המכורים לספין
יום ג', 11/12/2007 שעה 16:03
בתקשורת הישראלית של 2008, זו שמתכנסת באילת ודנה במרץ רב בבעיות האתיות הכרוכות ביחסי מקור-כתב, מושלת תרבות הספין. ''ספין תקשורתי'', כך ויקיפדיה, ''הינו תוכנית יזומה וקצרת טווח המתוכננת על ידי אישים, גופים ציבוריים ו/או תאגידים המסוקרים באופן ציבורי, שמטרתה למקד את תשומת הלב של הסיקור התקשורתי באובייקט אחר, או להעניק לסיפור המסוקר הטעיה בעובדות או בפרשנות. על הגבול הדק בין אמת לשקר, מאופיין כשקר לבן. התוכנית מיועדת בדרך כלל לשרת כהסחת דעת של אמצעי התקשורת''. ולא נותר אלא לתהות מדוע עיתונאים מפרסמים שוב ושוב ידיעות שזו כוונתן, ושחלקן מופרכות לחלוטין. יש לכך כמה הסברים. הראשון הוא ההתמכרות לאדרנלין הניוזי שמייצר הספין; השני הוא מערכת של דעות קדומות שמאפשרות קליטה מהירה של המסר בתודעה העיתונאית. ויש עוד.










הידיעה שלפניכם פורסמה בשבוע הראשון של אוגוסט 2007. היא מבשרת לנו, באדיבותה של כרמל בן צור (אז בדה מרקר), כי ''מתארגנת תביעת רשלנות נגד רשות ני''ע והבורסה בפרשת חפציבה''. הסיבה מצויה בהמשכה של הכותרת: שני הגופים ''לא דרשו הבהרות עקב הדיווחים הלקויים לבורסה''. מאחורי הידיעה הזו, שמאז לא היה לה המשך, עמד עו''ד אלדד יניב.

כמה מלים כתזכורת. כמה ימים טרם פרסום אותה ידיעה קרסה ברעש גדול חברת הבנייה הפרטית חפציבה, תוך שהיא אינה משלימה פרויקטים לדיור שהיו בשלבים שונים של ביצוע. דיירים רבים ששילמו ממיטב כספם תמורת דירות שבנתה חפציבה נותרו ללא הכסף וללא הדירה. התברר כי בעל השליטה בחברה, בועז יונה, השאיר פס ונעלם מהארץ. במהרה התגלה גם כי נעלמו מיליונים מקופת החברה. נפתחה חקירת משטרה, ומשהתברר כי הוצאו מיליונים גם מחברות ציבוריות הקשורות לחברה המקורית, נפתחו חקירות גם על ידי רשות ניירות ערך ורשות המסים. שלושת הגופים שילבו ידיים למאמץ חקירתי משותף, שככל הידוע עודנו נמשך.

המדינה רעשה וגעשה. רוכשי דירות רבים פלשו אל המבנים הבלתי-גמורים. בצר להם, יצאו להפגין, שיגרו נציגים לדיונים בכנסת ועשו כל מה שאפשר כדי לקבל התחייבות כלשהי להשלמת דירתם או לקבלת כספם חזרה. וכאן אנו מגיעים לידיעה בה פתחנו.

בידיעה הזו היו כמה בעיות. ראשית, חפציבה שקרסה, זו עם הפרויקטים הבלתי גמורים, הייתה חברה פרטית (ונא לא להחליף עם שתי חברות ציבוריות שנחקרו אף הן, אלא שהפרויקטים שלהן לא קרסו – ומכאן שגם לא עוררו עניין ציבורי מיוחד). מה שאומר שניירות הערך שלה לא נסחרו בבורסה. הציבור לא החזיק בחלקים ממנה ואף לא היה בעל חוב שלה. שנית, הייתה כאן אמנם תרמית נדל''נית, אבל נדל''ן אינו מוגדר עדיין כנייר ערך – ממש כפי שזר פרחים או קרטון סיגריות אינם מוגדרים ככאלה. לפיכך, נראה קצת מוזר שמתארגנת תביעה נגד גופים שאותה חפציבה אינה בתחום הפיקוח שלהם. אפשר להמשיל את זה לתביעה המוגשת נגד מגן דויד אדום בגין העלאת תעריפי המים לחקלאות.

קריקטורה ארסית המתארת את מלחמת לבנון השניה כספין שיזמו ראשי המדינה במטרה להסיט את דעת הקהל מדיון בבעיות אחרות שעל סדר היום (מקור תמונה).

את כל זה אמור היה עו''ד יניב לדעת. הוא אמור להיות מספיק ותיק ומיומן בעניינים שכאלה. ובכל זאת, שלח לעיתונאים הודעה על תביעה ייצוגית שהוא מגיש בשם רוכשים כאלה ואחרים נגד הרשות והבורסה. מאז, כאמור, לא היה לזה המשך. לכתבים שהתעניינו מה עלה בגורל אותה תביעה ייצוגית נאמר שהיא או-טו-טו תוגש ושכולם כבר יראו בעצמם. למעלה מארבעה חודשים חלפו מאז ופולו-אפ על העניין הזה - יוק. לא רק שאיש אינו תוהה מה היה גורלה של אותה תביעה ייצוגית, אלא שלא נמצא אף לא כתב אחד שביקש על כך הסברים מהספינר בכבודו ובעצמו.

הבאתי כאן דוגמה אחת שעימה, בתפקידי הנוכחי, יש לי היכרות קרובה. אבל זו בהחלט אינה הדוגמה האולטימטיבית, וגם לא החמורה מכולן. יניב עצמו אינו מעניין במיוחד. אנשים שמבקשים לייצר ספינים כדי להפנות תשומת לב תקשורתית לעניין כלשהו שעל סדר היום שלהם היו מאז ומעולם. יניב גם אינו האחרון שבהם. אפילו הסיבה שעשה את שעשה אינה בעלת חשיבות של ממש. מה שמעניין הוא הדרך בה טיפלה המדיה במידע הזה: קפצה על השלל, פרסמה לאלתר ואחר כך התעטפה באדישות, הסבה את גבה אליו ושכחה ממנו.









''ספין תקשורתי'', מספרת לנו ויקיפדיה, ''הינו תוכנית יזומה וקצרת טווח המתוכננת על ידי אישים, גופים ציבוריים ו/או תאגידים המסוקרים באופן ציבורי, שמטרתה למקד את תשומת הלב של הסיקור התקשורתי באובייקט אחר, או להעניק לסיפור המסוקר הטעיה בעובדות או בפרשנות. על הגבול הדק בין אמת לשקר, מאופיין כשקר לבן. התוכנית מיועדת בדרך כלל לשרת כהסחת דעת של אמצעי התקשורת''. ההגדרה הזו מדויקת למדי ואין לי כל כוונה להתחיל להתווכח עימה כאן. הספין הוא אחד הטריקים הידועים ביותר בתחום התקשורת. אין איש מדיה שאינו מכיר את המונח ואת הכוונות המאפיינות את מי שעומד מאחורי תרגיל שכזה. נותרת השאלה מדוע המוכנים עיתונאים לשמש כמסיחי דעת שכאלה.

התשובה אינה סבוכה. הספין, כשלעצמו, הוא עניין ממכר. הוא מייצר סיפור טוב, מעניין, כזה שמאיר זוויות בפרשה שעדיין, לכאורה, אינן מוכרות לנו. לעתים קרובות יכול הספין לייצר פרשה חדשה לחלוטין, כזו שבמקרים מסוימים אף תאפיל על קודמתה. מי שמפרסם את הספין נתפס לעתים כראוי לכל שבח. המדיום בו הוא מפרסם עושה גלים, מצוטט בכל מקום ותשומת הלב הציבורית כלפיו גוברת. במערכת הוא זוכה למבטי הערכה, טפיחות שכם ומיילים מפרגנים. תחושה ממכרת.

ההתמכרות, כמו כל התמכרות, מייצרת תחושה של חוסר אכפתיות לגבי המתרחש. כפי שהמכור אינו מעסיק את עצמו בשאלה כיצד משפיע חלחול הדיאצטילמורפין (הרואין) לכלי הדם על הפעילות השוטפת של הלבלב, כך גם מבחינת העיתונאי המקבל את המידע לפרסום השאלות הקשורות במשהו שעלול להעיב על ההתענגות המיידית זניחות למדי. כלומר, אם ישנו נייר שאפשר לצטט ללא חשש, אין טעם לשאול יותר מדי שאלות. אם קיים מקור שמוכן להישבע שהעובדות נכונות, אין סיבה כלשהי לנסות ולבדוק אם הן בכלל עומדות במבחן הגיוני כלשהו. בעצם, יש היגיון באי-הבדיקה. מדוע, בשם שמיים, להרגיז באמצעות תהיות שכאלה מקור איכותי כל כך, המסוגל לספק לו סיפורים טובים פה ושם? מה, לירוק לבאר שממנה הוא שותה?

היומיום השגרתי מטפח את הזומביות הזו. אין טעם להתעכב על בדיקת אמינותה של הצהרה כלשהי מסוג זה, משום שיש ידיעות חדשות הדורשות טיפול ולעורכים יש דברים יותר חשובים לעשות מאשר לריב עם מישהו שהפריח ידיעה שאיש אינו מתעניין בה עוד. הידיעה הבא שתצא מאת אותו מקור תהיה רלוונטית בהרבה, שהרי היא אמורה להתפרסם עכשיו ומה שהיה, כמאמר אותו פתגם ערבי עתיק – מת. הזמן החולף מעמעם את הספין ואת השפעותיו המיידיות, שוחק אותן – אך אינו בהכרח משכיח – ומפנה מקום לסיפור הבא. נפגעת מהספין? זבש''ך. רוצה טיפול עיתונאי אחר, אוהד יותר? יצר במטותא ממך ספין נגדי. שקרי? אז מה? שיהיה שקרי. מה אכפת לך בכלל? העיקר שיש עיתונאי שמוכן לאכול מידע שקרי מכף ידך ולפרסמו. היתר לא ממש חשוב.

התמכרותם של הכתבים לספין מזינה, במידה רבה, גם את הספינרים. אם פרסום הידיעה שבבסיס הספין הוא המקביל לתשלום עבור מנת סם, די ברור שלספקי המידע קצת קשה להפסיק עם המשלוחים הללו. אחרי הכול, אספקת הספינים הללו בונה את מעמדם כאנשים היכולים לספק את הסחורה, משדרגת את מעמדם בעיני האנשים להם הם מספקים את השירותים הללו והופכת אותם למבוקשים יותר. והספינרים, לא לטעות, מצויים בכל תחום ובכל מרחב: בפוליטיקה, בספורט, בכלכלה, באינטרנט, באיכות הסביבה, בפלילים, במשפט, בכל מקום שרק ניתן להעלות על הדעת.

מה שמחזיר אותנו שוב לשאלה מדוע אין העיתונאי משתדל, לפחות, לבדוק את ההיגיון שבידיעה הנמסרת לו. כשלוקחים בחשבון את מעמד העיתונאים בישראל, קל יותר להתמודד עם השאלה הזו. אלא שכאן מטפסת האחריות אל שכבת העורכים. אם זכרוני אינו מטעני, אחריותו של העורך אינה מצטמצמת אך ורק לקיצור וסידור הטקסט לעברית בהירה ומדויקת יותר המבליטה את המסרים שהוא מניח יעניינו את הקוראים – אלא מתפשטת גם לתחומים נוספים. בדיקת הידיעה, למשל.

(הערה למיתממים: לא, עורך אינו אמור להוות בלש. מצד שני, הוא מהווה סמכות שלפחות במרבית המקרים היא מעל לזו של הכתב. יש לו אחריות גבוהה יותר ובתוקף כך גם שיקול דעת של ממש. הוא זה שאמור לפקוח עין על הידיעה ולבדוק, לכל הפחות, אם יש בה היגיון כלשהו. בדרך כלל הוא אינו עושה זאת בעצמו, אבל בין שאר תפקידיו הוא יכול להטיל את המשימה על הכתב. זה תפקידו.)

אלא שגם העורך אינו מעוניין להעכיר את השמחה. באווירה הקיימת היום הוא עוד עלול לשלם מחיר יקר אם חס וחלילה הידיעה תפורסם במדיום המתחרה. בישיבת המערכת הבאה מישהו כבר ידרוש ממנו הסברים ולאחר שהעורך יגמגם משהו הוא יחטוף צרחות על כך שזה לא מעניין ושאין מצב, פשוט אין מצב, שבגלל שיקול מהסוג הזה המדיום המתחרה יפרסם ידיעה מהסוג הזה לבדו.

ההתמכרות היא הסבר אחד. אבל הוא מתחבר גם להסבר נוסף. זה הקשור באווירה הפנים-מערכתית.

מערכת של כלי תקשורת מבוססת, בדרך כלל, על חלל פתוח. העיתונאים יושבים זה לצד זה בשולחנות שבימים כתיקונם אינם מופרדים על ידי קירות. לכל היותר, יש שם מחיצות שגובהן כמחצית קומתו של אדם. במלים אחרות, כולם מדברים יחד, שומעים זה את זה ומחליפים ביניהם חוויות, חדשות ודעות. כשכולם מדברים עם כולם, נוצרת כמעט תמיד אווירה שיש בה הנחות יסוד דומיננטיות כמעט לגבי כל דבר ועניין.

זה קצת מצחיק, משום שבמידה רבה העמדות הללו נוצרות כתוצאה מקריאת טקסטים – בהם כאלה שאותם עיתונאים ממש כתבו. במלים אחרות, כותבי הטקסטים מוצאים עמם שבויים בתדמית שהם, כמו גם חבריהם ומתחריהם, סייעו לייצר. רובם אינם מסוגלים לראות מצב נתון באופן המנותק מהדימוי שנוצר אצלם זה מכבר. לפיכך, כל סיקור וכל פרשנות מושפעים ישירות מהרבה יותר מהעובדות גרידא.

על ההנחות הללו, שמבוססות כמעט תמיד על דעה קדומה, מתבססות לא מעט מהידיעות ומהכתבות שאתם קוראים ביומיום. שימו לב – לאו דווקא ספינים, אלא הדיווח הרגיל, הסדיר, היומיומי, הבלתי-סנסציוני לכאורה.









הנה דוגמה ששאלתי מאיתן, מישהו שהכרתי לפני מספר שנים. לפני מספר שנים עבד אותו איתן כיועץ לפוליטיקאי כלשהו. הדעות לגבי אותו איש ציבור היו חלוקות. לא היה ויכוח לגבי האינטליגנציה שלו וכישוריו; המחלוקות נגעו יותר לשאלות מוסריות. לא חסרים כאלה אצלנו, אבל זו הדוגמה הרלוונטית – והיא אינה באה לשפוט את הפוליטיקאי אלא לבדוק עניין שונה בתכלית.

באחד הבקרים מצא איתן ביומון פופולארי ידיעה הנוגעת להתבטאות מביכה כלשהי של אותו פוליטיקאי. הוא פשפש בזיכרונו, אך משום מה לא יכול היה להיזכר מתי נאמרה אותה התבטאות ובאיזה הקשר. הוא ניהל בביתו ארכיון אישי שבו אסף קטעי עיתונות על אותו פוליטיקאי. חיפוש מהיר שם לא העלה דבר. הוא טילפן אל האיש ושאל אותו אם אמר מה שאמר. הפוליטיקאי אמר שאין לו מושג על מה איתן מדבר וביקש ממנו לגלות מה מקור המידע הזה משום שאיתן הוא כבר האדם השלישי או הרביעי המתקשר אליו בקשר לאותו ציטוט וברור שהתפוצה הרחבה מזיקה לו. איתן הרים טלפון לכתב שהיה חתום על הידיעה וביקש לשוחח איתו. הכתב היה מנומס מאוד והסביר כי אינו יכול לגלות את המקור שלו, אבל שמדובר בדברים שהפוליטיקאי אמר ב''חוג סגור'' ולכן כנראה שאיתן לא ממש מיודע לגביהם, ומכל מקום הוא עמד על כך ששמע את הדברים ממקור מהימן. איתן ידע היטב שזה ממבו ג'מבו שנועד להראות שלעיתונאי יש עוגן עובדתי חזק. הוא לא התווכח יותר מדי, אמר יפה תודה ושלום וסיים את השיחה. מייד לאחר מכן יצר קשר עם העורך הרלוונטי.

השיחה בין השניים עלתה במהירות לטונים גבוהים. איתן ביקש לשהעיתון יחזור בו מהידיעה משום שהדברים לא נאמרו כלל ולכן היא חסרת כל יסוד עובדתי. העורך גונן בחירוק שיניים על הכתב שלו והודיע שהוא לא מתערב בענייניו של הפוליטיקאי ושלכן כדאי שהלה יחדל מהתערבות בענייני המערכת. איתן העיר ששום מערכת המכבדת את עצמה אינה יכולה להתעלם מסתירה מוחלטת של המידע שאותו היא מביאה ועליה לפרסם תיקון ומייד. העורך התרתח וצרח אל תוך האפרכסת: ''תפסיק לזיין ת'שכל! אנחנו יודעים בדיוק מי אתם ומה אתם!''.

''הצרחה הזו חשפה הכול'', אמר לי איתן לימים, כשסיפר לי על העניין, ''לעורך היו דעות משלו על הפוליטיקאי, והן לא היו חיוביות במיוחד. זה כשלעצמו לא נורא הפריע לי. מה שעיצבן הוא שהדעה הקדומה הזו אפשרה לידיעה שקרית להיכנס לעמודי החדשות של העיתון, עשתה לנו נזק תקשורתי גדול – וכל זה מבלי שיש בה ולו אות אחת שהיא אמת. האבסורד שבכל העניין הוא שהעורך והכתב העדיפו להאמין למקור שביקש לגרום נזק לפוליטיקאי במקום לקבל הסבר כלשהו מהמקור המוסמך ביותר לענייני אותו פוליטיקאי – או אני או הוא עצמו''.

בעצת יועציו, וכדי להימנע מניפוח הציטוט לכדי דיון תקשורתי בהיקף רחב, העדיף הפוליטיקאי להימנע מהמשך הטיפול בעניין. במשך שנים לאחר מכן היה עליו להתמודד עם אנשים שהטיחו בו האשמות בגין אותה אמירה מביכה שכלל לא נאמרה. ולא, שום הבהרה או התנצלות לא פורסמו.









התפיסה לפיה סיפור טוב מכדי לקלקל אותו עם עובדות היא תפיסה מוכרת וידועה. היא אינה רק נחלתם של עיתונאים אלא תופעה המושרשת בקרב ציבורים רחבים בהרבה. לפני מספר שנים הסתובבו לא מעט שמועות הקשורות בשר (מטאור פוליטי, נכון לאותה תקופה) שהכה, לכאורה, את אשתו. רבים היו מוכנים להישבע שהדברים נכונים, סיפרו שהבחינו בה בחדר מיון בירושלים כשפניה נפוחות ממהלומות, שהם מכירים את הרופא שטיפל בה, שראו את השר נחקר בתחנת משטרה כלשהי. לא הייתה מערכת עיתון או ערוץ אלקטרוני שבה לא דוסקסה השמועה הזו אלפי פעמים. השמועה התפשטה כאש בשדה קוצים גם באמצעות אימיילים. הגיע המצב לכך שהאישה עלתה לשידור ב''הכול דיבורים'' והכחישה את השמועות הללו בשידור חי, תוך שבמהלך כל הראיון עימה היא אינה מפרטת מה טיבן של אותן שמועות – במטרה שלא לתת להן פרסום נוסף. לימים, התברר כי אותו שר עבר עבירות אחרות, נחקר, נשפט והורשע. אפס, הכאת האישה שיוחסה לו באותה תקופה הייתה, אם אני מבין נכון, ספין שקרי שחצי מדינה קנתה בשמחה. אולי היו אלה אישיותו הפשוטה וחזותו הדובית שהקלו על בני אדם להאמין בכך, אבל אין זה משנה כלל וכלל. מה שמשנה הוא שמישהו נהנה מזה. מי? מי שהפיץ את השמועה כמובן - וסיבותיו עימו. עד היום, אגב, לא טרח אפילו כתב אחד להתחקות אחר מקורה.

אני מניח שבשורש כל התופעות הללו עומדת רעה חולה ישראלית מאוד, הלא היא החיבה הלאומית לזלזול באחר. בישראל 2007 אין עוד כבוד לשום דבר. לא לאדם, לא לערך, לא לעמדה. יחסי הגומלין בין המדיה לבין ציבור הצרכנים שלה משקפים את התופעה הזו. המדיה מעריכה שהציבור רוצה סגנון עממי, פשוט, אותנטי. כך היא מחנכת לאורך שנים את צרכניה ומעבירה להם את המסר שבכלי התקשורת מקובל סגנון ''נמוך מים המלח'' (אם לצטט את דני סנדרסון). אותו ציבור צרכנים עצמו, שבתודעה שלו מוטבעת התפיסה של תקשורת פשטנית ומתלהמת, הוא זה שמוציא מתוכו את הכתבים, העורכים והפרשנים של הדור הבא.

אבל נחזור, ברשותכם, לספין, כלומר להסטה המכוונת של דעת הקהל. איך גומלים את המדיה מההתמכרות לספין? זה קשה, אולי אפילו על גבול הבלתי אפשרי במונחים של התקשורת בת זמננו. לגמילה מעין זו דרושים כמה תנאי יסוד מוקדמים: תפיסת עולם שלפיה הרצון להרוויח כסף וקוראים אינו האינטרס היחיד ובצד זה על המדיום גם לראות את עצמו כגורם מחנך; מו''ל שמבקש להגיע לקהל יעד אינטליגנטי המתעניין בעובדות ולא בשמועות; עורכים שאינם מוכנים להתפשר על טקסט מדויק; כתבים שאינם מכניסים בערבוביה דיווח עובדתי עם פרשנות אישית; נכונות מערכתית לספוג כותרות ענק רעשניות שמפריחים המתחרים; והבנה שלכלי תקשורת פופולארי יש כוח רב אבל שבצד הכוח באה גם אחריות גדולה; והכרה עצמית של המדיום בכך שיחס רציני מרוויחים לאורך זמן ושבצד היכולת לטעות קיימת גם החובה לתקן טעויות.

אני מניח שהדברים הללו יזכו לקיתונות של ביקורת ולגלוג. יסבירו לי שאני נאיבי ומיושן; שאני חי בעולם של פעם; שדיווח ענייני הוא פריבילגיה של האליטות ושהקוראים הבאים מה''עמך'' אינם מעוניינים במאמרים ארוכים ומלומדים אלא בתמונות צבעוניות של דוגמניות בבגדי ים ובשערוריות מין נוסח אלה המתפרסמות ב''נשיונל אינקוויירר''.שאין מצב שמאמר על המסת הקרחונים בגרינלנד או על הממצאים הארכיאולוגיים החדשים בחפירות מודיעין יעניין יותר מצילום של בריטני ספירס המטורללת ששוב ''שכחה'' ללבוש תחתונים לפני שיצאה לרחוב או, לחלופין, מאיזה ציטוט אלמותי מפי בר רפאלי על כך שכל בחורה המבקשת לארגן לעצמה כוכב הוליוודי חתיך ועשיר חייבת להתחתן פיקטיבית ולארגן לעצמה שחרור משירות צבאי. שאני סתם שמרן חסר הבנה. נו, מילא. התרגלתי גם לזה.

ומילה אחרונה למי שקרא עד כאן. בעוונותיי, אני נוהג לעלעל לעתים בעיתונים אמריקניים שונים. עניין של הרגל, אני מניח. בצד הצהובונים הרגילים, אפשר למצוא שם עשרות יומונים שמדי יום מפרסמים ידיעות ומאמרים בסגנון שקול וענייני. ולא, אני לא מתכוון לדוגמאות הסטנדרטיות בנוסח ''וושינגטון פוסט'' ו''ניו יורק טיימס'', אלא ליומונים שלרובנו אינם מוכרים כלל, החל מה''אנקורייג' דיילי ניוז'' וכלה ב''סנטה פה ניו מכסיקן''. בניגוד למה שסבורים אצלנו, אפשר ללמוד לא מעט גם מהנורמות הנהוגות בפריפריה - אפילו אם נדמה לנו שאנו כבר מקדימים אותה בהרבה.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
שאלה של כסף   יגאל לביב   יום ג', 11/12/2007 שעה 18:08   [הצג]   [5 תגובות]
המצב באתרי האינטרנט עוד יותר בעייתי   שמוליק כהן   יום ו', 14/12/2007 שעה 16:57   [הצג]   [3 תגובות]
תיקון לעניין חפציבה   רוני ה.   יום א', 16/12/2007 שעה 20:33   [הצג]   [4 תגובות]
(ללא כותרת)   משה   יום א', 11/04/2010 שעה 14:30   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©