הקונסול יצא מדעתו
יום ג', 04/11/2008 שעה 10:57
וורדר קרסון, בן למשפחה אמידה מפילדלפיה וידידם של אנשים בעלי השפעה בציבוריות האמריקנית, זכה באמצע המאה התשע-עשרה בכבוד הגדול להתמנות כקונסול האמריקני הראשון בירושלים. אפס, המינוי - שזמן מה לאחר מכן בוטל בהשפעת יריבו של הקונסול - היה רק המבוא לפרשת חיים סוערת והפכפכה שמשום מה חמקה מההיסטוריה המוכרת שלנו, ובמהלכה הספיק קרסון להתגייר, להפוך לגיבור-לשעה של ארגוני זכויות האדם בארצות הברית (בעקבות פסק דין עקרוני שנגע לזכותו של הדם לבחור בדת אליה הוא מעדיף להשתייך) ולייסד קולוניה חקלאית ליד ירושלים. סביר להניח כי הדיפלומטים האמריקניים בני זמננו אינם מודעים כלל לפיסת היסטוריה זו בתולדות המעורבות האמריקנית בארץ הקודש - שלא לדבר על חוסר-הידע בעניין זה בקרב הישראלים עצמם. ערב בחירות היסטוריות באמריקה, הנה הזדמנות למלא את החסר










הרבה קברים יש בירושלים והרבה אנשים קבורים תחתם. דומה כי מעולם לא הייתה עיר בה שאפו כל כך הרבה למות דווקא. נראה גם כי מדינת ישראל הכירה בכך שהמוות הוא חלק בלתי נפרד מבירתה, ואולי אף אחד הסמלים המייצגים שלה. קצת קשה לפספס את הנקודה הזו כשבכניסה לעיר הבירה הנצחית של העם היהודי מתנוסס לתפארה בית עלמין ענק, שהולך ומתרחב מדי יום. סביר, אגב, להניח כי יום אחד יהפוך גם הר המנוחות למקור בלתי-אכזב של מיתוסים ואגדות. בינתיים, לפחות, מוביל בתחום הזה ללא עוררין, וכמימים ימימה, הר הזיתים.

בהר הזיתים מצוי גם קברו של אחד, מיכאל בועז ישראל. השם הסטנדרטי הזה אינו אומר דבר כמעט לאיש. אלא שמתחת למצבה הלא-נורא-מרשימה במונחים של היום, מסתתר סיפורו המרתק של אדם בשם וורדר קרסון. העובדה שהשם הזה אינו אומר דבר לאיש מאיתנו מעידה על כמה דברים, שנראה כי את כולם יש צורך לשרש, במידה זו או אחרת. האחד הוא שהתודעה הלוקאל-היסטורית שלנו, במידה שהיא בכלל קיימת, אינה יודעת על שום דבר שקרה כאן בין תקופת האבות לבין העלייה הראשונה. הדבר האחר נגזר מהראשון: ההיסטוריה של הציונות מתחילה בתיאודור הרצל או, במימד הרחוק ביותר, ב-‏1882, השנה בה החלה העלייה הראשונה והוקמו פתח תקווה, ראש פינה וזוכרון יעקב (ולאלה המבקשים לתקן ולספר לי ששתי הראשונות הוקמו כבר ב-‏1878 - אתם צודקים. ובכל זאת, ספרי הלימוד שלנו עדיין, מה לעשות, מתחילים את החזון הציוני מ-‏1882). כמעט כל מה שקרה קודם לכן אינו מוזכר אצלנו ובוודאי שבתנאים הנוכחיים גם לא יהפוך למידע מוטמהיטב, כלומר לאינפורמציה מהסוג שניתן לשלוף, אינסטינקטיבית כמעט, ממעמקי התאים האפורים, נוסח ''מי אמר 'אם תרצו אין זו אגדה'''. כזה הוא סיפורו של וורדר קרסון, איש רב פעלים שמשום מה נשכח מאיתנו ואין יודע כי בא אל קרבנו.

דיוקנו של הדיפלומט כיהודי מאמין. וורדר קרסון התגייר והוכרז על ידי חבר מושבעים כבלתי שפוי, אך לאחר מכן זכה בערעור , חזר לארץ ישראל והקים מושבה חקלאית ליד ירושלים

וורדר קרסון (Warder Cresson) נולד ב-‏1798 במשפחה קווייקרית אמידה מפילדלפיה. סב-סבו, פייר קרסון, היה צרפתי שהתיישב בהולנד והגיע לעולם החדש באמצע המאה ה-‏17, במסגרת גל הגירה הולנדי גדול. צאצאיו הפכו לסוחרים מצליחים בפילדלפיה. למעשה, אחיו של וורדר, אליוט, נחשב בזמנו לאחד האנשים האמידים ביותר בארצות הברית ואף עשה לעצמו שם כפילנטרופ חשוב בעירו.

משפחת קרסון חינכה את בניה, באורח שלא היה שגור בקרב משפחות ממוצא צרפתי, על ברכי האמונה הקווייקרית. אבל לוורדר הייתה חשיבה עצמאית בנושאים רבים, כולל בהקשרים של אמונה דתית. מסיבה זו, הוא מצא את עצמו מזדהה יותר ויותר עם כת השייקרים (שהתבססה אף היא, במקור, על צרפתים שהיגרו לאנגליה ומשם לארצות הברית), המורמונים (שנוסדו בראשית המאה ה-‏19 בניו יורק על ידי הצעיר ג'וזף סמית', שלאחר מכן עבר לאילינוי ולבסוף הוצא שם להורג; חסידיו עקרו ליוטה והקימו שם את המדינה היחידה בארצות הברית של היום בה משתייכת רוב האוכלוסיה לפלג זה של הנצרות), המילריטים והקמבליטים (תנועות משיחיות פרוטסטנטיות שפעלו באמריקה במחצית הראשונה של המאה ה-‏19 בהנהגת ויליאם מילר ואלכסנדר קמפבל). הוא עצמו, אגב, הכחיש בכל תוקף שהזדהה עם ערכי תנועות אלה, אבל ביקורתו על החברה הקווייקרית הייתה קשה. בשנת 1827, למשל, ניהל ויכוחים דתיים עימם ותקף אותם בשל עושרם, יוהרתם החברתית ובזבזנותם.

בשנים בהן חי ופעל בפילדלפיה הפך קרסון לידידם של שני יהודים חשובים, הרב אייזיק ליסר והעיתונאי והעסקן הפוליטי מרדכי עמנואל נוח (על נוח ופעילותו למען הקמת מדינה יהודית על גראנד איילנד שבסמוך לעיר בפאלו של היום, הרחבתי כבר במאמר ''מושבה לא נושבה'', שסקר ניסיונות שונים להקים מדינות יהודיות במקומות שונים ברחבי תבל). שניים אלה היו, במונחים של ימינו, מעין מבשרי ציונות מוקדמים. הוא השתכנע ש''הישועה תבוא מהיהודים'' ומשובם של אלה לציון. רעיונות אלה דחפו אותו ב-‏1844 להחלטה להתיישב בארץ ישראל ולסייע ליהודים העניים והנדכאים שם. באותה שנה אף פרסם חיבור בשם ''ירושלים, מרכז האושר של כל העולם'', בו הביע את דעתו כי שיבתם של היהודים לארץ הקודש היא היא המבוא לאחרית הימים ולגאולה.

משפחת קרסון הייתה אז, כאמור, אחת החשובות בפילדלפיה. בשל כך, לא התקשה קרסון ליצור קשר אישי טוב עם הפוליטיקאי הצעיר והמבטיח ששימש אז כנציג פנסילווניה בקונגרס, אדוארד ג'וי מוריס (Edward Joy Morris). מוריס שב ב-‏1844 מביקור ארוך במדינות המזרח התיכון, והוא נענה בחיוב לבקשת קרסון לערוך היכרות בינו לבין מזכיר המדינה, ג'ון קאלהון. קרסון ביקש להתמנות לתפקיד קונסול ארצות הברית בירושלים. קאלהון נענה בחיוב. אבל תשובתו של קאלהון, בה במידה שסייעה לקרסון להגשים את חלומו, גם ערערה סופית את חיי המשפחה שלו. אשתו לא רוותה נחת מהתהפוכות הדתיות והאידיאולוגיות שעברו על בעלה, וככל הנראה גם סירבה להינתק ממכורתה למען חבל ארץ מוזנח ועלוב מעבר לים. קרסון התגרש מאשתו, ובהשאירו את משפחתו מאחוריו יצא לארץ ישראל.

ארץ ישראל הייתה אז חלק ממחוז עותומני שכלל גם את סוריה. הסופר האנגלי ויליאם מייקפיס ת'אקרי, שפגש את קרסון בארץ ישראל באותה שנה, סיפר לאחר מכן כי הקונסול האמריקני החדש לא ידע דבר על סוריה מעבר למה שפורסם בכתבי הקודש, ומאחר ששירת בהתנדבות, נראה היה לו כי זוהי סיבה מספקת למינויו. מכל מקום, זמן קצר לאחר שיצא לדרכו, הגיע מכתב למזכיר המדינה קאלהון ובו תיאר בכיר לשעבר בקבינט פגישה שהייתה לו עם קרסון. הוא תיאר את הקונסול החדש כבלתי יציב מבחינה נפשית וחיווה את דעתו כי האיש אינו מתאים לתפקיד. קאלהון השתכנע ושיגר לקרסון מכתב המודיעו כי מינויו לקונסול בוטל.

על אף האכזבה הגדולה שבביטול שליחותו, החליט קרסון להישאר בירושלים. הוא ציפה לקבל את ה''אקסקוואטור'' (כתב ההכרה הרשמי למינויו) מקונסטנטינופול. בינתיים החל לפעול כקונסול דה-פאקטו, על אף העובדה שהפרוטוקול הדיפלומטי לא התיר לא לעשות כן. עד מהרה החל לךהוציא כתבי חסות ליהודים ולאחרים, שלא היו כלל אזרחים של ארצות הברית. הדיעיות על כך הגיעו עד מהרה לקונסול האמריקני בביירות, ומשם לראש המשלחת הדיפלומטית של ארצות הברית בקונסטנטינופול, דאבני ס. קאר. קאר הודיע לשער העליון כי הוא הוא אינו מכיר בסמכותו של קרסון לפעול בארץ ישראל כנציג רשמי של ממשלת ארצות הברית. במקביל, הזהיר את קרון כי אם ימשיך להציג את עצמו כקונסול, יגורש. למרות כל זאת, המשיך קרסון לנדוד בארץ כשהוא מלווה בפמלייה קונסולרית.

כריכת ההדפסה המקורית של Key of David, המניפסט היהודי-ציוני של וורדר קרסון. את רמת ההזדהות שלו עם דתו החדשה ניתן לראות באלמנט המגן-דוד שעל הספר ובכך שבחר להדגיש את ראשי התיבות באנגלית של שמו העברי החדש (מיכאל בועז ישראל), היוצרים את ראשי התיבות MCBI, כלומר ''מכבי''

בהדרגה הזדהה קרסון יותר ויותר עם האנשים להם בא לסייע. הוא תיעב את ניסיונותיהם של מיסיונרים שונים לשכנע יהודים עניים אלה להמיר את דתם בתמורה ללמתן סיוע כספי ולאספקת מצרכי מזון. בשנת 1847 אף פרסם מאמר בו מתח ביקורת קשה על המיסיון האפיסקופלי בהקשר זה. במאמרים אחדים העלה שוב ושוב את ספקותיו לגבי הנצרות. הוא ראה ביהדות את הדת האמיתית. במרץ 1848 עשה את הצעד הסופי והתגייר. הוא אימץ לעצמו את השם מיכאל בועז ישראל. ''שוכנעתי לחלוטין כי לא אוכל לבוא לצבור ביטחון ושלווה אלא אם אעשה כמעשה רות, האומרת לחמותה...'עמך עמי ואלוהייך אלוהי'...נימולתי, הוכנסתי בברית הקודש והפכתי ליהודי''.

קרסון הבין כי משימת חייו מכתיבה השתקעות של קבע בארץ ישראל. בספטמבר 1848 חזר לאמריקה כדי לחסל שם את עסקיו. כשהיה בפילדלפיה, השיגו גרושתו ואחד מבניו צו שהורה לאשפזו כדי לבדוק את שפיותו. אי-השפיות התבטאה, לטענתם, בהחלטתו להמיר את דתו ליהדות. חבר מושבעים מצא כי הוא בלתי שפוי בדעתו. בקרסון ערער על הפסיקה והצליח להשיג משפט חוזר. העיתונות נתנה לפרשה כיסוי אדיר. המשפט הפך לסנסציה, ויותר ממאה עדים עלו על הדוכן והשמיעו את גרסאותיהם לגבי הפרשה. חבר המשובעים החדש מצא אותו הפעם שפוי לחלוטין. ה''פאבליק לדג'ר'' של פילדלפיה שיבח את פסק הדין ש''קבע אחת ולתמיד...ש'דיעותיו הדתיות' של אדם אינן יכולות לשמש כמבחן לשפיותו''.

בשנים בהן שהה קרסון בפילדלפיה הוא נהג כיהודי דתי לכל דבר ועניין. הוא התפלל בבית הכנסת ''מקווה ישראל'', חי בהתאם לחוקי ההלכה והשתתף בחייה היומיומיים של הקהילה היהודית בעיר. הוא אף פרסם ספר בשם Key of David, בו עשה הקבלה בין משפט שלמה (שלמה המלך, כזכור, דן בסיפורן של שתי נשים שתינוקה של אחת מהן נמצא מת ושתיהן טענו לאמהות על התינוק החי) לבין המאבק בין הנצרות והיהדות על האמונה האמיתית. הוא הסביר בספר את המניעים שהביאות אותו להתגייר, ולאחר מכן גם סיפק תיאור ופרשנות של המשפט שעבר ושל פסקי הדין. לפרק זמן מסוים היה קרסון לסמל למאבק על חופש הדת בעולם החדש, כמו גם על חרות הביטוי הנגזרת מכך.

ב-‏1852 חזר לירושלים, כשבאמתחתו תנכית מפורטת לקידום החקלאות היהודית בארץ והקמת בתי-תמחוי ליהודים עניים. הרעיון היה לאפשר ליהודים שלא להיות תלויים למחייתם במוסדות נוצרים שידרשו מהם, תמורת אספקת אמצעי מחייה, להמיר את דתם לנצרות.

החזון שעימו שב קרסון לארץ ישראל היה גדול בהרבה מכפי מידותיו של היישוב היהודי הקטן, שנאבק על קיומו הפיסי בציפורניים ממש. הוא נטל על עצמו להניע תנועה יהודית להתיישבות ולהקמת משקים חקלאיים ואף הכריז על הקמת מושבה חקלאית לדוגמה בעמק רפאים, שהיה אז מחוץ לתחומי ירושלים, אשר ''תכניס את המערכת המשופרת של החקלאות האנגלית והאמריקנית לארץ ישראל''. הקמת מערך חקלאי בקנה מידה גדול, קיווה קרסון, יהיה הבסיס הכלכלי שעליו ניתן יהיה לבנות יישוב יהודי רחב בארץ ישראל, שאליו יזרמו יהודים מכל קצוות תבל.

גם חיי משפחה חדשים בנה לעצמו קרסון בארץ ישראל. הוא נשא לאשה יהודייה ממשפחה ספרדית, רחל מולנו שמה. שני ילדיהם לא האריכו ימים: בנו, דויד בן-ציון, מת ב-‏1863; ביתו, אביגיל רות, מתה במגיפת הכולרה שפקדה את ירושלים ב-‏1865. קרסון עצמו מת עוד קוסם לכן, ב-‏27 באוקטובר 1860. הוא נקבר, כאמור, על הר הזיתים, בלווייה מכובדת שכמותה נהגו לערוך אז רק לרבנים חשובים.









סביר להניח כי מרבית הדיפלומטים האמריקניים שהגיעו לישראל לא הכירו מעולם את קורותיו של הקונסול הקדום ביותר ששיגרה לכאן ארצם. סביר עוד יותר להניח כי גם מאלה שיבואו בעתיד מספר המכירים אותו יהיה זעום, אם בכלל. ובכל זאת, כה נדיר למצוא מקרה שבו נציג זר של מדינה בוחר מרצונו לנטוש את המדינה ואת האמונה שלאורן גדל והתחנך, עד כי ברור מאליו שדווקא העם והארץ אליהם הוא בוחר להסתפח יהיה חייבים בזיכרון הזה. זה לא קרה מעולם. אולי זה יקרה אי-פעם העתיד. אשרי המאמין.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
זהוי מקום קבורת הקונסול   שרה ברנע   שבת, 05/02/2005 שעה 23:31   [הצג]   [3261 תגובות]
בלדה לכייס - מוריס חקאק   מוטי   יום ג', 16/05/2006 שעה 17:47   [הצג]
(ללא כותרת)   דפנה   יום ה', 06/11/2008 שעה 9:04   [הצג]   [475 תגובות]
מעניין מאוד   דוד מירושלים   יום ה', 06/11/2008 שעה 18:22   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©