לקרוא עם ינשופים
יום ד', 02/01/2008 שעה 22:41
הכירו נא את ''הינשוף שראה הפוך'', ספרו של המספר ואיש הטלוויזיה יוסי גודארד. בניגוד לספרי ילדים רבים שאותם אני סוקר כאן מעת לעת, מדובר ביצירה שאינה שייכת לעשורים קודמים. מעשה זוג ינשופים המגלים כי בנם, ינשופון צעיר ומוכשר, אינו מסוגל לראות את המציאות באותו אופן בו רואים זאת שאר הינשופים. כל זאת, על רקע ההכנות לנשף הינשופים השנתי ותצוגת הראווה התחרותית-למחצה שהיא חלק בלתי נפרד ממנו. אלגוריה משעשעת וידידותית לקורא שמשתמשת בטריק לשוני פשוט וחכם כדי לפתור בעייה חברתית - אבל מעבר לכך גם מעניקה הצצה נוספת אל המתח החברתי הקיים תמיד בין הקהילה לבין החריגים הפועלים במסגרתה. ספר שמבהיר שאפשר לראות את העולם בכמה וכמה דרכים ושסובלנות היא מצרך חשוב בכל חברה המכבדת את עצמה.









אני אוהב מילים. דומני שכל מי שמכירני יוכל להעיד עלי שכך הוא הדבר ושאינני מגזים ובודה דבר. שפה, המארג שאותו טווות במילים במעין משחק אינסופי של צריופים ושבירות, חיבורים והיפרדויות, היא מעין שילוב של בית חם ומאהבת טובה. אפשר למצוא בה את הכול אם רק יודעים היכן לחפש. ואלה המאוהבים בה נהנים לא רק לקרוא אותה ולכתוב בה אלא אף להשתעשע בה ולצור ממנה מלים חדשות וביטויים שיש בהם שאר רוח. הם חורזים אותה במשקלים ובמקצבים, הופכים בה ובוראים אותה בשלל מצלולים. הם מוצאים בה בכל פעם משהו חדש, יפה מקודמו.

עטיפת הספר ''הינשוף שראה הפוך''. אלגוריה מהנה לילדים על כך שיש יותר מדרך אחת לראות את העולם.

חובבי הפאלינדרומים הם בהכרח אנשי שפה. רפאלי נדרום הוא מילה שניתן לקרוא אותה ימין לשמאל ומשאל לימין באותו האופן. אני מניח שתסכימו איתי שרק בודדים עלי אדמות מסוגלים לנסות ולחשב צירופים סימטריים של מלים מסוג זה, למצוא בהן משמעויות של ממש ואחר לכותבן ולהעבירן הלאה. ובמיוחד כשרק מעטים מסוגלים להעריך את המאמץ הגדול הכרוך בחשיבה אמנותית מסוג זה.

המילה הפאלינדרומית הארוכה ביותר היא המילה הפינית בת תשע-עשרה האותיות saippuakivikauppias, שפירושה ''מוכר בורית'' (כלומר סודה כאוסטית). המילה הפאלינדרומית הארוכה ביותר בשפה האנגלית היא המילה redivider (תשע אותיות), שפירושה ''מחלק מחדש''. המילה בת תשע האותיות Malayalam (מאלאיאלאם) הוא השם שניתן לשפתו של העם המאלאיאלי, השוכן בקראלה שבדרום הודו. ואילו המילה kanakanak (קאנאקאנאק), בת תשע האותיות, היא שם פאלינדרומי למקום הנמצא ליד דילינגהאם שבאלסקה. המונח הכימי החדש יחסית detartrated כולל 11 אותיות. על מספר אגני טבילה ביוון ובטורקיה מופיעה הכתובת הפאלינדרומית בת 25 האותיות NIYON ANOMHMATA MH MONAN OYIN שפירושה ''רחץ את החטאים (שלי) ולא רק את הפנים (שלי)''.

החיבור הפאלינדרומי הארוך ביותר כולל 66,666 מילים והוא חובר בידי אדוארד בנבו באפריל 1987. החיבור מתחיל במילים ''Al, sign it 'lover'!...'' ומסתיים, כמצופה, במלים ''…revolting, isla''. הרומן הפאלינדרומי הארוך ביותר ''ד''ר אוקווארד ואולסון באוסלו'', כולל 31,594 מילים ונכתב בידי לורנס לוין מניו יורק ב-‏1986. דוגמה למשפט פאלינדרומי בעברית הוא ''דעו מאביכם כי לא בוש אבוש, שוב אשוב אליכם כי בא מועד''.









כל ההקדמה הארוכה הזו, שנשזרו בה כמה עובדות טריוויאליות שרבים ודאי ישכחו לחלוטין עד סוף המאמר, נועדה להראות את חיבתי לא רק לשפה כשלעצמה, אלא גם לחובביה. כשלעצמי, אני מוצא שפה משותפת רבה יותר עם אנשים היודעים לדבר כהלכה, לנמק את דבריהם בשום שכל ולערוך אותם באופן מעשיר ובעל השראה. ספרו של יוסי גודארד, ''הינשוף שראה הפוך'', עורר בי בדיוק את התחושה הזו.

''הינשוף שראה הפוך'' הוא ספר ילדים מאויר ובו פחות משלושים עמודים. נתקלתי בו במהלך אחד משיטוטיי האינסופיים במרחבי חנויות הספרים. בניגוד למרבית הספרים שבביתי, הוא יצא לאור ב-‏2007. בניגוד למרבית ספרי הילדים שאני רואה, הוא מקורי ומיוחד. ובניגוד להרבה מחברים שאני קורא, הסופר המסוים הזה אינו מתבייש להכניס בספר שלו תחכום מסוים.









והנה תקציר הסיפור. בקהילת הינשופים השכונתית המתגוררת סמוך לבית המחבר, קיים חוק חינוך חובה חינם הנאכף בקפדנות רבה. ביום בו מתחיל הינשוף הצעיר למוד תעופה, מלמדים אותו הוריו גם לקרוא. התירגול נעשה באמצעות צפייה חוזרת ונשנית בשלטי הרחוב. המאמץ האינטנסיבי גם גורם לכך שעיניהם מקבלות צורת ינשופים. ובכן, מדי שנה, בלילה הקצר ביותר, עורכים הינשופים נשף בחצר בית הספר ובו מראה כל זוג הורים למתכנסים כמה יפה קורא בנם.
לשופי ושופה, בני זוג אינטליגנטיים במיוחד, יש בעיה מסוימת. בנם, שופון, קורא היטב – אבל במהופך. את המילה ''חול'' הוא קורא כ''לוח'' ''שמח הופך ל''חמש'', ''רוח'' ל''חור'', ''שפן'' ל''נפש'' ו''בוקר צח'' ל''חץ רקוב''. לא עוזרים הסבריו של האב המודאג – שופון מתעקש שהוא קורא כהלכה.

עד מהרה מתברר שתועה זו אינה מוגבלת לקריאה בלבד. כשמבקש האב מגוזלו להצביע על השמיים מחווה שופון כלפי האדמה. כששופון נשאל היכן ראשו של האב הוא טוען ש''הראש שלך למטה והרגליים למעלה, בדיוק כמו אצל כולם''. במלים אחרות, לאב ולאם המסורים וההישגיים יש בעיה: הם חוששים שבנם יפסיד בטורניר הקריאה בשל היפוך המראות בו הוא חי. יתר על כן, תחושה מעיקה זו חודרת אף אל ליבו של שופון הצעיר; הוא עומד מבויש ליד הוריו ואינו משתתף בהשתוללות הכללית של הגוזלים בני גילו.

שופה, הינשופה-האם, היא זו שהוגה את הפתרון. הוא מתאפשר בשל צירוף נסיבות נאה: ראשית, הכלל שלפיו ההורים הם אלה הכותבים את הטקסט אותו קורא גוזלם בנשף השנתי; והשני, סוג הטקסט אותו היא בוחרת לכתוב. היא משרטטת על החול את המילה ''סוס'' – ושופון קורא אותה כהלכה. היא כותבת ''מילים'' – ושופון קורא, כנדרש מנו, ''מילים''. היא עוברת לצירוף של שתי מלים (''היֹה היה'') – וגם בכך עומד הגוזל. היא מעלה את דרגת הקושי ל''ילד כותב תוך דלי'' – והגוזל מדייק גם כאן.

שופה רושמת בחול מלים פאלינדרומיות עבור שופון הצעיר. טריק חכם ופשוט המחבב את קריאה על ילדים.

אני מניח שכבר הבחנתם בעצמכם שמדובר בפלינדרומים, כלומר במלים ובמשפטים נהכתבים באופן שניתן לקרוא גם מהסוף להתחלה. כלומר, הצירוף הלשוני המתוחכם הזה הוא המאפשר לאם האוהבת לחלץ את בנה מהתסבוכת הויזואלית שלו. הינשופון יודע לקרוא היטב, כך היא מוכיחה לחברי הקהילה. שיתוף הפעולה הזה אף מצליח לסחוט מחיאות כפיים סוערות מהנוכחים כאשר קורא שופון משפטים כ''רופא שפשף פשפש אפור'' ו''ארון קיר היה ריק נורא''. ללא ספק, הישג מרשים לגוזל צעיר כל כך.

אלא שפטור בלא צרות אי אפשר. אחת כזו מתרגשת ובאה כאשר מתושלח הזקן מעניק לשופון הצעיר את הציון הנכסף 10 בגין בקיאותו, ואף משרטט בחול את המילה ''עשר''. שופון, שאינו חושד במאומה בכל הנוגע למאמץ הבלשני המיוחד שביצעה אימו למענו, קורא מיד את הטקסט בדרך האחת הידועה לו – ומטיח במתושלח הנכבד את המילה ''רשע''. קהל הינשופים שבזירה נמלא חמת זעם ומבקש לגרש מהמקום את שופון. ובעוד עיניו של הקטן זולגות דמעות, ממהרת אימו אליו, מרגיעה אותו ואחר פונה אל מתושלח ומסבירה לו שבנה לא התכוון לפגוע בו ושהוא רואה הכול הפוך.

תגובתו של הינשוף הקשיש מרתקת כשלעצמה. הוא עושה שני גלגולים באוויר ואז נעמד על ראשו. בני קהילתו רוצים לסייע לו לעמוד שוב על רגליו, אלא שהוא דוחה אותם. כשהוא מואיל בטובו לשוב ולעמוד, הוא מסביר לינשופים שמזלה של הקהילה הוא שיש בקירה ינשוף שרואה את הכול הפוך ומלמד אותה לראות את העולם בצורה אחרת. הינשופים הסקרנים מתהפכים אף הם על ראשם ושופו הסקרן הולך בעקבותיהם. ''וככה'', מסכם גודארד, ''עמד שופון על הראש וראה את העולם כמו שהינשופים רואים אותו תמיד. והינשופים עמדו על הראש וראו את העולם כמו ששופון רואה אותו תמיד. ורק העולם נשאר כמו שהוא תמיד''. ומאז ואילך נהוגה בקרב הינשופים מסורת לעמוד על הראש טרם נשף הקריאה השנתי – וטקס זה מהווה אטרקציה שכונתית בפני עצמה ומקור הנאה לכל הצופים בו.









אפשר לומר כמה דברים על הסיפור הזה. אני מניח שהורים מהזן המודרני, זה המקדש את אותה ''התפתחות טבעית'' של הילד ומבקש להימנע מהשפעה כלשהי עליו פן תינזק אישיותו העדינה – אלה לא יאהבו את המסר הטמון בספר הזה. אני, מצידי, דווקא מתחבר אליו מאוד. אני מאמין בכך שמשימתו של הורה היא לגלות מעורבות רבה בתהליכי הלמידה של ילדיו, אלא שזו אף חובתו. קריאה היא אחת המיומנויות הבסיסיות והמועילות ביותר שפיתח המין האנושי וכיום כמעט ולא ניתן להתערות בתרבות שלנו בלעדיה. אני מניח שבעניין זה אני מושפע גם מהניסיון האישי שלי. למדתי לקרוא בגיל שלוש וקצת, מה שגרם אמנם לרוגז מה מצד הגננת שלי (שלא אהבה את העובדה שהזאטוט היושב לידה קורא יחד איתה, ובקול רם, את הסיפור לילדי הגן) – אבל סייע לי לצלוח לא מעט אנציקלופדיות מצוירות ומנוקדות ולהגיע לכיתה א' עם מאגר מידע רחב מהממוצע. מאחר ואינני סבור שיש לי כישורים מיוחדים בהקשר זה, אני מניח שהדבר אפשרי גם לגבי מרבית הילדים האחרים.

אפשר גם להתייחס לתצוגת הבקיאות של הינשופים וללמוד ממנה משהו. לי היא הזכירה את התחרות הלאומית באיות מילים, החביבה כל כך על האמריקנים ומשמשת מוקד עניין גם למבוגרים רבים. אבל מהטקסט של גודארד לא ברור אם הפגנת הבקיאות של הינשופים הצעירים בנשף השנתי היא חלק מתחרות מוסדרת (הוא אינו מציין אם מחולקים שם פרסים לזוכים, ובעצם אם בכלל יש שם זוכים) או שהיא תצוגת ראווה ותו לא (מה שלא מסתדר עם העובדה שזקן הינשופים מעניק לשופון את הציון ''עשר'' - אקט תחרותי בתכלית). מכל מקום, הייתי שמח אם היו יותר אירועים מסוג זה גם בתרבויות לא-ינשופיות. אני מוכרח לומר שתצוגת בקיאות כזו מאפיינת יותר מערכות אנושיות כמו אלה שביפאן או בדרום קוריאה, אבל אני מתקשה למקם אותה בחברה הישראלית דווקא. התכנסות לילית של יצורים כדי להתרשם מכישורי הקריאה המגוונים של הנאספים היא אולי עניין לערבי שירה שאליהם מגיע קהל מסוים מאוד, אבל בהחלט אינה תופעה פופולארית במיוחד.

לסיפור יש גם מסר חשוב בכל הנוגע להבנה ולהזדהות עם החריג והשונה. אדם הרואה את המציאות באופן השונה מכל כך מכפי שרואים אותו האחרים נדון בדרך כלל להידחק לשולי החברה, שלא לומר לנידוי מוחלט. לפני מספר שנים ביים רון הווארד סרט הממחיש דווקא את ההיפך הגמור מזה: סיפורו של ג'ון נאש, גאון מתמטי הלוקה בסכיזופרניה, שחי בשני עולמות מקבילים. נאש שרד (ואף זכה בפרס נובל כלכלה), בין השאר, משום שסביבתו הקרובה, הן המשפחתית והן המקצועית, תמכה בו בעיתות מצוקה. לפני זמן מה קראתי במקום כלשהו שמוזרויות אנושיות שכיחות למדי בקהילת המתמטיקאים, ולפיכך מתקבלות על ידם בסובלנות יחסית. זה, כמובן, היוצא מן הכלל, שכן ברוב המקרים מגיבה הסביבה בלגלוג, בעוינות או אף בנידוי. אבל בגם בקרב הינשופים התקבלה שונותו של שופון באהדה רבה – לפחות לאחר שזכתה ללגיטימציה מצד זקן השבט.

מה עוד אפשר ללמוד מהסיפור הזה? שמנהיג נבון וסקרן הוא נכס של ממש לכל קהילה. מתושלח דנן יכול היה בקלות לגנות את הינשוף הצעיר בשל מוזרותו, אבל בחר לנסות ולבדוק את ראיית העולם של שופון טרם קביעת ההחלטה. אינני מכיר יותר מדי מנהיגים שינסו שיטה זו לפני שיקבעו את עמדתם. העובדה שמנהיג אחד שכנע קהילה שלמה לגלות הבנה כלפי החריג אינה עניין מובן מאליו בכל קנה מידה.

אבל שונותו של שופון היא רק משל. ההתייחסות אל האחר היא עניין רחב בהרבה ונוגעת לשורה אינסופית של מקרים. בעבר כבר התעורר כאן דיון מאתר בשאלה זו; היה זה כאשר פורסם כאן סיפורה של צפירה ברוך, ''מנו'', המתאר את קשייו של ילד מרדן ופרוע להשתלב בכיתה חדשה ואת התמודדותה של המחנכת עימו. באותו דיון הוצגו עמדות מקוטבות: מחד גיסא, התפיסה לפיה על הכיתה לעשות מאמץ עילאי כדי לשלב את החריג בקולקטיב הנורמטיבי; ומאידך גיסא, ההנחה כי הפרעות התלמיד מעכבות את התקדמות הכיתה ולפיכך יש להפרידו ממנה ולשלבו במסגרת נפרדת. לפיכך, יש לראות את ''הינשוף שראה הפוך'' בקונטקסט רחב יותר, רלוונטי יותר.

מתושלח, זקן הינשופים, נעמד על ראשו. סקרנות כלפי הבלתי-מוכר והשונה בקרב מנהיגי קהילות היא עניין נדיר כשלעצמו, ופתיחות - קל וחומר.









המחבר, יוסי גודארד, נולד ב-‏1937 בירושלים. הוא למד בתיכון תחכמוני ומדעי הרוח באוניברסיטה העברית. את שירותו הצבאי עשה בגדוד נח''ל מוצנח. במסגרת גרעין הנח''ל עבד בנטיעות ובמרעה צאן. בשנים 1960-1964 היה כתב רדיו והפיק תוכניות תיעודיות. בשנים 1964-1968 היה סגן עורך השבועון לילדים ''הארץ שלנו''. לאחר מכן עבר לטלוויזיה הישראלית כמפיק ובמאי של תוכניות תיעודיות. תוכניתו על יהודי אתיופיה ''חידה'' זכתה בפר רשות השידור.

בלקסיקון ספרות הילדים של אוריאל אופק נכתב כי ''שירותו הצבאי ועבודתו העיתונאית העניקו לגודארד את ההשראה והרעיונות לסיפוריו המרתקים, הכתובים בסגנון רווי אווירת תעלומה''. ''הסיפורים רובם ככולם אמת'', אמר, ''או מוטב לומר - עשויים היו להתרחש כך במצאיות. הנופים, הרקע, הדמויות והאווירה הם אמת לאמיתה; ואשר לעלילה, אם הקורא יזדה איתה ויאמין לה - סימן שהצלחתי במשימה''. (גם כותרת המשנה של ''הינשוף שראה הפוך'' - הגם שאינו שייך לסוגת סיפורי ההרפתקאות בהם התמחה גודארד לפני שנים רבות - היא ''סיפור שחציו אמת''). ספריו, שנדפסו תחילה בהמשכים ב''הארץ שלנו'', הם ''קולות מסתוריים במדבר'' (עיתונאי-צנחן נקלע אל צריף בודד ליד עיר קדומה במדבר ונפגש עם דוקטור תמהוני המתגלה כמרגל); ''תעלומת קתרינה הקדושה'' (מעקב מרתק ששופתים לו מתבודד מסתורי על פסגת הר סיני, צוות טלוויזיה והדוקטור התמהוני מהספר הקודם; וכן סיפורים קצרים ומחזמר לילדים בשם ''בלופר וחצי''.

נשוב, ברשותכם, אל ''הינשוף שראה הפוך''. ראוי להתייחס כאן גם לצדדיו היותר בולטים, אבל המאוד לא טריוויאליים, של הספר. המלים הפאלינדרומיות, שהן התבלין העיקרי בתבשיל שרקח גודארד, מודפסות בחול בולט. לפיכך, קל לקורא הצעיר לאתרן ולנסות לבדוק כיצד ניתן לקרוא בהן משני הכיוונים באותו האופן עצמו. המאיירת כרמית גלעדי-פולארד, עשתה עבודה טובה. האיורים שלה, שהרקע הכחול של רובם משתלב היטב עם נוצותיהם האפורות של הינשופים, מופיעים כחלונות בתוך מסגרות הדפים הלבנות ומדגישים תמונה חלקית בלבד, אבל ברורה מאוד. ההבעות שעל פני הינשופים דומות מדי, לטעמי, זו לזו, ואין בהן כמעט חיוכים, אבל מצאתי שהדבר אינו מפריע לי במיוחד (אולי בגלל גילי המתקדם). תמונתם של הינשופים העומדים על ראשם (או תלויים מהעצים כשראשם מטה, בדומה לעטלפים), חביבה עלי במיוחד. גם ההפקה הגרפית של אבנר גלילי טובה. העריכה של יונה טפר סבירה, אבל הניסיון לקצר חלק מהמשפטים באמצעות הורדת המחצית השנייה שלהם שורה אחת למטה נראה מאולץ משהו. מכל מקום, הסיפור כשלעצמו הוא מקורי ומשעשע ויש בו לא מעט רגעים מהנים.

אחרי הכול, הפאלינדרום יכול להיות תגלית נאה ומלבבת עבור לומדי קרוא וכתוב. ואני מניח שבשלב ראשון עליהם לדעת לקרוא משפטים כמו ''ארון קיר היה ריק נורא, טרם שהם מגיעים ל'' saippuakivikauppias''.








הינשוף שראה הפוך, מאת יוסי גודארד. איורים: כרמית גלעדי-פולארד. עריכה: יונה טפר. הפקה גרפית: אבנר גלילי. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007. כל האיורים המעטרים את המאמר מקורם בספר.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
צריך לעודד את שונה ולא לייצר תבניות   אנדריי ברנדס   יום ה', 03/01/2008 שעה 15:04   [הצג]   [12 תגובות]
פסק הלכה פאלינדרומי   יונתן קרוביצקי   יום ו', 04/01/2008 שעה 15:10   [הצג]   [3 תגובות]
באשר להקדמה   uri-dori@013.net   יום ב', 07/01/2008 שעה 4:28   [הצג]   [3 תגובות]
(ללא כותרת)   אורי דורי   יום ב', 07/01/2008 שעה 4:30   [הצג]   [4 תגובות]
נחמד   טכנאי מחשבים   יום ב', 23/11/2009 שעה 16:58   [הצג]
פאלינדרומים   איתי   יום ב', 22/02/2010 שעה 13:47   [הצג]
ממש מקסים! תודה   משה   יום ה', 16/09/2010 שעה 19:50   [הצג]
ינשופים!   משה עובדיה   יום ו', 03/06/2011 שעה 18:32   [הצג]
ינשוף   לא חשוב   יום ד', 28/12/2011 שעה 22:05   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©