מוסרי ואמצעיו טהורים. המרגלים קיבלו את תשלומיהם בכסף מלא. אל נחלוק להם את הכבוד הזה. הן ימצאו עוד מאות ואלפים ההולכים בעקבותיהם, המוכים בסנוורים למראה הצלחתם''.

סיפור בלתי-מחמיא על אלכס אהרונסון מביא הסופר איתי בחור, יליד זכרון יעקב. ''כשאיתן בלקינד, שנמלט מגזר דין מוות בדמשׂק, חזר לארץ, זימן אותו אלכסנדר לירושלים והציע לו עשׂרת אלפים פרנק בתנאי שיחתום על הצהרה שאין לו ולא יהיו לו תביעות כספיות נוספות נגד משפחת אהרונסון ונגד הממשלה הבריטית'', סיפר בחור, ''בלקינד השיב שערך את עבודת האיסוף למען היישוב היהודי לא בשביל משפחת אהרונסון או בשביל השלטון הבריטי; הוא נזקק נואשות לכסף לשיקום המשק (שנבזז על ידי תושבי ראשון־לציון בעת שהוא ומשפחתו ישבו בכלא דמשׂק), לקח את הכסף וחתם על ההצהרה''.

הסופר תושב זכרון יעקב הלל הלקין מביא בספרו ''מי רצח את פרל אפלבאום'' את סיפורו הכואב של הסכסוך בין משפחת אהרונסון לבין כמה משפחות אחרות בזכרון יעקב. פרל אפלבאום שבכותרת הספר היא אחת מארבע נשים שלהן ייחס אלכס אהרונסון בספרו ''שרה, שלהבת ניל''י'' שמחה לאיד מופגנת נוכח העינויים הקשים שעברה אחותו שרה בימים בהם צרו הטורקים על זכרון יעקב ולכדו בזה אחר זה את פעילי רשת הריגול. יש הטוענים כי אפלבאום ירקה בפרצופה של שרה המעונה בעת שזו הולכה על ידי שוביה ברחובות המושבה. לפי טענה אחרת ירקה בפרצופו של ניסן רוטמן, אחד מאנשי ניל''י וחברו הקרוב של אלכס. מכל מקום, אותה תקרית מכוערת הייתה הפתיח לקרוב למאשה שנות שנאה בין האהרונסונים לאפלבאומים. צאצאיה של פרל אפלבאום משוכנעים שאלכס אהרונסון עמד מאחורי ניסיונות התנקשות באביגדור אפלבאום, בעלה של פרל, ושהיה אחראי להרעלה שגרמה לפרל עצמה ללקות בדלקת קרום המוח ולמותה האיטי והמייסר.

(אנקדוטה נוספת שאינה מעידה על עידון יתר מצידו של אלכס מובאת בחיבורה של המשוררת ש. שפרה ''באחת'' על המשוררת אסתר ראב. לדבריה, סיפרה ראב שאחרי המלחמה, בעודה נערה, הגיע אלכס אהרונסון לתל אביב, ערך בה נשף גדול ובמהלך הנשף שפך חופן של שקדים קלויים אל תוך שמלתה - ושלח את ידו אל חיקה כדי לדלות משם כמה שקדים לאכילה. ''קמתי באחת וניערתי את השקדים הקלויים על הרצפה'', סיפרה ראב בכעס לשפרה.)

לזכרם. בול שיצא ב-‏1991 לזכר שרה אהרונסון, במלאת 100 שנה להולדתה. אלכס הנציח את דמותה בספרו ''שרה, שלהבת ניל''י) (מקור תמונה 5).

במאי 1919 נספה אהרן אהרונסון בתאונת מטוס בתעלת למאנש. שנה לאחר מכן יזם משרד המלחמה הבריטי הענקת סכום של עשרת אלפים לירות שטרלינג להקמת פרויקט שינציח את זכר אהרן. הכוונה הייתה לקומם את הריסות תחנת הניסיונות החקלאית בעתלית. הבריטים יצרו קשר עם אלכס והעבירו לידיו את הסכום. הלה החל בעבודות הכנה כמו איסוף העשבייה היקרה של אהרן, קיבוץ אלפי הכרכים של ספרייתו ושיקום האוספים המדעיים שהתפזרו בעקבות החיפושים שערך הצבא הטורקי בזכרון יעקב. החווה הייתה שקועה בחובות. אלכס ניהל משא ומתן עם נאמני החווה בארצות הברית על פירעונם תוך שהוא נמנע מדיווח על המענק הבריטי מחשש שמא ידרשו ממנו לשלם בכסף זה את החובות. ב-‏1926 הסתיים המשא ומתן ואלכס פנה לידידו הקרוב קולונל הרולד גריבון, מסר לו שלא השתמש עד כה בכספי המענק אלא רק בריבית וביקשו לפנות למשרד המלחמה כדי שזה ייתן פומבי למענק ההנצחה. ההנהגה הציונית הסתייגה עדיין מניל''י ולא רצתה להכיר בה ולהוקיר את פעילותה. אלכס סבר, אפוא, שבאמצעות הממשלה הבריטית יוכל להנציח את המחתרת ופועלה.

אלא שב-‏1926 כבר לא הייתה דעת הממשלה הבריטית נוחה מהפעולה שביצעה היא עצמה שש שנים קודם לכן. היא חששה שהפרסום על העברת המענק יעורר זעם אצל האוכלוסייה הערבית. באוגוסט 1929 הודיע סגן שר המלחמה הבריטי לאלכס כי משרדו החליט להקטין את המענק במחצית. בתגובה, החזיר אלכס את מלוא המענק למשרד המלחמה. ''אתם מבקשים ממני חמשת אלפים לירות, ואילו אני מחזיר לכם עשרת אלפים לירות, דמי המענק כולו'', כתב לסגן השר בתשובה, ''כך מרגיש אני כי האהובים עלי אינם חייבים לכם דבר וכי מעשיהם נשארו בגדר קורבן טהור של אהבה ואמונה. שכרם יינתן להם מאת האלוהים...הרשו נא לי לומר שאילו היה צורך לעשות את כל המעשה מחדש, בטוחני כי אהרן, משפחתו וחבריו היו בכל זאת חוזרים ונרתמים לשירות, כפי ששירתו בעבר, בשמחה ובכל לבבם. וכך היה עושה גם החתום מטה. בנאמנות, אלכס אהרונסון''.









אחרי מלחמת העולם הראשונה נטל אלכס חלק בשני פרויקטים משמעותיים נוספים. יחד עם איתמר בן אב''י ייסד את העיתון ''דואר היום'' ובמקביל הקים הסתדרות חדשה של בני מושבות שנשאה את השם ''בני בנימין''. הסתדרות זו, שסיסמתה דמתה מאוד לסיסמת ''הגדעונים'' – ''לשמור על הקיים, לבנות את החרב'' – ריכזה את בני המושבות שהיו מעוניינים להקים יישובים חדשים. '''בני בנימין''', קבע ד''ר דוד סיון במאמרו ''אמת על בני העלייה הראשונה'', ''התארגנה כדי לתת ביטוי לאינטרסים (הקבוצתיים) של בני הדור השני במושבות העלייה הראשונה. מהיום הראשון מלווה את 'בני בנימין' הסתירה שבין האידיאולוגיה הבלתי מתפשרת של יוזמה פרטית וחופשית לבין המאבק, שלא על בסיס היוזמה החופשית, על המקורות של העם היהודי''. חוץ מאלכס אהרונסון הובילו את הפעילות הזאת איתמר בן-אב''י, עובד בן עמ''י, ברוך ראב, גד מכנס, אבשלום פיין, איתן בלקינד ואחרים.

אלכס נבחר לנשיא התנועה החדשה. ''פה אחד החליטו באי-כח צעירי הכפרים כולם – אשר היו ברובם 'גדעוניהם' של האהרונסונים - להציע את אלכסנדר אהרונסון לנשיא'', סיפר על כך איתמר בן אב''י, ''ואנוכי נתבקשתי להיות סגן הנשיא... השפעתו של אלכס היתה גדולה מאוד על צעירי המושבות, וזמן-מה דומה היה באמת כי קם לנו מנהיג משלנו''

ההיכרות והמעורבות של אנשי קבוצת הפעילים היהודיים מארצות הברית בראשות השופט לואיס ברנדייס במימון הפעילות בתחנת הניסיונות של אהרון אהרונסון קירבו אותם אליו, אל אחיו אלכסנדר ואל איתמר בן אב''י. העובדה שגם אלכסנדר אהרונסון וגם איתמר בן-אב''י בילו תקופות ארוכות בזמן מלחמת העולם הראשונה בארצות הברית, בין השאר בגיוס כספים עבור הישוב העמיקו את הקשרים עם קבוצת ברנדייס. באותה תקופה נוצרו קשרים יותר אישיים עם אנשים מקבוצת ברנדייס, כמו השופט יוליאן מאק, נתן שטראוס, מרים פלז ועוד.

בגל ההתלהבות שלאחר הצהרת בלפור כבר קיבלו השנים הבטחות בדבר תרומות כספיות רציניות להתיישבות בישראל. כישוריו האישים של אלכסנדר ויכולת הנאום של בן אב''י עוררו את מרים פלז ונתן שטראוס לתרום מכספם להתיישבות חדשה של בני המושבות. זרז חשוב להתארגנות הועידה הראשונה של ''בני בנימין'' היה מכתב ממרים פלז בו היא בישרה על כוונתה לבוא ארצה לביקור בליווי יועצים. פלז הבטיחה בכתב שתעביר לידי ''בני בנימין'' חלק גדול מכספו של בעלה המנוח, יוסף פלז, בתנאי שהללו יקראו ליישוב הראשון שיקימו בשם ''יוספיה''. המכתב יצר תחושה בקרב ''בני בנימין'' שאם ידעו לקבל את פניה ולארחה כראוי היא אכן תתרום סכום כסף משמעותי מאד, אפילו במושגי הקרן הקיימת לישראל. לכן הוכנה לה קבלת פנים מפוארת בתחנת הרכבת בלוד, ומשתה בביתו של איתמר בן אב''י. לאחר המשתה, שבו נכח כמובן גם אלכס אהרונסון, התארחה מרים פלז בבית משפחת אהרונסון במשך כשבועיים.

אלכס אהרונסון ישב באותן שנים בניו יורק והיה, למעשה, בן זוגה של מרים פלז. הוא נחשב לאדם כריזמטי והיה נערץ על צעירי המושבות, אך נודע גם ככובש לבבות. ''היה לו קסם אישי חזק עד כדי כך שלגברים היה קשה שלא להיסחף אחריו, שלא לדבר על נשים'', כתב סיון במאמרו, ''העובדה שמרים פלז היתה מבוגרת מאלכס ב-‏25 שנים לא החלישה את פעולתו של הקסם הזה. הקשר הרומנטי שלו איתה היה אחת הסיבות שהוא הרבה להיעדר מן הארץ במהלך השנים לפני ולאחר הועידה (הכוונה לוועידה השנייה של 'בני בנימין') בפתח תקווה''.

היעדרו המתמשך של אלכס מהארץ, כמו גם כמה פעולות בהן היה מעורב, החל לעורר התמרמרות בתנועה. ממקום מושבו בניו יורק מינה את מקורבו, איש ניל''י לשעבר ניסן רוטמן, למנהל רכישת הקרקעות שלעיהן הייתה אמורה לקום יוספיה. אלא שעד מהרה הצטברו עדויות שהראו כי אלכס מבקש, למעשה, להעביר את 74 אלף הדונמים שבהם התעניין, לא רחוק מחדרה, לרשות משפחת אהרונסון. בשל התנגדות חלק מהתושבים הערביים שישבו על הקרקע למכירתה נתקע העניין במשך זמן רב בביורוקרטיה משפטית מסורבלת. ''בני בנימין'' שקעה בצרות פיננסיות. מדי פעם שלח אלכס כסף לכיסוי ההוצאות, אך לא מעבר לכך. בקרב הפעילים נוצרה תחושה שהוא מנותק מהמציאות הארצישראלית ועושה כרצונו. בינתיים נודע שהמנהיג הנעדר הפסיד עשרות אלפי לירות שטרלינג מכספה של מרים פלז בעסקי תיאטרון בלונדון – עוד רמז כמה חשוב עבורו הארגון שהוא נשיאו. אפילו נשיא ההסתדרות הציונית, חיים ויצמן, נדרש לנושא ואומר בפגישה עם אנשי מרכז 'בני בנימין' ''שאין לארגון זכות לדרוש תמיכה כספית כאשר העומד בראשו יכול היה לממן בסכום הזה את פעולות ההתיישבות שלהם''.

גדוד פרשים עברי. כרוז שהפיץ אלכס אהרונסון לאחר שהתגייס לסיע ליוזמה להקמת גדוד פרשים עברי במסגרת הצבא הבריטי (מקור תמונה 6: הספר ''ניל''י - תולדותיה של העזה מדינית'').


בפברואר 1924 פירסם עיתון יהודי בקליבלנד טור שמחברו, דויד איידלסברג, טען כי אלכס נושא הרצאות אנטי-ציוניות, תהה מה הוא עושה בכספים שהוא אוסף בהרצאותיו לטובת העניין הציוני וסיכם באמירה ש''מה שאתה יכול לומר בלי שום צל של פקפוק הוא, שהנרגנים הערביים, האפנדים וכל שונאיה של התנועה הציונית לא יכלו למצוא להם בא כוח יותר טוב...''. הוועד המרכזי של ''בני בנימין'' דחה את ההאשמות הללו במאמר שפרסמו ראשיו ב''הארץ''.

זמן מה לאחר מכן ניתק איתמר בן אב''י את קשריו עם אלכס אהרונסון. קדם לניתוק זה ביקור שערך בן אב''י אצל אלכס בניו יורק ובו שמע מפיו (ומפיה של מרים פלז) על הכוונה להקים תנועה הומאנית חדשה ''שתירש את מקום הציונות המתה'' ולה יוקדש עיקר כספה של פלז. במאמר אינטרנטי העוסק בחייה של מרים פלז נאמר כי תנועה זו נועדה להביא את ערכיה ההומאניים של היהדות לעולם כולו. כך או אחרת, בן אב''י הסיק שאלכס נטש את הציונות. כמו כן סיפר שרמתו המוסרית של אלכס בהידרדרות, שהוא מבלה את זמנו בשעשועי מין מזדמנים עם קטינות (הלל הלקין חזר על הטענה הזו במאמר שפרסם העיתונאי ג'ונתן וילסון ב-‏2005 ב''ניו יורק טיימס'') ושהוא מושפע עמוקות מתפיסות נוצריות. הוא שב ארצה ודיווח על כך לחבריו במערכת ''דואר היום''. באוגוסט 1924 שיגר אלכס מכתב התפטרות מתפקידו כנשיא ''בני בנימין''. הקרע בין הצדדים אף החמיר כשבשנת 1926 התעוררה מחלוקת בארגון על השימוש באדמת חדרה ושאלת זכות הווטו של מרים פלז בהנהלת ''בני בנימין''. ראשי בני בנימין האשימו את אהרונסון כי בכוונותיו להשתלט על בנק בני בנימין ועל אדמת חדרה. פלז התערבה בסכסוך לטובת אהרונסון והבהירה כי זכותה לקבוע את מדיניות הבנק ולהכתיב את תנאיה. בעקבות הסכסוך פרשה פלז מהבנק ופנתה לממשלת המנדט בבקשה לחקור את מצבו.









ישיבתו הארוכה של אלכס אהרונסון בארצות הברית השכיחה אותו כמעט לחלוטין מהיישוב היהודי בארץ ישראל. הדיווחים על חייו באותה תקופה מקוטעים ודלילים מאוד. רק בראשית שנות הארבעים חדר שוב אל המציאות הארצישראלית, כשהחל לפרסם את ''בגן המחשבות'' שלו בעיתונו של קיסרי – מי ששימש בראשית דרכו ככתבו בפאריס של ''דואר היום''. במלחמת העולם השנייה התנדב שוב למודיעין הבריטי והיה קשור ישירות למשרד המלחמה בלונדון, קהיר וירושלים. רבים מראשי הקצונה הירבו לבוא אליו לדיונים לבית הוריו בזכרון יעקב, מאחר ששיתף פעולה צבאית איתם בין היתר בקשר עם פעולת השמדת הסכרים ב-‏1943 בגרמניה על ידי מתן מידע טכני רב ערך ומקומות תורפה שהיו בידו. בתקופת פעולות המחתרות בארץ היה יועץ ללח''י. הוא נפטר מהתקף לב, בניצה, צרפת 1948. מעבר למשפטים הספורים הללו לא מצאתי כמעט דבר על פעילותו באותה מלחמה. נאמר עליו שנטה להתבודדות, צרך לא מעט אלכוהול ונטה לכתות משיחיות, אך אין לי כל מידע נוסף על כך.

דומה כי הפרק השני של חיי אלכס אהרונסון לא סייע ביישוב המחלוקת הציבורית לגביו. אין כל ספק כי היה אדם כריזמטי (אולי התוסס והנלהב ביותר בין בני אהרונסון) וברוך כישרונות שיכול היה לתרום רבות בפעילות ציבורית לו בחר להמשיך בה. עזיבתו לארצות הברית ויחסיו הממושכים עם מרים פלז הביאו לניתוק גובר והולך מהיישוב ומהמתרחש בו. גם היום, קרוב למה שנה לאחר פרשת ניל''י ותשעים שנה בקירוב אחרי הקמת בני בנימין, כמעט שאין שמו מונצח בשום מקום. במוזיאון ניל''י, כמובן, יש לו לא מעט איזכורים, אבל שהותו בארצות הברית במשך חלק ניכר מהמלחמה הפכה אותו לאדם שמשקלו הסגולי בניל''י נחשב למשני למדי. מאידך גיסא, אין עוררין על היותו איש מודיעין מעולה והדבר הוכח לאחר מכן במהלך שירותו בצבא הבריטי. אלמלא שקע בשנות העשרים במעין חרגון חושים ציבורי, השתקע בחו''ל והתנתק אט-אט מ''בני בנימין'' יתכן והיה הופך לאיש ציבור ידוע באגף הליבראלי של המפה הפוליטית.








חלקים גדולים ממאמר זה מקורם בספר ניל''י - תולדותיה של העזה מדינית, שיצא בשנת 1961 בהוצאת שוקן בעריכתם של אליעזר ליבנה (עורך ראשי), ד''ר יוסף נדבה ויורם אפרתי. כמו כן צוטט בהרחבה מאמרו של ד''ר דוד סיון ''אמת על בני העלייה הראשונה'', שפורסם ביוני 2006 ב''פורום ארץ הצבי''.







[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
חסן ביי??   ע.   שבת, 17/05/2008 שעה 22:16   [הצג]   [6 תגובות]
ועוד שאלונת קטנטנה   ע.   שבת, 17/05/2008 שעה 23:21   [הצג]   [3 תגובות]
הסרט ''מיתה משונה''   michaly   שבת, 17/05/2008 שעה 23:32   [הצג]   [4 תגובות]
מ רתק   יגאל לביב   יום א', 18/05/2008 שעה 17:12   [הצג]   [2 תגובות]
תיקון עברית   אבן שושן   יום ב', 19/05/2008 שעה 23:16   [הצג]   [2 תגובות]
מאמר מאד מעניין   דוד סיון   יום ה', 22/05/2008 שעה 8:45   [הצג]   [4 תגובות]
(ללא כותרת)   דרור שניר   יום ה', 22/05/2008 שעה 19:55   [הצג]   [3 תגובות]
אם כבר מדברים על ניל''י   יהונתן   יום ו', 23/05/2008 שעה 13:18   [הצג]   [4 תגובות]
תיקון לצילום המשפחתי   מרב   יום א', 19/10/2008 שעה 10:55   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   אלמוני   יום ג', 12/05/2009 שעה 21:36   [הצג]
התמונה המשפחתית- אהרנסון   טויב ( אהרנסון ) מלי   יום ד', 03/06/2009 שעה 1:10   [הצג]
(ללא כותרת)   אריאל   יום ו', 23/07/2010 שעה 12:19   [הצג]   [3 תגובות]
צדק היסטורי - הנה הוא בא   מהגג   יום ב', 16/05/2011 שעה 19:01   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©