לזכור ולחנך
יום ד', 07/11/2007 שעה 17:46
הדי הביזיון שהתרחש בקרית אליעזר, שעה שיותר מאלף בבונים שאגו קריאות בז ליצחק רבין ושרו שירי הלל ליגאל עמיר, טרם שככו. מי שמכיר את כל זה מקרוב מבין היטב שהמסר המצדיק את הרצח ומקדש את הרוצח מחלחל בצורה העמוקה ביותר ולשכבות רחבות במיוחד אצלנו. אז לפני שבני הבכור יקלוט את רחשי הלב הללו, המייחלים למות כל מנהיג שאינו עושה את רצון האספסוף, החלטתי להכיר לו את העניין במקום האירוע עצמו. וכך, הקדמתי השבוע לצאת מהעבודה, נטלתי את עופריקו מהצהרון שלו ונסענו יחד לתל אביב, כדי שיראה מקרוב את המקום בו קיפד רוצח את פתיל חייו של מנהיג נבחר. זה לא קל, העניין הזה. כלומר, להסביר לילד בכמה שעות את תקציר ההיסטוריה, הסכסוך, הניסיונות לפתור אותו והאיומים שהושמעו נגד הפותרים. אבל אין מה לעשות: בחברה מתפוררת ואלימה כל כך צריך אפילו ילד - בעיקר ילד - להבחין בין טוב לרע.









היום, שבעה בנובמבר 2007, הוא יום השנה הששים ושלושה למותה של הצנחנית חנה סנש. לא מעט נכתב על בחורה מרתקת זו, משוררת חולמנית שהתאוותה לעבודת כפיים ומצאה עצמה לבסוף מתנהלת עם הפרטיזנים בהררי יוגוסלביה ומעונה במרתפי החקירות של המשטר הפאשיסטי בהונגריה. ובכל זאת, דומה שנותרו לא מעט תהיות שכדאי להעלותן בקשר לפרשה זו. שלא לדבר על כך שכיום שוב אין עוד ביטחון שתלמידי תיכון רבים ידעו מי הייתה אישה זו. אבל אז, באותו רביעי בנובמבר, פצחו בבוני בית''ר ירושלים במופע השנאה המחליא השבועי שלהם והגדישו את הסאה עם שירי ההלל לרוצח ראש הממשלה. החלטתי לוותר על הפוסט ההוא ולעשות משהו אחר.







אתמול אחר הצהריים הקדמתי לחזור מירושלים הביתה, הוצאתי את עופריקו שלי מהצהרון שלו ונסעתי עימו לתל אביב. החלטתי שאחרי ששמע את מה ששמע בבית וראה את מה שראה בטלוויזיה עלי להפוך את החוויה שלו לממשית יותר.

נסענו לאנדרטת הזיכרון ליצחק רבין שבכיכר ההיא בתל אביב. עופריקו לא הכיר את רבין בחייו, ממש כשם שילד אמריקני בן גילו לא הכיר מעולם את ג'ון קנדי. הטרגדיה של שני האישים הללו, שנפלו מכדורי מרצחים, נצרבה עמוק בבשר אומותיהם. אבל בארצות הברית, בניגוד למתרחש כאן, למדו מתנגדיו הפוליטיים של קנדי (כמו גם צאצאיהם) לכבד את זכרו ואיש אינו מנסה לבצע בשמו דה-לגיטימציה רצחנית נוספת. בישראל, אומה מתפוררת שבה המסרים בדבר הצדקת הרצח וקדושת הרוצח מחלחלים לשכבות רחבות ואספסוף הנתמך בידי פוליטיקאים משפיעים מקנח בזכרו את אחוריו, אין מסורת כזו. ולכן גמרתי אומר להכיר לעופריקו שלי את המציאות טרם שיעשה זאת קנאי ששנאתו היא הנאתו ואלימות היא תענוגו.

להבחין בין טוב לרע. אנדרט הזיכרון ליצחק רבין בכיכר בה נרצח (מקור תמונה).

נטלתי את ידו בידי והסתובבנו יחד בכל רחבי הכיכר, משתדל לשחזר באוזניו את השתלשלות האירועים שהובילה לטרגדיה של אותו לילה.

- '' לפני ארבעים שנה, כשאני אפילו עוד לא נולדתי, פרצה מלחמה'', פתחתי, ''ישראל נלחמה נגד חמש מדינות ערביות – מצרים, ירדן, סוריה, לבנון ועיראק. בתוך שישה ימים ניצחנו במלחמה, כבשנו את רמת הגולן, יהודה ושומרון, מזרח ירושלים, רצועת עזה וחצי האי סיני והגדלנו את שטח המדינה פי ארבע וחצי...''.

- ''אני מכיר את זה, אבא'', אמר הילד, ''בגלל זה קוראים למלחמה הזאת מלחמת ששת הימים, נכון?''

- ''נכון מאוד'', אישרתי, ''ומפקד הצבא שלנו באותה מלחמה היה יצחק רבין. אתה צריך רק להבין שבאותה מלחמה כבשנו הרבה שטחים שבהם גרים פלסטינים. הם התקוממו נגדנו ונפתחה מלחמה ארוכה מאוד ומכוערת מאוד שבה נשפך הרבה דם, רובו של אנשים שבכלל לא רצו להילחם – ילדים, זקנים וגם סתם אנשים בריאים שמעולם לא הבינו למה בני אדם בכלל צריכים לירות זה בזה. הרבה שנים התחוללה המלחמה הזאת, ובעצם היא מתרחשת גם כיום. כדי לסיים אותה צריך כל צד לוותר על משהו. יצחק רבין רצה להגיע להסכמה עם הפלסטינים שאנחנו נחזיר להם את רוב השטחים שכבשנו והם יוותרו על השאיפה שלהם לכבוש שטחים שלנו וכך תיפסק המלחמה''.

- ''ואז יהיה שלום?''

- ''לא בדיוק. תראה, עופריקו, זה לא שאחרי שיהיה הסכם עם הפלסטינים הם יאהבו אותנו יותר או שאנחנו פתאום נאהב אותם. אבל לפחות לא ייהרגו אנשים. המנהיג הוא זה שאחראי לכך שהעם שלו יהיה במצב הטוב ביותר האפשרי. אני לא מכיר מנהיגים שנהנים מכך שאויבים הורגים אנשים בני עמם. גם יצחק רבין, שפעם היה חייל ומפקד, לא רצה בזה. הוא ראה מספיק מתים בחייו. המוות הוא הדבר הגרוע ביותר עלי אדמות. ולכן הוא היה מוכן לעשות לפלסטינים יותר ויתורים מכל ראש ממשלה אחר לפניו. והיו אנשים, יהודים כמונו, ששנאו אותו בגלל זה''.

- ''למה?''

- ''כי הם רצו שנישאר בשטחים האלה גם אם בגלל זה המלחמה לא תיפסק. הם חשבו – ורבים מהם עדיין חושבים – שאנחנו חייבים לשלוט שם, גם אם כמעט כל מי שגר שם לא רוצה בנו. ולכן הם קראו לרבין בוגד, איימו על חייו ובסוף גם רצחו אותו''.


הצבעתי על המשטח המוגבה המשמש בעצרות כבמה עליה עומדים הנואמים. סיפרתי לו על האיומים שספג רבין. השתדלתי שלא להיות גרפי מדי. באותה תקופה התגוררתי בירושלים ובמסגרת הסטאטוס הכפול שלי כתושב וכעיתונאי, נחשפתי לתמונות שבאזורים אחרים הצטיירו במינון נמוך יותר: מפגיני השטנה שצרחו ברחובות ''בדם ואש את רבין נגרש'' ו''רבין בוגד''; העולים החדשים שגויסו לעמוד בצמתים המרכזיים ובידיהם שלטים המציגים את גולגולתו של רבין כשהיא עטויה כאפייה; וכחני הרחוב הצעקניים שטענו בנחישות ש''רבין בכלל לא יהודי'' וש''כולם יודעים שאמא של פרס ערביה'', כאילו מדובר באיזו אמת שגיבה; אביגדור אסקין וחבורתו חוגגים את ה''פולסא דנורא'' (להזכירכם, טקס ביזארי המיועד להחיש את מותו של אדם); כרזות הרחוב המדממות הקוראות ''להעביר ממשלת זדון מן הארץ''; הקנאים מלאי השנאה המנסים לירוק בפרצופו של שר המגיע לאתר אחד הפיגועים; חמת הרצח בעיני המפגינים המתנפלים על מכוניתו של שר אחר ומאיימים לחסל אותו בו במקום. אני יכול להוסיף ולתאר את כל אלה, אבל אין טעם. במיוחד לא באוזניו של ילד בן שבע וחצי. הסתפקתי, אפוא, בכך שאמרתי לו שהיו אנשים ששנאו אותו, קראו לו בוגד ואיימו לרצוח אותו. הסברתי לו כמה וכמה פעמים את משמעות המלים האיומות האלה. אני מקווה שהבין. אני מניח שלא לגמרי.

הגענו אל האנדרטה. החוויתי על המדרגות בהן ירד רבין בפעם האחרונה בחייו, ממפלס הבמה אל המדרכה. את הנקודה בה ישב הרוצח, אקדחו תקוע במכנסיו, ממתין בסבלנות לטרפו. על המקום בו המתין לרבין נהגו, מנחם דמתי. הראיתי לו את התנועה החרישית בה הסתנן הרוצח אל תוך החבורה שהקיפה את ראש הממשלה, שלף את אקדחו וירה – כפחדן - בגבו. הסברתי לו מה קרה שם. כיצד קרס רבין, הוכנס במהירות בידי מאבטחיו אל המכונית וכיצד הפליגה זו לדרכה במהירות שיא אל בית החולים הקרוב ביותר.

הראיתי לו את האבנים הכהות המרכיבות את האנדרטה. שש עשרה אבני בזלת שהובאו מרמת הגולן ומסמלות את שורשיותו של הקורבן. הוא יודע היטב שזהו אחד הסלעים הקשים ביותר שניתן למצוא בטבע. ''אני לא יודע אם הפסלת התכוונה לזה'', אמרתי, ''אבל הזיכרון שלנו, כמו הבזלת, צריך להחזיק מעמד זמן רב מאוד. הבזלת קיימת כבר מיליוני שנים, לאחר שפרצה מלוע הר הגעש כשהיא רותחת בטמפרטורה של אלפי מעלות ואז עברה תהליך מהיר של התקררות והתקשות. גם הזיכרון כך: הוא יכול להתקרר, אבל לאחר מכן הוא יתקשה ויישאר איתנו לעוד הרבה מאוד שנים''.

הוא עמד מול מצבת האבן וקרא באיטיות את המלים החקוקות בה. בעברה המרוחק של האנדרטה הבחין בציור עם דמותו של רבין, צעיר בשלושים שנה מכפי שהיה ביום הירצחו, במדי צה''ל ולראשו כובע מצחייה גדול וייצוגי. על שולי השיש השחורים והחלקים המקיפים את האנדרטה הניחו עוברים ושבים נרות זיכרון, זרי פרחים ופתקים. עופריקו הביט בהם בשתיקה, מנסה להבין. הסברתי לו את משמעותן של המחוות הללו.

הלכנו אל קיר הגרפיטי, אותו קיר שבו בלילה צוירו עליו סיסמאות שביטאו זעם, בושה, חרדה וכמויות אדירות של צער וחרטה. בחלקו העליון של הקיר מתנוססת בגדול המילה ''סליחה''. במדינה נורמאלית את בקשת הסליחה היה מבטא הרוצח; במדינה הבלתי-נורמאלית שלנו מבקשי הסליחה הם אלה שמרגישים שלא פעלו בתקיפות מספקת נגד הרוצחים. אינני בטוח שהוא הבין את הנקודה הזו. רק מי שחווה את התקופה הסוערת שקדמה לרצח יכול להבין זאת. לך תסביר לילד בן שבע וחצי שבמדינה בה הוא חי קיימים מאות אלפים הסבורים שרצח ראש ממשלה הוא עניין רצוי ומתבקש מאליו - אם ראש הממשלה אינו מוכן לבצע את מדיניותם שלהם.

הסברתי לו את משמעות המלים ''שלום חבר''. הוא הספיק לראות כמה סרטונים הקשורים לרצח, כולל את אותו ביטוי צער של הנשיא קלינטון, כך שהדבר לא היה ממש חדש לו. ואחר כך דיברנו על משמעותה של אותה מילה טעונה, ''אלימות''. הם לומדים את זה בבית הספר, הילדים, ואפילו מסבירים להם על החלוקה בין אלימות פיסית לאלימות מילולית ושאלה הן שתי הפנים של אותה התופעה עצמה.

חזרנו אל האנדרטה. עופריקו הביט בה שוב, אחר הסתכל עלי וביקש נייר ועט כדי לכתוב פתק משלו. נתתי לו הוא שרטט, בכתב ילדותי, את המלים: ''שאלוהים ישמור עליך, יצחק רבין''. אחר כך נשא את מבטו אל הגרפיטי (המכוסה כיום בשבת פלסטיק למניעת מחיקות), קרא את הביטוי החוזר על עצמו שוב ושוב, הוסיף למכתבו את המלים ''שלום חבר'' - וחתם את שמו. קיפלנו את הפתק והנחנו אותו מתחת לאחד הנרות שעל שפת האנדרטה.

- ''אני לא רוצה שתשכח את המקום הזה או את הרגע הזה'', אמרתי לו, ''זכור ואל תשכח: כאן, במקום הזה, רצח איש רע אדם שניסה לעשות למען עמו את מה שהוא חשב לטוב ביותר. יצחק רבין נבחר לתפקיד ראש הממשלה. איש רע בא לרצוח אותו. אסור לשכוח את זה – ואסור לסלוח על זה''.

הוא נתן את כפו הקטנה בידי שלי והלכנו משם. כמה דקות לאחר מכן ישבנו לאכול משהו בדוכן שווארמה סמוך. הוא כרסם את הפיתה-עם-שניצל שלו, ארשת מהורהרת על פניו. אחר כך שב ופנה אלי.

- ''אבא'', אמר, ''זה נורא מעניין, מה שסיפרת לי. אני יכול לספר את כל זה מחר בכיתה?''

- ''בטח, בן'', אמרתי לו, ''אין לך מושג עד כמה זה חשוב''.


ערב ירד על תל אביב. העיר נמלאה באנשים הממהרים הבייתה מעמל יומם. חזרנו גם אנו.









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
זה מקסים ומרגש   יגאל חמיש   יום ד', 07/11/2007 שעה 17:57   [הצג]
שני דברים   אסף   יום ד', 07/11/2007 שעה 18:18   [הצג]   [7 תגובות]
(ללא כותרת)   יגאל לביב   יום ד', 07/11/2007 שעה 18:20   [הצג]
לזכור ולחנך . ומה עם לעשות ?!   אליה   יום ד', 07/11/2007 שעה 19:40   [הצג]   [2 תגובות]
דוגמא אישית למופת   אלדד   יום ד', 07/11/2007 שעה 20:03   [הצג]
למה באבונים??   שי   יום ד', 07/11/2007 שעה 20:09   [הצג]   [4 תגובות]
לכותב: מדוע החברה מתפוררת ואלימה? מה קרה?   אזרח.   יום ה', 08/11/2007 שעה 2:54   [הצג]   [8 תגובות]
דוגמא טובה לחינוך   אילן שריף   שבת, 17/11/2007 שעה 12:14   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©