בת הרים יפהפיה
יום א', 16/03/2008 שעה 8:25
''דורפלי עוד הייתה שחוחה מתחת למעיל השלג שעטתה, אך האופה היה מספר כי בעמק, במיינפלד, כבר שורר האביב''. שורה זו, שבה נפתח אחד מספרי היידי, זכורה לי היטב. היא הייתה חלק מהביבליוגרפיה של ילדותי. יוהנה ספירי בראה ב-‏1880 את היידי, יתומה שנתקה כמעט בכוח מסבה האהוב והועברה אל סביבה עירונית, עתירת גינונים מלאכותיים, אך הצליחה להשפיע מעליצותה וטוב ליבה על קלרה הנכה, שלימים הפכה לחברתה. מה שפחות זכור הוא שלספר ''היידי בת ההרים'' פורסמו לא פחות מארבעה המשכים. ספרים אל גם הם ספוגים אהבה לארץ הררית זו ולדמויות הפשוטות והידידותיות המופיעות בעלילה המקורית. בישראל כמעט ולא ניתן לאתרם, אלא אם כן הם מופיעים לעתים בחנויות לספרים משומשים. ובכן, הגיעה העת לתרגם את הסדרה הזו מחדש ולהוציאה לאור למען הדורות שלא ידעו את ספירי וממשיכיה.










אי-אז, לפני הרבה הרבה שנים, הביא לי מאן דהוא את ''ילדי היידי''. לא הכרתי עד אז את סוג הספרות הזה, ולכל היותר נתקלתי בספריה המקומית בכמה מיצירותיה של הרוזנת דה-סגיר, על קמיל, סופי ומדלן המתחנכות להיות ילדות למופת על טהרת התפיסה האמהית של אמצע המאה התשע-עשרה. אבל שום דבר לא הכין אותי לאישיותה המתפרצת ושופעת טוב הלב של אותה יתומה מהרי שווייץ. לא לקח לי זמן רב להבין שמי שהביא לי את הספר עשה, כרגיל, טעות שמקורה בחוסר תשומת לב משווע. במלים אחרות, למדתי להכיר - שימו לב לשם הספר – את היידי כאם הרבה לפני שקראתי משהו על ילדותה.

''היידי'' הוא אחד מספרי הילדים המפורסמים בעולם, קלאסיקה של ממש שדומה שאין בן תרבות המערב שלא נחשף אליה. והרי זהו מעין סיפור סינדרלה בלבוש מציאותי: מעשה ביתומה דחויה המובאת על ידי דודתה הקשוחה להתגורר עם סבה הזעפן ומוזר ההליכות בבקתתו המבודדות שבהרים; אך תודות לשמחת החיים הטבעית המפעמת בה ולטוב-ליבה מצליחה הקטנה לרכך את ליבו של הסב, להקרין עליצות על סביבותיה ולהעניק אושר ומרפא לכל השרויים במחיצתה. למרות רגשנותו ולעתים מוסרנותו, משרה הספר קסם על קוראיו גם היום בשל סגנונו הנלבב, תיאורי הנוף המרהיבים והדמויות המשורטטות בחיבה. ''זה כוחו של ספר טוב על ארץ רחוקה'', כתבה עליו מבקרת ספרות הילדים מ.ה. ארבות'נוט, ''שהוא מותיר אחריו תחושת שייכות אל נופיה ואנשיה. היידי שלמה ומוחשית כהרריה, וכל ילד שיקרא את ספרה ישתוקק לעשות את לילותיו על מצע שחת בעליית גג ולהשקיף אל פסגות ההרים הזוהרות מתחת לכתר של כוכבים''.

זהו גם זיכרון נשגב ומלא געגועים של בוגרים רבים. ''היידי הייתה בשבילי בתור ילד יותר מסתם דמות של ספר'', כתב עליה אינטלקטואל הרשת אלכסנדר מאן, ירושלמי במוצאו, במלאת 120 שנה לבריאתה הספרותית. ''אני זוכר שאהבתי את דמותה, וכמו כן את המקום בו גרה: שווייץ. זה היה חלום-ילדות שנמשך אל תוך ההרים הלבנים לצד הבקתה מהעץ, אל הטבעיות שהיתה במקום זה, אל הדברים שקרו להיידי. כל זה סחף אותי למחוזות אחרים, קרירים ורגועים יותר. גם את השם היידי אהבתי, ודמותה נשארה חקוקה בזיכרוני''.










סביבתה הטבעית של היידי היא ההרים המושלגים, עצי האשוח הנעים ברוח הערב, המדרונות הגבוהים שעליהם גדלים תותי-בר, העזים המשוטטות על גבי האחו, הפלגים הזורמים במורד, בתי הכפר אדומי הגגות, הכנסיה הציורית וקול צלצול פעמוני הפרות המהלכות בשולי הכפר. דומה כי בתקופה הקדם-אינטרנטית לא הייתה יצירה שתרמה יותר לדימוי הוויזואלי של שווייץ ונופיה יותר מ''היידי''. בהיותי ילד למדתי להכיר את שמותיהם של הרים נישאים כסזאפלאנה ופאלקניס הרבה לפני שהכרתי את המטרהורן, למשל.

היידי משקפת, במידה רבה, את חייה של יוצרתה, הסופרת השווייצרית יוהנה ספירי. היא נולדה בכפר הירצל שלרגלי האלפים וגדלה יחד עם עוד חמישה אחים ואחיות. אביה, ד''ר יעקב הויסר, היה רופא הכפר, ואילו אמה, מרגרטה שווייצר – משוררת לעת מצוא. על אף שבית הוריה המה תמיד אורחים, העדיפה יוהנה הקטנה לבלות את מרבית שעותיה בשדות, על מדרונות האלפים הפורחים ובין נערי רועים. לא פעם חמקה מבית הספר (ששימש לפני כן אסם ישן בתוך חלקה זרועה לפת) ומנוקשותו של המורה, אל חיק הטבע. לימים התרפקה על חוויות ילדות אלה בסיפורים שכתבה. כשהייתה בת 16, נמאס עליה סופית בית הספר: המורה שלה ראה בביישנותה חוסר שדיקה בלימודים והשפיל אותה לפני כל התלמידים כנערה מטומטמת. אביה, שהבין לליבה ולהתמרמרותה, התיר לה לנסוע למוד בגימנסיה לבנות בציריך, שם שקדה גם על שיעורי ציור ומוסיקה. היא נישאה לעורך הדין יוהאן ברנארד ספירי, עיתונאי ומו''ל ויחד עמו התיישבה בציריך וילדה בן. בד בבד עם טיפולה באותו בן חולני, החלה לכתוב את סיפוריה הראשונים. את תמלוגי הסיפורים הללו העבירה לקרן שתמכה בפליטי מלחמת פרוסיה-צרפת (1870). אחר כך פרסמה כמה ספרים נוספים - ''עלה על קברו של פרוני'', ''בלי בית'' ו''מקרוב ומרחוק'' – וב-‏1880 הוציאה את ''שנות הלימוד והנדודים של היידי'', בו מופיעה הילדה מלאת החיים לראשונה. חצי שנה לאחר מכן פרסמה את חלקו הנוסף של הסיפור, שזכה לכותרת ''היידי יכולה לעשות שימוש בכל אשר למדה''. הספר זכה להצלחה מיידית. בתוך שמונה שנים הודפס ב-‏13 מהדורות ותורגם לרוב לשונות אירופה.


''היידי'' תורגם לעברית לפחות תשע או עשר פעמים. ראשון המתרגמים, ישראל פישמן, הכתיר את הספר ב-‏1946 בשם ''היידי בת האלפים''. תריסר שנים לאחר מכן תרגם אותו שלמה סקולסקי בשם ''היידי בת ההרים'', ודומה כי זהו הכותר המוכר ביותר של סיפור זה.









עבור שלושת הקוראים הפוטנציאליים שאינם מכירים את הטקסט שעליו אני כותב, להלן תקציר עלילות ''היידי בת ההרים''. היידי, כאמור, היא ילדה כבת חמש שהוריה מתו עליה בינקותה ומאז הוחזקה וגודלה על ידי אחות אימה, דט, העובדת כמשרתת אצל משפחה אמידה בפרנקפורט. בגיל חמש נמאס לדט, בורגנית השואפת לקדם את מעמדה, לגדל את אחייניתה והיא משיבה אותה אל מקום הולדתה, הכפר (הדמיוני) דורפלי הקבוע בלב נוף הררי יפה וטהור. במדרון גבוה, מעל לכפר, ניצבת בקתתו של סבה של היידי, אבי-אביה. הלה, קשיש בעל מזג קודרני, מצוי בעימות מתמיד עם בני הכפר. גם גידול ילדים אינו בדיוק התחום שלו. דט מביאה את הילדה אל בקתתו, נוטשת אותה שם ושבה על עקבותיה.

מערכת היחסים בין הגבר השתקן והזעפן (המכונה בפי כל ''הדוד מהאלפים'') לבין הילדה הערנית ומלאת החיים הפכה זה מכבר למודל של מערכות יחסים בין-דוריות מסוג זה. היידי מוצאת עניין ויופי כמעט בכל פעולה שגרתית של סבה. שינה על גבי ערמת חציר, הנראית לנו כעניין השייך יותר למחנאות מאשר ליומיום הביתי, הופך אצלה לפעולה, הופכת אצלה לפעולה מענגת במיוחד, שהרי החציר הוא נעים למגע וריחני מאוד ובחדרון בו הוא מאוכסן חם לה ונעים. וכאשר סבה חובץ גבינה הוא אופה לחם היא מסתכלת בו בעניין והמאכלים הפשוטים הללו ערבים לחיכה יותר מכל מעדן עירוני. היא נלווית אל פייר הרועה, מאמצת בחיבה את העזים כאילו היו בנותיה ומתיידדת עם סבתו העיוורת. עד מהרה היא הופכת להיות בבת עינם של שוכני ההרים ובמידה רבה גם זוכה לחיבתם של בני הכפר החשדניים.

אלא שאל השלווה והאידיליה השוררים לאחר הגעתה של היידי מפריעה שוב הדודה דט. שלוש שנים מאוחר שבה זו לשווייץ, נוטלת את היידי עימה ומביאה אותה אל משפחה אמידה בפרנקפורט, שם נועדה לשמש כבת לווייתה של קלרה סזמן, נערה נכה הגדולה ממנה בכמה שנים. בניגוד לצפוי, הקשר בין שתי הבנות, השונות כל כך זו מזו ברקען ובחינוכן, עולה היטב. שמחת החיים הטבעית של היידי, כמו גם סיפוריה של כפרה היפה, מכניסים בקלרה טובת המזג רוח חדשה. גם המשרתים מחבבים אותה מאוד. היידי אף לומדת קרוא וכתוב, בסיועה הפעיל של חברתה החדשה. בעייתה המרכזית של היידי היא סוכנת הבית, פראו רוטנמאייר, שמתעבת את הליכותיה הפשוטות של הקרתנית הקטנה ורואה בה פוטנציאל לגרימת נזק חינוכי לקלרה השברירית.הדברים מגיעים עד להתפרצויות זעם והיסטריה. היידי, מצידה, מתגעגעת מאוד הביתה. פעם היא יוצאת מהבית הגדול כדי לשוב לשווייץ, בבלי דעת כמה רחוקה ארצה; ופעם אחרת, כשהגעגועים פוקדים אותה גם בחלומותיה, היא קמה ומשוטטת בבית בשנתה כסהרורית. לבסוף קובע רופא שהילדה ''חולת געגועים הביתה'' והיא מקבלת רשות לשוב לדורפלי.

בכפרה הקטן מתקבלת היידי בזרועות פתוחות. היא מחדשת את ידידותה עם פייר ושבה להתגורר על ההר. זמן מה לאחר מכן היא מזמינה את קלרה להתארח ביתה וזו נענית בחיוב. קלרה מתאקלמת היטב באווירה הנינוחה של שווייץ ועדה מהרה הופכות הילדות לצמד בלתי-נפרד. מגיעים הדברים אף לידי כך שפייר, המקנא במושא ידידותה החדש של היידי, מגלגל את כסא הגלגלים של קלרה אל התהום ומנפץ אותו לרסיסים. כעבור זמן קצר באים הוריה של קלרה לבקר את ביתם כדי לבדוק כיצד משפיע עליה אוויר ההרים, והיא מקבלת את פניהם בקומה ממקומה ובהליכה איטית, מהוססת – ובכל זאת הליכה. נס רפואי של ממש לגבי אותה נערה שאיש לא פילל כי תקום אי-פעם מכסא הגלגלים שאליו רותקה מרבית שנותיה.

יוהנה ספירי, שאיבדה את בעלה ואת בנה החולה ב-‏1884 ובעקבות הטרגדיה הכפולה הסתגרה בביתה יותר ויותר, הלכה לעולמה ב-‏1901. שלושים ושמונה שנים לאחר מכן פרסם המתרגם הבריטי של ספריה, צ'ארלס טריטן, ספר המשך ל''היידי בת ההרים'' הקרוי ''היידי ופייר''. טריטן נותר נאמן לשפה השפוטה, לרוח הפיוטית ולאווירה הציורית שבה טוותה ספירי את עלילת הספר הראשון, ובספרו שלו התרכז בתיאור התבגרותה של הילדה בבית הספר לבנות שבעיר רוזיאס. גם בית ספר זה, כמו ביתה של קלרה בפרנקפורט, הוא מעוזן של בנות עירוניות. היידי מביאה אליהן רוח חדשה. כאשר סבה שולח לה חריץ גבינה שתזכיר לה את הבית, מעורר הדבר גועל בנערה המתגוררת עם היידי באותו החדר. כל הבנות האחרות, המחבבות את היידי, מזמינות אותה להתגורר עימן. היא מתחברת במיוחד עם ז'מי (קיצור לשם ז'אן-מארי), נערה שהופכת להיות שותפתה החדשה לחדר.


עם תום לימודיה, שבה היידי לדורפלי. לאחר שצריפו הקטן עולה באש כתוצאה מפגיעת ברק, משתכנע סבה סוף סוף לרדת מן ההר אל הכפר ושם בונים הוא, פייר וכמה אחרים בית חדש והיידי זוכה בו לחדר גדול משל עצמה. היידי מתבקשת ללמד את ילדי הכפר בבית הספר המקומי, מגלה כלפי הילדים חום והבנה וזוכה עד מהרה להערכה רבה על עבודתה המסורה. כחלק מעבודתה היא נוטלת על עצמה פרויקט אישי מיוחד: פענוח התנהגותו הבעייתית, המוזרה (ולעתים גם האלימה) של של, ילד מבאי בית הספר. היא עוקבת אחריו ומגלה כי הוא נוהג להתבודד במערה נסתרת ולצייר. היידי משדכת בין של לרופא הכפר, קשיש טוב-לב וערירי, והלה, בסיוע היידי ופייר, משקם אותו ומצליח להפוך אותו לתלמיד מצטיין ולאדם הגון. של הופך לימים לצייר מוכשר ולמאייר ספרים ואף פורע לקהילה את חובו. בסופו של הספר נערכים נישואיהם של היידי ופייר והכלה הטרייה פורשת ממשרתה כמורה ומזמינה את ז'מי, חברתה מימי הלימודים, למלא את מקומה.

הספר השלישי, ''ילדי היידי'' (גם הוא פרי עטו של צ'ארלס טריטן), נפתח בבקשה ששוטחת ז'מי בפני היידי – לארח את אחותה הקטנה, המתגוררת בהונגריה. אחות זו, מרתה שמה, מצויה ביחסים גרועים במיוחד עם הוריה (המתוארים בספר כדיפלומט וכאשת חברה המחבבים בילויים ומסיבות יותר מאשר לגדל את ילדתם) וסובלת מנטייה להתפרצויות זעם ומאסטמה קשה – המחמירים עוד יותר לאחר מות סבתה של מרתה, שבהיעדר הוריה הייתה המטפלת העיקרית בה. היידי נעתרת מייד. מרתה מתגלה כילדה זועפת ועצבנית במיוחד, אך עד מהרה מחלחלת אליה השלווה המקומית, ועל אף פחדה מהדוד מהאלפים נפשה מתרככת בהרבה. מרתה עוברת כמה חוויות מעצבות, כמו קטיף תותי-בר במשותף עם כמה נערות מהכפר, שבסיומו היא סופגת גערות מהזקן, שהמתין יום שלם לאותם פירות עסיסיים, רק כדי להיווכח שהנערה שבה מרוצה לביתה לאחר שמכרה את התותים תמורת סכום נאה.

בספר זה משלים טריטן כמה פרטים אינפורמטיביים שלא היו ידועים לקוראי הספרים הראשונים. כך למשל, מתברר כי אביה של היידי נהרג לאחר שקורה נפלה על ראשו שעה שביצע עבודה כלשהי עם נגר הכפר – ומאז נטר סבה של היידי טינה לנגר. השניים משלימים ביניהם במהלך הסיפור. בנוסף, נכנסת היידי להריון ומביאה לעולם תאומים, טובי (על שם טוביאס, אביה המנוח של היידי) ומרתלי (על שם מרתה האורחת). זמן קצר לאחר מכן הולך הסב הזקן לעולמו ואז מתפנות היידי וז'מי לחקור כמה פרטים ביוגרפיים הקשורים בעברו. מתברר כי הלה נישא בעבר לנערה מפונקת מבית עשיר שבאה אליו בתביעות בלתי פוסקות וגרמה לו להוציא עליה כמעט את כל כספו. לימים, ממש לפני שהתגייס לצבא ויצא למלחמה, קנה עבורה תליון בצורת צלב. עם פרידתם, חצה את הצלב לשניים: על המחצית שנתן לה היה כתוב ''היי אמיצה'', ועל זו ששמר לעצמו – ''הייה נכון לסלוח''. כשבאה מרתה לדורפלי היא נושאת על צווארה מחצית מאותו צלב. כך מתברר כי סבתה של מרתה היא היא שהייתה רעייתו של הדוד מהאלפים – מה שאומר שהיידי היא דודניתן של מרתה וז'מי. כך הופכות אותן ידידות נפש לבנות משפחה.

את מקומו של טריטן כרושם עלילותיה של היידי המתבגרת תפס סופר בשם רִיאַ, שעליו אינני יודע כמעט דבר. הלה השתדל אף הוא שלא לסטות מסגנון הכתיבה המקורי ומהסביבה בה חיה ופועלת הדמות המרכזית. ב''אורחי היידי'' טובי ומרתלי כבר בני שלוש-עשרה וכן מתברר כי להיידי נולד בן נוסף, פול. הספר נפתח, כרגיל, בבשורה על אורחים הבאים לדורפלי (ודאי כבר הספקתם להבין שמדובר במוטיב חוזר: בספר הראשון הייתה זו קלרה; בשני – ז'מי; ובשלישי – מרתה). ריא אינו סוטה מהכלל הזה. מתברר כי ז'מי, המתגוררת באמריקה, מתכוונת לבוא לחופשה ארוכה בחברת שני ילדיה, ג'ורג' ומרגרט-רוז. במהלך העלילה אנו מתוודעים לדמותו של יוס הרפסודאי, שפעם אחת ממציל ממוות את ג'ורג' הנופל אל תוך נהר גועש. כמו בספרים אחרים, גם כאן מסופרות כמה אגדות שווייצריות נאות, כמו זו על גילוי מכרות המלח בסאלין דה בקס. לאחר טיול ארוך שעורכות שתי המשפחות ברחבי המדינה ההררית חולה מרתלי בשנית, ממנה היא מחלימה רק בקושי רב. בסיום הספר נפרדים ז'מי וילדיה מהיידי, פייר ושלושת ילדיהם (וגם מאמו של פייר, בריג'יט, המתגוררת בביתם) ושבים לאמריקה.


את ''סבתא היידי'', גם הוא פרי עטו של ריא, כמעט שאינני זוכר. קראתי אותו פעם אחת בלבד ושוב אינני מצליח לאתרו. כל שזכור לי הוא שגם שם מקיימת המשפחה המגובשת מסע ברחבי שווייץ בחברת ידידיה.

דמותה של היידי זכתה במשך השנים ללא מעט פרשנויות. לפי אחת מהן אין מדובר, כפי שסבורים רבים, בטקסט המהלל את הכפר ומתנגד לכל התפתחות מודרנית. על פי פרשנות זו היידי אינה שבה אל הנוף הכפרי כאילו לא השתנה דבר בחייה אלא מיישמת בכפר את כל אשר למדה במטרופולין של פרנקפורט. מכאן שספירי אינה רואה בשובה של היידי חזרה אל עולם אידילי ואף אינה רואה בהשכלה עניין שאינו ראוי ללמידה (פייר, למשל, מתעב את לימודי הקריאה והכתיבה), אלא מבקשת להעצים דמויות העומדות באתגרים חדשים ואינן מאבדות את מזגן האנושי והחם. היידי, למשל, קוראת סיפורים לסבתו העיוורת של פייר ואף מביאה להתקרבות (אמנם מהוססת) של סבה הנוקשה אל בני הכפר.









לאחרונה שבתי לחפש את ספרי היידי בחנויות הספרים. למעט ''היידי בת ההרים'', שניתן לאתר מדי פעם, אין למצוא דבר. כל הספרים בסדרה זו תורגמו לעברית, אך שוב אין לגלותם אלא בחנויות ספרים משומשים. אולי יום אחד יקום מישהו וייטול על עצמו את הפרויקט הראוי הזה: הוצאתם לאור של כל חמשת הספרים, בליווי העיטורים המקוריים, הערות מחכימות ואם אפשר – גם כמה פרטים ביוגרפיים על שלושת הסופרים. במלים אחרות, סדרה שתהא לא פחות מושקעת משמונת ספרי שרלוק הולמס שהוציאה לאור ''זמורה ביתן'' באמצע שנות השמונים (עם מאמרי הפתיחה המצוינים של יחיעם פדן) או, להבדיל, אנתלוגיה מוסיקלית שעורך אילן בן-שחר.

מישהו הרי צריך להביא לדור הנוכחי את היצירה המופלאה הזו - על כל חלקיה.









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
הטבע המרפא, היתום הפלאי   אביבה   שבת, 22/03/2008 שעה 21:24   [הצג]   [47 תגובות]
איזה יופי   איתמר   יום ד', 26/03/2008 שעה 17:19   [הצג]   [10 תגובות]
לעשות   דובי   יום ג', 01/04/2008 שעה 15:19   [הצג]   [10 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©