מה השירה הזאת לכם?/ בר שושני
יום ה', 07/02/2008 שעה 23:56
הפועל ירושלים זכתה הלילה בגביע המדינה בכדורסל, לאחר שברבע אחרון הירואי מחקה פיגור שנע בשירו סביב 20 נקודות וגברה על מכבי תל אביב 93-89. האוהדים האדומים חגגו ביציעם ושרו וצפרו כל הדרך הביתה, אל הבירה. דווקא האירוע הזה, הנחשב חריג למדי בנוף הכדורסל החדגוני של ישראל, יכול בקלות להשכיח את התיסכול שהוא מנת חלקם אוהדי כל הקבוצות, פחות או יותר (למעט מכבי תל אביב, כמובן). האהדה, המתבטאת במחות פיסיות שונות - צביעת הפנים והגוף, לבישת בגדים בצבעי הקבוצה, שירה קולקטיבית אדירה ביציעים - מתכתבת תמיד עם תחושות מקוטבות של אופוריה ועצבות, עליזות וכאב, סיפוק ותסכול, ובמידה רבה תחושות אלה הן המאפיין האמוציונאלי הקבוע של כל אוהד ספורט. בר שושני, במאמר אורח ראשון מסוגו, מנסה לפענח את הצורך הפנימי של האוהד לאהוד.









הרבה מאוד המצאות מוזרות יכול המין האנושי לזקוף לזכותו. עם הטענה שהכוכבים נעים במסלולים מעגליים כי ''עיגול זו הצורה האלוהית ביותר'', למשל, הסכים כל העולם הנאור במשך משהו כמו 2000 שנה. סיינפלד טען כי ההוכחה הטובה ביותר לאווילותו של המין המתכנה אנושי היא הקסדה – מכשיר שנועד להגן על הראש מפני פגיעות. במקום לא לעסוק בפעילות שיכולה לפצח לך את הפדחת, הוא טוען, פשוט המצאנו חתיכת פלסטיק עגולה, והמשכנו בסגנון החיים הרגיל שלנו.

בפעם הבאה שאתם במלחה, נסו לשכוח איפה אתם. תסתכלו מסביב. מה אתם רואים? בדרך כלל, המחזה יכלול כמה מאות אהבלים בבגדים תואמים שקופצים וצועקים חרוזים אוויליים בקצב. מה זה, לעזאזל? למה זה טוב? מי היה הטמבל הראשון שחשב לעצמו ''אהה, אני יודע מה יהיה מגניב! אני אתלבש בצבע אחד ואצעק שירים שילד בכיתה ב' היה מתבייש לכתוב''? אולי, מעניין יותר, למה, בשם כל דובוני הקוטב הירוקים, הוא חשב שזה יעזור למישהו? ולמה, בשם לוויתן השפלה המנומר, גם אני צועק את השירים המפגרים האלה בהתלהבות חסרת פשרות?

אוהדים אדומים בפעולה. תפילת-מעט לשמחה קולקטיבית (מקור תמונה).

את השאלה הזאת ניסחתי לעצמי בפעם הראשונה אחרי משחק גמר הפיינל פור הדמיוני של שנה שעברה, זה שמעולם לא התרחש ובו מעולם לא הפסדנו למכבי בגלל שריקה מזעזעת של שופט נוראי. הו, סופשבוע נפלא זה היה. מלא בהמון רגשות חיוביים ויפים, מהסוג האופטימי. פתאום, מתוך בליל הרגשות המופלאים האלה (ותודה למר בכר על החוויה הנהדרת), הבנתי שאני מרגיש תסכול. תסכול עמוק, מהותי. שמשהו לגמרי-לגמרי לא בסדר פה. עכשיו, זה משהו מוזר. כעס – על עצמי, על הקבוצה, על מכבי והשופטים - אני יכול להבין. הרגשת חוסר אונים – מול השופטים, שארפ, מזרחי והג'מעה - גם זה מתקבל על הדעת. אבל תסכול? מה כבר אני עשיתי שאני צריך להרגיש מתוסכל – לא על זה שאנחנו אף פעם לא מצליחים לנצח, אלא על זה שהפעם לא הצלחנו? ברור לי שהתסכול הזה נובע מהעובדה שהשקעתי הרבה מעצמי בתוך המשחק. קפצתי, רצתי, צעקתי, שרתי, האמנתי. למה עשיתי את כל זה? למי זה מועיל, אם זה מועיל בכלל? למה אני – למה אנחנו – מרגישים צורך לשיר, לעודד, לקפוץ, להמציא, לארגן, לצבוע ולהציג?

כשבוחנים את שלוש השורות האחרונות, ומחליפים את השם ''משחק'', אנחנו יכולים לקבל תיאור שמזכיר מאוד התנהגות דתית. תפילה, במובן הזה, היא משהו דומה מאוד: אף אחד לא אמור להתפלל בגלל שזה מה שצריך לעשות, בדיוק כמו שאף אחד לא אמור לעודד כי צריך. אמורים לעודד – אמורים להתפלל – מתוך רצון, צורך פנימי, אמיתי. הקשר הזה, לדעתי, הוא לא קשר מקרי. בני אדם, באופן קצת כוללני, אולי, הם יצורים שלא יכולים לקבל עולם שאין להם השפעה עליו. הדבר הנורא ביותר הוא השרירותי – היעדר החוק. בני אדם צריכים לדעת שהם יכולים להשפיע על העולם. שאם לא יורד גשם במשך שנתיים – יש דרך להוריד אותו. שאם קשה, יש דרך לבטל את רוע הגזירה. שאם הסיכויים נראים נמוכים, יש מה לעשות, יש למי לפנות, כדי לעזור, לסייע – כדי לשנות את המצב.

הרצון הזה לא נעלם גם במגרש עצמו. קשה, קשה מאוד, באמת להשקיע את עצמך רגשית במשחק ולהשאר מנותק ממנו. קשה מאוד להיות בתוכו, ולקבל, בלי בעיה ובהסכמה, את הטענה שבסופו של דבר, אנחנו לא יכולים להשפיע על מה שקורה שם. לא חשוב כמה מאשקה תשיר, לשמור על פייזר היא לא יכולה. לא חשוב כמה שפירא ידחפר את דרכו, הוא לא לעולם לא יוריד שחקן לפוסטאפ. הצופים הם תמיד חיצוניים למה שקורה על המגרש. אבל הניתוק הזה הוא כמעט בלתי אפשרי. איך אפשר לשבת ולראות עוול נעשה מול העינים – ולקבל את זה בשלוות נפש של ''נו, מילא, אני לא יכול לעשות שום דבר''. זה הרי הדבר המקומם ביותר בעולם.

בנינו לנו תפילת-מעט, קריאה חוצת גבולות. העידוד מתגלה כביטוי של חוסר המוכנות האנושית לקבל עולם מרוחק ומנותק. מערכת של קודי התנהגות שבבסיס שלה עומדת הכמיהה להשפעה, ללקיחת חלק, להשתתפות. אנחנו מאמינים שאם נקרא חמש פעמים מהר בשמו של גיא פניני, השלשה הבאה שלו תיכנס. אנחנו מתפללים למרקו, זובחים מילים לחאג'י. והמופלא ביותר? שזה עובד. הכישוף הזה עובד, ריקוד הגשם הפרימיטיבי הזה באמת גורם לפניני לקלוע, לשחקנים להתחרע על השלטים ולקבוצה השניה לקבל פיק ברכים.

והתסכול? נדמה לי שזה אותו תסכול שירגיש אדם מאמין מול חוסר הצדק בעולם. לא סתם אחד התיאורים המתסכלים ביותר בתנ''ך הוא של ''צדיק ורע לו, רשע וטוב לו''. היינו טובים יותר במשחק הזה, זה נכון. הגיע לנו לקחת את המשחק הזה. זה גם נכון. אבל זה, לבדו, לא היה מביא את התסכול. אבל אם התפללתי כמיטב יכולתי – ובכל זאת נותרתי לא-משפיע? זה, הרי, בסיס התסכול.








בר שושני, בן 22, הוא סטודנט שנה שניה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. בשנה שעברה (עונת 2006/7) ליווה את הפועל ירושלים בכדורסל כאוהד, אחר כך ככתב, ואז שוב כאוהד - עד לסופה האכזרי של העונה. הטור פורסם לראשונה באתר האינטרנט של אוהדי הפועל ירושלים.






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
(ללא כותרת)   buho   יום ו', 08/02/2008 שעה 2:08   [הצג]
הקבוצה שלי ואני   אליה   יום ו', 08/02/2008 שעה 20:02   [הצג]
יופי של כותרת   יניב גבאי-מילר   שבת, 09/02/2008 שעה 3:29   [הצג]
אצל רוב האנשים   בלוגר זוטר   יום ב', 11/02/2008 שעה 15:46   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©