שלושים שנה, שלוש אנקדוטות
יום ב', 19/11/2007 שעה 15:22
היום, 19 בנובמבר, חל יום השנה השלושים לביקורו ההיסטורי של אנואר סאדאת בישראל. הייתי אז ילד בן תשע. היום אני גבר בן שלושים ותשע. ובכל זאת, זיכרון אותו ביקור זורק אותי אל כמה תמונות מאותה ילדות רחוקה, הקשורות כולן באיש הזה, סאדאת. כשכתבתי את כל זה החלו לחלוף בי תמונות נוספות: אבי מעיר אותי בבוקר ומספר בשמחה על ההסכם שהושג בקמפ דיוויד. שלישיית בגין-קארטר-סאדאת חותמת על הסכמי השלום ומשלבת ידיים במה שנתפס אז כהבטחה גדולה. מאבק אלים, עם הרבה מים וקצץ ובכי וצעקות במהלך פינוי ימית. חייל מצרי לאומן פותח באש על חבורת מטיילים ישראליים ורוצח שבעה מהם. אבל זה אינו מאמר על ההיסטוריה של יחסי ישראל ומצרים. בסך הכול רציתי להביא כאן שלושה פלאשבקים מהירים אל כמה זיכרונות ילדות. מן הסתם הצטברו עוד כמה כאלה במשך השנים, אבל מרביתם קשורים דווקא אל חיי הבוגרים. ואני, במזכרת פרויקט שימור הזיכרון הפרטי שלי, רוצה להקפיא כאן דווקא חוויות מרוחקות יותר.









כשאני נזכר בפעם הראשונה ששמעתי על הביקור, הדבר מחזיר אותי אל אחד הפרקים הראשונים של ''הארי פוטר ואבן החכמים''. אינני זוכר את התיאור המדויק כרגע, אלא רק את זאת: כשהדוד המרושע וצר האופקים ורנון דרסלי עושה את דרכו אל מקום עבודתו הוא שומע ורואה אנשים שונים, חלקם הגדול בלתי מוכרים לו, מדברים בבהילות ובהתפעלות על אחד, הארי פוטר. מאחר והארי פוטר הוא אחיינו, מבין גם האדום דרסלי שמשהו חשוב מרחף בחלל האוויר – משהו בלתי מוגדר, הקשור איכשהו באחיינו השנוא.

בדומה לכך גם אני חשתי בימים ההם של אמצע נובמבר 1977 בשם אחד המרחף באוויר. היה זה שמו של אנואר סאדאת, נשיא מצרים. שלא כבתקופות מאוחרות יותר בחיי, לא שקעתי אז ראשי ורובי בענייני אקטואליה. ידעתי שסאדאת היה נשיא מצרים (והאחראי להפתעה הקולוסאלית שירדה עלינו במלחמת יום הכיפורים), אבל במהלך יממה אחת של ערפל לא הבנתי מדוע דווקא שמו מוזכר שוב ושוב – ולאו דווקא השמות שתמיד הוזכרו כמעט אוטומטית לצידו, כמו זה המתחרז עימו (ערפאת), זה הדומה לו בצליל (אסד) וזה שעושים בו שימוש כשרוצים לחקות אנשי ציבור דוגמת אריק שרון או עוזי ברעם שהגיית עיצור ה''ס'' על ידם לקויה משהו (אליאס סארקיס, ששימש אז כנשיא לבנון).

מי שסידר לי את הכול בראש היה דווקא שבועון הילדים ''אצבעוני''. לכל גיליון שלו היה מצורף עיתון קצר שבו תוקצרו חדשות השבוע האחרון במיוחד לילדים והוסברו להם בשפה שווה לכל נפש. אני זכור במדויק כיצד חטפתי את העיתון המקופל מתיבת הדואר, הסרתי מעליו את סרט העטיפה הלבן וקראתי אותו בשקיקה בחדר המדרגות הקריר של ביתנו בכרמליה שבחיפה. וכך, באותו יום סתיו היסטורי של נובמבר, היה זה עיתונו של מיכאל שיר שהסביר לי שנשיא מצרים, אותה מדינה שנלחמה נגדנו כבר כמה פעמים, הודיע בפרלמנט של ארצו שהוא מוכן ללכת לכל מקום כדי להשיג הסכם שלום, אפילו לישראל. זה היה, אם אינני טועה, שלושה או ארבעה ימים אחרי אותה הכרזה וכשבוע ימים לפני שסאדאת נחת בנמל התעופה בן-גוריון. כך היה מיכאל שיר לפרשן המדיני הראשון שאת הנושא שעליו דיווח אני זוכר בבהירות שכזו.


אנואר סאדאת (יורד ראשון בכבש המדרגות) מבקר בישרא. הלב רעד מהתרגשות (מקור תמונה 1).









19 בנובמבר 1977


ערב ירד על כרמליה. ערב מוקדם וארוך של סתיו. אבא ואמא יושבים על הספות ומנסים שלא להפסיד אף שנייה. אחותי מסתובבת, יוצאת-נכנסת יוצאת-נמכנסת, אינה מודעת לגודל המעמד. האחות הקטנה יותר, בת חצי שנה בלבד, כבר בעולם שכולו חלומות. אני שוכב על בנטי על גבי השטיח, תומך את ראשי בשתי ידי ואינני גורע עין מהמסך. מאחורי מדברים ההורים על ''רגע היסטורי''. אני יודע שכל ההיסטוריה בנויה מהמון רגעים ולא מבין מה לכל הרוחות צריך לייחד את הרגע הזה. אז נכון, מדינות נלחמות ביניהן וגם עושות שלום. אבל הכל כלול בהיסטוריה הזאת, אז למה דווקא הרגע הזה...נו, טוב, לא חשוב.

הברברת בטלוויזיה החלה כבר בשעה מוקדמת מאוד. תיאורים, דיווחים, ביאורים וניתוחים. אין חבר כנסת, קצין בכיר במילואים או עיתונאי המכבד את עצמו שאינו רואה לעצמו חובה להתייחס לאירוע. הרמטכ''ל, מוטה גור, עדיין נשמע מסויג מאוד והוא משוכנע שיש כאן איזו מלכודת. מדווחים שמטוסו של הנשיא המצרי כבר באוויר, שהוא הולך וקרב אל שדה התעופה. בשדה עצמו כבר נפרש השטיח האדום ומצידו עומדת שורת המכובדים. אני מזהה את הפוליטיקאים הידועים של התרופה. גולדה מאיר, יגאל ידין, משה דיין, עזר ויצמן וכמובן מנחם בגין. כולם כבר יודעים לספר על אותה פגישה מרוקו שקיים דיין – האיש שקודם לכן נתפס כמעט כמצורע בעקבות הפאשלה של 1973 – עם יועצו של סאדאת, חסן תוהאמי, במרוקו. פגישה שבה נסללה הדרך אל הביקור ההוא. יותר מאוחר יסבירו שבפגישה זו מסר דיין לתוהאמי שישראל מוכנה לוותר על חצי האי סיני בתמורה להסכם שלום שיכלול נורמליזציה מלאה ביחסי שתי המדינות. כמה חודשים לאחר מכן ידביק בגין לתהליך הזה שם שמקורו בהטייה עברית של מנוח לועזי: נירמול.

המטוס מרחף בשחקים, עושה סיבוב ונוחת על המסלול. הוא מתגלגל לאיטו ועוצר בדיוק מול השטיח האדום. סמל הנשר מציץ אלינו מהדופן. כבש המדרגות מובא למטוס. הדלת פתחת. ראש הטקס עולה. העצבים גוברים. מה, לעזאזל, קורה שם בפנים? האם זה באמת סאדאת? ואולי, כפי שסבר הרמטכ''ל, זו בכלל מלכודת? אולי מישהו תופס שם את ראש הטקס ועוד מעט יודיע שהוא מחזיק אותו כבן ערובה? אולי יעשו לנו תרגיל מספר שמונה, טריק א-לה-קוזו-אוקאמוטו, ומתוך דלתו של המטוס יפרצו החוצה אנשי קומנדו מצריים וירססו באש אוטומטית את שורת הנכבדים? מה, אף אחד מהנאספים שם לא מבינים שהמצרים האלה יכולים למחוק בשנייה אחת את כל הנהגת המדינה והצמרת הכלכלית שלה?

הדלת נפתחת. מישהו מופיע בפתח ויורד בכבש. זה ראש הטקס. כמה שניות אחר כך מסתמנת דמותו של אדם שחום עור, מקריח. כשהוא יוצא מבעד לפתח ומזדקף מלא כמותו כבר ברור מי זה. אנואר סאדאת. הוא מנופף בידיו. מחיאות כפיים נשמעות מכיוון שורת מקבלי הפנים. עכשיו כבר די ברור שזו לא מלכודת. מי האידיוט שיארגן דבר כזה כשאנשי הקומנדו שיפרצו החוצה מהמטוס עוד עלולים לפגוע בטעות בנשיא מדינתם? לא, זה בלתי אפשרי. אני מדחיק חזרה את כל עלילות המתח הקונספירטיביות שרקמתי ומוסיף לצפות במסך השחור-לבן, מהופנט מהרגע.

הוא יורד במדרגות, מחייך. נשמעת תרועת חצוצרות. המנונים מתנגנים. סאדאת גבה הקומה ובגין הגוץ לוחצים ידיים. סאדאת עובר בין מקבלי הפנים. אצל גולדה הוא מתעכב במיוחד. לשניים האלה יש חשבון ארוך. הוא לא שכח את השפלת ששת הימים וגמל לה ב''הפתעת אוקטובר''. עכשיו הם לוחצים ידיים בחום ומאריכים בדיבור. מאחורי נשמעים המבוגרים מדברים זה עם זה כשאחד מהם מזכיר איך לפני הבחירות במאי כולם היו משוכנעים שעליית בגין לשלטון תביא לפריצת מלחמה דווקא, והנה - הוא הוכיח שהוא מסוגל לעשות פריצת דרך שאף מערכניק לפניו לא הצליח בה.

אני גומע את הרגע. מבין שעכשיו אולי אפשר יהיה לנסוע למצרים ולראות את הפירמידות מקרוב. אולי גם לרכב על גב הספינקס. אני נזכר בדמותו של ויקטור מזרחי, גיבור ''פורצי הפירמידות'' של רפאל סהר. משפחתו נמלטה ממצרים אך לפני כן טמנה את אוצרה במקום סתר והוא עצמו החליט לשוב אליה בחשאי ולחפשו. אני חושב על כך שעכשיו כבר אפשר יהיה לחפור שם בגלוי. לא צריך עוד להתחפש ולהסתוות כשאויב אינו מבקש עוד לירות בך אלא מוכן לקבלך בסבר פנים.

למחרת שוררת בבית הספר התרגשות כללית. בכל מקום נתלים ציורי ילדים חדשים. ציורים אופטימיים: שמיים כחולים, ילדים מחייכים, יונים מרחפות, איש גבוה ושחום עומד ליד איש בהיר ונמוך וגם ציור של טייס אחד שעושה שלום מבעד לחלון מטוסו. על המטוס מצויר סמל הרפובליקה הערבית של מצרים.










6 באוגוסט 1979


- ''יש לאיש הזה משהו עם היום הששי בחודש'', מישהו מפטיר מאחורי, ''בשישי באוקטובר הוא הכריז עלינו מלחמה. עכשיו, בשישי באוגוסט, הוא בא לבקר כאן''.

אני מסב את ראשי. גבר שב-שיער משוחח עם חברו ושניהם צופים יחד בעניין במתרחש.

שדרות הנשיא, חיפה. הנשיא סאדאת בא לבקר כאן. אצלנו, בעיר ההיא שפעם אמרו על תושביה שהם הולכים תמיד לישון בתשע כי אין שום מקום בילוי הפתוח לאחר מכן. מארגני הביקור הוציאו את כל תלמידי בתי הספר כדי לצפות במסלול השיירה. רוצים לתפוס נתח מההיסטוריה. לראות מקרוב את האדם שלפני שנתיים ראו רק בטלוויזיה או מעל דפי העיתונים. מורים מחלקים דגלונים קטנים של ישראל ומצרים. אני, כרגיל, נמצא במקום הלא נכון בזמן הלא נכון – ומישהו תוחב לידי דגל ישראל. חבל, רציתי להביא הביתה דווקא דגל מצרי. אני פונה אל יאיר, חברי הטוב מאותן שנים, בתקווה שאולי השיג את הדגל הנכון. לשווא: בידו של יאיר מוחזק דגל כחול-לבן.

מתנקש יורה למוות באנואר סאדאת, היושב בשורה הראשונה של היציע. לא עזבנו את הטלוויזיה (מקור תמונה 2).

עומדים על המדרכות המחובללות וממתינים. מדי פעם עובר כלי רכב גדול, ארוך ומהודר. אין שידור חי של התנהלות השיירה, כך שאיש מאיתנו אינו יודע בדיוק היכן היא עכשיו ומתי תגיע לאזור שלנו. בצדו השני של הכביש, כמאה מטרים לפנינו, מתנשא מלון דן כרמל, שהילדים אוהבים תמיד להציץ במפל המים המלאכותי שבחזיתו. שם ילון סאדאת בלילה, יודעים לספר לנו. ובאמת, אין מלון משובח יותר בכל העיר חיפה, כך שהדבר נשמע הגיוני למדי.

ואז מגיעה השיירה. שורה של מכוניות שחורות ולבנות, כולן בוהקות כאילו צוחצחו לפני שנייה בלבד. לך תדע איזו מכל אלה מכילה בקירבה את סאדאת. אחת אחרי השנייה הן חולפות מול עינינו. אני מתייאש. יש כל כך הרבה כאלה ועל אף אחת מהן אין איזה שלט שעליו כתוב שם הנשיא. אני משפיל מבט אל נעלי ורואה שהן כבר מרוטות למדי. בקרוב תצטרך אמא לקנות חדשות.

ואז צועק מישהו: ''הנה הוא! הנה סאדאת!''. והילדים מדברים בקולות נרגשים. ומורה אחת מנסה להשתיקם אבל מבטה עוקב גם הוא אחר השיירה המתרחקת. ואני נושא את ראשי במהירות ומספיק להבין במכונית מתרחקת, שחורה כהבנה. ומאחור נראה חלקיק חלון שפרגוד כהה מוסט בו ומכסה את כולו. ומאחורי הפרגוד הזה היה כנראה סאדאת, אבל אני החמצתי אות בשתי שניות בערך. ואותו מרווח משולש קטנטן של חלון מואפל, שמאחוריו הסתתרה דמותו השחומה של הנשיא – זה ה''מראה'' הקרוב ביותר שזכיתי להיות עד לו באותו יום.









6 באוקטובר 1981


אני שרוע על גבי המושב האחורי של המכונית, לעתים קורא בספר לעתים מציץ החוצה. הבוקר יצאנו מלונדון ואנו עושים את דרכנו צפונה. טיול בר המצווה שלי מתקרב אל סיומו. היינו כבר בפאריס, חרשנו את עמק הלואר, עברנו לבלגיה ולהולנד, טיילנו ברחובות אמסטרדם ואחר כך חצינו את תעלת למאנש במעבורת שהתנדנדה הלוך ושוב על גבי הגלים וכמעט שגרמה לי להקיא.

הרדיו מפטפט ברקע. מדי פעם נשמע להיט חדש המתנגן בתדירות גבוהה. דיסקאו קאריבי סוחף בסטייל של בוני אם. אחר כך מתברר שזהו שיר של אוטוואן בשם ''Hands Up'', לימים להיט ענק גם בישראל. אני מפזם לי בשקט את הלחן הקליט. ואז עוברים לדיווח מאולפן החדשות, כמו שקוראים לזה בעברית, ושמו של אנואר סאדאת נזרק לחלל האוויר. הקריינים חוזרים עליו שוב ושוב, אבל איכשהו המסר הכללי חומק ממני. אני שואל את הורי על מה מדברים שם. אמי אומרת, בקול כמעט נייטרלי, שהייתה התקפה על סאדאת באיזה מצעד בקהיר ושכנראה שהוא נפגע. אני מזדקף במקומי. זה נשמע מרתק מכדי להפסיד. אני מוצא עצמי שומע מלים בלתי מוכרות וחוקר את הורי למשמעותן וכך, לאט לאט, מתחבר אל המסר הכללי. אני חושב על רצח קנדי. סיפרו לי שאנשים תמיד זכרו היכן היו במועד המדויק בו שמעו את הדיווח על הרצח. אז זהו, עכשיו אתם יודעים איפה הייתי אני.

כמה שעות מאוחר יותר אני רואה את הורי מחווירים. ''פרזידנט אנואר סאדאת אוף איג'יפט איז דד'', נשמע הקריין אומר. אפילו אני, עם האנגלית הצברית הבסיסית שלי, מבין את המשמעות. מתחילים לדבר על הלווייה, על היורש, על הסכם השלום עם ישראל. שומעים דיווחים ישירים מירושלים ומתל אביב. ''אני בטוח שיש שם הלם מוחלט'', אומר אבא. אמא מהנהנת בראשה בהסכמה. איכשהו למדו לחבב בשנים האחרונות את האיש הזה, סאדאת, שפעם זלזלו כל כך באינטליגנציה שלו וביכולותיו. עכשיו כולם מקווים שייצא מזה ויחזור לעצמו.

בערב אנו מתאכסנים במלון קטן בלידס, המצוי בבעלות משפחה שמוצאה מהודו. אחרי המקלחת אנו יורדים אל חדר ההסבה המרווח. באח בוערת אש עליזה. ארבעה-חמישה אחרים אורחים מלבדנו צופים בעניין בשידור החי מקהיר. הדרמה בעיצומה. סאדאת מת שעות אחדות קודם לכן וההערכה המסתמנת היא שאת מקומו יתפוס סגנו, חוסני מובארק. קרבות עם קנאים דתיים התומכים במתנקשים מתנהלים בעיר אסיוט. המתח בולט על פנינו. אחד מבעלי המקום מרגיש בכך ונכנס עימנו בשיחה.

- ''ודאי שזה חשוב לנו'', לפתע אני חש בוגר כל כך בדברי על פוליטיקה, ''סאדאת הוא סמל לאדם שהיה מוכן להעיז וללכת נגד הזרם בארצו שלו. גם למנחם בגין זה לא היה קל. עכשיו מה שמעניין אותנו זה אם היורש שלו יילך בדרכו''.

באותו ערב אנו יושבים מרותקים אל המסך. לא זזים ממנו. אסור להחמיץ כל פרט. הבריטים המעטים שם דווקא מגלים אהדה מסוימת למשפחה המתמכרת לאקטואליה. זה לא זז לנו מהראש. יעברו עוד כמה ימים עד שהשפעת המידע על רצח סאדאת יתפוגג מעט. למחרת בבוקר אני חוטף את העיתון המוגש לנו עם הקפה, הלחמנייה, הריבה ומיץ התפוזים. בעמוד הראשי נראית תמונה של אדם לבוש מדים המסתער אל יציע הכבוד שבזירה המרכזית של המצעד הצבאי. זירת הרצח. הרביעי בנובמבר של מצרים.











[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
666   אלדד   יום ב', 19/11/2007 שעה 15:58   [הצג]   [2 תגובות]
הרביעי בנובמבר של מצרים???   יוסי לוי   יום ב', 19/11/2007 שעה 17:43   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   ויליאם גאן   יום ב', 19/11/2007 שעה 23:08   [הצג]   [2 תגובות]
''הרביעי בנובמבר של מצרים.''   אבי   יום ג', 20/11/2007 שעה 0:28   [הצג]   [7 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©