המסמר של אבו-נאווס/ דן בן אמוץ
יום ג', 20/11/2007 שעה 23:41
על אבו-נאווס כבר סיפרתי כאן פעם אחת. היה זה הסיםור על הדרך בה הערים על הנגוס, שליט אתיופיה, שגירש אותו מהארץ - והצליח לשוב לארצו פעם אחר פעם כשבכל הזדמנות הוא מוצא דרך להערים על השליט. לץ עממי זה הוא אחד מגיבוריו המובהקים ביותר של הפוקלפור ההומוריסטי הערבי. בשנת 1982 כינס דן בן אמוץ פניני פולקלור ערביים בספר ושמו ''סיפורי אבו-נימר''. בספר זה הביא בן אמוץ את הסיפורים בלונו של ערבי קשיש המדבר עברית משובשת, משובצת בניבים ובמילות סלנג מהשפה הערבית ונוטפת עסיס מתוק במיוחד של חוכמת חיים מענגת. מאמר של אמיר ליברמן בו הוא ממשיל את סיפור המסמר לאירוע המסעיר תושבים במודיעין הריץ אותי חזרה אל אותו ספר מופלא, שלעתים אני מוצא עצמי מניח בציקלוני לפני יציאה לטיול במרחבים.. בחרתי לחלוק עמכם את האגדה הנאה הזו גם כאן, ב''אפלטון''.









ההתייחסות של אמיר ליברמן במאמרו האחרון למעשייה מתוך ''סיפורי אבו נימר'' הריצה אותי אל מדף הספרים. הספר הזה הוא אחד האהובים עלי ביותר, גם משום שהוא משמר הומור ופולקלור שהיו נחלתם של אנשים ששוב אינם מצויים במרכז העניין של החברה הישראלית בימינו – אבל גם מפני שהוא אחד הספרים שהכי כייף לקרוא (ולהקריא) מתוכם במהלך הפסקת מנוחה בטיול נינוח כלשהו.

''סיפורי אבו נימר'' הוא קובץ של מעשיות ערביות המסופרות כביכול על ידי מוסלמי זקן, בא בימים, בשפה העברית. הוא מוגדר על ידי מחברו בעמודים הראשונים כספר ''לאנשים שלא מפינים עברית ולא מכירים טוף אל-ערבים''. לפיכך, הן כתובות באופן דומה לזה, עם כל שגיאות הביטוי הקלאסיות ושילובם של ביטויים בסלנג הערבי אל תוך הדיבור העברי. בסוף הספר מובא ראיון של המחבר, דן בן אמוץ, עם עצמו – ובו הוא מעיד כי שמע את הדברים באמת ובתמים מפי ערבי זקן, תחילה באירוע חברתי עליז ולאחר מכן בפגישות אישיות בביתו של אותו מספר מעשיות.

בן אמוץ עצמו סבר כי החברה הישראלית חינכה את בניה להתעלמות מוחלטת מהתרבות הערבית ובמובן זה הספר שלו ממלא חלל תודעתי רחב. את דיעותיו אלה ביטא בראיון עם עצמו המובא כנספח בסוף הספר. ''בספרי הלימוד שלנו אין זכר לפולקלור ערבי'', קבע, ''ואני לא מבין מדוע. סיפורי המקרא שלהם משגעים. יש להם אגדות נהדרות על אבות-אבותינו ואבות-אבותיהם: איברהים-חליל-אללה, יסחק ויעאוב. ויש להם סיפורים נפלאים על נוח עבד-אל-גפר, איוב ובן אחותו לאקמן אבן-אעד (ממשיל המשלים), על נבי מוסה ותשע מכות מצרים; על מלחמת טאלות וז'אלוט (שאול וגוליית); על המלך דאוד ואשת אוריה; על מלך סולמאן ובולקיס מלכת שבא; על נבי אוזאיר (ירמיהו) ויונס אבן-מאטה (יונה). לסיפורים היפים האלה אין זכר בכריסטומטיות ובספרי המקראות-לבני-נעורים שמהם למדנו בעממי ובתיכון פרקים ראשונים בתולדות עם ישראל וארץ ישראל''.

את אחד מהישגיו הבולטים ראה בן אמוץ בתיעוד הערבית-עברית (או ה''אבו-נימרית''), כלומר השפה בה ערבים מספרים את חוויותיהם בעברית.במובן זה הוא מזכיר לא במעט את ג'ואל צ'נדלר האריס, האיש שתיעד את סיפורי הדוד רמוס לאחר ששמע אותם מפי פועלים שחורים שדיברו באותה שפה אנגלית עממית, משובצת ביטויי סלנג ייחודיים שלא רווחו בשום מקום למעט בקהילה השחורה. ''אני בטוח שבאוזני בלשן פדנטי ומשכיל ערבי, שמדבר עברית רהוטה, תישמע העברית של אבו-נימר נלעגת'', קבע, ''אבל זו בעיה שלהם. לא שלי. בעיני – יותר נכון באוזני – היא מקסימה. עם כל דלותה ושיבושיה אצור בה כוח אדיר. יש בה אמת ותום ובלתי-אמצעיות ואיזו ראשוניות פראית שכמותן אתה יכול למצוא רק בציורים נאיביים (במובן החיובי ביותר של מושג זה). במינימום של אמצעים אבו-נימר מצליח לומר את המקסימום. יש לו פתגם נהדר בנושא זה: 'חכם צריך אקסת מלים בשפיל לגיד הרבה ואהבל צריך הרבה מלים בשפיל לגיד שון-דפר'...השפה של אבו-נימר יש בה עוצמה של רישום טוב בעפרון פחם. שניים-שלושה קווים מהירים וחזקים ונוף עשיר ומרהיב מתגלה לעיניך...''.

בזמנו רווחו שמועות כי אבו-נימר אינו אדם בשר ודם אלא דמות שבדה בן אמוץ מליבו בניסיון להסביר כיצד התגלגלו לידיו, אשכנזי בן אשכנזים, פניני פולקלור מסוג זה – ודווקא בלשון עממית זו. מבחינתי, אין זה משנה הרבה. אמיתי או לא, בן אמוץ יצר במפעלו זה סוגה ספרותית בלתי מוכרת – שאם אינני טועה לא היו לה כמעט ממשיכים. אליהו נאווי, למשל, הוציא ספר נפלא אף הוא, ''סיפורי ערב'' שמו, אך ספר זה כתוב בעברית צחה, רצופה אמנם בניבים ערביים שנאווי התמחה בהם וידעם על בוריים. במובן זה ''סיפורי אבו-נימר'' הוא כמעט סוגה בפני עצמה.

בחרתי להביא כאן את הסיפור על אבו-נאווס, אותו לץ עממי שתמיד מצליח להערים על יריביו, בין בלשון ובין במעשה. במקרה שלפנינו מדובר בדרך בה התמודד עם הכורח למכור את ביתו כשמצבו הכספי אינו מן המשופרים – וכיצד הוציא מהסלע הזה מים, ובכמות הגונה.

ובכן, רשות הדיבור לאבו-נימר בכבודו ובעצמו.








 
 


 
 


 
 


 
 








הספר סיפורי אבו-נימר, מאת דן בן אמוץ, יצא לאור בשנת 1982 במסגרת ספרי ''מציאות'' שיצאו לאור בהוצאת זמורה ביתן.






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
סיפור חכם   אבי   יום ד', 21/11/2007 שעה 9:46   [הצג]   [5 תגובות]
סיפורי המקרא *שלהם*?   רוני ה.   יום ה', 22/11/2007 שעה 21:37   [הצג]
מקסים   של ברמן   יום א', 25/11/2007 שעה 18:15   [הצג]   [7 תגובות]
בן אמוץ/שעוני/תהילים זוייגר   יעקבסון מיכאל   שבת, 01/12/2007 שעה 21:39   [הצג]   [2 תגובות]
לא מצליח למצוא את הספר בחנויות   דוד   יום ב', 02/03/2009 שעה 19:07   [הצג]
סיבורי אבונימר   אריאל   יום ג', 28/07/2009 שעה 13:26   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©