בשורת הַמִשְכָּן
יום א', 23/11/2008 שעה 13:15
בסוף השבוע הלך לעולמו איש הימין מישע משכן. בשנת 1981 היה משכן לשובת הרעב המפורסם ביותר בישראל. האיש, מרצה לאוגריתית במקצועו, החליט לשבות רעב במחאה על פינוי חבל ימית - וללכת עם הצעד הזה עד הסוף המר. 66 ימים לאחר מכן, בהתערבות נשיא המדינה והרב עובדיה יוסף ולאחר שאיבד 44 קילוגרמים משקלו, נכנע לחצים והסכים לאכול. 14 שנים לאחר מכן הופיע שוב על הבמה, כשהגיע להלוויית יצחק רבין כשעל צווארו תלוי שלט ועליו המלים ''אני מתבייש''. הוא מכנה את יגאל עמיר ''טינופת'' ומצר על שבזמן אמת זלזל בדיבוריו על ''דין רודף'' לרבין, אך סבור שאין להחרים את תומכי שחרורו. אמיל גרינצווייג, שנרצח על ידי איש ימין שעה שהפגין בתביעה להתפטרות אריאל שרון ממשרד הביטחון, היה ידידו הטוב. הנה פרסום חוזר של שיחה שערכתי עימו לפני פחות משנה.








על מישע משכן שמעתי לראשונה בראשית שנות השמונים. הימים היו סוערים גם אז. במרץ 1979 חתם מנחם בגין על הסכם השלום עם מצרים, שבמסגרתו התחייבה ישראל לפנות את חצי-האי סיני, כולל את חבל ימית. מרבית התושבים התרכזו במשא ומתן עם המדינה על הגדלת הפיצויים. בימין האידיאולוגי שברו את הראש כיצד מונעים את הנסיגה. אחד הרעיונות שעלו אז לדיון הוא שביתת רעב קבוצתית מתוך מטרה לעורר אהדה והזדהות עם מטרות השובתים. מישע משכן היה השובת המפורסם ביותר.

מתנגדי הנסיגה מסיני מתפללים ליד בונקר הכהניסטים בימית. תומכי כהנא איימו לפוצץ את המקום אם לא יופסק הפינוי, אך לבסוף נכנעו (מקור תמונה 3).

אבל לפני כן, ברשותכם, כמה מלים על הרעיון עצמו. רק מעטים יודו בכך כיום, אבל את ההשראה העיקרית לאותה שביתת רעב קיבלו מתנגדי הנסיגה מאקט דרמטי שביצעו אסירים איריים בכלא מייז שבבלפסט. ראשון השובתים היה בובי סאנדס, שנדון לארבע עשרה שנות מאסר לאחר שהורשע בהחזקת אקדח שממנו נורו כדורים לעבר שוטרים לאחר פיגוע שביצע ה-IRA. סאנדס מחה בשביתתו נגד התנאים הקשים ששררו בכלא מייז, בו שהו האסירים הביטחוניים האיריים המסוכנים ביותר. הוא דרש שלאסירים תינתן הזכות שלא ללבוש את מדי הכלא, לא לבצע את עבודות הכלא, לקבל ביקורים ולהתכתב עם העולם שמחוץ לכלא. כדי להעצים את העניין, סיכם סאנדס עם חבריו שבכל פרק זמן נתון יפתח אחד מהם בשביתת רעב אף הוא. יתר על כן, במהלך אותה שביתת רעב התחוללה דראמה נוספת. חבר הפרלמנט שייצג את מחוז מגוריו של סאנדס מת מהתקף לב, וסאנדס העמיד עצמו – בעודו בכלא – כמועמד בבחירות. הוא ניצח, אך הדבר לא שינה את עמדתה של ראש ממשלת בריטניה, מרגרט ת'אצ'ר והיא הוסיפה לדבוק בעקביות בעמדתה שלאסירי ה-IRA לא מגיע שום יחד מיוחד. ב-‏5 במאי 1981 מת סאנדס, לאחר ששבת רעב במשך 66 ימים. באותו יום כבר שבתו רעב שלושה אסירים נוספים ואחרי הלווייתו של סאנדס הצטרף רביעי. רק לאחר שעשרה אסירים (כולל סאנדס) הרעיבו עצמם עד מוות הופסקה השביתה.

מחאתם של שובתי הערב האיריים עוררה סערה תקשורתית ברחבי העולם כולו. מאות עיתונאים וצלמים הציפו את בלפאסט, עוקבים בעניין אחר הדרמה בכלא מייז ואחר המתח האלים שהתפרץ לעתים ברחובות בצורת התנגשויות בין קתולים לפרוטסטנטים. שילה דה ואלרה, נכדתו הצעירה של המנהיג האירי האגדי אימון דה ואלרה ופוליטיקאית בזכות עצמה, ניסתה לתווך בפרשה. האפיפיור יוחנן פאולוס השני שיגר את שליחו האישי כדי לשכנע את סאנדס לחדול. גם ראשי הנציבות האירופית לזכויות האדם ניסו לפשר. לשווא. סאנדס ותשעת חבריו גוועו לאיטם והותירו אחריהם מתח בלתי פתור.









מישע משכן היה באותה תקופה תושב ימית ואחד מאותם פעילי ימין שניסו לדלות כל רעיון אפשרי במטרה להפעיל לחץ ציבורי על הממשלה לעכב – או לעצור – את הנסיגה. ''הרעיון היה שאני אהיה הראשון שאשבות רעב'', הוא מספר, ''ואחרי יבואו נוספים. בכל פעם יצטרף עוד אחד ועוד אחד''.

משכן פתח בשביתת הרעב שלו ביום ראשון, 30 בספטמבר 1981. ''הקושי הוא בימים הראשונים'', הוא נזכר, ''בשלבים המתקדמים של שביתת הרעב כבר לא מרגישים את זה כל כך''. שישה ימים הספיק משכן לשבות. ואז, ב-‏6 באוקטובר 1981, הגיע המשבר הראשון. נשיא מצרים, אנואר סאדאת, נרצח במהלך מצעד צבאי בקהיר.

- ''רצח סאדאת עשה משהו לפעילים'', נזכר משכן בשיחה איתי, ''היו שטענו שאני צריך להפסיק את השביתה וחזור לאכול כי הזמן לא מתאים. אבל לא רציתי להפסיק. חשבתי שעדיין השביתה שלי מאוד מוצדקת''.

שביתת הרעב של משכן הייתה מתוקשרת במיוחד. דיווחים עליה הופיעו בעיתונות מדי יום. הוא הצטייר כאידיאולוגל בלתי-אלים, אולי אף על גבול התמהונות. מימין ומשמאל הביעו דאגה לגורלו. לא היה כמעט אדם שזכר שבית ארוכה כל כך של אדם שהיה באמת ובתמים מוכן לגווע מחוסר מזון. מאיר פעיל, איש מחנה של''י ושמאלן מובהק, בא לבקרו. חצי שעה לאחר שיצא פעיל מאתר השביתה הגיע לשם מאיר אחר, אחד ששם משפחתו היה דווקא כהנא. ''באיזושהי נקודה שניהם דאגו לי'', הוא אומר בחיוך.

- ''מה גרם לך לחדול בכל זאת מהשביתה?''

- ''הביאו אותי לבית הנשיא. יצחק נבון רצה לפגוש בי ולנסות ולשכנע אותי להפסיק. לא הסכמתי. אבל אז בא למקום הרב עובדיה יוסף, שהיה אז הרב הראשי לישראל. אני זוכר שהיו שם הרבה עיתונאים שהפגישות האלה מאוד עניינו אותם. הרב ביקש גם הוא שאפסיק ואמר לי 'אם לא תשמע בקולי תבזה את הרבנות לא רק בעיני עם ישראל אלא גם בעיני העולם כולו'. הורדתי את הכיפה מראשי ואמרתי לו 'מרגע זה אתה יכול להתייחס אלי כחילוני'. עובדיה יוסף הזדעזע ואמר לי 'אם תמות, יקבלו אותך בבית דין של מעלה כצדיק – אבל האווירה בחוץ חמה מאוד ומותך עלולה לגרום לפריצת מהומות קשות. ואז, כשזה יקרה, יעשו לך בבית דין של מעלה משפט נוסף'. אחרי ששים וחמישה ימי צום אתה כבר אדיש לגמרי, אבל אזהרה כזו צריך לקחת בחשבון. אז השתכנעתי והפסקתי''.

משכן משמיע צחוק צרוד כשהוא מבטא את המלים האחרונות. התרגיל הרטורי-פולמוסני ההוא של עובדיה יוסף משעשע אותו עד היום. לפני שנים לקה בסרטן הריאה, עבר ניתוח ובשל טעות רפואית נפגעה לא הסרעפת וכיום הוא מחובר למכשיר הנשמה המספק לו חמצן. הדיבור קשה עליו, על משכן, אבל הזיכרונות מציפים אותו והוא מדבר בשטף רב ככל שהוא יכול.









הוא בן שבעים, מישע משכן. הוא אינו מוכן להרחיב את הדיבור על צעירותו, אבל מספר כי נמנה אז על הבוהמה התל-אביבית ושבין היתר שיחק בתיאטרון אוהל, בתיאטרון זווית ובתיאטרון חיפה. אחר כך למד באוניברסיטה העברית, התמחה בשפה האוגריתית ועשה דוקטורט באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה. מאוחר יותר חזר בתשובה, התיישב בימית, פונה משם ב-‏1982 ועבר לקרית ארבע, בה הוא מתגורר גם כיום. מצבו הרפואי גרוע. ב-‏1996 אובחן כחולה סרטן הריאה. ניתוח שנעשה בו הסתיים במה שהוא מגדיר כפאשלה רפואית שהביאה לפגיעה בסרעפת ולתרדמת שנמשכה 39 ימים תמימים. כיום הוא מחובר לחמצן וממתין להשתלת ריאות.




הסתה ושטיפת מוח. הצד השני הוא יריב, לא אויב, אומר משכן (מקור תמונה 1)






ב-‏1 באפריל 1982 הוכרז חבל ימית כאזור צבאי סגור. בו ביום התבצרו כמה עשרות סטודנטים פעילי ימין על גבי אנדרטת אוגדת הפלדה בעיר. ב-‏21 באפריל, לאחר שיושבו מספר מחלוקות אחרונות עם שלטונות מצרים, אישרה הממשלה סופית את הנסיגה מסיני וצה''ל נערך להרס ימית.

באותו יום הוחל בהריסת בתי העיר ופינויים של מאות התושבים והמפגינים שסירבו לשתף פעולה. מבצע הפינוי נמשך כשלושה ימים ובמהלכו התנהל מאבק בין הכוחות המפנים לסרבני הפינוי שהתבצרו על גגות הבתים. חלק מהתושבים נקט באלימות. אחרים הבעירו צמיגים והשליכו שקי חול. מן העבר השני השתמשו הכוחות המפנים בכלובי מתכת, באזיקים משטרתיים ובסילוני קצף. המבצע הסתיים, למרבה המזל, ללא אבידות ופציעות קשות.

- ''כשנזכרים כיום בימית צפים מייד המראות הבלתי-רגילים, המוקצנים משהו. זרנוקי הקצף, האנשים המתבצרים על הגגות, אבל גם הצעירים שמתבצרים על האנדרטה והכהניסטים הנעולים בבונקר. בשני המקרים האלה איימו המתבצרים לפוצץ את המקום''.

- ''תראה, אני לא כ''כניק. רחוק מהם. ביום שבו החל הפינוי ביקשו ממני להיכנס לאיזו וילה ולקחת את הפיקוד על אלה שהתבצרו בה. הם רצו שנפיל סולמות של מפנים שטיפסו אל הגג. סירבתי. אמרתי שאני מוכן להפיל סולם רק אם אף אחד לא מטפס עליו, אבל סולם שעליו עומד אדם – לא. לא הייתי מוכן שתפרוץ פה מלחמת אחים, חס וחלילה. חטפתי מכות מחברים שלי משום שלא הייתי מוכן לעזור להם לפגוע בחיילים''.

משכן, כרגיל, נטה לכיוון המחאה האישית. אם קודם לכן היה בובי סאנדס המודל לשביתת רעב קיצונית כאקט של מחאה, הרי שעתה צפה מולו, ככל הנראה, דמותו של יאן פאלאך, הסטודנט הצ'כי שהצית את עצמו במחאה על כיבוש ארצו על ידי ברית המועצות ב-‏1968. במלים אחרות, מישע משכן החליט להספיג את בגדיו בבנזין ואז לשלח אש בגופו שלו. הוא העריך שמעשה כזה, שיבהיר שמתיישבים מוכנים לנקוט בצעדים קיצונים כל כך כלפי עצמם, יביא להפסקת הפינוי. למרבה המזל, נמצא מי שהחליט למנוע ממנו את ההתאבדות הזו. משה ניימן, הכהניסט ממצפה יריחו שאמור היה לספק לו את בקבוק הבנזין, מילא מבעוד מועד את הבקבוק במים. משכן שפך על עצמו את הנוזל הלא נכון, מבחינתו. ''כשנכנסו החיילים קראתי קריאת שמע, ניסיתי להדליק את הבגדים, אבל זה לא הלך'', הוא נזכר.

חוג מכריו של משכן מרים לא מעט גבות. בין השאר, משום שרבים ממנו אינם נמנים על האבטיפוס הקבוע של מתנחל-דתי-ימני קיצוני המקובל כל כך. אחד מחבריו הקרובים היה אמיל גרינצווייג, פעיל שלום עכשיו, שנרצח ב-‏1983 במהלך הפגנה בירושלים. יונה אברשימי, פעיל ימין ששנא את אנשי השמאל הקוראים להתפטרות ראש הממשלה בעקבות דוח ועדת כהן על הטבח בסברה ושתילה, השליך רימון יד לעבר הצועדים. גרינצווייג נהרג במקום ותשעה אחרים נפצעו.

- ''שבוע לפני שאמיל נרצח היה לנו ויכוח קשה'', מספר משכן, ''זה היה זמן קצר אחרי שפעילים מהשמאל פגעו בדודי שמש באפרת ובעקבות זה נשמעו התבטאויות קשות מאוד בציבור. אמרתי לו שאנחנו משתמשים בטרמינולוגיה מסוכנת – רוצחים, בוגדים, נאצים וכדומה – וזה יכול להביא לרצח. שכאשר מישהו חושב שהיריב הוא נאצי או בוגד התרגום של זה לשפת המעשה הוא שצריך להרוג אותו. הוא התנגד ואמר שזה לא יקרה, שזו תופעה שמתרחשת אצל אחרים אבל לא אצלנו. שבוע אחרי זה הוא נרצח''.

- ''ואיך אתה מגיב כלפי ביטויים כאלה?''

- ''כבר קרה כמה פעמים שסטרתי למפגינים שלנו כשהן השתמשו במושג 'נאצים'. בפעם האחרונה זה קרה בשנה שעברה בחברון''.










כאחרים בסביבתו, נהג משכן להפגין נגד הסכמי אוסלו ותהליך יישומם. אבל בשונה מרבים אחרים, משכן לא היה שותף מעולם לאותן שנאה תהומית ורצחנות מילולית שאיפיינו את אותם אירועים. לאחר רצח רבין נשבר בו משהו. להלוויית ראש הממשלה הגיע כשעל צווארו תלוי שלט גדול ועליו הכתובת ''אני מתבייש''. רבים סברו שהבושה היא בגין השתייכותו למחנה הימין. מישע מכחיש בתוקף. ''לא הסכמתי עם רבין'', הוא מודה, ''חשבתי שהסכמי אוסלו הם אסון. אבל זעמתי על כך שיהודי משתמש בתורה ישראל על מנת להרוג יהודי אחר. גם היום, בכל הרצאה שאני מסיים אני משתמש במשפט קבוע: 'יש לנו מאבק חריף על ארץ ישראל; צריך להיאבק, אבל אסור להפוך את המאבק למלחמה. מי שניצב מולנו הוא יריב, לא אויב'''.

- ''איך קיבלו בקרית ארבע את 'אני מתבייש'''?

דין רודף זו מצווה. מישע משכן היה בטוח שהצעיר שדיבר על כך הוא סתם פטפטן (מקור תמונה 2).

- ''רוב האנשים קיבלו את זה בצורה יפה. אבל היו גם כמה כ''כניקים...באותה תקופה עבדתי כמדריך טיולים. פעם חזרתי מטיול שהדרכתי למצדה. ירדתי מהאוטובוס ליד תל ערד ותפסתי טרמפים בדרך הביתה. עצר לי מישהו ועליתי. הוא זיהה אותי, התחיל לדבר איתי על המחאה שלי בהלוויה ושאל אותי אם אני עדיין מתבייש על רצח רבין. אמרתי שכן, בהחלט. הוא עצר מייד את הרכב והורה לי לרדת. זה היה אחרי סוסיא, במקום חשוף ומועד לפיגועים ובוודאי שחששתי. מצד שני, היו לי גם לא מעט חברים שאמרו לי שאינם מסכימים איתי אבל לא נקטו נגדי שום צעד מהסוג הזה''.

לסובלנות שלו יש גבול. ''כבר קרה כמה פעמים שסטרתי למפגינים שלנו (כלומר, אנשי ימין) שהשתמשו במושג 'נאצים''', הוא מספר, ''בפעם האחרונה זה קרה בהפגנה שהתקיימה בשנה שעברה בחברון''. מצד שני, הוא גם לא מוכן להחרים את תומכי שחרורו, אנשים מסוגו של אריאל זילבר. ''אני מתנגד לקמפיין לשחרור יגאל עמיר. מצד שני, אני מתנגד גם לחרם על אלה שתומכים בו. מותר לבנאדם לחשוב אחרת. מבחינתי יגאל עמיר הוא טינופת. אבל כל מה שקורה עכשיו מסביבו מיותר לגמרי''.

הוא מוסיף שאינו מאמין בתיאוריות הקונספירציה שמפריחים תומכי עמיר. ''שלא יבלבלו לי את המוח'', הוא פוסק, ''בתקופת הפעילות נגד אוסלו הדרכתי את יגאל עמיר וחבריו מבר-אילן כשביקור בחברון. שמעתי אותו מדבר על דין רודף לרבין. לא התייחסתי לזה. חשבתי שהוא סתם פטפטן. זאת גם הסיבה שכעסתי שהעמידו לדין את מרגלית הר-שפי. כששמעתי שהרוצח הוא הצעיר הזה, עמיר, קיבלתי שוק''.

הוא אינו שולל עקרונית את שחרורו של עמיר מכלאו, אבל סבור שמי שאינו מאפשר אפילו לדון בכך הוא הרוצח עצמו. ''הבעיה אצל יגאל עמיר היא שהוא אינו מביע אפילו טיפ-טיפת חרטה. אם היה עושה את זה, אולי אפשר היה לדבר על משהו. אבל רצח הוא רצח הוא רצח והאיש הזה בכלל אינו מתחרט על מה שעשה'', הוא מנמק.

אנו מנהלים את השיחה שלנו מספר יום או יומיים לאחר עצרת ההמונים בתל אביב לזכר רבין בשנה השתים עשרה למותו. עמדותיו של משכן מסקרנות אותי. נדיר לראות אדם החי ופועל בסביבה קיצונית כל כך, הרמטית כל כך, שתפיסת העולם שלו משורטטת בקווים כאלה.

- ''היית מוכן להשתתף בעצרת ההמונים בתל אביב?''

- ''סביר שכן'', הוא עונה מייד.









ב-‏20 בנובמבר 2008 הלך מישע משכן לעולמו. יממה אחת לאחר מכן נקבר בחברון. נכון לשעת עדכון המאמר הזה (22 בנובמבר, שעה 00:30) טרם טרח כלי תקשורת כלשהו לפרסם ידיעה על כך.







[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
תמונה   מתן   יום ו', 14/12/2007 שעה 12:44   [הצג]   [3 תגובות]
סיכם את זה יפה יוסי בנאי   אבי   יום ו', 14/12/2007 שעה 23:25   [הצג]
קצת מפריע לי הטון שלך   מהגג   יום א', 16/12/2007 שעה 8:04   [הצג]   [2 תגובות]
מעשיהו   ע מיש   יום ג', 15/01/2008 שעה 22:20   [הצג]   [3 תגובות]
ברוך דיין האמת   מנחם   יום ה', 20/11/2008 שעה 19:02   [הצג]
איש יקר-יהי זכרך ברוך!!   מאיר   יום ה', 20/11/2008 שעה 21:48   [הצג]
מישע הצדיק   משה   יום ד', 26/11/2008 שעה 10:11   [הצג]
מזכיר נשכחות   בצלאל כהן   יום ג', 09/12/2008 שעה 22:45   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©