המרקיז שרצה יותר מדי
יום א', 20/04/2008 שעה 12:08
בסוף המאה התשע-עשרה הגיע לערבות הרחבות של טריטריית דקוטה אדם צעיר, נאה למדי, לבוש בגדים יקרים. מהקרון שבו שהה ירד בלוויית אישה צעירה ונאה, שניכר היה עליה כי גדלה במשפחה עשירה ומבוססת. היו אלה המרקיז אנטואן דה מורס ואשתו מדורה. הגבר הצרפתי והאישה הניו-יורקית הגיעו אל הספָר המערבי במטרה לבנות שם אימפריה כלכלית אדירה שתתבסס על גידול, אריזה ושיווק של בשר צאן ובקר. היה זה מיזם שאפתני במיוחד, שיתכן ואף היווה בסיס לתוכנית גרנדיוזית בהרבה שהגה המרקיז - השתלטות על צרפת והכתרתו שלו לקיסרה. זו הייתה גם ראשיתה של קריירה דחוסה וענפה שבה השתלבו גם הקמת מפלגה אנטישמית קולנית, דו-קרבןת שערורייתיים, ניסיון להקים מסילת ברזל שתגיע מחופי וייטנאם ועד מרכזה של סין ואפילו אנגלופוביה ששיאה מאמץ להקמת ברית אנטי-בריטית עם מוסלמי אפריקה. ולכל זה היה, איך לא, סוף אלים במיוחד.








בלב הבאדלאנדס מנומרות המינרלים הצבעוניים של צפון דקוטה ניצבת לה טירה. עשרים ושישה חדרים יש בה. היא משקיפה על נוף יפהפה שבמרכזו עיירה קטנה שבתיה עשויים עץ, מֵדוֹרָה (Medora) שמה. הטירה אינה עצומת ממדים ומרהיבת עין בסגנון המאפיין, דרך משל, את אחיותיה מעמק הלואר שבצרפת. אבל הסיפור העומד מאחוריה מרתק לא פחות.

המרקיז אנטואן אמדי מארי ונסאן אמאט מאנקה דה ואיומברוזה – זה היה השם הארוך שניתן לתינוק שהגיח אל העולם ב-‏14 ביוני 1858. הייתה זו שעה קשה בפאריס, שעה של חוסר ודאות פוליטית. כמה חודשים קודם לכן הוצא להורג פליצ'ה אורסיני, איטלקי שניסה להתנקש בחייו של הקיסר נפוליאון השלישי. האחרון חתר אותה שעה להחיות את ימי הזוהר של דודו המנוח, הלא הוא נפוליאון בונפרטה. הוא נחשב לליבראל והפיץ מנשרים ועלונים ששיבחו את הרפורמות החברתיות שיזם. הוא קידם במרץ את הפיתוח החקלאי והתעשייתי.

המרקיז דה מורס: יזם, פוליטיקאי, אנטישמי ובעל נטייה להסתבכות בדו-קרב (מקור תמונה 1)

המרקיז ביקש גם הוא אחר התהילה הנלווית לפריצות דרך מדיניות. הוא רקם תוכניות לסכל את התעצמותה של האימפריה הבריטית והטיף לסילוקם של היהודים מן החיים הפוליטיים בצרפת. יש שסברו שראה בהגשמתן של תוכניות אלה צעדים הכרחיים בחתירתו לתפקיד הקיסר בכבודו ובעצמו.

הוא גדל וחונך כאריסטוקרט, ועל כן למד עוד בגיל צעיר אנגלית, גרמנית ואיטלקית. לאחר שסיים בית ספר ישועי, הצטרף לאקדמיה הצבאית בסן סיר. לאחר מכן התגייס לצבא הצרפתי, אך פרש ממנו ב-‏1881, בדרגת ליוטננט (סגן), משועמם מהרגיעה צבאית ששררה אז בגבולות. האיש, שכבר התקרא אז המרקיז דה מורס, הפנה את תשומת ליבו לשוק המניות הספקולטיבי, עניין שעמד אז במוקד עניינם של צעירים ממוצא אריסטוקרטי. כרבים אחרים, הוא נחל הפסדים כבדים. לפי אומדנים שונים, איבד כמאה אלף דולר – סכום עתק באותם ימים – שאותם נאלץ לכסות מכספים שביקש מאביו.

באותם ימים בהם עסק בהשקעות פגש בנסיבות חברתיות כלשהן את מֵדוֹרָה פון הופמן, אשת חברה אמריקנית יפהפייה שביקרה אז בפאריס. השניים נישאו ב-‏15 בפברואר 1882. אביה של מֵדוֹרָה היה בנקאי עשיר מוול סטריט, לואיס פון הופמן, ומתנת החתונה שהעניק לביתו ולחתנה היה צ'ק בגובה שלושה מיליון דולר – סכום גבוה מוד גם כיום, קל וחומר לפני למעלה ממאה ועשרים שנה. לאחר ירח הדבש שלהם, עברו להתגורר בניו יורק, והמרקיז החל לעבוד כמנהל בכיר בבנק של חותנו.









הזוג הנאה ועתיר הממון חישמל את החוגים החברתיים בניו יורק. רעיונותיו הגרנדיוזיים של המרקיז משכו את לב אנשי הפיננסים של החוף המזרחי. עניין מיוחד עוררה תוכניתו לגדל בקר בהיקפים גדולים במערב, לשחוט אותו שם ולהעביר אותו ברכבת לשווקים הגדולים שבערי החוף. כך יוכלו בתי המלון בביסמארק ובפארגו שבצפון טריטוריית דקוטה לקנות בשר טרי המגיע מאתר קרוב יחסית במקום לקנות בני בקר שגודלו במונטנה, שונעו לשיקאגו ונשחטו ונארזו שם. כך ניתן יהיה גם לפתח את שווקי הבשר במזרח, משום שהעלויות תהיינה כמעט בהגדרה נמוכות בהרבה. העברת בשר בקר ברכבת הייתה זולה בארבעים אחוז מהעברת עדרי בקר חיים על פני המישורים הגדולים בואכה שיקאגו. יתר על כן, רבים מבני הבקר איבדו ממשקלם במהלך המסע הרגלי הארוך והקשה ופעמים רבות נשרט גופם וצולק מפגעי הדרך. יתרון נוסף של התוכנית היה שחסכה לא מעט מתווכים ולכן הפכה לרווחית יותר הן עבור החוואי הבקר והן עבור חברות הרכבות.

התלהבותם של המשקיעים מהפרויקט שיזם המרקיז הרקיעה שחקים. הבנקאות האפרורית נראתה פתאום מדכאת ומשעממת מול האתגרים שצפן בחובו המערב עצום הממדים. בשנת 1883 הגיעו המרקיז ומזכירו האישי אל המקום בו נפגשו נהר הליטל מיזורי ומסילת הברזל נורת'רן פאסיפיק. במקום שכנה אז עיירה קטנה שנקראה בשמו של הנהר, ליטל מיזורי. המרקיז גמר אומר בדעתו שמקום זה הוא הוא המתאים מכולם למימוש הפרויקט. הוא תכנן לבנות טירה בת עשרים ושישה חדרים על גדתו המערבית של הנהר ונתן לקהילה הקטנה את השם מֵדוֹרָה, כשמה של אשתו.

המרקיז העריץ את הנוף הפראי, הכמעט ירחי, שאפיין את הבאדלאנדס של צפון דקוטה. הנהר התחתר בגבעות, סחף עפר רב וחשף שכבות של מינראלים צבעוניים, באופן המזכיר מאוד את הנוף במכתשי הנגב בישראל. העצים המאובנים הרבים שנראן על הגבעות רק העצימו את הוד הקדומים שקרן מהן. כצייד נלהב, זיהה מייד את הפוטנציאל הגדול שהיה טמון במקום. עדרי כבשים הרריות שוטטו על שפת המים ובעמקים, מלחכים עשב ירוק וטרי. צבאים דילגו בין הצוקים ועל שיפועי המדרונות. שלא לדבר על הבונים הרבים שמצאו את בתיהם בין הפלגים. מבחינה עסקית טהורה, הרי שהמקום היה קרוב יותר למרכזי העסקים הגדולים של ארצות הברית מאשר מונטנה. הנהר היה מקור מים הכרחי ואילו העמקים הציעו שפע רב לעדרי הבקר העתידים לבוא. לשיטתו של המרקיז לא היה מקום טוב יותר לבנות בו את מרכז תעשיית הבשר שלו מאשר הצטלבות מסילת הברזל ונהר הליטל מיזורי.

הוא פתח בפעולה נמרצת. תוך שלושה חודשים היה כבר בעליהן של יותר אדמות מאשר כל חוואי אחר בסביבה. הוא הקים מפעל לאריזת נתחי בשר, רכש אלפי ראשי צאן ובקר והעסיק בוקרים ועובדים נוספים בחווה הגדולה שבנה.

כמה מהחוואים זעמו על פלישתו של הנוכרי שתיכנן להשתלט על הבאדלאנדס כולן. אחרי שהקים גדר סביב השטחים שרכש קומם הדבר חוואים נוספים, שעד אז ראו במרחבים אלה איזור מרעה גדול, משותף ובלתי מוגבל.גידור קרקע, מכל מקום, היה מנוגד למנהגי המקום. היו שראו זאת כניסיון לשלוט על כל מקורות המים. בין המשקים השונים החלו להתפשט ניחושים כאלה ואחרים על כוונותיו העתידיות של הצרפתי היהיר. אף אחד לא הבין לחלוטין מה בכוונתו לעשות, אבל היה ברור לחלוטין שמדובר בפרויקט עצום ממדים – ורבים מהם חששו שינסה להשתלט גם על חוותיהם שלהם.

הניחושים, הלחישות והרטינות הקולניות הפכו עד מהרה לעוינות גלויה. לימים סיפר המרקיז שניסו להתנקש בחייו בירייה שמונה עשרה פעמים. בידוע שבהם הגיב המרקיז בירי מנשקו שלו, מה שהביא לקיצם את חייו של צייד בפאלו בשם ויליאם לאפסי. היה זה שלושה חודשים בלבד לאחר שהגיע המרקיז אל הבאדלאנדס של צפון דקוטה. כמה שנים לאחר אותה תקרית הצהיר עו''ד אדוארד אלן, ששימש כסניגורו של המרקיז במשפט שהתנהל בעקבות מותו של לאפסי, שמה שעורר את חמתם של החוואים באותו מחוז של דקוטה, בילינגס שמו, היה הצבת הגדרות מסביב לשטח המרעה הגדול. החוואים שכרו שלושה אקדוחנים והורו להם להרתיע את הצרפתי שפלש לאדמותיהם עד שיבין בעצמו שאין טעם בהישארותו בסביבה ויעקור משם חזרה אל המקום שממנו בא.

לדברי אלן ארבו שלושת הרוצחים השכירים למרקיז כשהלה היה על הדרך. אבל הם לא העלו כלל בדעתם את המצפה להם. בידיהם היו רובים שיכלו לירות ללא טעינה מחדש של קליעים בקנה, בעוד שלמרקיז היה רובה שיכול היה לירות רק כדור אחד בכל פעם. ובכל זאת, עלה בידי המרקיז לקטול באותו קרב קצר אקדוחן אחד ושני סוסים. רגלו של אחד התוקפים נשברה. על השלישי התגבר המרקיז במו ידיו.

מדורה פון הופמן. נישואיה למרקיז הכניסו את הצרפתי הצעיר אל מעגלי ההשפעה הפיננסיים בחוף המזרחי (מקור תמונה 2).

גירסתו של המרקיז, לפחות כפי שסופרה במהלך משפטו, הייתה שונה מעט. הוא סיפר שהוא וידידו פראנק מילר הותקפו על ידי שלושה אקדוחנים בשם או'דונאלד, לאפסי ורויטר. לדבריו, באותם חילופי אש, שארכו לא יותר מחמש דקות, מצא לאפסי את מותו. יחד עם זאת, הוסיף, לא היה לו כל מושג אם הירייה שקטלה את לאפסי באה מרובהו שלו או שמא מכלי נשקו של מילר.

או'דונאלד, שהיה מנהיג החבורה, אמר שהוא בכלל לא יודע מה רוצים ממנו. הוא הכחיש לחלוטין את הטענה בדבר קשר להרתיע את המרקיז ולהביא לעזיבתו את האיזור. הוא וחבריו בכלל רכבו לתומם בערבה, דיברו על הא ועל דא – ולפתע הותקפו ביריות על ידי מישהו שבכלל לא הכירו. הירייה הראשונה שנורתה לעברו הביאה אותו לשמוט את רובהו שלו ואילו ירייה נוספת פגעה בירכו ואף הרגה את סוסו. אחר כך הוסיף שהוא ורויטר נסוגו, אך התוקפים הבלתי-מוכרים הוסיפו לירות בהם שוב ושוב. כשנשאל המרקיז בחקירה הנגדית אם אי פעם היה מעורב בהרג בני אדם, הודה שהתנסה בכך פעמיים, ואותם שני מקרים התחוללו במהלך דו-קרב שניהל בצרפת.

על אף שפסק הדין זיכה אותו לחלוטין מאשמת רצח, הותיר האירוע במרקיז את רישומו. כל העניין – שני שימועים, חקירה בפני חבר מושבעים ולבסוף המשפט עצמו – ארך למעלה משנתיים. במהלך אותם שנתיים נותק כמעט כליל מניהול עסקיו. אנשי הכספים מהחוף המזרחי גילו אי-נחת בולט מן המוניטין הגרועים שיצאו לאיש שאת עסקיו מימנו באותה להיטות שאיפיינה אותם בתחילת הדרך. בבאדלאנדס עצמם סערו הרוחות ועוינותם של המקומיים כלפי הזר שהרג אחד מהם, עצמם ובשרם, התגברה. לכל אלה יש להוסיף את עלותם הגבוהה של עורכי הדין ששכר המרקיז כדי לייצגו באותו משפט. הסך הכול לא היה מלבב במיוחד.

ובכל זאת עלה בידי המרקיז לבנות ולפתח את מרכז עסקיו במֵדוֹרָה. בשנת 1884 הביא למקום חמשת אלפים ראשי בקר וגזז את צמרן של 14 אלף כבשים. את הבשר שיגר ברכבות לשיקאגו ולבולטימור. הוא פתח קו מרכבות לדדווד במטרה להרוויח מנהירתם למקום של כורי זהב ששמעו על גילוי מרבציה העשירים של המתכת הצהובה בבלאק הילס. הוא ייסד את חברות קרונות הקרור נורת'רן פאסיפיק ונכנס לעסקי העברת דגי סלמון מפורטלנד שבאורגן היישר לניו יורק. הוא אפילו מימן את הוצאת העיתון של מֵדוֹרָה, The Badlands cowboy.

1884 הייתה שנה חשובה במיוחד בהיסטוריה של מֵדוֹרָה. בעיירה הומת הפעילות התגוררו עתה עמאתיים וחמישים תושבים והיו בה כמה בתי עסק, שלושה מלונות, כמה בתי מרזח, כנסייה ומפעל לייצור לבנים. ב-‏4 ביולי 1886 ציינה העיירה ביום חג את יציאתו של קרון הבשר הראשון ממֵדוֹרָה לניו יורק. המרקיז תיכנן את בשר הבקר הטרי לחנויות באזורי המגורים של ניו יורק, כולל לאותם תושבים אריסטוקרטיים שהתגוררו באזור ברודוויי.









אחד מהבולטים שבין שכניו של דה מורס בגבעות הללו של צפון דקוטה היה חוואי צעיר שמוצאו ממשפחה ניו-יורקית מפורסמת. מגדל בקר זה, טדי רוזוולט שמו, הגיע לגבעות כמה חודשים לאחר אותה תקרית מזוינת שבמהלכה מצא ריילי לאפסי את מותו מידי המרקיז. השניים שמרו על יחסים טובים ואף ביקרו איש בבית רעהו. אפס, במהלך משפט הרצח של לאפסי מומנו הוצאותיהם של כמה מעדי התביעה על ידי בנקאי בשם ג'ו פריס, שהיה מיודד מאוד גם עם רוזוולט. לרבים נראה הדבר כאילו רוזוולט הוא הכוח המניע מאחורי הבאתו לדין של המרקיז באשמת רצח. כמה מעיתוני הסביבה פרסמו דיווחים על עימותים בין רוזוולט למרקיז. אחד העיתונאים טען כי מקורה של אותה עוינות הוא באגו הגדול שבו ניחן כל אחד מהם – או, בלשונו, ''שני קרפדים ענקים בשלולית קטנה אחת''. ב-‏3 בספטמבר 1885 שיגר המרקיז – ששהה אז בבית המעצר שבביסמארק בהמתנה למשפטו – מכתב לרוזוולט בו שאל אותו אם מעשיו של פריס, כמו גם הפרסום על ההתכתשות בין רוזוולט למרקיז, הוא מעשה ידיו של רוזוולט. ''האם זה נעשה לפי הוראותיך?'' ביקש לדעת ווהסיף: ''חשבתי אותך לידידי. אם הינך אויבי, ברצוני לדעת זאת. ניתן תמיד להשיגני, כידוע לך, ובין ג'נטלמנים קל ליישב עניינים מסוג זה באופן ישיר''.

רוזוולט השיב לו כי הוא רוחש כלפיו חיבה ואינו אויבו. ''לו הייתי, הרי שהיית יודע זאת'', כתב, ''משום שאני אדם פתוח ומשום כך לא הייתי מבקשך לבקר בביתי ואף לא הייתי מבקר בביתך שלך''. רוזוולט הוסיף כי אינו חושש מהמשתמע ממילותיו האחרונות של המרקיז במכתבו (המרמזות כי בכוונתו להזמין את רוזוולט לדו-קרב): ''גם אני, כידוע לך, זמן תמיד, ומוכן תמיד ליטול אחריות לגבי כל דבר שאי-פעם אמרתי או עשיתי''.

חילופי המכתבים הללו חיסלו, ככל הידוע, את המתיחות בין השניים. למעט תקרית זו, היו יחסיהם טובים למדי.




-----




נשוב לעסקי בשר הבקר. בתחילה עלו המכירות היטב. ואולם, השיווק לחנויות שבאזורי המגורים לא עלה היטב: התברר כי לבעלי החנויות לא היו אמצעי קירור, ולפיכך יכלו לרכוש רק כמות קטנה של בשר מדי יום. הבשר התקבל היטב במסעדות שבהן סעדו אמידי העיר ושהפכו – לפחות לזמן מה – לאופנתיות למדי. זמן מה לאחר מכן שבו הסועדים והעדיפו את הבשר המשומר שאליו התרגלו מזה שנים. התוכנית לכבוש את שווקי ניו יורק ובולטימור נכשלה, אפוא.

מפעל הבשר של בני הזוג דה מורס במדורה. הפרויקט נכשל כעבור שנים אחדות (מקור תמונה 3).

גורלה של היוזמה החדשה נקבע גם על ידי גורם חדש בעולם העסקים. חברות הרכבות העניקו הנחות במחירי ההובלה לאורזי בשר בשיקאגו. התוצאה הייתה שסוחרי שיקאגו שרכשו את הבשר ממֵדוֹרָה יכלו למכור אותו במחירים זולים יותר בשווקים העירוניים הגדולים.

באותה תקופה גם הכיר המרקיז בכך שלעולם לא יוכל עוד להגיע לעמדה הנכספת של קיסר צרפת. לדברי פרקליטו אדוארד אלן תיכנן המרקיז לנצל את חוסר היציבות בחיי המדיניים של מולדתו, לבסס את יוזמת מֵדוֹרָה עתירת ההכנסות באופן שיהפוך את מיליוני הדולרים שהיו בחשבון הבנק שלו לסכום בן תשע ספרות (מיליארדים) - לאחר מכן יוכל לקחת עימו את העושר העצום הזה, לשוב לצרפת, לרכוש בעזרתו השפעה בחוגי הצבא והפוליטיקה ולהסתייע בהם כדי להפוך לקיסר צרפת. אפס, כישלונה היחסי של יוזמת מֵדוֹרָה אילץ אותו לוותר על שאיפה נעלה זו.









בשנת 1886 החליטו המרקיז ורעייתי לוותר סופית על עסקי בשר הבקר. כתחליף זמני, פיצו את עצמם במסע אקזוטי בנפאל שהתמקד בציד נמרים. לאחר מכן שבו בספינה לצרפת. במהלך אותה הפלגה תיכנן המרקיז את יוזמתו הבאה: הקמת מסילת ברזל שבשלב ראשון תוביל ממפרץ מטונקין (כיום בצפון וייטנאם) להייפונג ולאחר מכן תוארך עד שתגיע אל ליבה של סין ותחבר אותה אל דרכי הנמלים הגדולים ואל נתיבי הסחר הבינלאומיים. בצרפת גילו אנשי העסקים עניין רב בניצול הפוטנציאל הכלכלי שביחסי סחר מפותחים עם סין ותוכניתו החדשה עוררה עניין מיידי.

ההתלהבות מהפרויקט החדש שלו הייתה גבוהה כל כך שהוא עצמו נסחף והשקיע בה כמה אלפי דולרים מכספו הפרטי, בתקווה שצעד זה ידרבן את ממשלת צרפת להשקיע סכום משמעותי. ברם, ארנסט קונסטאנס, שר הפנים הצרפתי באותה תקופה, מנע את המימון שהמרקיז ציפה לו. המרקיז שב לצרפת והגיב בהתקפה חריפה על קונסטאנס. הוא טען כי קונסטאנס היהודי הוא גיס חמישי הזומם להרוס את ממשלת צרפת בעודו חבר בה. הוא רכש רשת עיתונים ובהם הביע עמדות סוציאליסטיות ותקף את הבריטים ואת היהודים, בהם ראה גורמים הבוחשים בכלכלה ובמשטר בצרפת ומנצלים את ענייה באופן מחפיר.

עמדותיו האנטישמיות החריפות של המרקיז הפכו אותו לדמות אטרקטיבית. אלפי חסידים נהרו אליו וראו בו את מנהיגם. גם אויבים רבים קמו לו. קונסטאנס החליט לעצרו. בראש כוח של 300 אנשי ביטחון הגיע אל אסיפה פוליטית אנטישמית שאירגן המרקיז ובה נכחו כמאתיים תומכים. אנשיו של קונסטאנס נשאו עימם אלות. המרקיז, שראה אותם מתקרבים, שלף אקדח. הוא נעצר והואשם בשיתוף פעולה הניסיון לרצוח סוכן ממשלתי. הרעשה בדין פירושה היה, מבחינתו, גזר דין מוות ודאי. למרות שעל בית המשפט הופעל לחץ פוליטי עצום, זיכו אותו השופטים מאשמת תכנון הרצח. זה הסתיים בהטלת קנס בגובה עשרים דולר בגין החזקת נשק בלתי חוקית.

שנה לאחר מכן התמודד דה מורס בבחירות למועצת עיריית פאריס. הוא שב והשמיע הערות אנטישמיות בוטות ושוב הועמד לדין. ב-‏4 ביוני 1890 נכתב באחד העיתונים: ''פאריס צופה בעניין לסנסציה במשפטו של המרקיז דה מורס. ''משיחות שדלפו בערוצי המידע הבלתי-רשמיים'', נאמר בו, ''עולה כי יש לצפות שההיסטוריה הבלתי שגרתית של המרקיז לא זו בלבד שתסופר מחדש אלא שאף תכלול גילויים מרעישים בנוגע לקשריו עם קנוניות אנרכיסטיות ושא מזימות מהפכניות''.

על אף שהמרקיז התרועע עם פעילים אנרכיסטיים, מאמינים רוב ההיסטוריונים כיום כי היה לאומן. הוא לא התאמץ במיוחד לקדם מהפכה שתביא לסיומו של דפוס השלטון הממשלתי המוכר אלא הטיף לשינויים בממשלה עצמה. מרבית סעיפי האישום המשמעותיים נגדו בוטלו, הוא הורשע בארגון אסיפה בלתי חוקית וסופו של העניין היה שריצה שלושה חודשי מאסר בגין אותה הרשעה.

במהלך אותן שנים הפכפכות בצרפת הסתבך המרקיז בכמה הזמנות לדו-קרב. באחד מעיתוני התקופה פורסם כי השתתף ביותר מעשרים עימותים מזוינים שכאלה ולא זו בלבד אלא שרבים מיריביו סיימו את הדו-קרב כשהם במצב אופקי וכשנשמתם עושה את דרכה מעלה, בואכה גן עדן. ואולם, רק שניים מאותם קרבות עוררו עניין ציבורי של ממש. הראשון שהם התקיים לאחר שקאמיל דרייפוס, עורך בכיר בעיתון ''לה נאסיון'' וחבר בית הנבחרים, תקף אותו במאמר ארסי במיוחד. המרקיז השיב כי גאליה (שמה הרומי של צרפת) היא ארצם של הגאלים (הצרפתים). דרייפוס חד-הלשון הגיב באמירה כי המרקיז נושא תואר ספרדי, אביו נושא בתואר איטלקי והוא עצמו נשוי לאמריקנית שיאנה צרפתיה ואף נוצרייה איננה. דה מורס קרא לדרייפוס להתייצב לעימות של כבוד והלה נענה בחיוב. שניהם ירו. המרקיז לא נפגע. דרייפוס נפגע וקרס על הקרקע. כעבור זמן מה התאושש מפצעיו וחזר לאיתנו.

אבל הדו-קרב השני היה זה שפגע במיוחד במעמדו הפוליטי של המרקיז. היריב הפעם היה יהודי נוסף, קצין צבא לשעבר בשם קפיטן ז'וזף מאייר, שרתח על הצהרתו של המרקיז כי אין להתיר ליהודים להגיע לדרגות קצונה. בתנאי הדו-קרב נקבע במפורש כי השניים ילחמו בחרבות (ולא באקדחים) וכי המטרה אינה להמית איש את יריבו אלא להביא לכניעת היריב כאשר זה נפצע באופן המעמיד אותו בנחיתות מול האחר. לאחר שסוכמו התנאים, נעמדו מאייר ודה מורס זה מול זה וניתנה הפקודה לפתוח בקרב.

המרקיז הסתער מייד על יריבו. קפיטן מאייר תקף חזרה. המרקיז תקף שוב, כשהוא עושה צעד גדול קדימה. חרבו נשלחה אל גופו של מאייר, פגעה במגינו ודקרה אותו תחת בית שחיו. כשראה את הפגיעה נסוג המרקיז לעמדה ממנה יצא לקרב. מאייר שמט את חרבו, קרס על הקרקע ומלמל ''נפצעתי קשה''. המרקיז התקדם לעברו, נעמד מעליו ופנה אליו בשאלה: ''קפיטן מאייר, האוכל ללחוץ את ידך?'' מאייר הגיב בהושטת יד. הרופאים ששהו במקום מיהרו אליו והעבירו אותו אל בית החולים הקרוב ביותר. בשעה חמש אחר הצהריים הלך מאייר לעולמו.

חילופי המכתבים בין המרקיז לבין רוזוולט. הנשיא לעתיד הבטיח כי אין לו דבר נגד הצרפתי (מקור תמונה 4).

עיתוני צרפת לא החמיצו את ההזדמנות לדווח על כל פרטי הפרשה - כמו גם עיתוני אמריקה. התייצבותו של מאייר בזירת הדו-קרב הצטיירה כניסיון אמיץ שלו להגן על כבודם של יהודי צרפת אל מול גל האנטישמיות שהמרקיז דה מורס היה אחד ממוביליו הבולטים. רבים מהם מתחו ביקורת קשה על המרקיז, שאת מעשיו פירשו כהפרה מכוונת של הסיכום המקורי שנועד למנוע פגיעה בחיי היריבים. היו שטענו כי דקירת המוות התבצעה שעה שדעתו של מאייר הוסחה ולכן מדובר במעשה בלתי הוגן, כשזה שאינו הולם את רוח הדו-קרב הצרפתית המפורסמת. כתב אישום הוגש נגד המרקיז, אבל אף שהוא זוכה לבסוף, הרי שתדמיתו כבר נפגעה קשות.









המרקיז החליט להעביר את פעולותיו לאפריקה. שם ניסה לקדם רעיון אחר שלו. מודאג מההתעצמות הקולוניאלית הבריטית ביבשת השחורה, השמיע באלג'יריה התבטאויות קשות נגד יריבתה ההיסטורית של צרפת. בין השאר, טען כי הבריטים, בשיתוף יהודי צפון אפריקה, זוממים להשתלט על כל שטחו של מדבר סהרה. הוא החל לפעול למען הקמתה של ברית צרפתית-מוסלמית למלחמה משותפת נגד האנגלים והיהודים. לאחר תבוסתו של הגנרל הבריטי צ'ארלס ג'ורג' גורדון בסודאן, החליט לצאת לשם במטרה לפגוש במאהדי ולנסות לשכנעו לרתום את צבאו להשגת המטרה המשותפת.

שלטונות צרפת באלג'יריה הזהירו אותו מפני מעבר בחלקה הטוניסאי של הסהרה, שנשלט דה פאקטו בידי שבטים מוסלמיים ששנאו את הצרפתים ואת שליטתם על חלקים גדולים מאפריקה הצפונית. בתגובה הבטיח שמסלולו יעבור בין נקודות בהם מוקמו מוצבים צבאיים של צרפת. הוא נטל עימו שמונה נוסעים אירופיים, ארבעים וחמישה גמלים ומטען בשווי ארבעים אלף פראנקים צרפתיים. בעיירה אל-קוואטיה פגש בבני טוארג שהכירו את הדרכים ככף ידם. הם שכנעו אותו לשלוח את מלוויו חזרה לאלג'יר ולשכור כמה מהם כמורי הדרך שלו. הוא שכר שלושה ערבים וחמישה שחורים ללוותו במקום האירופים שבאו עימו.

ראשון צעד המתורגמן, אחריו הלך דה מורס ואחריהם התנהלו אחד הערבים ושניים מהמלווים השחורים. יתר הנוסעים רכבו על גמליהם במרחק של שלוש מאות מטרים מאחור. לאחר שצעדו כשלושה קילומטרים, התנפלו שלושה מהטוארגים על דה מורס. הוא הצליח לפגוע באקדחו באחד מהם; שני שותפיו של ההרוג נמלטו. אבל מייד לאחר מכן הופיעו, כמו מתוך האדמה, שתי קבוצות של טוארגים מזויינים. אחת מהם התנפלה על השיירה; האחרת הקיפה את דה מורס. הלה, יחד עם כמה ממלוויו, התגוננו ככל שיכלו אבל יכולת זו הייתה מוגבלת ביותר. אחרי קרב קצר נרצחו המרקיז, שניים בני לווייתו הערבים ושניים מן השחורים.

מותו של המרקיז דה מורס בגיל 38 בלבד עורר הדים ברחבי העולם כולו. היו שטענו כי נפל קורבן לקנוניה בריטית. אחרים האשימו את היהודים בתכנון הרצח וכיונו אצבע ברורה לעבר משפחת רוטשילד. קונסיפרטורים חובבים אחרים טענו שגורמים בממשלת צרפת הם ששכרו את את הטוארגים כדי להיפטר מהתככן המוכשר הזה. והיו, כמובן, כאלה שטענו כי נרצח בידי שודדים שלא ידעו דבר וחצי דבר על ענייניו הפוליטיים.

חודש לאחר מכן, כשהגיעה גופתו מחוררת הכדורים לפאריס, נערכה לו הלווייה המונית. למעלה מעשרת אלפים משתתפים גדשו את הרחובות בלכתם אחר ארונו. לאחר שהושלם טקס האשכבה (המרקיז נקבר דווקא בעיר קאן), הציעה המרקיזה מֵדוֹרָה פרס עבור לכידת הרוצחים ושולחיהם. היא נסעה לאפריקה ושכרה חוקרים פרטיים. ההצלחה הייתה מוגבלת: כעבור שנתיים נעצרו שלושה מבני טוארג בחשד לביצוע הרצח. אחד מהם מת במהלך ההמתנה למשפטו. אחר נדון לעשרים שנות עבודת פרך. השלישי נדון למוות. אלא שדווקא המרקיזה היא זו שהביאה להקלה בעונשו. באומרה כי היא רוצה לגלות כלפי הרוצחים מידת רחמים גדולה מזו שאלה חשו כלפי בעלה המנוח, הפעילה את קשריה והצליחה להביא להפחתת עונשו למאסר עולם עם עבודת פרך.









מֵדוֹרָה היא כיום עיירת מערב פרוע, משוחזרת בחלקה, ששיגרת יומה רדומה למדי. היא נהנית מהיותה מקום המגורים הקרוב ביותר לכניסה לפארק הלאומי תיאודור רוזוולט. אפשר לצאת ממנה לטיולי רכיבה על סוסים, נסיעה ברכבי שטח ושאר אטרקציות מסוג זה. בין אמצע יוני ליום העבודה מציגים בה את המחזמר הקרוי על שמה ויש בה גם כמה מסעדות עם ניחוחות ביתיים, בית ספר יסודי, כמה מוזיאונים, שלוש כנסיות, ספריה אחת – ובערך מאה תושבים. הטירה שבנה המרקיז דה מורס לעצמו ולרעייתו עדיין משקיפה על העיר ועל הגבעות שבמרכזן היא נטועה. מפעל הבשר הישן של המרקיז משמש כיום כאתר פיקניקים למשפחות התושבים. היא אינה מרכז ייצור ואריזת הבשר של ארצות הברית, אבל מהווה תחנת שנעים לעצור בה, במיוחד אם מתחשק לכם לסייר באזור שהאדם טרם נימר אותו בהתיישבויות עירוניות ובמסעדות מזון מהיר מכל סוג ומין.

כשאני חושב על מדורה, היא מזכירה לי במשהו את אילת של שנות החמישים. כמותה, גם היא התרפקה אז על טבע בתולי שרק מעטים יכלו אז להעריך את ערכו המסחרי. כמותה, גם היא היוותה מקום שאליו נהרו משוגעים לדבר, שהיו מוכנים לחצות מאות קילומטרים כדי לחוות את הערבה במלוא עוצמתה. ובשונה ממנה, היא טרם הפכה לעיירת מלונות, חנויות יוקרה ובתי הימורים.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
סיפור מרתק   יובלוג   יום א', 20/04/2008 שעה 19:10   [הצג]
(ללא כותרת)   אודליה   יום ב', 21/04/2008 שעה 1:17   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©