האוצר של סת-איחווית'ה
יום ה', 13/03/2008 שעה 14:49
היא הייתה אישה יוצאת דופן, מיוחדת במינה. סביר להניח שפחזותה ואומץ ליבה היו בולטים מאוד לעין גם בימינו, אבל באותה תקופה, ראשית העשור הרביעי של המאה התשע-עשרה, היה שמה ידוע בקרב רבים. יחד עם בני משפחתה הזדנבה אחר צבאו של איברהים פחה, בנו של מוחמד עלי, שפלש ממצרים לארץ ישראל במהלך מלחמתו בטורקים. יחד עם החיילים נלחמה שכם אחד בפשיטות הבדואים ונחשה כשומרת בעלת חושים חדים במיוחד. אלא שכל אלה הסתירו נפש שאפתנית מאוד, כזו שלא הסתפקה במבטי ההערכה של החיילים. היא רצתה להעניק לה ולמשפחתה עתיד טוב יותר, ולכן תכננה מבצע נועז במיוחד: לשדוד את אוצר המלחמה של הצבא המצרי. לימים התיישבה בלוד והייתה לאחת הנשים החזקות בסביבה. היום, קרוב למאה ושבעים שנה מאוחר יותר, שוב אין איש יודע מה עלה בגורלה והיכן טמונים שרידיה.









עיר מבוזבזת, לוד. יש לה עבר מרתק, שפע אתרים היסטוריים מרתקים והווה בעל דימוי בעייתי. ג'ורג' הקדוש, למשל. האיש שבמו ידיו קטל את הדרקון הנורא שאיים על היישוב, קבור במערה מתחת לכנסייה הנושאת את שמו. לפי אמונת הנוצרים, במאה הרביעית לספירה הוצא ג'ורג' להורג בפקודת הקיסר הרומי דיוקלטיאנוס משום שסרב להתכחש בפומבי לדת הנוצרית. הוא הובא לקבורה בעיר הולדתו לוד. על הקבר נבנתה כנסיה ושם העיר לוד הוסב מדיוספוליס (כפי שנקראה על-ידי הרומאים) לגיאורגופוליס. זקני העדה מספרים אודות נס שהתרחש בשנת 1967, כשבוע ימים לפני שפרצה מלחמת ששת-הימים. כאשר התרחש הנס התרומם הלוח המכסה את קברו של ג'ורג' ועשן שחור וסמיך התמר אל על וקירות המערה התכסו בשמן זית שניגר אל הריצפה. לדעת הזקנים סימל העשן השחור את המלחמה ושמן הזית - את הפריחה והשלום.

העיר לוד במאה התשע-עשרה. מעמדה של סת-איחווית'ה באזור זה היה רם כל כך, שאפילו המושל היה חייב להיענות לרבות מדרישותיה.

ובסמוך לכנסיה עומד מסגד אל-עומרי. לשם בנית המסגד השתמשו הממלוכים באבני גזית, בעמודי הגרניט והשיש ובכותרות שנותרו מהכנסיה הצלבנית שהרסו. את המאבק בין שתי הדתות ניתן לראות היטב במבנה הזה. משמאל לשער הכניסה למסגד ניצב עמוד נושא כותרת. העמוד שרד מכנסיית ג'ורג' הקדוש הצלבנית שנבנתה במתכונת של בזיליקה והכילה אולם תווך שתקרתו גבוהה ומשני צדדיו היו סיטראות שתקרתן נמוכה. העמוד היה משולב בשורת האומנות שתחמה את הסיטראה הדרומית של הכנסייה וגובהו ממחיש את גובה חלל הכנסייה ההיא.

ויש את שרידיו של חאן חילו שבמרכז העיר. לידו נמצאו אז השוק, ''חמאם'' (בית מרחץ), תחנת משמר, באר מים ולימים גם מרפאה ובית-חולים. מסביב למרכז נמצאו בתי מלאכה שבהם עיבדו תוצרת חקלאית למוצרים מוגמרים, בתי בד, טחנות קמח, בית-חרושת להכנת שמן שומשומין וטחינה, בתי אריגה שבהם ארגו יריעות צמר לבניית אהלים, חרשי ברזל שהתקינו פרסות לסוסים, אופנים לעגלות וכלי עבודה לחקלאות. סמוך לחאן התקיים שוק שפעל בקביעות יומיים בשבוע. ביום השוק נטלו חלק סוחרים שהתאכסנו בחאן ובו אחסנו את מרכולתם וכן השתתפו תושבי הכפרים שבמרחב לוד. יום אחד פעל שוק שבו נמכרו תוצרת חקלאית ומוצרי צריכה. ביום השני התקיים שוק של בהמות בו נמכרו בהמות שיובאו מארצות שבאגן הים התיכון.

ככל שיש בלוד של ימינו יהודים, נוצרים ומוסלמים מכל גוון וצבע, קשה לומר שיש מי מביניהם שעוד נושא עימו את זכר סיפורה של נצרה, היא ''הגברת של האחים''. שמה של אישה מיוחדת זו, שהתגוררה ופעלה בלוד ובסביבותיה באמצע המאה התשע-עשרה, נישא בזמנה להילה הרחק מעבר לגבולות העיר. אפס, כיום אין שמה אומר עוד דבר למישהו ואלמלא פיליפ באלדנספרגר, שהנציח את דמותה בספרו המזרח הבלתי משתנה, יתכן שגם אני לא הייתי זוכה להעלות מאמר העוסק בה על דפי אתרי.









אביו של פיליפ, הנרי באלדנספגר, הגיע ארצה ב-‏1848 במסגרת המיסיון השווייצרי בבאזל. פיליפ נולד בבית הספר בהר ציון. שם הוא קיבל גם את חינוכו הבסיסי. חבריו לכיתה היו ילדים יתומים מערביי הארץ. בבית הספר דיברו ולימדו בשפה האנגלית, עם חבריו לכיתה הוא דיבר ערבית ואילו בבית המשפחה דיברו גרמנית וצרפתית. לפיכך, שלטו פיליפ ואחיו בארבע שפות. כנראה היתה לו גם ידיעה קלושה בעברית. כשהיה נער, נהג לצאת בשליחות אביו לסקור את אדמות המשפחה ולפקח על העיבודים בארטס, בעמק הירדן ובמואב. כך גם התוודע אל בני הארץ - הבדואים, הפלאחים ובני העיר. ב-‏1875 התנדב לשרת בחיל הפרשים של צרפת, בה נולדו הוריו. עם תום השירות, ב-‏1880, שב לארץ ישראל והחל לעסוק בגידול דבורים. הוא פיתח את ענף הכוורנות הרועית, כלומר נדד עם כוורות הדבורים בארץ לפי עונות הפריחה: לשפלת יהודה ולמישור החוף בעת פריחת ההדרים; לסביבות רמלה - בפריחת הצברים; לעזה - בפריחת עצי השיטה; וכן הלאה. אגב, הנרי האב עסק כבר שנים רבות קודם לכן בענף גידול הדבורים, אך בניו הם ששכללו ופיתחו אותו על ידי הכנסת הכוורנות הרועית. הם החכירו את אדמותיהם לאחרים והתרכזו בנדידה עם הדבורים והכוורות.

מומחיותו של פיליפ בגידול דבורים התפרסמה בעולם, בין השאר בזכות מאמרים שפרסם בנושא בעיתונים מקצועיים באירופה. הוא פנה לכתוב גם בנושאי ארץ ישראל. מאמרו הראשון היה על עצי הזית, ופורסם בשנתון ''ירושלים'' של אברהם משה לונץ. בשנים 1893-1901 פרסם 14 מאמרים ברבעון של הקרן לחקירת ארץ ישראל בנושאים הקשורים במסורת, במנהגים ובפולקלור של תושבי הארץ. בשנים 1903-1929 פרסם עוד 42 מאמרים ברבעון, תחת הכותרת ''המזרח הבלתי משתנה''. כמו כן, כתב ספר על ''רצח ונישואין בארטס'', שהוצא לאור על ידי האקדמיה המדעית של פינלנד. כן פירסם בצרפתית מאמרים על הפולקלור במחוזות ירושלים, בית לחם ועמק הירדן.









משפחה מצרית: תווי פנים כהים, שפתיים בשרניות, אף פחוס, סגנון לבוש שונה.

''יושב הייתי ליד פתח בית קפה קטן ברחוב הראשי של לוד, לוגם מספל הקפה שלי ושואף מן הטומבאק הניחוחי-מתקתק דרך הנרגילה המבעבעת, כאשר סת-איחווית'ה, בהתנשאותה הרברבנית, שכה היטבתי להכיר, הופיעה על סוסה'', פתח באלדנספרגר בסיפורו, ''חלפו שנים מאז ראיתי את 'הגברת של האחים', אולם הכרתיה מייד ונוכחתי כי נשארה במלוא סמכותה. נקישות פרסות סוסה על האבנים הרופפות וצלצול מטבעות הזהב הצמודות לבורקה שלה, כמו מראה הצעיף-למחצה, היוו אות להדממת השיחות שהתנהלו בין החבורות השפופות של שותי הקפה. מבטים של יראת כבוד נפגשו במטבה השתלטני, ברכות שהביעו הוקרה (אחדים היו קוראים לכך פחד) נשלחו לעברה מימין ומשמאל, ועשו את רכיבתה איטית ואומרת כבוד ולמסע ניצחון אמיתי דרך העיר, שנבנתה על ידי שבט בנימין''.

אישה זו ממוצא מצרי הייתה. גון עורה היה כהה, שבתיה בשרניות, סנטרה נוקשה ושיניה מבהיקות בלובנן. היא לא הייתה אישה יפה במובן המקובל, אך הרשימה את כל רואיה וניחנה בבריאות בלתי מצויה. היה לה כוח גופני רב. גובהה היה למעלה מ-‏165 סנטימטרים, מה שנחשב בזמנו לגובהו של גבר ממוצע. היא נהגה לשבת על סוסה בפישוק רגליים, כדרך הגברים, ותוף הפגנת ביטחון רב. אלמלא שמלתה המצרית האופיינית ניתן היה בקלות לחשבה מרחוק לגבר. חלקם התחתון של פניה הוסתר על ידי הבורקה, ששוליה קושטו במטבעות זהב כבדות שנועדו למשוך את הצעיף כלפי מטה. כותנתה הייתה בגוון כחול כהה ומעליה חגורת משי בשחור-לבן וקפטן משי מפוספס בחום-לבן, או גלימה ארוכה פתוחה בחזיתה לכל אורכה. ומעל לכל אלה לבשה אדרת שחורה שבעת רכיבה הייתה פושטת ומניחה על ברכיה. זרועותיה היו חשופות וקושטו בצמידי כסף רחבים. לרגליה נעלה זוג נעלי עור כבש צהובות.

כדי לשחזר את תחילת דרכה בארץ ישראל עלינו לשוב כמה שנים אחורה, אל ימין של שליט מצרים מוחמד עלי. איש זה, אלבני במוצאו, היה קצין בצבא הטורקי ובסוף המאה השמונה עשרה אף נמנה על הכוחות שלחמו בצבא נפוליאון. שלוש שנם לאחר שהצרפתים גורשו ממצרים מצא עצמו מתקדם במהירות רבה במעלה סולם הדרגות. הוא נתמנה כפחה של קהיר, טבח בפרשים הממלוכים והפך לשליט יחיד של מצרים. שאיפותיו נתעצמו עד כדי כך שבסיוע כמה קצינים שעברו אליו ממחנה הצרפתים יצא נגד הסולטן הטורקי, שנחשב אז לשליטה החוקי של המדינה. בנו המאומץ של מוחמד עלי, איברהים פחה, הצעיד את חילותיו אל החזית וב-‏1831 חצה את הגבול הסורי. הפלאחים של ארץ ישראל, שהונהגו בידי השייחים המפורסמים מוחמד אל-מצלח, עת'מאן אל-לחם, מוצטפה אבו-גוש ואחרים, נלחמו באומץ רב, אולם מול הצבא המודרני והמאומן של איברהים לא היה להם כל סיכוי. הלה הכניע ישוב אחר ישוב וכבש את עכו המבוצרת, אותה עכו שהדפה אפילו את הצרפתים של בונפרטה.

(סיפור נאה מתהלך על איברהים פחה זה: כשעלה על ארץ-ישראל ואמר לעלות גם על חברון ולהכניעה, ראה בדרך כי אנשי חילו עייפים מאד ואמר לנוח על הר עיטם אשר על יד בריכות שלמה. שמעו תושבי חברון על בוא הפחה, אספו חיל גדול, יצאו למקום חנייתם של חיילי הפחה, הסתערו עליהם והרגו בהם שלושת אלפים איש. כעס הפחה מאד ונשבע לעלות על חברון ולהשמיד אנשיה עד אחד. משנודע הדבר ליהודים, חרדו מאד, הסתגרו ב''חצר'' וקראו יום צום ותפילה לד' להושיעם. ומה השתוממו לראות כי בבוא איברהים פחה חברונה העמיד חיילים ליד ''חצר היהודים'' למגן, ובשאר התושבים עשה שפטים נוראים. כשהתחקו לדעת פשר הדבר, נודע כי השרים לבית פרחי שבדמשק, שעלו עם איברהים פחה, המליצו על אחיהם אנשי חברון והפחה נעתר לבקשתם. לזכר מאורע זה נקבע בחברון חג לדורות בערב ראש חודש אב, אין אומרים בו תחנון, ונקרא אותו יום ''פורים של איברהים פחה''. אבל סיפור זה, על אף העניין המיוחד שבו, אינו קשור לענייננו).

איברהים הכריז על גיוס חובה לצבאו. אלפי פלאחים, שלא רצו להיות חוטבי העצים ושואבי המים של המצרים השנואים, הטילו בעצמם מומים. אחדים עקרו את עינן הימנית או הרעילו אותה במכוון, כדי למנוע מעצמם את היכולת לכוון רובה אל מטרתו. היו שקטעו בקור רוח את בוהן ימינם כדי למנוע מעצמם את היכולת לדרוך את הרובה. איברהים, מצידו, התרשם מאוד מאומץ ליבם של אותם פלאחים. ''נערים אלה הינם גיבורים אמיתיים'', אמר, ''הם אמיצים יותר מהמצרים שלי. אגייס אותם לשירותי''. וכך הקים ''פלוגות של שתומי עין'' ו''גדודים של חסרי בוהן''.

כפי שקורה בעקבות כל פלישה צבאית, באו אחרי חילותיו של איברהים פחה גם חבורות של סוחרים, רוכלים, יצאניות ועוד. אלה התיישבו לאורך מישורי פלשת, מנחל אל-עריש ועד יפו. מצרִים אלה התיישבו בכפרים ובערים, בייחוד בשפלת החוף שהיתה למעשה ריקה, כמו למשל היישוב ערב-אוּפּי בוואדי חוורה (עמק חפר) והישוב ערב-דמארה באזור חדרה; שכונות מצריות אחדות ביפו וכפרים בסביבתה, כמו פג'ה, סומיל, ג'לג'וליה, אמלבס (פתח-תקוה), קובֵּיבה ועוד; תושבי קטרה (גדרה) באו בתקופה זו מלוב; בוואדי ערה ודרומית לו התיישבו מאות משפחות של מהגרים מצריים בכפרים ערה, ערערה, כפר קרע, כפר קאסם, טייבה, קלנסואה, אום אל פאחם ואחרים. לצורך בניית רכבת יפו-ירושלים, בהמשך המאה ה- 19, הובאה אוכלוסייה שחורה מאפריקה, שצאצאים ממנה מאכלסים עד היום את הכפר ג'יסֵר אל-זרקה.

חיילים טורקיים. איברהים פחה פלש לארץ ישראל כדי להילחם בסולטן.

הפלאחים של ארץ ישראל ראו את הזרים מקרוב באו כנחותים מהם כמעט בכל עניין. פלאח מבני ארץ ישראל לא יכול היה להסכים להשיא את ביתו למצרי שכזה. ''אחנא פלאחין והומה מאסארין!'' (אנחנו פלאחים והם מצריים!) היה אומר בבוז שעה שהיה עליו לשקול הצעה שכזו. ההבדלים בין הגזעים קיבלו ביטוי חיצוני בולט. למצרים היו תווי פנים אתיופיים בחלקם – אפים עבים, פחוסים במקצת – וגון עורם כהה יותר. הפלאחית חבשה צעיף ראש לבן אולם פניה היו חשופות וכותנתה הכחולה בהירה יותר מהגוון העמוק והכהה של המצריה. הנשים המצריות לבשו את הבורקה, שנתלתה ממצחן וכיסתה את האף, הפה, חלקן העליון של הלחיים, הסנטר והצוואר, אולם הותירה את העיניים ואת המצח גלויים.

חיילים צעירים בני משפחה אחת שירתו באותה עת בצבאו של איברהים פחה, ועימם הוריהם וביתם היחידה. הנערה, נַצְרָה, שגדלה בקרב בנים, סיגלה לעצמה כמה תכונות נעריות, וכפי שהעיד עליה שמה, נועדה להיות ''מנצחת''. היא הייתה בעלת דעה נחושה באופן חריג, שלטה באחיה ללא מצרים ועד מהרה יצא שמה בקרב המהגרים כסת-איחווית'ה – ''הגברת של האחים''.

במהלך מסעם במדבר, ממצרים בואכה ארץ ישראל, הקימו המצרים מחנות ארעיים וכאשר היה עליהם להמשיך בדרכם – פירקו אותם. נצרה נוהגת הייתה ללוות את הפרשים כאשר פנו להשקות את סוסיהם ולבצע משימות מבצעיות לכל דבר. היא גילתה ערנות מתמדת מפני התקפות ע'אזו מצד הבדואים וכאשר התרחשו כאלה, לא היססה ליטול רובה ולהצטרף אל חיילי הכוח המצרי בקרב. היא נודע כמי שהצילה חיי אדם יותר מפעם אחת ואף עלה בידה למלט את אוצר המלחמה של אברהים פחה, שהיה חבוי בארגז עץ במרכז המחנה. מפקד הכוח העריך אותה על מאמציה ואף החמיא לה בפומבי. הקצינים שלחו עיניים חמדניות אל עבר הנערה המרשימה בת החמש-עשרה, שעיניה השחורות להטו כגחלים. באחד הימים ניסה אחד מהם להניח את ידיו עליה, אך תגובתה הייתה חריפה במיוחד.

- ''איך אתה מעז!'' צעקה עליו, ''יא איבן אל כאלב! האם עלי להוקיע אותך בפומבי?''
הקצין, שחשש לחיו, התחנן שתמחל לו. אחרי הכול, עבירות מעין אלה גררו אחריהן לעתים לא פחות מעונש מוות.
- ''לא היו לי כל כוונות בלתי-הגונות'', קרא בפחד, ''אימשי דוגרי! לכי ישר, ואיש לא יעליבך''.

דבר התקרית נודע ברבים ועבר מפה לאוזן. סליחתה של נצרה הצילה את חייו של הקצין, אך מכאן ואיך שוב לא ניסה איש להטרידה במעשה או במילה, ואפילו לא במבט. מקרה זה הדגיש את המעמד המיוחד לו זכתה הנערה האמיצה בקרב הגברים הקשוחים ועזי הפנים האלה.

לנצרה היו שאיפות גדולות. היא חלמה על עושר ועל כך שיום אחד תפקד היא בעצמה על גברים כאלה. בלילות, עת שכבה על יצועה, הרהרה כיצד תוכל להשיג את כל אלה. לילה אחד, לאחר שערנותה הצילה שוב את אוצר המלחמה, עלה שוב בדעתה דבר אותה תיבה והעתיד הצפון בה. אילו רק יכלה להניח את ידה עליו היו מתגשמים כל חלומותיה. במידה מסוימת כנראה עלה בידה לנמק לעצמה כי יש לה זכות מסוימת עליו. וכי לא סייעה אינספור פעמים להצלתו מידי שבטי הבדואים שביקשו לגזלו מידי הצבא המצרי הגדול?

את המזימה טוותה בזהירות רבה. היה עליה לבחור במועד מתאים, בלילה שבו יופקדו בני משפחתה על שמירת האוצר. השעה היעודה הגיעה כאשר יצא הצבא את האזור הבדואי המסוכן וחנה לא הרחק מצרעה המקראית, למרגלות הרי יהודה. הכוננות רפתה משהו, שכן דרי הסביבה לא היו מסוכנים ובני בלייעל כאותם נוודי מדבר. מדורות המחנה דעכו והירח ירד אל מעבר למי הים התיכון. שדות הדורה המו מרחשי הלילה המוזרים. לו שמע מאן דהוא את הללו יכול היה להישבע שבאו מגופם של פושטים המתגנבים אל המחנה בחסות הצמחייה הגבוהה.

ןאז זינקה נצרה ממקומה ופתחה בזעקות רמות, קוראת לחיילים להתעורר ולסייע להדוף את המסתננים.

- ''הם שם!'' זעקה בהצביעה כלפי הגבעולים הצפופים הנעים ברוח, ''שמעתי את הקולות! הבדואים זוחלים בדורה!''.
- ''את בטוחה?'' השואל היה אחד הקצינים, טרור עיניים מהשכמה בלתי צפויה ומוחה את קורי השינה מעיניו האדומות.
- ''בוודאי'', הגיבה בקול רם, ''שמעתי אותם. אני יכולה לזהות את הרחש המקים אדם שזוחל בדורה ממרחק רב. האם לא עשיתי זאת בעבר?''

איזור צרעה. קריאתה של נצרה (''עליכום!'' הזכירה לבאלדנספרגר את קריאתה של אישה אחרת לתושב ידוע אחר של הסביבה בימים קדומים יותר, ''פלשתים עליך שמשון''.

הקצין משך בכתפיו ונפנה אל חייליו. בתוך שניות תפסו הללו עמדות, הדליקו לפידים ובלשו בעיניים סקרניות אחר סימנים כהים בשדה. הם ידעו היטב כי נצרה אינה נוהגת להקים מהומה על לא מאומה ובטחו בה לחלוטין. אלא שכעבור זמן מה, הבינו כי ככל הנראה לקתה נצרה בביטחון עצמי מופרז ומכל מקום טעות הייתה בידה. הם שבו אל המחנה, רוטנים מתחת לשפמיהם, ושכבו לישון.

נצרה ואחריה, שתורם היה לשמור אותו לילה על האוצר, נכנסו לפעולה. היא חמקה בלאט מאוהלה, פנתה אל האוהל בו נשמר האוצר וללא כל רחש סילקה משם, בעזרת אחיה, את התיבה יקרת הערך. הם נשאו אותה אל מחוץ לגבולות המחנה, כמעט כורעים תחתם מכובד המשא. לבסוף מצאה נצרה את שחיפשה: מערת קבר עתיקה במורדותיה של גבעה סמוכה. המקומיים ידעו כי בקברים אלה נהגו בני ישראל לטמון את גוויות מתיהם. תושבי המקום נמנעו מכניסה למערות הללו מחשש שתוטל עליהם קללה והם ימותו בו במקום - וחייליו של איברהים פחה אימצו את אותן אמונות טפלות עצמן ושמרו מהן מרחק הגון.

עתה היה עליה להסיר מעליה ומעל אחיה כל חשד. עם שובם למחנה בנחיתה מהלומה קלה על אחד מאחיה. הלה נפל ארצה כמוכה הלם.

- ''עליכום!'' שאגה פתאום, ''עלינא! ג'אי יא נאס – האוייב עלינו! בואו הנה, הו אנשים!''.

סדרת השאגות נשמעה שוב, עד אשר בקעו החיילים העייפים מאוהליהם. הזקיף היה מוטל על האדמה הקשה, חסר חיים למראה. סת-איחווית'ה, בראש עשרות חיילים, הסתערה אל תוך החשכה, כשהיא נשבעת באבות אבותיה שראתה את הבדואים נמלטים עם תיבת האוצר לאחר שהלמו באחיה ואולי אף רצחו אותו נפש. החיילים שעטו אל עבר ואדי עלי, הוא נחל נחשון של ימינו, אך כמובן שלא גילו דבר. חיילים אחרים יצאו לעבר יאלו (איילון), נחושים ללכוד את האויב עז המצח. אולם עם אור השחר שבו, סחוטים, אל המחנה לאחר שהעלו חרס בידם.

סת-איחווית'ה הוסיפה ללוות את כוחות הצבא המצרי במשך כמה חודשים נוספים, וכך הניחה את היסודות לעושרה. לבסוף החליטה להתיישב בלוד, שהייתה אז העיר המרכזית במישור הפרוש בין יפו לאזור באב אל וואד (שער הגיא). שם פתחה עסקי מחסר, יחד עם הוריה. היא נהגה בזהירות: מתוך התיבה המוסתרת במערת הקבר הוציאה מדי פעם סכום כסף קטן. בתחילה קנתה בית קטן למשפחתה. אחר כך הוסיפה עליו חלקת שדה. ברוב תבונתה נמנעה מהפגנה פתאומית של עושר, אולם עם השנים עשתה חיל בעסקיה ועושרה התעצם והלך וכך גם כוחה והשפעתהכ ושפגש בה פיליפ באלדנספרגר כבר הייתה בעלת בתים ואדמה בכל רחבי לוד והמחוז.

בשנת 1841 נסוגו כוחותיו של איברהים פחה מארץ ישראל. אחיה של סת-איחווית'ה סיימו את שירותם בצבא המצרי, השתקעו לצד נצרה בלוד ןבסיועה הפכו לאנשים בעלי השפעה. היא עצמה נישאה למצרי וילדה לו בנים. אולם את שמותיהם של בעלה, בניה ואחיה אין איש זוכר. הם היו תמיד ''בעלה של סת-איחווית'ה'', ''בעלה של סת-איחווית'ה'' ו''בניה של סת-איחווית'ה''. רק היא הייתה חשובה, מכל בני משפחתה, בלוד ובסביבתה. אפילו מושל העיר, שפגש בה בעיבורה של העיר שעה שרכבה על גב סוסה הגזעי, נאלץ לברכה ברוב כבוד ואף להתחשב בה כאשר תבעה ממנו באדנות טובה כזו או אחרת.









שבעה דורות לאחר אותו סיפור מעשה כבר נשכח שמה של השודדת הנועזת ושוב אין הוא מוכר בלוד העיר. אין איש יודע מה עלה בגורלה של סת-איחווית'ה, שהרי באלדנספרגר לא פגש בה עוד לאחר שעזב את הארץ ונוצרי זכרה נעלמו אף הם מהסביבה. גם את מקום קבורתה של השודדת הנועזת אין איש יודע.








מקור הסיפור והאיורים הנלווים לו הוא בספרו של פיליפ באלדנספרגר המזרח הבלתי משתנה. הספר יצא לאור בהדפסה מחודשת בשנת 1982 בהוצאת משרד הביטחון. תרגם מאנגלית: דוד קרסיק. ההדיר: רחבעם זאבי.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©