הקבצן העלוב ממוקה
יום ה', 11/10/2007 שעה 23:08
במשך מעט יותר משנה הפך וולטר גרינוויי לסיוט הגדול של צבאות טורקיה וגרמניה באיזור מסופוטמיה ובדרום חצי-האי ערב. גרינוויי, במקור פורץ מיומן שעשה לעצמו שם בעולם התחתון של לונדון, נדד על פני תבל ומלואה לפני שבחר להתיישב בתימן, להקים בה משפחה ולקיים אורח חיים של ערבי מבטן ומלידה. לימים גויס לשרות המודיעין הבריטי והחל במסע ארוך ומפרך שבמהלכו עקב אחרי סוכנים חשאים גרמניים, אסף ידיעות במחנות צבא טורקיים במסופוטמיה וחיבל במאגרי נשק של שני הצבאות הללו - וכל זאת כשהוא מחופש כקבצן חרש-אילם עני ומזוהם, מלקט נדבות ונודד בדרכים כשהוא מנצל את ידיעותיו המושלמות בגרמנית ובערבית כדי לשמוע דברים שאחרים לא חששו לומר לידו. הוא עמד בעינויים איומים, כולל עקירת ציפורניים שאילצה רופאים לקטוע את ידו. כיום, כמעט ונשכח סיפורו מלב. ובכן, הנה הזדמנות לספרו.









הרופא קינח כמה אגלי זיעה מעל מצחו ושב ונעץ את מבטו בגופה שהייתה שרועה לפניו. האיש שלפניו היה שבע קרבות: מצולק, מזוקן וקטוע יד. דומה היה כי חייו היו קשים מנשוא. הרופא לא ידע מי הוא ומה הוא. כלפי חוץ, לפחות, נראה כאחד מתושבי האזור המדברי הסמוך למיסיון. לאיש לא היה סיכוי. כבר כשהובא למיסיון, יום קודם לכן, היה מצבו חסר תקווה. הוא הקיא, דמדם, גנח ושוב הקיא. היה ברור כי יציאת נשמתו היא רק עניין של זמן.

הרופא פלט אנחה ארוכה, כיסה את הדמות הדוממת בשמיכה ויצא מן האפלולית אל המבוא. האישה הכהה שישבה בפינה נשאה אליו את עיניה. הוא הביט בה בעצב ונשא את ידיו בתנועה המוכרת המבטאת חוסר אונים. היא הליטה את פניה בידיה. האיש שלו נישאה, הרפתקן חסר גבולות שהנאמנות למולדתו בערה בו על אף שזה השליכתהו לכלא, מת.









ב-‏18 ביוני 1916 נעה סירת מנוע קטנה במעלה החידקל, לעבר בגדאד הכבושה בידי הטורקים והגרמנים. מתחת לבד האברזין של הסירה הוחבאו 42 שעונים מעוררים רגילים למראה. את הסירה נהג ערבי גידם, מצולק פנים ולבוש סחבות. היה זה מטען מוזר למדי, אולם האיש שנהג בסירה היה מוזר ממנו. מתחת לגלימתו הערבית הקרועה לבש מדים מצוחצחים של רב סרן בצבא הגרמני. אולם הוא לא היה כלל ערבי או גרמני. הוא היה סוכן חשאי בריטי, שיצא למלא משימה מסוכנת ביותר.

נשים ערביות על שפת החידקל, 1916. גרינוויי נע ונד על פני הנהר במהלך מסעות הריגול שלו (מקור תמונה 1).

היה זה וולטר גרינוויי, אחד האנשים המרתקים והמסוכנים ביותר שפעלו במזרח התיכון באותה תקופה. תשע שנים קודם לכן התפרסם גרינוויי כאחד הפורצים הזריזים ביותר בלונדון. עיתוני בריטניה הדביקו לו את הכינוי ''החתול'', בשל יכולתו המפליאה לטפס על צינורות ביוב ולהגיע אל קומתו השלישית של בית בתוך שלושים שניות בלבד. אלא שחיים אלה, ככל שהיו מלאי סכנה, היו גם עמוסי סיכונים. וכך נאלץ גרינוויי להתארח מספר פעמים בבתי הכלא של הממלכה המאוחדת, על חשבון ממשלת הוד מלכותו, כמובן.

בשנת 1907, כאשר ריצה גרינוויי את תקופת מאסרו השישית באחד מבתי הסוהר הסמוכים ללונדון, פגש באיש ששינה את כל מהלך חייו. היה זה כומר פרוטסטנטי בשם רוברט הולמס. הלה הצליח לשדל את הפורץ הנועז לחזור למוטב, ויעץ לו להתחיל בחיים חדשים כימאי, חיים שאולי ימצא בהם פורקן חיובי לייצר ההרפתקנות הטבוע בו. גרינוויי השתחרר זמן מה לאחר מכן - ושמע לעצתו של הולמס. הוא עלה על ספינה, הפליג במשך שנים מספר על פני כל ים אפשרי ביבשת אסיה, ובסופו של דבר השתקע בעיר הנמל התימנית מוקה, מקום מוצאו של הקפה המפורסם. שם נשא לו לאישה את עזא, ביתו של שייח' איברהים, סוחר ובעל צי קטן של ספינות מבריחים מהירות. הוא אימץ אורח חיים של ערבי מבטן ומלידה – פרט לכך שלא המיר את דתו לאסלאם.

במשך כל אותה תקופה הוסיף גרינוויי לקיים קשרי מכתבים עם מורהו ומיטיבו, רוברט הולמס. אלמלא מכתבים אלא, עליהם ביסס הולמס את סיפורו הביוגרפי של גרינוויי, לא היה העולם יודע עליו דבר וחצי דבר.

בשנת 1915, כשנה לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כתב הולמס, אשר גויס בינתיים לשירות הביון הבריטי, אל בן חסותו, וביקש ממנו להפעיל את ידיעותיו בגרמנית, ערבית וטורקית ובשפת הארץ ומנהגיה, כדי להביא תועלת לבעלות הברית. גרינוויי קיבל את ההצעה, והציע הצעה מיוחדת במינה למפקד שירות הבין בריטי בעדן. ''אני מוכן לפעול מאחורי קווי הגרמנים בעיראק, ללא כל שכר'', כתב, ''עליכם יהיה רק לכסות את הוצאותיי ההכרחיות ולספק לי נשק וחומרי נפץ בכל עת שאדרוש זאת. כמו כן, יהיה עליכם לדאוג לאשתי וילדי, אם יקרה לי משהו''.

הבריטים נענו בחיוב. כעבור זמן קצר נעלם וולטר גרינוויי מן האופק. במקומו הופיע ערבי חרש-אילם, מגודל זקן ומזוהם עד לזוועה, ששוטט על פני מחנות הצבא הטורקיים והגרמניים בעיראק, התפרנס מנדבות שקיבל מחיילים מוסלמים טובי לב ובילה את לילותיו בצריפים עזובים. הקצינים הטורקיים התרגלו לנוכחותו הבלתי-מזיקה עד כדי כך ששוחחו בפניו ללא כל הגבלה עצמית אפילו על התוכניות הסודיות ביותר. הגרמנים, מצידם, לא יכלו להעלות אפילו בדמיונם הפרוע ביותר כי הערבי העלוב, המטורף למחצה, שומע את שפתם.

מדי פעם בפעם היה גרינוויי עוזב את מארחיו הגרמנים והטורקים ויוצא לדרך הארוכה. הוא היה עובר את הקווים בדרכים שהיו ידועות רק לו ומגיע לאחד הבסיסים הקדמיים של הצבא הבריטי. החיילים הבריטיים לא גילו כל סקרנות בראותם את הקבצן הערבי נכנס לבניין המפקדה. הם היו בטוחים כי הוא בא להטריד את הקצינים בבקשת נדבות, כדרכם של חבריו הרבים למקצוע. ואולם, בהיכנסו לחדרו של קצין המיון הבסיסי היה כושר הדיבור חוזר אליו, כמו באורח פלא. הוא נהג להזדהות ואז לשלוף מבין הסחבות שעטפו את גופו רשימות ושרטוטים רבי ערך. חומר זה היה אוצר בלום למודיעין הבריטי בעיראק ובסביבותיה.

בראשית שנת 1916 העביר גרינוויי לבריטים פרטים על מיקומו של מחסן נשק גרמני מוסווה היטב. המחסן נהרס באש תותחים בריטיים. עד מהרה החלו הגרמנים לחשוד בערבי החרש-אילם כי אינו אלא מתחזה רב כשרון. פעם אחת נלקח לחקירה במחנה גדול ליד בגדאד. הגרמנים ירו ברובה ליד אוזנו, אולם הוא לא הניד עפעף. הם העמידו אותו במשך שעתיים וחצי מאחורי תותח שדה גדול, שהשתתף בירי. הדם קלח מפיו ומאוזניו, אבל שרירי פניו לא נעו. לאחר מכן נמסר החשוד לידי הטורקים. הללו צרבו את פניו ואת ידיו בברזל מלובן, ועקרו שתיים מציפורניו. ושוב: אף לא זעקת כאב אחת נמלטה מפיו.

לאחר עינוי אחרון זה ביקש גרינוויי ברמזים רשות לקבור את הציפורניים העקורות. מעשהו שיכנע לחלוטין את הטורקים בחפותו, משום שהללו ידעו היטב כי מנהג קבורת הציפורניים אופייני למוסלמים האדוקים בני האזור. הם הניחו לו ללכת לדרכו, תוך שהם מזהירים אותו כי יירה כמרגל אם ייתפס שוב כשהוא מסתובב בתחומי מחנות הצבא.

כעבור שבועיים הגיע גרינוויי בשארית כוחותיו למחנה צבאי בריטי. הזיהום שפשט באותה יד שציפורניה נעקרו היה כה גדול וחמור, שהרופאים הבריטיים נאלצו לקטוע אותה.









תפקידו של גרינוויי בעיראק נסתיים. הבריטים העבירו אותו בפברואר 1916 לנמל עדן ומשם הגיע חזרה אל משפחתו שבמוקה. רק שם גילה את האסון שפקד אותו בהעדרו: יחידת פשיטה טורקית הסתערה על בית המשפחה. עזא והילדים, ששהו אותו זמן בכפר סמוך, ניצלו בנס; אולם הבית נשדד ונשרף עד היסוד. גרינוויי הזועם נשבע כי ינקום בגרמנים ובטורקים על מעשה זה גם אם יהיה זה המעשה האחרון בחייו. הוא אף סיפר על נדר זה באחד ממכתביו להולמס.

ההזדמנות הגדולה צצה בפניו כעבור חודשיים בלבד. באפריל 1916 לקח את אשתו וילדיו לביקור בעדן. כשעברה המשפחה באחד השווקים ההומים, הבחין בחתלתול שעלה על עמוד גבוה ולא יכול היה לרדת. למרות נכותו העפיל הפורץ הזריז לשעבר אל ראש העמוד והוריד משם בידו האחת את גור החתולים הנפחד. ההמון, שהצטופף מסביב לעמוד, הריע בהתלהבות. בין הצופים היו גם כמה גברים שלבשו חליפות מערביות. שניים מהם, שנראו כבריטים לכל דבר, שוחחו בגרמנית שוטפת. ''הערבים השוטים הללו מוכנים להסתכן בגלל חיות!'' הפטיר אחד מהם בבוז.

השניים עוררו את חשדו של גרינוויי. הוא עקב אחריהם בסמטאות העיר וראה אותם נעלמים במחסן גדול. באותו לילה חזר למקום, טיפס על פני צינור הביוב, הגיע אל הקומה העליונה ונדחק פנימה דרך אשנב פתוח. הוא היה עתה בתוך המחסן. כשסייר במקום מצא בדיוק מה שחשב שימצא: חדר מגורים נסתר ששימש כבסיס לסוכנים הגרמניים בעדן.

שני הגרמנים שהו בחדר. הוא התקרב בצעדים חרישיים והאזין. למזלו, הצליח להיבלע בצללים. השניים לא העלו על דעתם כי מישהו מלבדם נמצא במקום ושוחחו בקולות צלולים וברורים. גרינוויי שמע אותם משוחחים על שני דברים: מחסן נשק חדש העתיד לקום בקרבת בגדאד – ופצצות זמן המוסוות כשעונים מעוררים. השניים, כך התברר ל''חתול'', היו אמורים להטמין ''שעונים מעוררים'' בספינות סוחר בריטיות.

מרץ 1917. הצבא הבריטי נכנס לבגדאד. מעשי הריגול והחבלה של הפורץ לשעבר היו לבריטים לעזר רב (מקור תמונה 2).

לאחר זמן מה הלכו הגרמנים משם. גרינוויי המתין בסבלנות עד שגווע קול צעדיהם והם התרחקו מהמחסן. אז פרץ את דלת החדר ונכנס פנימה. חיפוש מהיר העלה ממצאים מעניינים: שתי תיבות מלאות שעונים מעוררים ומדים של רב סרן בצבא הקיסרי של גרמניה. הוא גרר את הארגזים החוצה והסתיר אותם בביב שופכין סמוך. את המדים נטל תחת בית שחיו ויצא החוצה. אחר כך הלך אל ספינתו שלו, הזעיק את אנשי הצוות והורה להם לסייע לו להעמיס עליה את המטען ההרסני.

זמן קצר לאחר מכן הפליגה ספינתו של גרינוויי לעבר מוקה. הוא השאיר שם את בני משפחתו, נטל סירת מנוע קטנה שאותה קנה שייח' איברהים לפני המלחמה מידי קצין בריטי, העמיס עליה את השעונים והפיג לעבר בצרה. מבצרה עלה גרינויי במעלה נהר שאט-אל-ערב והחידקל עד סמוך לבגדאד. שם העגין את הסירה, לבש את מדי הקצין הגרמני והתייצב במלוא הדרו בפני יושבי אחד הכפרים העיראקיים. הפלאים נתמלאו יראת כבוד מפני הקצין המרשים, כך שלא היה לו כל קושי להשיג לעצמו כסא אפיריון וכן כמה סבלים לנשיאת הכסא ושתי תיבות השעונים.

כזכור, ידע גרינוויי עוד מאותה הרפתקה בעדן את מקום הקמתו של מחסן הנשק החדש. כעבור שעות מספר התייצב שם, נישא על אפיריונו המהודר ומתפלל בליבו שבמקום לא יהיו שום גרמנים. תפילתו נשאה פרי. הקצין הבכיר במחסן הנשק באותה שעה היה קולונל טורקי שמן שפיקד על כמה עשרות חיילים טורקיים אחרים. שום גרמני לא נראה באופק.

גרינוויי הציג את עצמו כמפקדו החדש של מחסן הפגזים מטעם חיל המשלוח הגרמני בעיראק. הגרמנית המצוינת שלו והטון התקיף של דבריו, שהיה אופייני לקציני הצבא הקיסרי, לא הותירו ספק אצל הקצין הטורקי ביחס לזהותו. קצין זה ואנשיו לא זו בלבד שקיבלו אותו בסבר פנים יפות, אלא אף ערכו לכבודו מסיבה מיוחד. אותו ערב סבאו הנוכחים במסיבה כהוגן.

גרינוויי, היחידי שהחזיק מעמד, ניגש למלאכה לאחר חצות. הוא חמק בלאט ובחסות החשכה מאגף המגורים, אסף את המטען שהביא עימו וניגש אל מאגר הנשק. בשעה שתיים לפנות בוקר כבר תקתקו ארבעים שעונים מעוררים ברחבי מחסן הפגזים הגדול. כולם כוונו לשעה שתים עשרה בצהריים.

למחרת בבוקר אמר גרינוויי לקולונל הטורקי, שעדיין היה מעט בגילופין, כי עליו לגשת לבגדאד. הוא נע לעבר הכפר הסמוך, הגיע אל סירתו, ישב בה והפליג במלוא המהירות במורד הנהר. סמוך לשעה שתים עשרה החל להציץ בשעונו. המחוגים תקתקו בעצבנות. הוא הציץ חליפות בשעון ובנקודה המרוחקת בה שכן המחסן. שעת הצהריים הגיעה וחלה, אבל דבר לא קרה. גרינוויי החליט להמתין. הוא הפליג אל שפת הנהר והסתיר את סירתו בין צמחי הסוף. הוא שאל את עצמו אם שגה בהפעלת השעונים – או אם גילה מאן דהוא את החבילות המתקתקות והצליח איכשהו לנטרל אותן.

בשעה אחת ורבע בדיוק זעזעה שורת התפוצצויות עזות את האיזור. גרינוויי חייך בסיפוק, התעטף בגלימתו הקרועה והפעיל מחדש את מנוע הסירה. כמה ימים לאחר מכן הבריחו שבויים בריטיים בבגדאד פתק בו דיווחו כי ראו במו עיניהם שני צריפים גדולים בוערים וכן שהושמדה כמות גדולה של פגזים. כשהגיע לבצרה שמע גרינוויי שהקולונל השמן וארבעים מחייליו נהרגו בהתפוצצות. הטורקים שיערו כי מדובר במעשה חבלה, אך לא עלה בידם לאתר את האחראי לכך.

אחרי ששב למוקה, נותר לגרינוויי רק לנקום באנשי יחידת הפשיטה הטורקית ששרפו את ביתו. את אנשיו של שייח' איברהים הפעיל כמנגנון מסועף של עיקוב ומודיעין. לאחר זמן מה הצליחו הללו לגלות את מקום הימצאה של אותה יחידה. באחד הלילות חמקו הוא ואנשיו של מאהל הטורקים שהוקם על שפת ואדי עמוק. כחמישים טורקים נשחטו בשנתם. איש לא נמלט.

בזה תם, למעשה, סיפורו של גרינוויי. באוקטובר 1916 קיבל הולמס שלושה מכתבים אחרונים. באחד מהם נאמר: ''כוחותי הולכים וכלים...אני מחוסל...''.

אלא שכאשר הגיע מכתב זה לידי הולמס כבר לא היה גרינוויי בין החיים. הוא מת ב-‏16 באוגוסט ממחלת הדיזנטריה במרפאה קטנה של מיסיונרים בקרבת מוקה. כאשר הביאה אותו עזא לשם על גב סוס כבר היה מצבו חסר תקווה.

אחרי המלחמה פירסם הולמס את מכתביו של גרינוויי ברבים. משרד המלחמה הבריטי החל לחפש את משפחתו של המרגל המתנדב, כדי לפצות את עזא ולהעניק לילדיה חינוך הוגן. אולם עקבותיהם של אלה נעלמו ושוב לא עלה בידי הבריטים לגלותם.









כמעט ולא ניתן למצוא ברשת מידע על וולטר גרינוויי. על ההרפתקן הנועז הזה, שסיפורו כמעט ונשכח מלב, דיווח הכומר רוברט הולמס בספר Walter Greenway: Spy And Hero His Life Story, שיצא לאור ב-‏1918 בלונדון. קשה מאוד להשיג את הספר הזה כיום. את החומר נטלתי, לפיכך, מן הספר פרשיות נעלמות, כך שני, בעריכת ישעיהו לביא, שיצא לאור בשנת 1962 בהוצאת משרד הביטחון.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
(ללא כותרת)   בר שושני   יום ה', 11/10/2007 שעה 23:20   [הצג]   [2 תגובות]
הספר של הולמס   של ברמן   יום ו', 12/10/2007 שעה 18:29   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©