ההחמצה הגדולה של ה''נוצ'ה טריסטה''
יום ו', 25/01/2008 שעה 21:00
רק מעטים בישראל שמעו על ה''נוצ'ה טריסטה''. מילולית, פירוש היבטוי הזה בספרדית הוא ''הלילה העצוב''. זה היה השם שהדביקו הספרדים בראשית המאה השש-עשרה לקרב המחריד שהתרחש על שפת האגם בו שכנה אז בירת האצטקים, העיר המופלאה טנוקטיטלן. הצבא הספרדי, שמצא עצמו לכוד במיתחם ארמונו של הקיסר האצטקי השבוי, נאלץ לסגת מתוך חשש שהישארות נוספת בעיר תביא עליו את סופו מידי המורדים האצטקים הזועמים. טבח המוני שביצעו זמן קצר קודם לכן חייליו של הרננדו קורטס זמן ובו הרגו שש מאות אצילים אצטקים במהלך טקס דתי, לא הוסיף להם אהדה. הקרב הזה היה הדבר הקרוב ביותר לנצחון ההיסטורי של בני אומת הסו על הגנרל קאסטר בליטל ביג הורן - ובדומה לאותו ניצחון, גם האצטקים החמיצו את השעה ולא מינפו את הצלחתם. כך נמלט קורטס ממוות וכך התאפשר לו לשוב ולכבוש את מכסיקו.









זה היה הלילה הגדול של האצטקים. באותו לילה הם יכלו להפוך את ההיסטוריה על פיה. היה באפשרותם להשמיד את כוחות הפולשים ואת גדודיהם של בעלי בריתם. אלמלא החמיצו את ההזדמנות ההיסטורית הזו הייתה עדיין מכסיקו קרויה אנאואק, במרכז בירתה הייתה מתנוססת פירמידת הטאוקלי וכל השדרה הגיאו-פוליטית של מרכז אמריקה הייתה, קרוב לוודאי, עומדת על תילה. אבל במקום שיפנו את ההיסטוריה לכיוון אחר החמיצו האינדיאנים הזועמים את השעה.

המפגש הראשון בין מונטזומה לקורטס. המנהיג הספרדי ניצל את כניעותו של הקיסר האצטקי, כלא אותו בארמונו והפך אותו לשליט בובה (מקור תמונה 1).

את סיפור כיבושה של מכסיקו על ידי הרננדו קורטס מכירים כולם. הספרדי עז הפנים נחת בחוף האימפריה האצטקית כשלרשותו עומד כוח לא גדול. סדרה של התרחשויות שהתסברותן הרציפה הייתה נמוכה מאוד אם היה קורטס מחשב אותן מראש, פתחה בפניו את הדרך אל הבירה טנוקטיטלן. משהגיע לשם גילה כי מלכה האדיר של האימפריה שאליה פלש, מונטזומה השני, שקוע באמונות תפלות ומשוכנע כי בואו של קורטס הוא חלק מהתגשמותה של נבואה עתיקה שלפיה ישוב אל השמש לבן העור, קצלקואטל, אל מאמיניו ביום מן הימים. לאל אין בני התמותה רשאים להתנגד. וכך, למרבה זעמם והתמרמרותם של תושבי הבירה, מסר מונטזומה הלכה למעשה את השלטון לידי הלבנים והפך לעושה דברם. בעיני רובם היה המלך לבוגד בממלכתו שלו.









צריך לזכור שמצבו של קורטס היה גרוע לא רק מחוץ אלא גם מבית. עוד לפני שפלש למכסיקו הסתכסך עם מושל קובה, דייגו ולסקז דה קואייר, לאחר שהלה חשד בו שהוא מתכוון להקים התיישבות ספרדית נפרדת שתתחרה במעמדה של קובה. קורטס גרם למושל להכניס פיסקה לגבי אמצעי חרום שניתן יהיה להשתמש בהם ללא הסמכה נוספת, ''עבור האינטרסים של הארץ''. בדקה האחרונה, שינה המושל את דעתו, כשהוא חש כי קורטז שאפתני מדי, ולמעשה אסר עליו לצאת למסע עצמאי. ב־1519 ברח קורטס מקובה עם 11 ספינות, 500 איש, ו־15 סוסים. במהלך מסעותיו במכסיקו שיגר קורטס דיווחים ישירים לקיסר קרלוס החמישי, תוך שהוא עוקף בכך לא רק את ולסקז, שלו היה כפוף להלכה, אלא גם את דייגו קולון, בנו של כריסטופר קולומבוס ומי שירש מאביו את התואר של אדמירל האוקיאנוס כולו.

במהלך שהייתו בטנוקטיטלן, כשהוא מחזיק בשבי את המלך מונטזומה האומלל והתמרמרות האצטקים גוברת, הגיעו חדשות רעות מהחוף. כוח ספרדי גדול נשלח על ידי ולסקז לעצור את קורטז על חתירה תחת פיקודו. הוא עזב את טנוקיטיטלן בידיו של סגנו הנאמן פדרו דה אלבראדו, צעד לחוף וניצח את הקובנים בראשות פנפילו דה נרבאז. כשקורטז סיפר לחיילים המובסים על עיר הזהב, טנוקיטיטלן, הם הסכימו להצטרף אליו. אבל כל אלה, למרות ששיפרו בהרבה את המצב עד ליל אותו קרב עקוב מדם, לא שינו העובדה שקורטס היה שרוי במצוקה. הוא ידע כי אם ישוב לקובה ייעצר מייד, ייכלא, יודח מכל תאריו ונכסיו וקרוב לוודאי שיעמוד מול אפשרות אמיתית של הוצאה להורג. לפיכך, לא זו בלבד שקובה – המושבה הספרדית הגדולה ביותר באזור – לא הייתה עוד קלט בטוח עבורו, אלא שאף בספרד גופא היו לו לא מעט אויבים. לא נותרה לו ברירה אלא להוסיף ולפלס את דרכו לגדולה במכסיקו עצמה.

קורטס שב לטנוקטיטלן ביוני אותה שנה, אך מצבו היה קשה מבעבר. הוא מצא כי אלבראדו ואנשיו טבחו באצולה האצטקית וכי השורדים בחרו מנהיג חדש, קויטלאהואק. קויטלאהואק ציווה על חייליו לצור על הארמון שהספרדים ומונטזומה ישבו בו. הרוחות בבירה האצטקית סערו, מונטזומה הוקע כבוגד על ידי חוגים נרחבים שביקשו להכריז מלחמה על הספרדים ומאחורי המצביא הספרדי לא עמדו אלא 1500לוחמים יגעים וכמה אלפים מבני טלסקלה, עם אינדיאני שהיה מצוי ביריבות עם האצטקים וכרת ברית עם הפולשים. ביוני 1520 היו הספרדים נצורים במיתחם ארמון המלוכה בטנוקטיטלן כשהם מנותקים ממקורות המים בסביבה, מאספקת מזון ומנתיבי הנסיגה שבהם תכננו מראש להשתמש. הספרדים הגיחו ממצודתם וניסו לסתום את הפרצות בסכרים. פה ושם הוכתרו מאמציהם בהצלחה, אך מייד לאחר מכן הרסו האצטקים שוב את הסכרים וחשפו את הפרצות מחדש. הם יצאו לקרבות מקומיים נגד האצטקים, אך מצאו את עצמם בנחיתות מספרית בולטת: במקום כל לוחם אינדיאני שנהרג בקרב הופיעו עשרה חדשים.

כצעד אחרון אילצו הספרדים את המלך השבוי בידם לעלות על גג ארמונו, להרגיע את ההמון הזועם ולבקש מהתושבים כי יתירו לספרדים לצאת מהעיר בשלום. אלא שהופעתו של מונטזומה פעלה בדיוק בכיוון ההפוך. אבנים הושלכו אליו מהקהל ואחת מהן פגעה בראשו. ימים ספורים לאחר מכן מת, בין אם מפגיעת אותה אבן ובין אם מצער ומייאוש.

בתוככי הארמון ידעו הספרדים היטב כי התמהמהות נוספת בטנוקטיטלן עלולה להביא עליהם את סופם.

- ''עלינו ללכת מכאן על עוד לא איחרנו את המועד'', אמרו אחדים מהם לקורטס.
- ''נכון'', הסכים המצביא, ''לכל הפחות, לפי שעה. אבל עלינו להיות זהירים מאוד במעשה זה. אם ייוודע הדבר לאצטקים – נאבד כולנו''.

הערכתו של קורטס הייתה מפוכחת. מפגש שקיים עם כמה ממנהיגי המתקוממים הבין כי דעתם נחושה לא להותיר ספרדי חי אחד בטנוקטיטלן. כשהסביר לאותם אצילים כי ברשות הספרדים כלי נשק שממילא עושים שמות במקומיים, השיבו לו אלה כי הם מוכנים להוסיף ולהילחם למרות זאת והציעו לו להציץ אל הרחובות והכיכרות בהם התגודדו רבבות אצטקים זועמים. מאוחר יותר סיפר קורטס שהאצטקים חישבו כי גם על כל ספרדי אם יהרגו 25,000 מהם, עדיין יוכלו להכחיד את הכוח הספרדי הקטן.

הקרב על הסוללה. למעלה משני שליש מהכוח הספרדי-טלסקלני מצא שם את מותו (מקור תמונה 2).

ברנל דיאז דה קסטיליו, חייל בצבא קורטס שלימים פיקד על כוח כיבוש ספרדי אחר, סיפר בזיכרונותיו כי אחד החיילים, בוטלו, שהיה אדם משכיל ויודע ספר, שימש כמעין אסטרולוג לעת מצוא. בוטלו אמר לקורטס עוד לפני הנסיגה כי אם לא יעזבו את טנוקטיטלן ב-‏1 ביולי ויתעכבו בה מספר ימים נוספים – לא יישאר איש מהם בין בחיים.









קורטס החליט לבצע את ניסיון הבריחה ב-‏1 ביולי 1520. הנתיב בו בחר להוציא את אנשיו מהעיר היה דרך סוללת טקובה, שהובילה אל מחוץ לעיר לכיוון מערב. אנשיו בנו גשר נישא ובאותו לילה, בגשם שוטף, הם יצאו מהמיתחם ופילסו את דרכם לכיוון הסוללה. הרחובות היו ריקים מאדם. הכיכר שמול הארמון הייתה ריקה מאז נפצע מונטזומה פצעי מוות. הספרדים התנהלו בדממה. אפילו פרסות הסוסים נעטפו בבד, כדי להשקיט את צעדיהם על גבי רחובות האבן. יחד עימם נשאו כמה קרשים גדולים ששימשו כגשרים ניידים, אותם התכוונו להניח על גבי הסוללה כדי לעבור אתת עלות המים.

אך שעה שקרבו אל הסוללה הבחין בהם אחד הזקיפים והזעיק את חבריו. הקריאה עברה במהירות מפה לאוזן ועד מהרה נהרו אלפי לוחמים אצטקים ועטו מכל עבר על הכובשים הנסוגים.

הנרי ריידר הגרד תיאר את הקרב על הסוללה בספרו הבדיוני ''בת מונטסומה'', המספר את סיפורו של אציל אנגלי צעיר הנקלע אל ארץ האצטקים ולוחם עימם שכם אחד נגד הספרדים. ככל הנראה שאב הגרד את תיאורו מספרו של ויליאם פרסקוט, היסטוריה של כיבוש מכסיקו, שנחשב בתקופתו לספר המתאר את אירועי אותו לילה באופן המפורט ביותר. ''...השאון העמום גבר והיה לרעם'', כתב הגרד, ''מכל הכיוונים הגיחו אנשים חמושים ונהרו אל דרך טלקופן. הספרדים, כאלף וחמש מאות איש ואיתם שישה עד שמונה אלפי טלסקלנים, צעדו על הסוללה המוגבהת בטור ארוך ודק. קואטמוק ואני רצנו קדימה ואספנו אנשים בלכתנו, עד שהגענו לתעלה הראשונה, שבה כבר המתינו מאות סירות. ראש הטור של הספרדים הגיע אל התעלה והקרב התחיל. האצטקים נלחמו ללא סדר ותוכנית, משום שבחשכה לא יכלו המפקדים למצוא את לוחמיהם והלוחמים את קציניהם. אך הם היו רבים מספור ורק תשוקה אחת הייתה בליבם: להרוג את הטאולים. תותח ירה מטר כדורים לעברנו ולאור ההבזק ראיתי כי הספרדים נושאים איתם גשר עץ ומניחים אותו לרוחב התעלה. הסתערנו עליהם מייד. כל איש נלחם בעצמו ולבדו. קואטמוק ואני נסחפנו אל הגשר עם הגל הראשון של האויב המתקדם ואף כי יצאנו בשלום, לא ראינו עוד זה את זה אותו לילה. הטור הארוך של הטלסקלנים והספרדים המשיך להתקדם והאצטקים התנפלו עליהם מכל צד, כנמלים הנצמדות אל תולעת פצועה''. (''בת מונטסומה'', הנרי ריידר הגרד, עברית: דליה למדני, ספרית מעריב, ביצת הוצאת כתר, ירושלים, 1975, עמ' 107-108).

- ''הצילו!'' נשמעו קולותיהם של הספרדים והטלסקלנים, שמצאו עצמם נדחקים על גבי הסוללה הצרה.
- ''אל אלוהים!'' זעקו אחרים בצונחם בחושך מעל הסוללה אל תוך המים.

הקרב על הסוללה ניטש כל הלילה. הספרדים הצליחו לחצות את התעלה הראשונה, אך משקלם הרב של הספרדים גרם לגשר לשקוע בבוץ. כל ניסיון להזיזו ממקומו לשימוש נוסף היה עלול להאט את תנועת הטור הנסוג, ולפיכך היה על הספרדים ובני בריתם לוותר עליו ולנוע הלאה. התעלה הבאה הייתה עמוקה ורחבה מן הראשונה וסמוך אליה ניטש קרב עז שבסופו שקעו מאות הרוגים במי האפסיים. רק אז, כשהיא נמלאה גוויות, יכלו הספרדים הנסוגים להשתמש בהן כגשר ולחצות על גבן את רצועת המים.

המקום נראה ודאי כגיהנום עלי אדמות. ''...רעמי יריות, זעקות כאב ואימה, צעקות חיילים ספרדיים וקריאות מלחמה של אצטקים, נאקות סוסים פצועים, יללות נשים, שריקת כדורים וחצים ושאון עמום של חבטות התערבו אלה ואלה כתוהו ובוהו'', תיאר הגרד ב''בת מונטסומה'' את שהתרחש, ''הטור הארוך של הספרדים התגודד אנה ואנה וגעה כעדר בהמות מבוהל. רבים התגלגלו לצד הסוללה ונטבחו במי האגם או נלקחו בסירות אל מזבחות ההקרבה, רבים נדרסו למוות בתוך הבוץ ואחרים טבעו בתעלות. נספו גם מאות אצטקים, רובם בכלי הנשק של חבריהם, שהיכו וירו בלי הבחנה''.

כשהגיעו הספרדים אל החוף גילו כי שני שליש מאנשיהם נהרגו, וכן כאלף מבעלי בריתם הטלסקלנים. כמו כן אבדה כמות עצומה של סחורות יקרות, כשהללו שקעו בסערת הקרב אל קרקעית האגם. האגדה מספרת שכאשר נוכח קורטס מה רבו אבדותיו קרס תחת אחד העצים ופרץ בכי. לא ידוע אם התפרצות זו מקורב בנפילת רעיו לנשק, באובדן הזהב או במה שהצטייר, באותם רגעים, ככישלון האדיר של משימת הכיבוש שנטל על עצמו. אבל מאחר והמנצחים במלחמה הם הם שכתבו את ספרי ההיסטוריה, מעתה והלאה נודע היה אותו לילה בשם ''נוצ'ה טריסטה'', הלילה העצוב.

איור נוסף של הלילה המדמם הזה. מאות נפלו למים, טבעו או נשחטו (מקור תמונה 3).

קורטס ושאר הניצולים עשו את דרכם לכיוון טלסקלה, אולי המקום היחיד במכסיקו שבו יכלו איכשהו לחוש בטוחים ולנסות להתאושש מהלילה הנורא. אבל סמוך לטנוקטיטלן, בעמק מכסיקו, היה עליהם לחלוף על פני כמה וכמה יישובים אצטקיים עוינים. מדי יום היה על הספרדים והטלסקלנים המותשים לפלס את דרכם בלחימה. מצבם היה בכי רע. לא היה להם כל מזון, לבד ממעט תירס שהושלך על ידי המקומיים לאשפה ואת בשר סוסיהם שמתו. לא היה בהם איש שלא נפגע בקרבות. שבוע לאחר אותו לילה נורא חלף הצבא המדולדל בצילן של הפירמידות של טנוקטיטלן. ושם, במישור אוטומבה, נתקלו קורטס ואנשיו בכוח אצטקי גדול שלא הסתיר את כוונתו להשמיד את הפולשים עד האחרון שבהם.

ושוב שיחק המזל לקורטס. הוא הבחין כי הדרך אל מפקד הכוח אינה מוגנת. כמה מפרשיו הצליחו לשבות את אותו מפקד ובכך היטו את תוצאות הקרב לטובתם. בבקשם לשמור על חיי מפקדם נסוגו האצטקים, מותירים את הדרך הראשית לטלסקלה פנויה. האצטקים לא ויתרו. שליחים אצטקיים הגיעו לטלסקלה ודחקו במקומיים לחסל את הספרדים. בתמורה, הציעו האצטקים לכרות ברית שלום ולקדם את הכלכלה הטלסקלנית. אבל הללו היו למודי ניסיון משנים ארוכות של יריבות. הם העדיפו את הברית עם קורטס על פני הצטרפות לאויביהם משכבר הימים. הם דחו, אפוא, את כל ההצעות שהגיעו מטנוקטיטלן.

היתר כבר ידוע. קורטס הצליח לגבש מחדש את הברית האנטי-אצטקית של אותם עמים שדוכאו על ידי האימפריה הנלחמת על חייה. סבלים אינדיאנים הביאו מהחוף את כל המצרכים והכלים שעדיין נותרו בספינות, שעה שקורטס ניסה לזכות בנאמנותם של הערים, שהאצטקים המקסיקאים שלטו בהם יותר ממאה שנה, כשהן דורשים מהם מיסים כבדים וקרבנות אדם. אך עדיין שלב זה של המסע היה קשה, שכן המזון היה בצמצום רב. לפי חלק מהדיווחים הרגו הטלסקלנים שוביים אצטקים ואכלו את בשרם. הספרדים עזרו להם בהרג, אף שלא אכלו בעצמם; הם ''הסתפקו'' באונס נשיהם.

המצור על טנוקטיטלן החל. הספרדים ניתקו את מקורות האספקה של העיר וגם המים היו במשורה. וכאילו לא די בכך, פקדה מגפה איומה של אבעבועות שחורות את תושבי העיר. גם בעלי בריתו האינדיאנים של קורטס סבלו, כשמוערך כי כ40% מהם מתו, אך ההשפעה על האווירה בטנוקיטיטלן, שעליה נוסף הרעב שגרם המצור, הייתה גבוהה בהרבה. למרות זאת הם עדיין המשיכו להלחם הרבה אחרי שעיר אירופית ממוצעת הייתה ממשיכה. בקרבות נהרסו חלקים גדולים מהעיר. המחיר ששילמו האצטקים היה עצום: בין 120,000 ל־240,000 אטצקים נהרגו. הקיסר האצטקי האחרון, קואטמוק, נכנע לקורטס ב־13 באוגוסט 1521. חורבן הקיסרות הושלם.

במבט לאחור, היה הנוצ'ה טריסטה ההחמצה הגדולה של האצטקים. החמצה שעלתה להם בחורבן ממלכתם ובאובדן עצמאותם. במהלך הקרב על הסוללה היה בידי האצטקים לחסל כליל את הכוח הספרדי ואת בעלי בריתו הטלסקלנים. היחס המספרי נטה בבירור לטובתם, מה גם שהיכרותם עם תנאי השטח המיוחדים ועם דרכי הגישה והנסיגה אל העיר וממנה עלתה מאה מונים על זו של כובשיהם. על כל אלה נוספו הלילה האפל והחשש המתמיד של הספרדים מפני תנועה בשטח עוין. אלמלא בחרו האצטקים לעסוק בביזת הגופות (במה שראו כמעשה מוצדק, שכן כמויות הזהב הגדולות שנשאו עימם הספרדים היו שייכות לאימפריה האצטקית) ובשאר עיסוקים שהסיחו את דעתם מפני המשך המרדף אחר הספרדים הנסוגים, יתכן שכל ההיסטוריה של אמריקה הייתה שונה.









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מזכיר לי   קואלה   שבת, 26/01/2008 שעה 1:47   [הצג]   [2 תגובות]
ההיסטוריה לא הייתה משתנה   בני   שבת, 26/01/2008 שעה 13:58   [הצג]   [6 תגובות]
תגובה לבלוג ולא למאמר   מוטי בנארי   יום ד', 30/01/2008 שעה 8:55   [הצג]   [2 תגובות]
האמונה של האצטקים בקוצלקאטל   מיכה אדלר   יום א', 09/01/2011 שעה 11:19   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©