''...דפיקתו הייתה חיונית''
יום ד', 09/01/2008 שעה 23:13
בראשית 1948 נמצאה בקרבת אחת ממושבות השרון גופה במצב ריקבון מתקדם. בחזהו של המת, גבר צעיר, נמצאו ארבעה נקבים שנגרמו על ידי כדורי אקדח. היה זה יהודה אריה לוי, אחד מלוחמיה המוערכים ביותר של מחתרת לח''י ומי שנחשב לאחד המומחים הגדולים שלה בכל הנוגע להרכבה, שכלול, תיחזוק ואימון בנשק. היה זה סופה של דראמה שהתחוללה בתוך הארגון ובמהלכה נחשד לוי כי בכוונתו לעבור לארגון ההגנה ולהסגיר לידיו את סודות הלח,י ואת מחסני הנשק שלו. מפקד הלח''י באותה תקופה, נתן פרידמן-ילין (לימים ילין-מור) הורה על הוצאתו להורג. הייתה זו אחת הפרשיות המחרידות ביותר באותה תקופה, מה שגרם להתמרמרות כמעט כללית בקרב חברי הלח''י. רק שלושים שנה מאוחר יותר נעשה משהו כדי לתקן את העוול. לא מספיק. זה אף פעם לא מספיק.









אריה לוי רצה לעזוב את המחתרת.

הוא היה תושב רעננה. בחור צעיר, שמזה זמן מה היה פעיל בלח''י. כינויו היה ''הלוחם שמואל''. חבריו לחמתרת העריכו ואהבו אותו, ודווקא משום כך היה גורלו לנושא שעורר את זעמם כמעט עד כדי התקוממות נגד מפקדם.

ב-‏1 בפברואר 1948 מסר העיתון ''הבוקר'' ש''אריה לוי נרצח על ידי חבריו''. בגוף הידיעה נכתב: ''נודע כי לפני זמן קצר נשלחה הודעה פנימית לחברי הלח''י, כי חברם, 'הלוחם שמואל', הוצא להורג על פי פסק דין שאושר על ידי המפקדה''. הגווייה לא נמצאה. ב-‏3 בפברואר פרסם עיתון אחר, ''המשקיף'', את תביעתה של הרבנות הראשית במחוז יפו-תל-אביב להודיע לה על מקום הימצאה של הגופה כדי שניתן יהיה להביאה לקבר ישראל או על מקום קבורתו, אם נקבר, מפני כבוד המשפחה ''שהיא משפחה חרדית''. גופת הנרצח, קורבן אחד החיסולים האכזריים ביותר בדברי ימי המחתרות, נמצאה ב-‏5 בפברואר 1948 על ידי משטרת רעננה, כשהיא קבורה באדמה בקרבת המושבה הדר בשרון, בקרבת הכביש הראשי בין רמתיים לפתח תקווה. אלמלא מכתב אנונימי שנתקבל במשרדי חברה קדישא בת אביב ופירט את מקומה המדויק, ספק אם ניתן היה לאתרה. הגווייה נמצאה במצב של ריקבון מתקדם ואת פני המת אי אפשר היה לזהות כלל. בחזה הגופה נמצאו סימני ירייה של ארבעה כדורי אקדח.

נתן ילין-מור. ''אתה חושב שזה קל לתת פקודות כאלה?'' (מקור תמונה).

מדוע הוצא לוי להורג? יוסף הלר, אחד ההיסטוריונים הבולטים של הלח''י, טוען כי לוי רצה לעזוב את הלח''י והדבר עורר חשש אצל מנהיגי המחתרת. מפקד הלח''י דאז, נתן ילין-מור, הפיץ ב-‏16 בינואר 1948 חוזר בקרב פעילי הלח''י בו נמסר שיום קודם לכן הועמד הלוחם שמואל, איש המחלקה הטכנית של החטיבה הלוחמת, בפני ''בית דין מיוחד של התנועה''. ארבע סעיפי אישום הועלו נגדו: ''1. הפרת משמעת של התנועה; 2. הפצת שקרים ודיבות זדוניות בין אנשי התנועה, אוהדים ואף בין הנשים שמחוץ למסגרת התנועה; 3. פעולת הרס וחתירה תחת יסודות התנועה וזריעת דמורליזציה; 4. גילוי סודות של התנועה, בין אלה שהיו ידועים לו לרגל תפקידו ובין אלה שהוציאם במרמה מפי בעלי תפקידים אחרים, שהתייחסו אליו באמון''. נתן ילין-מור, מפקד לח''י בפועל באותם זמנים, ביקש אפוא לשוות לחיסול זה אופי שיפוטי – בדומה למקרה חטיפתה ורציחתה של הצעירה החולונית חיה זיידנברג, שהתרחש פחות מחודש לאחר מכן.

הוצאתו להורג של אריה לוי בן ה-‏32 הכתה גלים. רבים מחברי לח''י זעמו על חיסולו. לוי, בעל ידי הזהב, הכניס לא מעט המצאות ושכלולים במלאי הנשק של המחתרת, הדריך בקורסים ועמד לצאת בשליחות לארצות הברית. מסירותו ללח''י ולאידיאלים שלה הייתה רבה עד כדי כך שרבים מאנשי לח''י לא האמינו לטענה כי הלוחם שמואל בגד בה והסגיר את סודותיה. חלק מהם לא הסתירו את עמדתם ושפכו את מררתם ישירות בפני ילין-מור. ההיסטוריון מאיר פעיל מספר כי ב-‏7 באפריל 1948 שלח ילין-מור מכתב בעניין זה לעצורות לח''י בעתלית ובו נתן נימוקים לחיסולו של לוי שהיו שונים למדי מאלה שנכללו באותו כתב אישום נגדו. ''שמואל זה'', כתב ילין-מור, ''חשב שעלינו להתפרק ולהיכנס ל'הגנה' ומכיוון שאנו לא עשינו זאת באופן כללי, הוא חשב לעשות זאת ביחידות. כרגיל, לזאת אין אנו מתנגדים, אך במקרה זה הוא ידע כל כך הרבה מסודות התנועה, הוא היה מומחה במקצועו וידע הרבה. לא רק שהוא לא רצה לשמור את אשר ידע, אלא להיפך, הוא אמר שימסור זאת לאשר הוא ימצא לנכון למסור. מזה יוצא שדפיקתו הייתה חיונית. לא הייתה כל ברירה אחרת''.

חבר אחר בלח''י, אריה קוצר, מספר בספר זכרונותיו ''מרבד אדום'' גרסה אחרת לפרשת רצח לוי. לדבריו, הייתה דאגתו העיקרית של לוי שמלאי הנשק והציוד של לח''י לא יחליד באפס שימוש. ''בבודקו, עם החלטת האו''ם, את המחסנים בארץ, מצא הזנחה נפשעת בהחזקה וחשד כי אין הלח''י חושב להמשיך במלחמתו'', סיפר קוצר, ''הוא תבע להמשיך במלחמה. אם לא להמשיך – טען – נגיש את כל הידע, את כל הכוח, את כל המידע, הייצור הצבאי, המחסנים, 'לאלה הלוחמים'. הוא לא הסתפק בהשמעת דעתו. הוא עמד על שלו. מפקדת הלח''י לא הייתה רגילה לנוסח זה של 'התמרדות', כמעט 'מרד'...הוחלט על בירור. עד מהרה הפך הבירור למשפט. אבל השופטים לא מצאו בגידה במעשיו וגם לא בדבריו. בבית הדין לא התקבלה שום החלטה. וכך הוחזר העניין למפקדה. ואיש המפקדה גרא (לפי דבריו – בהסכמת ישראל אלדד) הכריע והחליט! ופסק הדין, אשר לא בית הדין החליט עליו, הוצא לפועל. זה...היה למעשה תחילת הסוף של לח''י...ברגע בו מוכנים לרצוח כדי לשמור על יוקרתו של פלוני או אלמוני, נמוג הצידוק לקיומה של תנועה''. בספרים אחרים שפירסמו אנשי לח''י לאחר קום המדינה לא מוזכרת כלל הפרשה הזו. ''חיילים אלמונים'' ספרו של יעקב בנאי (מזל), אחד מהפעילים ומהנועזים שבאנשי המחתרת, שנחשב במשך שנים ארוכות לאחד המפורטים המדויקים שבספרי הזיכרונות של בוגרי המחתרת, מתעלם כליל מהנושא. זאת, על אף שהוא מזכיר בפרוטרוט את פרשת רציחתה של זיידנברג, למשל - אף היא יהודיה שנחשדה על ידי הלח''י בכוונת בגידה ובעשיית שירות לאויבי היישוב.

אחרי קום המדינה ניסה ילין-מור לטעון כי באותו יום היה חולה ולא עמד על חומרת המעשה. אבל גם הוא לא יכול היה להטיל את האחריות על אדם אחר בכל הנוגע לחריצת גורלו של אריה לוי. בנימין לובוצקי-אליאב, שתקופה מסוימת ערך את ביטאון הלח''י ''מברק'', רואה את הדברים קצת אחרת. וכך סיפר לימים בספרו ''זיכרונות מן הימין'': ''בינואר 1948 הופיעו ב'דבר' שתי ידיעות על שתי הוצאות להורג שביצע הלח''י. צעירה יהודיה שעבדה בדואר ביפו והיה לה חבר ערבי, וצעיר ברעננה שכינויו 'הלוחם שמואל' והיה חשש שיסגיר את מחסני הנשק של לח''י...הלכתי לדירתו המחרתית של נן פרידמן-ילין (הוא נתן ילין-מור, א.ק.) ושאלתי אותו אם הידיעות נכונות. הוא ענה בחיוב. רתחתי מזעם: איך זה מוציאים להורג בחור רק בגלל חשש שהוא יסגיר מחסנים ל'הגנה'? הוא הסביר לי שהבחור היה אחראי למחסנים, והיה לו אח ב'הגנה' והיה בכך סיכון גדול ללח''י. אמרתי: ''אבל...אפשר היה לכלוא אותו באיזה מרתף...להרוג ככה בחור טוב, פטריוט, רק משום שעמד לעבור ל'הגנה'? גם התשובות על הבחורה היהודיה מהדואר ביפו שהייתה חשודה כמלשינה לא הניחו את דעתי...בעששעת השיחה עמי אכל פרידמן-ילין ארוחת ערב; וכשפיו מלא הוא ענה לי: 'מה אתה חושב? שזה קל לתת פקודות כאלה?'''.

משפחתו של הנרצח לא סלחה ולא השלימה עם העוול הנורא ועם הניסיון להדביק לאריה לוי מוניטין של בוגד. אחרי שנות מאבק ארוכות צורף שמו של המנוח בפברואר 1977 לרשימת חללי לח''י וב-‏1982 זכה ''לטיהור שמו ולהחזרת כבודו כלוחם חירות ישראל''. באתר לח''י מופיע שמו כ''יהודה לוי'' (שמו המלא היה יהודה-אריה לוי, אך ביומיום השתמש בדרך כל בשמו השני) ובניגוד לפירוט היחסי המופיע על הלוחמים האחרים (נסיבות ומקום נפילתם) נאמר שם רק כי הוא ''נפל בנסיבות טרגיות בד' שבט תש''ח''. אלא שגם אחרי מחוות הפיוס וההודאה המפורשת של לח''י בעוול הנורא העיבה תקרית בבית העלמין על הניסיון להרגיע את הרוחות. קבוצה של ותיקי לח''י התייחדה ב-‏1987 עם זכרו של אריה לוי. כשהבחין יצחק שמיר כי על המצבה נחרתו המלים ''נרצח בידי זדים'', הטיח בזעם ''זדים? איזה זדים?'' – ונטש את בית העלמין.

רצח אריה לוי, כמו חיסולים נוספים של ''בוגדים'' על ידי הלח''י, הוא כתם על ההיסטוריה של המחתרת הזו. חיסולו של אדם בשל רצונו לעזוב את שורות המחתרת אולי מתיישב עם האמירה ''משורה ישחרר רק המוות'', אבל הוא נורא כשלעצמו ואין לו שום צידוק מוסרי. גם אחרי שהוחלט על הקמת המדינה ראה ילין-מור ב''הגנה'' אויב גרוע, לפחות כמו הבריטים. לובוצקי-אליאב צדק: אפשר היה לפתור את העניין בבירור פנימי ולכל היותר במעצר מנע או במסירתו לידי מוסדות היישוב. אבל ילין-מור בחר לנהוג באותה דרך שהוציאה ללח''י מוניטין בריוניים גרועים כל כך: כסנדק של מאפיה לכל דבר ועניין, המבצע מעשה נבלה בקור רוח מקפיא ובאכזריות שלא ניתן להעלות כמותה על הדעת.








פרטים רבים ממאמר זה מקורם בספרם של מאיר פעיל ופנחס יורמן מבחן התנועה הציונית 1931-1948: מרות ההנהגה המדינית מול הפורשים.הספר יצא לאור בהוצאת צ'ריקובר, תל אביב.









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מאיר פעיל, LOL   אבי   יום ה', 10/01/2008 שעה 9:22   [הצג]   [2 תגובות]
ד' בשבט - עוד יומיים   ישראל   יום ו', 11/01/2008 שעה 5:42   [הצג]
(ללא כותרת)   דובי   יום ב', 14/01/2008 שעה 4:01   [הצג]
תודה   אסף ברטוב   יום ד', 31/03/2010 שעה 16:42   [הצג]
(ללא כותרת)   אלמוני   יום ו', 02/09/2011 שעה 0:27   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©